החיים שאני

פתח דבר:

החיים שאני

מעולם לא ראיתי את עצמי כקורבן. תמיד חשבתי שהדרך שבה אני רואה את מה שקורה לי חשובה מהאירועים עצמם. אבל היו כאלה שאמרו שעצם המחשבה הזו היא מנגנון הגנה, כי מגיל ארבע הייתי קורבן לגילוי עריות. זה היה אבא שלי, וזה נמשך שנים. אחר כך, בגיל שמונה וחצי, עברתי גם אונס קבוצתי. שנים לא זכרתי כלום; הכול הודחק ונארז בתפיסה לא מודעת ש"להיות קורבן זה סתם להתבכיין", תפיסה שנועדה להרחיק אותי ככל האפשר מהתחושה של קורבן חסר אונים.

עברתי מאז דרך ארוכה, והפסקתי לפחד מהמילה קורבן או לשנוא אותה. למדתי שאמנם איני יכולה לשנות את העבר, אבל אני יכולה להפסיק לברוח ממנו ולהשתחרר מהאחיזה הרגשית של החוויה שעברתי, קשה ככל שהייתה. אני עדיין מאמינה שהיחס שלנו למה שקורה חשוב מההתרחשות עצמה. יותר מזה, היחס שלנו למה שקורה משפיע על מה שיקרה, ולכן גם הסיפור על מה שקרה משתנה בתוכנו.

הקלישאה "תודעה יוצרת מציאות" נכונה, אבל היא עובדת רק כשאנחנו מוכנים להישיר מבט אל המציאות שלנו, לראות אותה בעיניים פקוחות, להכיר בה ולקבל אותה. במקרה שלי אפשרו לי תהליך ההיזכרות בחוויות ילדותי, ההכרה בהן וקבלתן, להתקרב לילדה שהייתי, להסכים לראות אותה כפי שהייתה, בלי לשפוט אותה או לפחד שאם תבוא איתי, היא תהרוס לי את העתיד שאני מנסה לבנות. הבנתי שברחתי, לא ממה שקרה, אלא מהחוויה, מ"איך זה הרגיש". כשהפסקתי לפחד מהתחושות ומהרגשות ההם, יכולתי לחבק מעומק ליבי את הילדה שהייתי ולאהוב אותה. זה נשמע קיטשי מאוד, אבל ככה בדיוק זה היה — הילדה הזו הייתה זקוקה למישהו שיראה אותה ויאהב אותה ללא תנאי, שיראה מה עובר עליה, יכיר בדברים כהווייתם ויהיה שם איתה לחבק ולחזק אותה, מישהו שיעזור לה לבנות את עצמה, ליצור את המציאות שהיא רוצה ולהשתחרר מהתחושה שהיא כלואה בסיפור ילדותה.

