הקול הרדום

חלק ראשון 

״לשווא תצייר לבבות על זכוכית החלון,

למטה, בחצר המבצר, מנהיג השתיקה

מגייס חיילים״.

— פאול צֵלָאן

1

שֵם האישה שעמדה למות היה הוֹרְטַנְסִיָה. היו לה עיניים כהות והיא אף־פעם לא דיברה בקול רם. רק על הצחוק שהיה ממלא את פיה, ובורח לה כמעט בצעקה ״אוי אימא שלי״ עדיין לא למדה לשלוט. היא העבירה חלק גדול מהיום כותבת במחברת כחולה.

היה לה שיער ארוך קלוע בצמה שירדה על גבה והיא הייתה בחודש השמיני להריונה.

היא כבר התרגלה לדבר בשקט, במאמץ, אבל התרגלה. למדה כבר לא לשאול שאלות, לא לחפש הסברים, לקבל את התבוסה שחדרה עמוק פנימה, עמוק מאוד.

היא סבלה רעב, וקור, והברכיים כאבו לה אבל היא לא יכלה להפסיק לצחוק.

היא צחקה עכשיו כי אֵלְוִוירָה, הצעירה בחברותיה, מילאה כפפה של צמר בגרגרי חומוס¹ ועשתה ממנה ראש של בובה. כובד הגרגרים הִקשה עליה להפעיל את ראש הבובה אבל היא לא נכנעה. אצבעותיה הקטנות נאבקו בכפפת הצמר וקולה הצפצפני במתכוון ליווה את מופע הפנטומימה שעשתה כדי להבריח את הפחד.

הפחד של אֵלְוִוירָה. הפחד של הוֹרְטַנְסִיָה. הפחד של נשים שכמותן התרגלו לדבר בשקט. הפחד בקולן. הפחד בעיניהן החומקות מלראות את הדם, מלראות את הפחד בעיני בני משפחותיהן.

זה היה יום הביקורים.

האישה שעמדה למות לא ידעה שהיא עומדת למות.

 

2

הבובה של אֵלְוִוירָה שבה להיות כפפה וכיסתה את ידה הימנית. הוֹרְטַנְסִיָה מסתכלת על הכפפה ולא מפסיקה ללטף את בטנה ההרה, משתדלת שאֵלְוִוירָה לא תבחין במבטה. כפפה אחת, כפפה אחת בלבד, כפפה קטנה שנסרגה בידיים אוהבות של אם, עלולה להיות לצרה, אם לא נוהגים בזהירות. רגע אחד של הֶסח הדעת, רגע אחד בלבד, מספיק כדי שמישהו יפנה את פניו, כדי שהעיניים יראו את מה שמוטב היה שלא יראו.

הוֹרְטַנְסִיָה נמצאת עם אֵלְוִוירָה בחדר הביקורים, חדר שבמרכזו מעבר סגור משני עבריו בגדר מתכת עבה. במעבר מתהלכת הסוהרת, משגיחה על האסירות ועל בני משפחותיהן. את אֵלְוִוירָה ביקר סבהּ ואת הוֹרְטַנְסִיָה אחותה פֶּפָּה. אף אחד מהארבעה לא הצליח לשמוע דבר ברעש ששרר. הוֹרְטַנְסִיָה סימנה בידיה לאחותה שההיריון לא גורם לה קשיים. היא הביעה את המִילים בידיה, אחת־אחת, לאט, במדויק, כדי שפֶּפָּה תעביר לבעלה הרבה נשיקות ממנה. והיא חיבקה את עצמה כדי לשלוח לו חיבוק.

הרעש שהקימו המבקרים לא אִפשר להוֹרְטַנְסִיָה לשמוע מה שאחותה התאמצה להגיד לה בצעקות. פֶּפָּה ניסתה לעדכן את הוֹרְטַנְסִיָה שעדיין לא נקבע מועד למשפטה.

״עוד לא יודעים מתי המשפט שלך.״

״מה?״

״המשפט, לא יודעים כלום.״

הוֹרְטַנְסִיָה נאחזה בסורג שהפריד אותה מפֶּפָּה. פֶּפָּה נאחזה בסורג מן הצד השני וניסתה להתקרב אליה. זה היה הרגע בו הן ראו את הסוהרת שפסעה במעבר מסבה את ראשה ומבטה מתעכב על הכפפה של אֵלְוִוירָה.

