ימי עדן

הכפר היהודי – שִׁקָּה

השחר כבר עלה כאשר סיימו לשאוב את המים מן הבאר, ולמלא את שלושת הכדים שהורידו איתם מן הכפר.

"הבוקר, יום ראשון, הבאר תהיה כמעט מלאה עד גדותיה, שכן בשבת אנחנו לא שואבים מים. גם הבאר צריכה לנוח, ואחרי שבת היא נותנת מים בשפע," אמרה האם, "כך נסיים ונחזור הביתה מוקדם."

האם הסבירה זאת בעיקר לבנותיה, שכן לעיתים, כאשר אין מספיק גשמים, הבאר מתקשה לספק את צרכי הכפר. במקרים כאלה, הנשים צריכות להגיע לבאר גם בערב, בתקוה שעד אז ייאגרו עוד מים בתחתית הבאר.

היום, לראשונה הסכימה אימו של יוסף לצרף את בנה בן החמש להליכה היומית של שאיבת המים לצרכי הבית.

הבאר הייתה במרחק של כשעת הליכה מן הכפר. המטלה של ההליכה לבאר, שאיבת המים ונשיאתם הביתה, הייתה תפקיד נשיי מובהק מקדמה דנא, ואין ראיה טובה יותר מאשר העובדה שאימותינו רבקה ורחל עשו זאת.

מזה זמן, הפציר יוסף באימו לצרף אותו למסע יומי זה, שכן עוד מעט הוא יתחיל ללמוד אצל המורי, ואז הוא כבר לא יתפנה לכך.

בחשכת הלילה יצאו יוסף, אימו ושתי אחיותיו מביתם בכפר שִׁקָּה לדרך, על מנת להגיע בין הראשונות לבאר, שכן יש להן עוד מטלות רבות להמשך היום.

האם ושתי הבנות, יצאו מהבית עם הכדים על ראשן. כאשר הדרך הייתה מישורית, יכלו לשחרר את ידן מהאחיזה בכד, אולם במורד הדרך יד אחת תמיד אחזה בכד. לעיתים נשאו כדי חרס ולעיתים פחים.

בידה השנייה אחזה האחות הקטנה שולמית בידו של יוסף הקטן, שכן עיקר הטיפול בו הייתה אחת מהמטלות שלה והוא היה כרוך אחריה.

כאשר הגיעו לבאר, כבר היו כמה נשים מהכפר שהקדימו אותן, אולם ההמתנה הייתה קצרה.

לאחר זמן מה, הגיע תורן לשאוב. הן אחזו במיומנות בחבל שבקצהו היה דלי, הורידו את הדלי לתוך המים, משכו למעלה והערו מתוכו את המים לתוך הכדים עד שהתמלאו עד גדותיהם.

זאת הייתה הבאר של הכפר. ובדרך כלל רק תושבי הכפר שאבו ממנו מים. לכל כפר הייתה באר משלו ואם מישהו היה פולש אליה, אפשר היה להתלונן עליו לשלטונות.

הדרך חזרה לבית הייתה קשה יותר, שכן הכדים על ראשן היו מלאים מים והדרך לכפר הייתה בעלייה תלולה. הכדים הונחו על הראש מתחת לצעיף או בד מגולגל שחצץ בין הראש לכד המים, וריכך את המגע של הראש עם כד המים הכבד.

יוסף לא ויתר על ידה המושטת של אחותו גם בעליות אל הכפר.

מלמטה, נראה הכפר עם בתי החימר, כשני רחובות המקבילים זה לזה, העולים לאורך הגבעה הגבוהה. מתחת לשני הרחובות הארוכים, היה רחוב נוסף, שלישי במספר, ניצב להם לרוחב הגבעה, ומתחתיו מגרש המשחקים המאולתר של הילדים.