נהג מונית שהסיע אותי לא מזמן ושמע במה אני עוסקת שאל אותי איך הייתי עונה לשאלה "מי אני?" היה ברור שזו שאלה מתחכמת, אבל אהבתי אותה. אם מישהו יעצור אותי ברחוב וישאל אותי מי אני, כנראה אזדהה בשמי. אבל אני לא השם שלי, כמובן. באותו האופן חיי הם לא מה שקרה, קורה או יקרה לי, אלא החוויה האינסופית, המצטברת והמתהווה, המתמשכת והקבועה של ההוויה שהיא אני. פעם קראתי באיזה ספר שאנחנו טועים ואומרים החיים שלי ושבעצם הניסוח הנכון הוא החיים שאני. התובנה הזאת העניקה לי נקודת מבט חדשה על עצמי: במקום לבחון ולשפוט את עצמי מבחוץ דרך החיים שלי ומה שעבר עליי, התחלתי לראות ולחוות את כוח החיים שאני. לומר החיים שלי פירושו להפריד ביני לבין החיים ולהסתכל על עצמי ועל חיי מבחוץ פנימה. לומר החיים שאני משמעו לחוות את עצמי כשלם ולהסתכל על החיים מתוכם, מבפנים החוצה. המעבר הזה מהחיים שלי אל החיים שאני היה מבחינתי, לא שינוי סמנטי, אלא שינוי תודעתי עמוק; לא עוד הבנה שכלית, אלא הבנה שחוויתי בגוף, הבנה שאני החיים עצמם. הבנה זו הייתה בשבילי שער פנימי לאינסוף. עברו שנים מאז, אבל אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו הדהדה בכל תא בגופי. סיימתי פגישה עם מישהי שסיפרה לי שהייתה קורבן לפגיעה מינית. במהלך הפגישה איתה הייתי בסדר, אבל כשנכנסתי לאוטו שבה והציפה אותי החוויה שלי — אותם רגשות, אותה תחושה שאני הולכת למות, שהגוף שלי לא מסוגל להכיל את מה שקורה. אבל הפעם, במקום להתנגד או לרצות למות כדי להפסיק את הסבל, התמסרתי ונשמתי לתוך המערבולת. ואז באו מילים: "החיים עצמם לא מבקשים למות; הם גם לא מפחדים למות. הם פשוט חיים. אַת החיים עצמם." המילים הדהדו בתוכי. הרגשתי כאילו אני נמסה לתוכן והן עוטפות אותי. באותו ערב חזרתי הביתה אחרת. לא שלא היו מאז רגעי שפל כואבים וקשים; היו. אבל ברגעים הקשים ביותר, רגעים שבהם שוב רציתי למות מרוב כאב, סיפקה לי ההבנה הזו כוח והגנה. בתהומות של חושך סמיך היא הייתה סדק שקֶרן אור יכולה לחדור דרכו ולהאיר. ברגעים שבהם הייתי כבויה היא הציתה בי ניצוץ של תשוקה לחיים. הבנתי שהמשמעות של "בא לי למות" היא שהחיים שאני רוצים לחיות, אבל אחרת.

בשבילי להיות כוח חיים משמעו להיות מחוברת לכוחה של יצירה. כמו שאהבה מביאה אהבה, כמו שחיוך מעלה חיוך, כמו שצחוק מידבק, כך חיים יוצרים חיים. צירוף הקסם, החיים שאני, חיבר אותי לכוח החיים. בהשראתו נולד משפט שקראתי לו "משפט מהות", שמזקק מבחינתי את החיבור לעצמי: "החיים שאני מחוברים לפעימת החיים שמולידה תעוזה, שיוצרת חיבור קסום שמתרחב לאינסוף." עד היום, בכל פעם שאני חשה שאני נופלת, אני חוזרת אל המילים האלה ושואלת את עצמי: "מה מבקשים החיים שאת?"

החיים שאני מתעוררים

הפעם הראשונה שבה עצרתי באמת הייתה בגיל 20. עד אז הייתי על המסלול. בדיעבד היו הרבה חריקות, אבל מתבונן מהצד לא היה יכול להבחין בהן. וגם אם כן, ההסבר הרווח היה שאני חריגה, אבל במובן הטוב של המילה; ילדה מוכשרת וחכמה שקפצה שתי כיתות, סיימה תיכון בגיל 16 ועד גיל 20 כבר השלימה בהצטיינות יתרה שני תארים בקרימינולוגיה.

ובכל זאת בגיל 20 מצאתי את עצמי עוצרת עצירת חירום. מאחר שעדיין לא זכרתי את טראומות הילדות שלי, התקשיתי להסביר למה עצרתי ולמה מבחינתי הייתה זו עצירת חירום. כלפי חוץ נראו חיי מושלמים: מוקפת חברים, מנהלת זוגיות מוצלחת ובדרך ללימודי דוקטורט בחו"ל ולקריירה אקדמית. אבל ביני לביני הייתה חוויית החיים שאני שונה בתכלית.

כשהייתי ילדה שאלו אותי פעמים רבות "לאן את רצה?" תמיד עניתי שאני בכלל לא רצה, שזה הקצב הטבעי שלי. אילו שאלתם אותי בגיל 20 "למה לא טוב לך?" הייתי מן הסתם מושכת בכתפיי ועונה: "בגלל שאני דפוקה כנראה, כי בסך הכול הייתה לי ילדות נורמלית ומאושרת." רק אחרי שנזכרתי, הבנתי שהתשובה שלי הייתה נכונה אבל לא מלאה. זה באמת היה הקצב הטבעי שלי, אבל השתמשתי בו כדי לברוח. ברחתי מהעבר שלי הכי מהר שיכולתי. ברחתי כדי לא להיזכר, כדי לא לדעת, כדי לא לחוש כאב, כדי לא להרגיש קורבן.