 

3

גרגרי החומוס שמהם יצרה אֵלְוִוירָה את ראש הבובה היו עדיין מוכתמים בדם. מול מבטו המופתע של סבהּ שהסתכל עליה מהצד השני, היא פירקה את הבובה והרימה את הכפפה. הסוהרת שפסעה לאורך המעבר, הניחה שהצעירה משובבת את רוחו של סבהּ באמצעות משחק, והמשיכה ללכת בצעד אִטי, ידיה שלובות מאחורי גבה.

כשהסוהרת הייתה די רחוקה, הוציאה אֵלְוִוירָה את גרגרי החומוס המוכתמים בדם וסימנה על ברכיה. המרחק והאפלולית מנעו מהזקן לראות את הפצעים הפתוחים עדיין על ברכי נכדתו.

הסוהרת נעצרה. היא הפנתה את ראשה, הקשיחה את פניה וצעקה:

״אֵלְוִוירָה, אחורה!״

בלי למהר חידשה את צעדיה לכיוון אֵלְוִוירָה, על שפתיה עווית של חיוך, ידיה עדיין מאחורי גבה. היא שבה לצעוק:

״אֵלְוִוירָה, אחורה!״

אֵלְוִוירָה עושה צעד אחד לאחור, רגע לפני שהסוהרת מכה בכף ידה השמאלית על הסורג בגובה פניה.

״בשבילך הביקור נגמר, לכי מפה, תחזרי לאגף וחכי לי שם.״

היא פונה לסבא של אֵלְוִוירָה ומוסיפה בלי לצעוק.

״לך מפה.״

הזקן מסתכל על האישה שלידו, על פֶּפָּה. הוא מבקש ממנה בעיניו להסביר לו מה קרה אבל לא מעז לשאול.

״לך, לך סבא, הביקור שלך הסתיים, בשבילך ובשביל הנכדה שלך.״

אֵלְוִוירָה שומרת את גרגרי החומוס בכיסה. היא מחזיקה את הכפפה בידה הקטנה ואז טומנת גם אותה בכיסה, בולמת את הרצון העז לנופף בה כדי להיפרד מסבהּ. גם הזקן לא מעז להיפרד ממנה. הוא מתבונן בה רגע ארוך ואז מסתובב והולך. בני המשפחה של האסירות מפנים לו דרך, וממשיכים לצעוק לעבר יקירותיהם, דוחפים זה את זה כדי לזכות במקומו שהתפנה ליד הסורג. הוא הולך משם בלי להבין כלום.

 

4

שלג לא ירד. הנשים יצרו מעגלים בחצר הכלא, מצטופפות יחד כדי להתחמם. הן הציצו לעבר השמיים בכמיהה לשלג. אם השלג יירד מזג האוויר יתמתן, מתעקשת רֶמֶה, המבוגרת מבין האסירות. תּוֹמַאסָה, ילידת אֵקְסְטְרֵמַדוּרָה² שעורה בצבע הזית ועיניה מאורכות, הסתכלה עליה באי אמון.

״הוא ישתפר אני אומרת לך,״ התעקשה רֶמֶה.

״איך את יודעת?״

״אני יודעת, הבן שלי גר בלֵאוֹן, הוא סיפר לי. חוץ מזה, בשנה שעברה כשירד שלג מזג האוויר השתפר.״

״נחיה ונראה.״

שלושה ימים הן מסתכלות על השמיים בציפייה לשלג.

״מה הבן שלך עושה בלֵאון?״ שואלת תּוֹמַאסָה.

״עובד במִכרה.״

״הוא ראה את הים?״

״בלֵאון אין ים.״

״אהה.״

״אבל פעם הוא ראה את הפַּסְיוֹנַרְיָה.״³

רֶמֶה מעבירה את אצבעותיה בתנועת סירוק בשיערה של הוֹרְטַנְסִיָה, קולעת ופורמת את צמתה פעם ועוד פעם.

״היה לי שיער כזה ארוך וכזה שחור.״

״הבן שלך באמת ראה את הפַּסְיוֹנַרְיָה?״

״ראה, אבל מרחוק.״

שלושה ימים הן מסתכלות על השמיים ושלושה ימים אֵלְוִוירָה שהתה בתא העונשין, בבידוד, כיוון שניסתה להסביר לסבהּ שהיא עמדה בחקירות, כורעת על ברכיה על גרגרי חומוס, שהיא לא פצתה את פיה ולא ענתה לשאלות אפילו פעם אחת, שהיא לא גילתה את זהותו של אחיה פָּאוֹלִינוֹ.