"זהו, הגענו הביתה, מלאכת שאיבת המים להיום הסתיימה. מאחר שהבאנו שלושה כדים זה יספיק עד מחר," אמרה האם. "אני מתחילה להכין את ארוחת הבוקר," הוסיפה, "ואתן תעבירו את המים מן הכדים אל המיכל שעל הגג."

הבנות העלו את כדי המים המלאים אל גג הבית. שם שפכו את המים אל המיכל הגדול, שממנו ייקחו את המים לכל צרכי בני הבית.

הכפר שקה, היה הכפר היהודי הגדול ביותר במחוז שמיר. שהיה ממוקם מדרום למחוז שרעב הגדול יותר.

למעשה, הכפר היה מחולק לשקה תחתית, שבה התגוררו רק יהודים, כחמישים משפחות במספר, ולשקה עילית, שבה התגורר מיעוט יהודי של כחמש משפחות, עם רוב מוסלמי.

אביו של יוסף חזר מבית הכנסת עם הילדים הגדולים, התיישב על כרית המונחת על השטיח בפינת האוכל הסמוכה למטבח. מסביבו התיישבו הבנים וכשהסתיימה הגשת כל המצרכים לארוחה, התיישבו הבנות ולבסוף התיישבה גם האמא לאכול.

"מתי הילד הולך למורי?" שאל האב. הילד הוא כמובן יוסף, בן הזקונים.

"המורי אמר בשבוע הבא," ענתה אימא.

"יוסף, תלמד טוב," פנה אליו אבא. "אמרתי למורי שישאיר לך רק את השן ואת העין אם לא תלמד. תיזהר. מותר לו להקפיד עליך. העיקר שתלמד. אני רוצה להתגאות בך. שלא תבייש אותי. אני לא יודע אם אני יכול לסמוך על האחים הגדולים שלך. לפחות שאתה תגיד עלי קדיש כשאלך לעולמי. אולי אתה תהיה צדיק ותזכה אותי למעלה בגן עדן."

יוסף לא הבין הכל, מה אבא רוצה מהאחים הגדולים שלי? הם תלמידים טובים וקוראים בתורה בקלי קלות, חשב לעצמו בקול. אחיו סעדיה שישב לידו ניסה להרגיע אותו ואמר: "אל תתרגש. גם לי אבא אמר אותו הדבר לפני שהתחלתי ללמוד." והאח הבכור מנחם, שלא הצליח להתאפק הוסיף: "אנחנו לא נריב על הקדיש, אבא אומר את זה לכל מי שהולך למורי."

אבל יוסף היה מוטרד יותר מעניין המכות של המורי שמילאו אותו בפחד, והתחיל לבכות.

"אתה מפחיד את הילד," נזפה האם.

"שיפחד, העיקר שילמד," ענה האב.

שולמית חפנה את ראשו של הילד בידיה, רק שם נרגע יוסף.

בשורות הארוכות של בתי האבן בכפר, הבתים נבנו מאבנים מסותתות שנחצבו על ידי פועלים ערבים, שכן אלה היו מומחים בעבודת הסיתות והבניה.

היהודים שילמו על הבנייה בעת בנייתם לפני שנים רבות והם עומדים על תילם כבר מאות שנים. מדי פעם, כאשר יש צורך בבנייה, בתיקון או בהרחבת הבית, מוזמנים הפועלים מהכפרים הסמוכים, לצורך כך.

בצד אחד של הרחוב, התגוררו הכוהנים והוא כונה רחוב הכוהנים.

ממול, בצידו השני של הרחוב התגוררו בני משפחת חממי, שהייתה החמולה השנייה בגודלה בכפר, וזה כונה "רחוב החממים".

ברחוב הניצב להם בתחתית הכפר, התגוררו יתר המשפחות, שהיו קטנות יותר.

למרות המרחב, הבתים בכפר נבנו באופן טורי, כאשר בין כל שניים שלושה בתים, היה קיר משותף, כנראה כדי לחסוך בעלויות בנייה. דבר זה יצר מצב, שבו אפשר היה לעבור על הגגות מבית לבית, מבלי צורך לצאת ולצעוד ברחוב.