העניין הוא, שהחיים הם לא מה שקורה לנו מבחוץ, אלא מה שקורה לנו מבפנים. אנחנו לא באמת יכולים לברוח מעצמנו; לכל מקום שנלך אליו, יבוא עצמנו איתנו. בעיני המתבונן מבחוץ אמנם קטפתי בזכות הריצה שלי הישגים רבים, אבל בפנים הלכתי ודעכתי. במקום להיות שלמה יותר עם עצמי, הלכה ונפערה בתוכי תהום. לא הבנתי איך זה יכול להיות — למה אני מרגישה לא מרוצה, לא מסופקת ולא שמחה, אם "על הנייר" הכול נפלא כל כך? לא משנה כמה ניסיתי להסתיר את זה, אפילו מעצמי, טוב לא היה לי. מצד אחד הרגשתי חזקה ובוגרת, אבל מהצד האחר הרגשתי שאני לא בטוחה איפה אני נגמרת ואיפה מתחיל העולם הסובב אותי. הייתי תגובתית מאוד כלפי כל מה שהגיע אליי. מצב רוחי השתנה תכופות. דברים חיצוניים הפעילו אותי באופן קבוע: הערה שמישהו זרק לעברי, ביקורת שהופנתה כלפיי או שיבוש בתוכניות ועוד ועוד. כמעט כל דבר ערער את הביטחון שלי. די היה בכך שאחשוב שלא מרוצים ממני, כדי שאתרסק בתוכי.

"מה שווה כל ההצלחה הזאת, אם את לא באמת שמחה?" הייתי שואלת את עצמי. "אם הכול כל כך בסדר, אז מה לעזאזל לא בסדר איתך?" עדיין לא קלטתי שמץ ממה שעובר עליי, אבל דבר אחד ידעתי: אם אני רוצה להרגיש טוב, אני חייבת לצמצם את הפער, למצוא דרך להפוך למציאות אחודה ושלמה את שתי המציאויות האלה — המציאות החיצונית של החיים שלי והמציאות הפנימית של החיים שאני. היה לי ברור שלפני שאני ממשיכה על הנתיב המהיר, אני חייבת לעצור ולמצוא בהירות פנימית, למצוא אותי. לאור תובנה זו הייתה החלטתי הראשונה לשחרר את עניין הדוקטורט. חשבתי שאולי זה מה שמאמלל אותי, שאולי אני לא באמת רוצה את זה, אלא רק חושבת שאני רוצה, כי אלה הציפיות של הסביבה ממני. המשפחה והחברים התאכזבו וחשבו שאני עושה טעות שאתחרט עליה, אבל אני חשתי הקלה. בשלב הבא אזרתי אומץ והודעתי שלא אמשיך ללמד בסמסטר שלאחר מכן. מבחינת הסביבה, החיים שלי, המושלמים לכאורה, התפרקו, אבל החיים שאני נשמו לרווחה. אף שלא מצאתי הסבר הגיוני להחלטתי לסגת מהמסלול האקדמי, היה לי ברור שזה הצעד הנכון. בתוך תוכי ידעתי שללא העצירה הזו, ילך ויגדל הפער בין המציאות החיצונית לפנימית.

במבט לאחור אני חושבת, שהגעתי לנקודה בחיי שבה הפער הזה בין החוץ לפנים היה כל כך קיצוני, שלא נותר לי אלא לעצור. עצרתי כי התעייפתי. נגמר לי הכוח להחזיק את הפער הזה שבין החיים שאני לבין החיים שלי, להעמיד פנים שהכול כשורה, כשבפנים רע לי. התעייפתי מהקול הקטן בתוך ראשי ששפט אותי כל הזמן ולחש לי שלא טוב לי באשמתי, כי אני לא טובה, שטען בתוקף שאני לא באמת מוצלחת, שכל הישגיי הם תולדה של המזל שהיה לי עד עכשיו, אבל מתישהו זה ייגמר. הותשתי מהבושה שהייתה מקניטה אותי ואומרת לי, שאילו ידע העולם מי אני באמת, הוא לא היה אוהב אותי. עצרתי כי נמאס לי להרגיש ככה. עצרתי כי רציתי להרגיש אחרת. רציתי להרגיש טוב ולהיות מאושרת.