עכשיו היא ספק יושבת ספק שוכבת באחת הפינות בחצר. היא סירבה להצטרף למעגל שבו רֶמֶה, הוֹרְטַנְסִיָה ותּוֹמַאסָה ניסו להניס את הקור. אֵלְוִוירָה מלטפת את לחייה בכפפות שאימא שלה סרגה לה ומתחילה להשתעל.

״אֵלְוִוירָה חולה.״

״מאז שיצאה מה'קובייה' יש לה חום.״

״צריך להודיע לסוהרת.״

״כאילו שאִכפת לה.״

רֶמֶה מפסיקה לקלוע את צמתה של הוֹרְטַנְסִיָה.

״אני אלך לדבר אִתה.״

״בסדר, לכי ותראי שתחזרי בלי כלום.״

״תיזהרי תּוֹמַאסָה, את כל הזמן מתלוננת. את יודעת רק להתלונן ולהתלונן.״

תּוֹמַאסָה שילבה את ידיה מתחת לצעיף הצמר שלה, נעמדה מולה ואמרה בהתרסה:

״מה עוד אפשר לעשות כאן, לעזאזל?״

הוויכוחים בין תּוֹמַאסָה ורֶמֶה מעולם לא נמשכו זמן רב. קצת לפני שהרוחות התלהטו, הוֹרְטַנְסִיָה הייתה מתייצבת ביניהן ומרגיעה אותן. אבל הפעם הוֹרְטַנְסִיָה בקושי שומעת אותן, כל תשומת לִבהּ מרוכזת באֵלְוִוירָה. היא מביטה בה בדאגה.

הוֹרְטַנְסִיָה מפסיקה ללטף את בטנה ההרה, מניחה את ידיה בשיפולי גבה, ומתקרבת לפינה שבה אֵלְוִוירָה מעבירה על פניה את הכפפות שאימא שלה סרגה זמן קצר לפני מותה.

אֵלְוִוירָה רועדת.

 

5

הזיות הן צורה אחרת של חלומות, ולחלום פירושו להרגיש רחוק. לחלום פירושו להיות שוב בבית. יש ריח מנדרינות. אֵלְוִוירָה בבית, היא מקשיבה מוקסמת למוזיקה ברדיו.

״עיניים ירוקות, ירוקות כמו שיח הריחן...״

אֵלְוִוירָה אוהבת את מִיגֵל דֶה מוֹלִינָה ואת סֶלְיָה גָמֵאס, ושירי סַרְסוּאֵלָה,⁴ את אַנְטוֹנִיטָה קוֹלוֹמֶה,⁵ ואת דוֹנְיָה⁶ קוֹנְצָ'ה פִּיקֶה.⁷ היא הייתה רוצה להיות זמרת שמלחינים גדולים כמו וַאלוֵורְדֶה, לֵיאוֹן וקִירוּחָה ילחינו לה שירים.

״והירוק, ירוק הלימון...״

אבל אביה אסר בצורה מפורשת על אימא שלה לעודד את האשליות של הילדה. ואימא שלה, דוֹנְיָה מַרְטִינָה, מכבה את הרדיו כשהיא יודעת שבעלה עומד להגיע. היא לא מאמינה שהשירים מופקרים כמו שבעלה טוען, למרות זאת היא מכבה את הרדיו כדי שלא יתרגז.

״אימא.״

דוניה מרטינה מכבה את הרדיו.

רֶמֶה שבה ואומרת שאין מקום במרפאה, שהסוהרת אמרה לה שהמרפאה מלאה, ושאי־אפשר לקבל חולות נוספות.

האישה מאֵקְסְטְרֵמַדוּרָה שעור פניה בגון הזית מביטה ברֶמֶה והוגה בלי קול אמרתי לך. היא מורידה את סנטרה ומהדקת את שפתיה, מהדקת חזק. על הוֹרְטַנְסִיָה נאסר להתקרב למחצלת שעליה שוכבת אֵלְוִוירָה מחשש שתידבק ואז תהיה לה לידה קשה.