מבחוץ הבתים נראו בתי חימר, שכן הטיח החיצוני שתפקידו העיקרי היה לאטום את הבית, היה עשוי מטיט שבו הצבע הדומיננטי של החול היה חום. פנים הבית היה עשוי מאבני הבניה המסותתות באופן מוקפד ללא טיח. לכל שני בתים הייתה כניסה עם גרם מדרגות משותף שממנו התפצלו הכניסות לכל בית.

פנים הבתים היה דומה במרביתם. למטה קומת מרתף שמרביתה שקועה באדמה, ומיעוטה בולט מעל האדמה לצורך חלונות, לאוורור ולכניסת אור.

בקומת המרתף שהייתה עשויה אדמה, נחפר בכל בית בור אחסון, אָסָם (מַדְפַן) לתבואה, כדוגמת גרגירי דורה להכנת לחם או גרגרי דוחן להכנת הפיתה או השָׁאיִיף³ המעודן לשבת או לאירועים מיוחדים.

בור האחסון היה צר ועמוק והיורד אליו היה בדרך כלל נער או צעיר רזה המשתלשל בחבל, ומוריד או מעלה את שקי התבואה למקום חשוך ויבש בתוך האדמה לצורך שמירה על טריותם, ומעלה אותם לצריכה במועדים המתאימים. לעומת זאת, את גרגירי התירס שמרו בתוך כדי חרס אטומים, במקום מוצל בתוך המרתף.

מעליהם בקומה הראשונה, היו המטבח ופינת האוכל בצד אחד, והַדִּיוָואן שהוא הסלון לאירוח בצד השני, בדרך כלל עם מחיצה ביניהם.

בקומה השנייה היו חדרי השינה בבתים הרגילים. רצפת החדרים בכל הבית הייתה מכוסה במחצלות או בשטיחים.

בקירות המטבח, הדיוואן והחדרים היו גומחות להנחת כלים, ספרים, בגדים וחפצים שימושיים שונים לאחסון.

בבתים מסוימים, כמו אלה שבעליהם היו נשואים לשתי נשים, קיבלה כל אשה קומה. כאשר בן התחתן נוספה קומה שלישית בעבורו, או שנבנתה לצורך זה תוספת מאחור.

היו גם משפחות עשירות שעסקו במסחר ובנו שלוש קומות, במקרה זה, הקומה השנייה הייתה לילדים והשלישית להורים.

תוספות בנייה אחרות היו גם מאחורי הבית בצד החיצוני של הרחוב. מעל לבתים היה גג שטוח ששימש ללינה בימי הקיץ החמים.

שבוע חלף והגיע הזמן לבן הזקונים להתחיל ללמוד.

החדר שבו למדו הילדים תורה היה בבית הכנסת של הכוהנים.

היה זה בית הכנסת הגדול, שכן משפחת הכוהנים הייתה המשפחה הגדולה ביותר. בית כנסת זה היה בניין עצמאי נפרד, ואליו הגיעו בחגים גם יהודים מהכפרים בסביבה כדי להתפלל, מאחר שברבים מן הכפרים הקטנים לא היה מניין, וכידוע, "ברוב עם הדרת מלך."

האם לקחה את יוסף הנרגש למורי ששאל לשמו, חייך וסימן ליוסף עם המקל הארוך בידו, לשבת ליד הילדים המתחילים בקבוצה של הקטנים.

המורי עצמו ישב על כסא, צופה על התלמידים מלמעלה, כשהמקל הארוך לא מש מידו בכל זמן הלימוד. הילדים, ישבו בשלש קבוצות לפי גיל והתקדמות.

בכל קבוצה ישבו הילדים בצפיפות על הרצפה, בישיבה מזרחית, בשתי שורות עם הפנים זה אל זה.

