מלחמת אחים

פתח דבר

4 בנובמבר 1995 הוא נקודת האפס של הפוליטיקה הישראלית בת זמננו. רצח יצחק רבין וההתרחשויות שאירעו מיד בעקבותיו קבעו את יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים ועיצבו מחדש את דפוסי הוויכוח ביניהם.

שבעה באוקטובר הוא עוד אירוע מעצב בתולדות ישראל. כבר עכשיו ברור שישראל שאחריו איננה ישראל שהיתה לפניו. גם הפעם, כמו אחרי רצח רבין, השבר האישי והטלטלה הפוליטית שלובים זה בזה. האימה, הזעזוע והכאב מלווים במבוכה, בחוסר אמון ובחרדה מפני העתיד.

בשני המקרים, גם לאחר רצח ראש הממשלה וגם אחרי טבח שמחת תורה, התרחש היפוך מפתיע. אלה שהובילו לאסון יצאו ממנו נשכרים. המסיתים מלהיטי היצרים בשנות אוסלו והאחראים למחדל בנגב המערבי לא שילמו מחיר ונהפכו בעצמם למאשימים.

בשני המקרים התאפיינה התגובה הציבורית בסירוב עיקש להכיר במשמעות הפוליטית של האירועים, מצד אחד, ובדרישה מאיימת לערטל אותם מכל הקשר פוליטי, מצד אחר. המניעים האידיאולוגיים והתפיסה הפוליטית שהביאו לרצח ולטבח נעלמו תחת התביעה לאחדות והאיום המצמית במלחמת אחים.

הסלידה ממלחמת אחים נטועה עמוק בתרבות העברית. רצח הבל בידי אחיו, המאבקים הפנימיים בבית דוד ופיצול הממלכה, ומעל לכול, חורבן הבית "מפני שהיתה בו שנאת חינם", כדברי המדרש במסכת יומא, ביססו את "מלחמת אחים" כטאבו.

במסכת שבת מוצע הסבר אחר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". לא שנאת חינם, אלא שתיקת חינם. מה שהביא לחורבן בית שני לא היה חילוקי דעות, אלא השתלטות הקנאים. בריוני ירושלים היו בטוחים שהם יודעים את התוכנית האלוהית, שחייבת להתגשם, ואם אינה מתגשמת מעצמה, צריך לעזור לה. גם בכוח. המרי שלהם, שהחל בהיבריס, כהרפתקנות צבאית מול האימפריה, נהפך לטרור נגד בני עמם. מה שסלל את דרכם לניצחון והכריע את גורל ירושלים היה ההתקפלות של מנהיגי העם. התלמוד מדמה אותם לאילים הצועדים בטור, שכל אחד בו תוחב את ראשו באחוריו של הצועד לפניו – במקום להתבונן במציאות, לומר את האמת הקשה ולהתעמת עם הקנאים, הם הורידו את הראש והלכו עם העדר, כל הדרך לחורבן המוחלט. כך נוהג חלק גדול מהמנהיגות הישראלית ביובל השני לקיום המדינה.

היורשים של קנאי בית שני מרסקים היום את הבית השלישי. הם גם הכריזו על מלחמת אחים וגם משתמשים בה כארס משתק. למרבה האסון, רבים וטובים שותים אותו בשקיקה. לא "שנאת חינם" ולא פילוג – מורך לב ורפיון ידיים הם גורמי החורבן בימינו.

בעשורים האחרונים התרחשה בישראל הפיכה תרבותית ופוליטית, שהתקדמה במידה רבה בחסות התביעה הא־סימטרית לאחדות בעם. ההפיכה המשיחית אינה תולדה של פילוג ולא תוצאה של "קיצוניים משני הצדדים". היא גם לא החלה תחת הממשלה הנוכחית. ההפיכה המשטרית שהוכרזה בינואר 2023 היא רק השלב האחרון בתהליך שהחל שלושה עשורים קודם לכן, כאשר הימין הפך את המחלוקת שקורעת את ישראל מאז 1967 – המחלוקת על "פירות הניצחון" שהיו לפירות באושים – להכרזת מלחמה.

שלושת הכדורים שירה יגאל עמיר היו יריית הפתיחה הלא מטפורית במלחמת האזרחים הישראלית, אבל הם לא הכריעו אותה. מגש הכסף של ההפיכה המשיחית, מה שאפשר לה להגיע לנקודת ההכרעה הנוכחית, הוא הנסיגה של הרוב הישראלי מזירת המאבק. אף שיש לנסיגה הזאת גורמים רבים, הצידוק שהוביל אותה וקבע את ההיגיון הפוליטי של המרכז הישראלי מעוגן באיום המניפולטיבי ב"מלחמת אחים".