״אל תתקרבי, אסור לך, יש לנו כבר מספיק עם מה שיש לנו.״

היא מניחה מטליות של מים קרים על מצחה הקודח של אֵלְוִוירָה, על זרועותיה הלוהטות, על צווארה ועורפה.

״אימא.״

אבל החום לא יורד. ההזיות משתקפות מעיניה הפקוחות של אֵלְוִוירָה. בלי שאביה ידע היא שרה קוֹפְּלָה⁸ לאימא שלה ולאחיה פָּאוֹלִינוֹ. הם מוחאים כפיים והיא מרגישה כמו זמרת. אף־פעם לא אבין מאיפה קיבלת את הכישרון הזה, אימא שלה אומרת לה ומניחה קערת מנדרינות במרכז השולחן. אף־פעם, היא חוזרת ואומרת.

״אין לי הסבר.״

ובאמת דוניה מרטינה לא יכולה להבין כי היא בתו של איש צבא נוקשה, שנולדה בפַּמְפְּלוֹנָה, ורעייתו של איש צבא אחר, נוקשה אפילו יותר, לו נישאה בבּוּרְגוֹס. צחוק ושמחה מעולם לא היו חלק ממנה, לא במשפחתה וגם לא במשפחתו של בעלה.

״זאת וַלֵנְסִיָה, אימא'לה. השמש, הפרחים, מזג האוויר. ולנסיה אשמה, ילדת אותה כאן, כמו תפוז,״ צוחק פָּאוֹלִינוֹ.

פָּאוֹלִינוֹ צוחק. פָּאוֹלִינוֹ. אחיה הגדול, הגיבור שלה שעדיין לא יצא למלחמה. אֵלְוִוירָה מעריצה את פָּאוֹלִינוֹ, שצוחק עליה ועל אימא שלה, על שתיהן והיא לוחשת:

״אימא.״

הוֹרְטַנְסִיָה כותבת במחברת הכחולה שלה לבעלה פֵלִיפֶּה. היא כותבת לו שהיא מרגישה את הבעיטות של התינוק ברחמה, ואם זה יהיה בן היא תקרא לו פֵלִיפֶּה. היא כותבת שהיא חושבת שאֵלְוִוירָה תמות כמו אַמְפָארוֹ וסֵלִיטָה, שלא הפסיקו להשתעל, כמו הילדים של חוֹסֵפָה ואֵמִלְיָה באגף האִמהוֹת. היא כותבת שלילדונת אדומת השיער יש חום גבוה מאוד והדבר היחיד שאפשר לעשות בשבילה הוא לתת לה מיץ מחצאי התפוזים שהן מקבלות. היא כותבת שבתפוזים האלה אין כמעט מיץ, שהם יבשים לגמרי.

״אימא.״

רֶמֶה ותּוֹמַאסָה מביטות זו בזו, הן מביטות בהוֹרְטַנְסִיָה. רֶמֶה נזכרת באימא שלה. הרבה פעמים רצתה גם היא לקרוא לה ככה, כמו אֵלְוִוירָה, אף שהיא מתה כבר יותר מעשרים שנה, הרבה פעמים רצתה ולא העזה. תּוֹמַאסָה יושבת לצִדה של הנערה ומכניסה לפיה בכפית את המיץ מחצאי התפוזים שניתנו להן בסוף הארוחה. בין כפית לכפית אֵלְוִוירָה לוחשת:

״אימא.״

גם תּוֹמַאסָה נזכרת באימא שלה, גם הוֹרְטַנְסִיָה שמרימה את מבטה מהמחברת הכחולה שלה.

״אימא,״ נאנחת אֵלְוִוירָה.

והאנחה של אֵלְוִוירָה היא האנחה של כולן.

 

6

סבא של אֵלְוִוירָה מחכה בשער הכלא לאישה שהכיר בביקורו הקודם. לא הִרשו לו לראות את נכדתו. היא חולה אמרו לו אבל לקחו ממנו את קופסת הפח שבה הביא לה אוכל כמו תמיד. הם החזירו לו אותה ריקה, סימן טוב. עכשיו הוא ממתין לפֶּפָּה, אחותה של האישה שכותבת יומן במחברת כחולה.

״סֵנְיוֹרִיטָה.״

היא ממוצעת קומה ובהירת שיער. היא פוסעת בצעדים קצרים ומגבירה את קצב הליכתה כי התחיל לרדת גשם.