בין השורות היה גזע גדול של עץ, כשהוא מנוסר מלמטה לצורך יציבות על מנת שלא יתגלגל, ומלמעלה כדי שניתן יהיה לשים עליו את החומש עם פרשת השבוע.

עקב המחסור בספרים, מסביב לכל ספר למדו לקרוא ששה ילדים, אחד ישר, שניים בכיוון ישר אלכסוני, אחד הפוך ושניים הפוך אלכסוני. סדר הישיבה היה אקראי והתחלף לעיתים קרובות, כך שעד תום הלימודים, כל ילד ידע לקרוא בספר מכל הכיוונים.

הקבוצה של הקטנים למדה את אותיות ה"אלף בית" שהיו רשומים על דף נייר דבוק לקרטון.

בעוד הקבוצות הגדולות למדו עצמאית, האחת את פרשת השבוע ואת התרגום לארמית, והשנייה את פירוש רש"י, התפנה המורי לקבוצה הקטנה, ביקש מהילד ליד יוסף לסמן לו את האותיות. המורי התחיל בקריאת האותיות והילדים חזרו אחריו: אלף, בית, גימל ...

כך חזרו על האותיות מספר פעמים. לאחר מכן, המורי מינה את אחד הילדים הקטנים המתקדמים יותר לקרוא את האותיות והילדים חוזרים אחריו.

כך עבר המורי לקבוצות האחרות, כשהוא מקפיד לחלק את תשומת ליבו ביניהן.

המורי אף פעם לא נראה מחזיק ספר בידו. אולם, בכל פעם שילד מקבוצה כלשהי עשה טעות בקריאה, המורי שידע הכל בעל פה, עצר הכל ומיד תיקן את התלמיד. הוא לא הרפה עד שהתלמיד תיקן את עצמו לשביעות רצונו באופן מדויק.

עם סיום יום הלימודים הראשון, המורי אמר ליוסף לקחת את דף אותיות האלף בית הביתה, ולאחיו סעדיה שהיה בקבוצה מתקדמת יותר, אמר כשהוא מנופף נמרצות את המקל שבידו: "תמשיך ללמד את יוסף בבית. אם עד סוף השבוע הילד לא יכיר את כל האלף בית, אוי ואבוי לך," אמר כשהוא מנופף לכיוונו את המקל.

האב היה צורף כמו יהודים רבים בכפר. גם אחיו הגדול מנחם כבר הצטרף לעבודה עם אביהם.

ככלל, הגברים בכפר עסקו בצורפות על כל גווניה, קרי, ייצור ומסחר תכשיטים.

כמו כן, רבים התפרנסו ממסחר שכלל קנייה ומכירה של סחורות שיוצרו על ידי הנשים בבית, כדוגמת רקמה או תפירה של בגדים, או מכירת סחורות שרכשו מעַדֶן או מנמל חוּדַיְדַה כמו קפה, מוצרים בסיסיים, תבלינים, בגדים מחוץ לארץ. רובם היו רוכלים וסוחרים זעירים ומיעוטם בעלי מלאכה.

הנשים לעומת זאת, אחרי הבאת המים מהבאר, יצאו לקושש עצים (חֲטַבּ) לצרכי בישול, אפייה וחימום מים לרחצה. לאחר מכן ולאחר ניקיון הבית, התיישבו לתפור בגדים ולרקום עליהם רקמה מיוחדת, הן לצרכי הבית, ובעיקר כדי למכור לערבים ולערביות ביישובים הסמוכים. הרקמה נחשבה לאמנות החשובה ביותר, משום שלבוש הנשים התימניות היה עשיר ברקמה.

המסחר והמכירה נעשו רק על ידי הגברים שהסתובבו בכפרים ובעיירות או הרחיקו עד הערים הגדולות, כולל ערי הנמל לצרכי המסחר והפרנסה.