א.

רצחת וגם ירשת

רצח פוליטי

לא כל רצח של פוליטיקאי הוא רצח פוליטי. ההתנקשות בנשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, למשל, היתה תגובה על אירועי עבר יותר מאשר ניסיון להתערב בעתיד. ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו־הונגרי, פרנץ פרדיננד, הניעה שרשרת אירועים בלתי צפויה, שהובילה בעקיפין להתפתחויות פוליטיות דרמטיות, אבל קשה לומר שזאת היתה מטרתה.

רצח רבין, לעומת זאת, היה מזימה פוליטית שהצליחה. יגאל עמיר לא הרג את רבין כנקמה ולא כמחווה של פטריוטיזם עיוור, אלא מתוך כוונה לעצור את תהליך השלום. בחקירה הסביר עמיר: "כל מה שעשיתי, לא הייתי עושה אלא בגלל חובתי הדתית להגנת עם ישראל, וזה דין מוסר שאליו השתייך רבין. כפי שנאמר על ידי הרבה רבנים, שחרדים לגורל ארץ ישראל ועם ישראל". אחד החוקרים תיאר את הרגע שבו הבין עמיר כי הצליח להרוג את ראש הממשלה: "מבחור המום ושפוף, הוא התחיל לאט־לאט להתרווח על הכיסא. מבחינתו הוא ניצח".¹ ההצלחה עלתה על הציפיות של עמיר. הוא לא רק השפיע על תהליך השלום, אלא עיצב מחדש את הפוליטיקה הישראלית.

בשנים שלאחר הרצח, הימין הדתי – שמקרבו יצא הרוצח – השתלט בהדרגה על הפוליטיקה הישראלית, בשעה שמחנה התומכים ברבין נדחק לשוליים, עבר דה־לגיטימציה ונוטרל מבחינה פוליטית. מעריציו הכהניסטים של עמיר הם שרים, ואילו יורשיו של רבין אינם מעזים להביע את דעותיו. מפלגות האופוזיציה נעדרות דרך ואסטרטגיה. אף על פי שציבור גדול ממשיך להחזיק בעמדות שזוהו בעבר עם השמאל הישראלי, רובו מסרב לזהות את עצמו ככזה. מסע הדה־לגיטימציה בהובלתו של בנימין נתניהו הושלם. את המחלוקת הרעיונית בין חסידי ארץ ישראל השלמה לבין תומכי "שטחים תמורת שלום" החליפה הסתה דמגוגית, שפוגשת במבוכה ובאובדן דרך. התהליך שהביא לכל זה החל באותן שלוש יריות.

להתנקשות במי שהיה מפקד בפלמ"ח, רמטכ"ל ששת הימים וראש ממשלה מכהן על ידי איש ימין קיצוני היתה אמורה להיות השפעה הפוכה. אחרי הכול, מחנה הימין לא היה רק בית הגידול של הרוצח – אנשיו ניסחו את הנרטיב שאִפשר את הרצח ויצרו את ההקשר שהפך אותו, בסופו של דבר, לנסבל.

טרוריסט, רוצח, יודנראט, נאצי – שום נאצה באוצר המילים הלאומני לא נפקד מקומה מהמאמץ לחסל את הלגיטימיות של רבין וממשלתו. במשך חודשים הפיצו דוברי הימין סיפורים על כישלונותיו הצבאיים לכאורה וטענו שהוא אלכוהוליסט, חולה נפש ואפילו חבר בכת השטן. מעל לכול, הוא תויג כבוגד.

ההסתה לא היתה נחלת השוליים בלבד. מנהיגי הימין לא הסתפקו במתיחת ביקורת על מדיניות הממשלה, אלא הטילו ספק במניעיה. אריאל שרון הסביר שממשלת רבין מוסרת מתנחלים לידי כנופיות פלסטיניות חמושות. הבגידה הזאת, אמר, גרועה מבגידתו של אנרי פיליפ פטן, המרשל הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, אִפשר את שואת יהודי צרפת ונידון למוות בגין בגידה. בעיתונות הימנית ובכרוזי התעמולה תואר רבין כבוגד ורוצח מטורף ושתוי, שעשה יד אחת עם רוצחי יהודים. בספרו על רצח רבין תיאר העיתונאי האמריקאי דן אפרון כיצד נתניהו "יישר קו עם הקיצונים, המתנחלים והממרידים, תוך שהוא נואם בעצרות ברחבי הארץ שבהן מתייגים את רבין כבוגד ורוצח ומשתף פעולה עם רבנים שמטיפים לסירוב לפקודות פינוי".² בהפגנה בצומת רעננה צעד נתניהו בין גרדום לבין ארון קבורה שעליו נכתב "רבין ממית [את ה]ציונות". אחר כך טען שלא ראה.