החיים שאני נזכרים

ואז זה קרה. רגע לפני סיום הסמסטר שאחריו אפסיק ללמד, בחרה התודעה שלי להיזכר; כאילו חיכתה שיתפנה המרחב. הייתי באמצע שיעור קרימינולוגיה בקורס שלימדתי באוניברסיטה הפתוחה. עסקנו בתאוריה של פרויד על מנגנוני הגנה. כשהגעתי להסבר על מנגנון ההדחקה, הצביעה אחת הסטודנטיות ושאלה: "אני לא מבינה איך זה עובד העניין הזה של הדחקה. נגיד מישהי שאונסים אותה; מה? היא פשוט שוכחת את זה?" מאז עברו 20 שנה ויותר, ועד היום אינני זוכרת את המשך השיעור או איך הוא הסתיים, גם לא איך הגעתי מהכיתה למקום שהלכתי אליו; רק את הבזקי התמונות והתחושות שהציפו אותי באותו רגע. התמוטטתי.

החיים שאני נולדים מחדש — תקופת הצב

אולי זה יישמע דרמטי, אבל ההתמוטטות הזו הייתה קצת כמו למות, וללא ספק אחד האירועים המכוננים של חיי. חלפה יותר מרבע מאה מאז העצירה ההיא, וכשאני חושבת עליה היום אני מבינה, שלא במודע היא הייתה הסכמה להיכנע, לפרק את החיים שלי או לפחות להיפרד ממה שחשבתי שאני אמורה להיות, כדי להיוולד מחדש ולגלות את החיים שאני ומי אני רוצה להיות. ההשתלשלות הזאת אינה מקרית. לתודעה נדרש זמן הבשלה. כל עוד בורחים, אי אפשר לבחור. החיפוש הפנימי שלי, הבחירה לעצור ומחויבותי לגלות את עצמי היו איתות ברור של התודעה שלי שאני בשלה לחיות מבפנים החוצה, שאני בשלה לבטא את החיים שאני.

ההיזכרות ההיא הייתה כמו מפץ גדול בתהליך ההתפתחות שלי. בשלב הזה הבנתי שאני רוצה למשוך בעדינות בחוטים ולפרום את התסבוכת. השלב האחרון בהתפרקותם של חיי הישנים היה הפרידה מבן זוגי באותן שנים. כך החלה תקופה חדשה בחיי — "תקופת הצב", תקופה שבה הסתובבתי עם תיק על הגב. כדי שאהיה פנויה להפנות את המיקוד שלי פנימה החלטתי לא להחליט מה אני עושה: לא להתחייב לשום מסגרת, לא להיכנס לזוגיות, אפילו לא לשכור דירה, עד שאבין את עצמי ועד שאהיה בטוחה שאני יודעת מי אני ומה נכון לי.