ככלל, הנשים כמעט שלא יצאו מחוץ לכפר, ולא הכירו כפרים או ערים אחרות, שכן כל עיסוקן היה בבית. יציאת נשים ממילא הייתה חייבת ליווי של גברים.

לאור זאת, ניתן להבין כי רוב הגברים למעשה, בילו את מרבית זמנם מחוץ לבית, לעיתים לתקופות של שבועות או חודשים, וחזרו הביתה רק בסופי שבוע או בחגים, עם הפדיון בכיסם, או מוצרים.

לחלק מתושבי הכפר היו אדמות ועדרי צאן, מרביתם בכפרים סמוכים. הנכסים שכללו בתים ושדות היו בבעלות של ערבים, אבל בחזקת היהודים, עקב חכירה או במשכנתאות שעברו לרשותם מבעלי החוב. אולם האדמות עובדו על ידי ערבים שהיו עניים ברובם, כאשר בחקלאות היהודי, בדרך כלל, קיבל רבע מהרווחים והשאר נותר לחקלאי שעיבד את האדמה.

בצאן החלוקה הייתה בדרך כלל כך, מחצית מהצאן הנולד שייך ליהודי בעל העדר והמחצית השנייה של היילודים שייכת לערבי הרועה ומטפל בעדר. פעמיים בשנה הייתה מתבצעת ספירת הצאן, על מנת לעמוד על מספרם של הפרטים, ובעיקר להשוות בין ההריונות לבין ההמלטות.

יוסף עשה חיל אצל המורי ותוך זמן קצר למד את האותיות, הגייה עם טעמים, ואת צירופי האותיות וההברות הנהוגים בחדר. משם המשיכה הדרך לקריאה בחומש.

לימוד פרשת השבוע נעשה בשיטת השינון, תוך כדי רכישת קריאה מהירה ומדויקת. המורי קורא קטע עם טעמי המקרא והתלמידים חוזרים אחריו בדייקנות, כאשר הם משננים את הקריאה ואת הטעמים מתוך החומש. בסיום הקריאה של קטעים מן התורה, הילדים צריכים לקרוא את כל הפסוק בשלמותו, יחד עם המורי.

יוסף הצליח לצלוח שנה שלמה מבלי לחטוף אפילו מכה אחת מהמקל הלח והארוך של המורי.

הוא סיפר בגאווה להוריו שהמורי אוהב אותו, שכן, כמעט כל הילדים כבר הספיקו לשמוע את שריקת המקל המכוון אליהם, ומיד לאחר מכן לחוש אותו על גבם.

כל זה, עד לאותו היום, שהמורי החליט להתקיל את הילדים עם קריאת מילה קצרה ומיוחדת בהגייתה, כפי שנהג מפעם לפעם, גם לאחר שכבר סיימו לכאורה את שלב ההגייה.

כאשר למדו את פרשת השבוע, "שמיני", הגיעו לפסוק: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ׀ אַתָּ֣ה׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ...", ⁴ החליט המורי לבחון את ידיעת תלמידיו בהגיית המילה "תֵּּּשְׁתְּ."

המורי ביקש מהילד הקטן בקצה השורה להגות את המילה בדייקנות, אך הילד טעה. התלמידים הבינו את הטעות, רק כאשר שמעו את שריקת המקל ולאחריו את זעקת הכאב של הילד.

המורי לא תיקן, וביקש מהילד שלידו להגות. גם הוא טעה, ושוב נשמעו השריקה והזעקה. כך נמשך הדבר, ילד אחרי ילד.

כאשר הגיע לילד השנים עשר, הוא התחיל לבכות עוד לפני שניסה להגות את המילה. ההתרגשות גברה על רצונו לנסות, לאחר שכל הילדים לפניו נכשלו והוכו.

גורלו לא היה טוב משל קודמיו. השריקה ומכת הצליפה נשמעו גם ללא הקריאה.