את הגייסות נגד תהליך השלום סיפקה, כמעט באופן בלעדי, הציונות הדתית. את הצידוקים והדה־לגיטימציה ניסחו רבני המגזר.³ ימים ספורים אחרי הרצח אמר הרב יהודה עמיטל, היוצא מן הכלל שהעיד על הכלל, "שמעתי את דברי הרוצח בבית המשפט. שום חידוש לא היה בדבריו. כל מילה שאמר נשמעה לא אחת בשנה האחרונה בחוגי הציונות הדתית, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית".⁴

כאשר נורה רבין על ידי צעיר מהימין הדתי, ההערכה הסבירה היתה שמחנה הימין ישלם מחיר כבד. שעות לאחר הרצח העריך נתניהו ש"אם הבחירות יוקדמו בקרוב, הימין צפוי להיכחד". בהנהגת המתנחלים אחזה פאניקה של ממש. תדמיתם הציבורית צנחה לשפל היסטורי, וההערכה הרווחת היתה שעם תמיכה של כ־80 אחוז מהציבור, לא יהיה דבר שיעצור את שמעון פרס מהשלמת תהליך אוסלו. תגובתו הספונטנית של עמית סגל, אז בן 13, מלמדת על הלך הרוח בקרב המתנחלים באותם ימים. "אתה חושב שיפנו עכשיו את ההתנחלויות?" שאל את אביו, חגי סגל, שסיפר לו על הרצח.

אך כעבור חצי שנה ניצח נתניהו בבחירות והקים ממשלת ימין־חרדים. בשנים שחלפו מאז נהפך הימין המתנחלי לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית. המגזר שזוהה עם הפשע המוקע ביותר בתולדות המדינה נעשה להגמוניה. עמית סגל נהיה לפרשן פוליטי בכיר ואביו, איש המחתרת היהודית – לעורך עיתון. בנקודה זו, ולא בהרג של דמות פוליטית על ידי קיצוני בודד, נעוצה המשמעות הפוליטית של רצח רבין. כדי להבין אותה, ניתוח האירועים שבאו אחרי הרצח חשוב יותר מחקירת ההסתה שקדמה לו.

בנובמבר 1995 היה קשה להעלות על הדעת ששלושה עשורים מאוחר יותר יוביל המנצח על מקהלת המסיתים את הממשלה הימנית בתולדות ישראל, הנשלטת על ידי הקיצונים שבמתנחלים ועוזריהם.

לתוצאה האירונית הזאת תרמו, כמובן, גורמים רבים: הטעויות הבלתי נסלחות של פרס, שהביאו לבחירתו של נתניהו במאי 1996; כישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה; משבר המנהיגות המתמשך במפלגות השמאל; ועוד. גורמים אלה יכולים להסביר את התבוסה בבחירות, אבל לא את ריסוקו של המחנה הליברלי, לא רק כגורם פוליטי ואלקטורלי, אלא כאלטרנטיבה רעיונית וערכית. איך הוביל רגע השפל של הימין לחיסול השמאל? מדוע ויתרו המרכז והשמאל על המאבק הפוליטי ואפשרו למוקד הכוח לעבור לימין הקיצוני? מדוע נהפך הזעזוע מהרצח לאורגיה סנטימנטלית של אבל וקירוב לבבות – במקום לזעם ולהתעצמות פוליטית?

1 https://www.israelhayom.co.il/article/812677

2 Dan Ephron, Killing a King: The Assassination of Yitzhak Rabin and the Remaking of Israel, W. W. Norton & Company, 2015, 97.

3 ראו: מיכאל קרפין ועיינה פרידמן, רצח בשם אלוהים: הקשר נגד יצחק רבין, זמורה־ביתן, 1999.

4 הרב יהודה עמיטל, ״מסמך: כנס חשבון הנפש״, נקודה, 190, דצמבר 1995, עמ׳ 59.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*