״סניוריטה.״

היא לבושה מעיל גדול ממידותיה. תלתל בורח מתחת לכובע השחור הבלוי שמכסה את ראשה.

״סניוריטה.״

הזקן מרים את כובעו בברכה וקרב אליה.

״אדוני מדבר אליי?״

״תסלחי לי, סניוריטה.״

לאף אחד מהם אין מטרייה. לשניהם עיניים כחולות בהירות כמעט כמו צבע השמיים.

״את יודעת משהו על הנכדה שלי?״

״על מי?״

״אֵלְוִוירָה גוֹנְזַלֵס טוֹלוֹסַה, הנכדה שלי.״

״הילדה עם השיער האדום?״

״כן, זאת בדיוק.״

״היא עם אחותי באותו אגף, אבל היום היא לא יצאה.״

״כן, כן, תראי...״

״עכשיו נזכרתי באדוני.״

״את זוכרת?״

הזקן מרים את דשי המקטורן שלו כדי לכסות את צווארו. הוא לובש חליפה ועונב עניבה שחורה אבל אין לו מעיל ולפֶּפָּה זה נראָה מוזר כי הופעתו והבגדים שלבש היו של אדם אמיד.

״כן, הם התנהגו אליה רע מאוד, רע מאוד. בוא נלך מכאן שלא נירטב.״

הזקן צועד בעקבותיה, ברגע שהיו תחת מחסה הוא מסיר את כובעו.

״תסלחי לי, לא הצגתי את עצמי. שמי חַוִויאֵר טוֹלוֹסָה אִיבֵּרְמֵנְגוֹאִינְדִיָה.״

״חוֹסֵפָה⁹ רוֹדְרִיגֵס גַּרְסִיָה, לשירותך.״

״שמח להכיר אותך.״

לִבהּ של פֶּפָּה נכמר למראה גינוני הנימוס המיושנים שלו. מבטיהם מצטלבים בפעם הראשונה. לה יש מעיל של אביה שמחמם אותה. היא לא יודעת שהסבא של אֵלְוִוירָה מכר את המעיל האחרון שנשאר לו רק לפני שבוע.

הצעירה משתדלת להקשיב לו. היא מבחינה ברזונו הבולט, בעורו החיוור, השקוף, באצבעותיו הארוכות העדינות המחזיקות בשולי מקטורנו.

״אדוני ידבר בבקשה.״

כשהסבא של אֵלְוִוירָה מתחיל לדבר פֶּפָּה קולטת עד כמה קולו חלוש. היא מכירה את החולשה הזאת היטב. חצאי מִילים, מִילים שמושתקות רגע לפני שהן מגיעות לשפתיים.

״אמרו לי שהיא חולה...״

מִילים שמסרבות לצאת החוצה.

״האחות שלך אמרה לך משהו, משהו על הנכדה שלי?״

הוא רוצה לשאול משהו אחר.

״את יודעת אולי אם...״

קופסת האוכל העשויה פח רועדת בידיו של דוֹן חַוִויאֵר טוֹלוּסָה אִיבֵּרְמֵנְגוֹאִינְדִיָה. אם היא מתה, הוא רוצה לשאול. פֶּפָּה יודעת שזה מה שהסבא של אֵלְוִוירָה רוצה לשאול והיא יודעת שהוא לא מעז לשאול.

״הם לקחו את האוכל, נכון?״

״כן.״

״אז אין לו מה לדאוג.״

והיא מספרת לו איך חזרה עם קופסת אוכל מלאה בפעם האחרונה שביקרה את אביה בכלא פוֹרְלִיאַר.¹⁰

אבא שלי היה חרט־אמן בקורדובה.

היא מספרת לו שהם עזבו את קורדובה כשהמלחמה הסתיימה כי אביה תמך ברפובליקה וכולם ידעו את זה בקורדובה.

״וגם כאן כנראה ידעו כי הוא נתפס מייד כשהגיע למדריד.״

״אל תביאי לו יותר אוכל, הוא לא צריך אותו,״ אמרו לה בשער הכלא וסירבו לקחת ממנה את קופסת האוכל. ״אבא שלך כבר לא פה.״

״איפה הוא?״

״איננו. אל תשאלי שאלות, לכי מפה ואל תחזרי יותר, ותיזהרי לא לבכות ולא לעשות מהומות.״

״ככה ידעתי מה קרה.״

אמרה, והצביעה על קופסת האוכל שלה.