כעת הגיע גם תורו של יוסף. הוא הבין שכל האפשרויות שאפשר לחשוב עליהם, כבר נוסו על ידי קודמיו ולכן אין לו מה להפסיד. ניסה את מזלו, ושריקת השוט נשמעה מהירה וכואבת.

לאחר שכל הילדים הקטנים ניסו ונכשלו, החליט המורי לעבור לגילאי הביניים וביקש מהם להגות את המילה. גם עשרת הילדים בקבוצה זו כשלו והוכו.

אחרי שהילדים בשתי הקבוצות הוכו, כל הילדים הסתכלו אל המורי וציפו לשמוע ממנו איך הוגים את המילה הזאת.

אולם למורי היה רעיון אחר. "נתחיל את הסבב מחדש, אולי מישהו יצליח הפעם.

הילד שבכה מבלי להגות אמר: "מורי, אבל אנחנו לא יודעים, כבר קיבלנו מכות."

המורי לא התבלבל וענה לו: "הזכרת לי שאתה לא קראת, נתחיל את הסבב החדש ממך. תתחיל להגות את המילה תשת," אמר.

הילד שוב פרץ בבכי. אחיו של הילד, שהיה בקבוצה הגדולה של הילדים לפני בר המצווה, לא הצליח להתאפק והגה את המילה בקול בצורה נכונה, כדי שכל הילדים ישמעו.

הילד הבוכה, עצר את בכיו בבת אחת והגה את המילה במהירות וכך ניצלו מהמשך המכות, הוא וכל שאר הילדים.

בסופו של דבר, התברר כי המילה נהגית כהברה אחת בלבד.

כאשר סיפר יוסף להוריו על חוויית הלימודים אצל המורי, אמרה לו אימו "מזל טוב!" ואביו ציין, כי "חוסך שבטו שונא בנו', זה כולל גם את המורי. עכשיו בטוח שלא תשכח לעולם את מה שלמדת היום."

יוסף, שעדיין חש את הכאב של מכת מקלו של המורי, שאל את אביו. "מדוע אנחנו צריכים ללמוד אצל המורי הזה בבית הכנסת של הכוהנים? מדוע שלא נלמד בבית הכנסת שלנו? הרי אנחנו מתפללים בבית הכנסת של משפחת חממי המורחבת שברחוב שלנו."

האב ענה, "הכהן הוא המורי של הכפר. אנחנו נמצאים מחוץ לכפר תקופות ארוכות לרגל עבודתנו. הוא מקדיש מזמנו בהתנדבות ללמד את הילדים, מפני שהוא צורף, שאינו יוצא משטח הכפר, ופנוי ללמד תורה. הוא גם הרב והמנהיג הרוחני שלנו (עַאקֵל).⁵
האם אתה גם יודע, כי חלק מתפקיד הכוהנים הוא ללמד את העם תורה?"

בית הכנסת של חמולת חממי היה בקומה השלישית בביתו של ראש החמולה, והתפללו בו בכל ימי השבוע. הוא היה קטן יותר מבית הכנסת של הכוהנים, אולם נחשב כבית כנסת מתחרה.

בית כנסת שלישי היה בשִׁקה עילית, זה היה בית כנסת קטן, ולכן בחגים הם היו מצטרפים לבית הכנסת הגדול של הכוהנים, כמו גם לבית הכנסת של החממים.

יוסף, שהיה סקרן, המשיך בשאלותיו, "מי היה כאן קודם? הכוהנים או החממים?" על שאלה זו לא ידע האב להשיב, לכן ענה, "אני לא יודע, אולי הגענו ביחד."

3 הַשַּׁאִיף היא החביתית אשר בארץ מוכרת יותר בשם בלינצ'ס. ובמטבח התימני נחשבה למאפה חגיגי.

4 ויקרא י, 9.

5 שני מוסדות בלבד היו בקהילה היהודית בתימן, האחד המורי שהוא רב הקהילה ומנהיגה הרוחני והעאקל שהוא נשיא הקהילה.