ישנתי אצל חברים, ביליתי ימים רבים במדבר, העמקתי את הידע בתורות רוחניות ובשיטות אנרגטיות, ובחלק גדול מהזמן הייתי עסוקה במדיטציה ובהתבוננות פנימית. שאלתי עוד ועוד שאלות וחקרתי את המנגנונים הלא מודעים שלי. עם כל "למה" ששאלתי בסקרנות, יכולתי להבין עוד קצת איך נראית מערכת ההפעלה שלי. הצלחתי להתחקות אחר השורשים התודעתיים של דפוסי התנהגות, רגש ומחשבה שאפיינו אותי. כשנפלו חומות ההגנה, יכולתי סוף סוף להתחיל לגלות ולחוות את החיים שאני. כשהסכמתי לחוות את הכאב, יכולתי גם להתחבר לכוחותיי הפנימיים. ככל שנקפו הימים, העמיק השקט בתוכי ונוצקה בי בהירות שהלכה והתרחבה. תחושות היציבות והחופש הלכו והתחזקו, עד שלילה אחד ניצתה בי הידיעה: אני רוצה להעביר את זה הלאה. הרגע הזה, שעד היום אני חווה אותו כרגע של הארה, צרוב בזיכרוני. ישבתי על ספסל בשדרה. לא רחוק ממני ישב זוג שניהל ויכוח סוער. ברגע כלשהו הוא קם והלך בכעס. היא נשארה שם בוכה ונראתה לי שבורה. דמיינתי איך אני מתיישבת לידה, מחבקת אותה ומשתפת אותה בתהליך שעברתי ובכל מה שלמדתי על עצמי. דמיינתי את עצמי אומרת לה: "גם אם החיים שלך מתפרקים, החיים שאת תמיד שלמים." רציתי לעזור לה להתחבר לחיים שהיא. תקופת הצב הגיעה לסיומה. למחרת בבוקר שכרתי דירה בתל אביב, אחרי שבוע פתחתי בסלון של אותה דירה את הסדנה הראשונה שלי וחודשיים אחר כך הכרתי את מיקי — אבי בנותיי ובן זוגי עד עצם היום הזה.

יסודות

איך נולדה מנהיגות תודעתית?

הצעקה הפנימית שלי בגיל 20 — "תעצרו את העולם אני רוצה לרדת" — היא נקודת ציון שמחלקת את חיי ללפני ואחרי. עם זאת, אני מאמינה שהעצירה ההיא היא חלק ממהלך חיים שלם, השזור לכל אורכו בחוט מקשר. אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו יש הנתיב המיוחד של החיים שאני. מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי מעין עולם ושפה פרטיים משלי. אולי בזכותם הצלחתי להתמודד עם אירועי חיי המוקדמים, ואולי אירועים אלה הם שיצרו אותם בתוכי. כך או כך הם חלק ממני, מהחיים שאני.

התשוקה להעביר את זה הלאה הביאה אותי לתרגם את עולמי הפנימי ואת השפה הפנימית שלי לשיטה שימושית ומובנית, שניתן לתרגל אותה. קראתי לה מנהיגות תודעתית.

לסדנה הראשונה שפתחתי בבית הזמנתי חברים ומשפחה, אך עד מהרה התחלתי ללמד את השפה גם בארגונים. הארגון הראשון שאימץ אותי לחיקו היה בית הספר לפיקוד ולמנהיגות של חיל האוויר, ומשם החלה השמועה לעשות לה כנפיים. עם הזמן גילו את השיטה עוד ועוד אנשים וארגונים. אחרי יותר מעשור של הנחיה, וככל שהלכה והתגבשה השפה שיצרתי, שבה והתעוררה בי התשוקה למחקר. הפעם היו לימודי הדוקטורט גם בתזמון מדויק וגם בתחום הנכון. במקום להמשיך לתואר שלישי בלימודי הקרימינולוגיה, שלמדתי בשני התארים הראשונים, נרשמתי למדעי המוח והקוגניציה. חזרתי ללימודים עם תשוקה והתלהבות אדירה להעמיק את הידע שלי על תודעה. רציתי לחקור את מה שאני מלמדת. וכך היה. המחקר שלי עסק במערכת ההפעלה שלנו והתמקד בהתניות שפועלות בתוך מערכות יחסים משמעותיות. בסדרת ניסויים שעשיתי הוכחתי חיווט לא מודע שמשפיע על התנהגותנו בתוך אותן מערכות יחסים. קשה לי לתאר במילים את עוצמת ההתרגשות ואת עומק הסיפוק שחשתי לנוכח החיבור בין השיטה שפיתחתי לבין המחקר המדעי שערכתי. אין לי ספק שמנהיגות תודעתית היא הייעוד שלי — אני מתרגלת ומלמדת את השפה למעלה מ־20 שנה, והתשוקה שלי רק גדלה.