ככה ידעה שלא תראה עוד את אביה.

״וככה אדוני יודע שנכדתו בפנים.״

פֶּפָּה אומרת ומצביעה על קופסת האוכל שבידיו של הסבא של אֵלְוִוירָה.

הזקן מנסה לשלוט בהבעה שבעיניו, וכך גם פֶּפָּה.

 

7

פֶּפָּה עדיין שואלת את עצמה מאיפה גייסה די אומץ להעביר את ההודעה להוֹרְטַנְסִיָה. היא עדיין מתוחה אף שעברו שעות מאז שחזרה מהכלא ומאז שנפרדה מהסבא של אֵלְוִוירָה. עברו שעות מאז שראתה את דון חוויאר הולך בגשם בראש מורכן, מתרחק ממנה ומחבק את קופסת האוכל הריקה. עברו שעות מאז שהגיעה לבית האדונים שבו עבדה. והיא כבר הכינה את המרק לדון פֵרְנַנְדוֹ.

היא רועדת.

צריך להיזהר.

כי היא לא אמיצה, לא כמו אחותה הוֹרְטַנְסִיָה שלא היססה להצטרף למיליציות.¹¹ הוֹרְטַנְסִיָה הייתה חברה במיליציה וגם בגֵרילָה. היא הצטרפה לגרילה קצת אחרי מותו של אביה אף שהייתה בחודש החמישי.

היא שיקרה לסבא של הילדונת אדומת השיער.

היא שיקרה לאדון עם שמות המשפחה המשונים, כי בזמנים כאלה חייבים לשמור בסוד אי־אלו אמיתות. את אבא שלה לא אסרו בגלל שתמך ברפובליקה, אסרו אותו כי ידעו שבעלה של הוֹרְטַנְסִיָה נמצא בהרים. הם הרגו אותו כי הוא לא רצה לגלות איפה פֵלִיפֶּה נמצא. אבא שלה היה אמיץ. אבא שלה היה אמיץ כמו הוֹרְטַנְסִיָה. גם אותה אסרו אחרי שאת אבא שלה כבר לא יכלו לחקור. כמעט בכל יום לקחו אותה לחקירה, מאמינים שיום אחד תגיד להם שבעלה נמצא עם 'המקטורן השחור', שיום אחד תגיד איפה הוא. הם חשבו שיגיע היום שבו הוֹרְטַנְסִיָה לא תוכל עוד לעמוד בחקירות. אבל היא לא נשברה. היא עמדה בחקירות. והיא הלכה בעקבות הגבר שלה כי שוטר שהגיע מברצלונה בעט לה בבטן. הדבר היחיד שהפחיד אותה היה לאבד את התינוק שברחמה. הוֹרְטַנְסִיָה הייתה אמיצה.

פֶּפָּה לא הייתה מסוגלת להתמודד אפילו עם מכה אחת. לא היא, אם היו תופסים אותה, הייתה מגלה הכול. היא בהירת שיער וחלשה כמו אימא שלה, שלא הצליחה להחזיק מעמד חורף אחד אחרי שילדה אותה ומתה.

צריך להיזהר.

היא חושבת.

היא מסתכלת על המגש כי ידיה עדיין רועדות מעט והיא לא רוצה לשפוך את המרק שהיא מביאה לדוֹן פֵרְנַנְדוֹ. היא הולכת לאט, מסתכלת לפנים, אחר־כך על צלחת המרק, ואז על הרצפה, ושוב על הצלחת.

היא משתדלת לא להסתכל על הלחם.

היא הולכת לאט ומגיעה באיחור לחדר האוכל, דבר שלא קרה לה מעולם. הסכינים והמזלגות משקשקים כשהיא מניחה את המגש על השולחן. אבל אף טיפה של מרק לא נשפכה, אפילו לא אחת.

״פֶּפָּה.״

קולו של דוֹן פֵרְנַנְדוֹ מגיע מחדר המגורים. היא נשמעת לקריאתו, מסיטה תלתל שנשמט על מצחה ונעמדת ליד האח הבוערת לספוג מעט חום בזמן שהיא שואלת:

״מה אדוני מבקש?״

דוֹן פֵרְנַנְדוֹ מניח את העיתון על ברכיו ומוריד את משקפיו כדי לראות אותה:

״היום קר, הערב אוכל בבית.״

פֶּפָּה נוטשת את חום האח וחוזרת למגש ולמרק, נחושה להשתלט על הרעד בידיה.

היא לא רוצה לראות את הלחם אבל היא מסתכלת. היא מסתכלת על הלחם ומחייכת בזמן שהיא שבה ומרימה את המגש. מחייכת ורועדת.

היא חושבת על הוֹרְטַנְסִיָה, מדמיינת את הבעת הריכוז על פניה שעה שהיא נושכת את העיפרון שלה, שפתיה מלטפות את ההודעה שפֵלִיפֶּה שלח לה. זה מכתב, מכתב שהיא אספה בעצמה בדרך לסַרוֹ אוּמְבְּרִיאַה, מתחת לאבן השלישית אחרי עמוד חשמל שבמרכזו חריץ, אבן גדולה ושטוחה ששיח גדול מסתיר אותה מהדרך. את המקום הראה לה גיסה פֵלִיפֶּה ביום שתפסו את הוֹרְטַנְסִיָה.

״תסתכלי ותסתכלי טוב. כאן מתחת לאבן הזאת בתוך קופסת פח אשאיר לך מחר משהו. קחי אותו בלי שאף אחד יראה אותך ותביאי לטַנְסִי.״

הוא תמיד קרא לאחותה טנסי. קחי אותו בלי שאף אחד יראה אותך. פֶּפָּה הסתכלה בעיניו ולא העזה להגיד לו, שהיא מרגישה שהיא עומדת להתעלף מפחד. היא אמרה לו, שהיא הלכה להר רק כדי להזהיר אותו שבחוות של אַלְטוֹיַאנוֹ השוטרים של הגְוַורְדִיָה סִיבִיל¹² סופרים כל לילה את חיות המשק ומכריחים את האיכרים למסור להם את מפתחות הדירים והרפתות. בבוקר הם שבים וסופרים כדי לדעת מי מוכר מזון לגרילה. ככה תפסו את הוֹרְטַנְסִיָה, כשהלכה לקנות תרנגולות. פֶּפָּה באה רק כדי לספר לו מה קרה ושלא יחכה לאחותה. היא רצתה לספר לו איך באה למרות הפחד ששיתק את גופה. כשחיכתה לו ליד השיח ושמעה את שלושת נקישות האבן שהיו הסימן המוסכם, הייתה כל־כך מבוהלת שכמעט שכחה לענות לו בשלוש נקישות. היא רצתה להגיד לו שהיא לא תשוב יותר להר. אבל לא אמרה. היא הסתכלה בעיניו וראתה בהן את עיניה של אחותה, אותו מבט שהיה בעיניה של הוֹרְטַנְסִיָה כשביקשה ממנה ללכת להר להגיד לפֵלִיפֶּה שהיא נאסרה ושלא יחכה לה. אותו מבט היה לפֵלִיפֶּה ופֶּפָּה הבטיחה לו להביא להוֹרְטַנְסִיָה את מה שרצה לשלוח.

הפעם הראשונה הייתה קלה. באותו יום, מוסתרת מאחורי השיח, הרימה את האבן השלישית ופתחה את קופסת הפח. כשראתה מה היה בתוכה רגליה הפסיקו לרעוד. וכשהגיעה ביום הביקורים לשער כלא וֵנְטָס מסרה אותו ללא חשש לנזירה האחראית על איסוף החבילות. כי מה שפֵלִיפֶּה שלח להוֹרְטַנְסִיָה הייתה מחברת, מחברת כחולה.

 

8

הוֹרְטַנְסִיָה מחזיקה את המכתב בפיה. היא קראה אותו יותר מעשרים פעם. היא שיננה אותו והיא מצייתת להוראות של פֵלִיפֶּה. אל תקרעי אותו, הם יוכלו למצוא את החתיכות. היא לא רוצה לבלוע, היא רוצה להמשיך להחזיק בפיה את הנשיקות ששלח לה. אל תשרפי אותו, הורה לה, הם יוכלו להפתיע אותך לפני שהמכתב יישרף כולו. היא רוצה לטעום את השם שלה שנכתב בידו של פֵלִיפֶּה. תאכלי אותו, טנסי, ותחשבי עליי, הטעם לא נורא. התאית כבר התמוססה אבל הוֹרְטַנְסִיָה לא רוצה לבלוע. תחשבי שאני בפה שלך, טנסי. הגוש היבש שנוצר כשהכניסה את המכתב לפיה היה כבר לעיסה מרה בטעם דיו. היא לא רוצה לבלוע אבל היא שומעת את צעדיה המתקרבים של הסוהרת. אני שולח לך הרבה נשיקות, טנסי. צעדיה של הסוהרת מהדהדים באגף, זאת שעת העבודה במתפרה. תחזיקי מעמד, חיים שלי.

לרעש ההולך וקרב של המפתחות מתווסף רעש הדלת הנפתחת. הוֹרְטַנְסִיָה מנסה לבלוע. אני אוהב אותך, טנסי. המאמץ לבלוע את עיסת הנייר והדיו מעורר בה בחילה. מעכשיו אנחנו ביחד, לטוב ולרע. אבל הוֹרְטַנְסִיָה משתלטת על הבחילה שאחזה בה ובולעת. בלילה, כשאנחנו מתארגנים במחנה ואפשר לראות את הכוכבים, אני תמיד מסתכל על הכוכב שלנו, בקרוב נראה אותו יחד, בקרוב מאוד.

הבחילה והמאמץ לבלוע העלו דמעה אחת בעינה של הוֹרְטַנְסִיָה.

הסוהרת כבר נכנסה.

זאת מֵרְסֵדֶס.

״למתפרה!״

היא מלווה את קולה המצלצל במחיאות כפיים.

״למתפרה!״

הנשים שעובדות במתפרה שבמרתפי הכלא נעמדות בטור כדי ללכת בשקט ובסדר בעקבות מֵרְסֵדֶס. הוֹרְטַנְסִיָה מגלגלת את המחצלת שלה העשויה צמר גס, מוחה את הדמעה ומחפשת את המחברת הכחולה שלה. היא לא הולכת למתפרה מכיוון שגזר דינה עדיין לא נגזר. תּוֹמַאסָה נשארת ליד אֵלְוִוירָה. גם היא לא הולכת למתפרה. תּוֹמַאסָה לא הולכת בגלל עקרונות. היא מסרבת לתפור מדים לצבא האויב. תּוֹמַאסָה טוענת שהמלחמה עוד לא הסתיימה, שהשלום שנחתם בידי נֵגְרִין¹³ הוא עלבון לאלה שממשיכים במאבק. היא מסרבת לקבל ששלוש שנות המלחמה הופכות בהדרגה להיסטוריה. לא, המתים שלה הם לא חלק מההיסטוריה. היא לא נשפטה למוות והעונש שלה לא הומר למען ההיסטוריה, היא לא תיתן שלושים שנה מחייה למען ההיסטוריה. אפילו לא יום אחד, אפילו לא מת אחד בשביל ההיסטוריה. המלחמה לא הסתיימה, אבל היא תסתיים במהרה. והיא לא תתפור אפילו תפר אחד כדי להפחית מהעונש שלה ולא תשתף פעולה עם אלה שרוצים לשכתב את ההיסטוריה. אפילו לא תפר אחד. היא מביטה בבוז ברֶמֶה שמצטרפת לשורת האסירות. כי רֶמֶה זנחה את המאבק, היא נהייתה צייתנית. רֶמֶה לא יודעת להעריך את הקורבן של אלה שממשיכים להאמין במטרה. היא תבוסתנית שיודעת רק לספור את המתים. היא יודעת רק לבכות עליהם. והיא מספרת את הסיפור שלה, הסיפור הקטן שלה, בכל פעם שהיא יכולה, כאילו הוא נגמר כאן. מובן שלא, ותּוֹמַאסָה לא חושבת לספר את הסיפור שלה עד שכל זה ייגמר והיא תהיה רחוק מהמקום הזה, רחוק מאוד.

הוֹרְטַנְסִיָה מסתתרת ממֵרְסֵדֶס ומפנה את גבה ופניה לקיר, היא מנסה להוציא בלשונה חתיכה מעיסת הנייר שדבקה לחיכה.

שארית אחת, שארית קטנה אחת.

עוד מעט הכול ייגמר, אולי עוד לפני שגזר הדין ייגזר, ואני אהיה אִתך כשהתינוק ייוולד. אם זאת ילדה נקרא לה הוֹרְטַנְסִיָה, כמוך, טנסי.

*ההמשך זמין בספר המלא*