אחת השאלות שאני נשאלת תדיר היא למה קראתי לשפה "מנהיגות תודעתית". בחרתי במילה מנהיגות, כי היא ביטאה את התנועה הפנימית בתוכי שייצגה מַעבר מקורבן למנהיגה, מחוסר אונים לחיבור לכוח היצירה של החיים. אני רואה מנהיגות כמצב תודעתי ולא כתפקיד או כמיקום חברתי. אפשר לדמיין רצף שבקצהו האחד תפיסה מנהיגותית, ובקצה האחר תפיסה קורבנית. יש אנשים שנמצאים בתפקיד מנהיגותי, אבל שרויים בתודעה קורבנית, ולהפך — כאלה שאינם משרתים כמנהיגים באופן רשמי, אך מפגינים תודעה מנהיגותית. כשאוחזים בתפיסה קורבנית, נלחמים כל הזמן כי חשים קטנים וחסרי אונים, שבויים בידי כוחות גדולים מאיתנו. תפיסה מנהיגותית, לעומתה, מחוברת לחזון ולחוויה פנימית של אחריות, מסוגלות ואופטימיות שמעוררת את התשוקה ליצור.

למה "תודעתית"? כי החופש לחלום, לרצות ולחתור להגשמת החזון שלנו הוא חופש פנימי ולא חופש חיצוני. לא משנה מה מצבנו, מה הן נסיבות חיינו או מה סיכויי המימוש של החזון שלנו, אנחנו תמיד חופשיים לדמיין בעיני רוחנו את המציאות שאנחנו רוצים ליצור ולחוות, אנחנו תמיד חופשיים לבחור מי אנחנו רוצים להיות ברגע הזה, איך להתייחס למציאות ולפעול בתוכה.

במרכזה של שפת המנהיגות התודעתית ניצבת ההבנה שלי שמערכת היחסים הבסיסית והראשונית המתנהלת בחייו של כל אחד מאיתנו היא זו שבין החיים שאני לבין החיים שלי, כלומר בין תודעה למציאות. אפשר לתאר אותה גם כמערכת יחסים בין אני לעצמי, בין מציאות פנימית לחיצונית, בין רצוי למצוי. כשאנחנו חשים קורבן של הנסיבות, האופי שלנו, הסביבה או האנשים המקיפים אותנו, היחסים האלה מתוחים וקשים, החוויה היא של מלחמה יומיומית, שוחקת ומתסכלת. אבל כשאנחנו המנהיגים והיוצרים של חיינו, שוררים בין התודעה למציאות יחסי גומלין הרמוניים; החיים הפנימיים והחיים החיצוניים מתואמים. במצב זה, המציאות החיצונית והחיים שלנו הם ביטוי טבעי, אותנטי ומספק של החיים שאנחנו, והחוויה הפנימית היא חוויה של שלמות ושלוֹמוּת. שלומות היא החידוש היפהפה שמציעה לנו השפה העברית ל־well being. מנהיגות תודעתית משמעותה להפוך את הכיוון ולהתחיל לחיות מבפנים החוצה במקום מבחוץ פנימה: להשתחרר מאחיזתה של המציאות החיצונית במציאות הפנימית, להחזיר את הכוח פנימה, לקחת בעלות על הסיפור שלנו, להפסיק לתת לעברנו להכתיב את ההווה המתהווה לעתידנו ולממש את החופש ליצור את מציאות חיינו. צירוף המילים מנהיגות ותודעתית ממחיש שזו שפה של גם וגם: גם לטפח את היכולת התודעתית להרגיש טוב — מציאות פנימית — וגם לפתח את היכולת להשיג תוצאות וליצור את המציאות שאנחנו רוצים — מציאות חיצונית. אני מגדירה מנהיגות תודעתית כך: החופש והיכולת לחוות וליצור במודע ובמכוון את המציאות הרצויה.

איך לקרוא את הספר?

מנהיגות תודעתית היא שפה מובנית של עקרונות, מודלים וכלים. בה בעת היא גם שפה פועמת הדוברת את תנועת החיים, את מערכת היחסים שבין המציאות לתודעה, שבין החיים שלי לבין החיים שאני. זו שפה שנולדה מתוך הקשבה לחיים עצמם ומתוך רצון עמוק לדייק, לפשט ולהעביר את זה הלאה.

הספר בנוי נדבך על גבי נדבך, ומתפתח לפי סדר מסוים ההולך ומתגלה לפניכם. התובנות הטמונות בו מתבהרות עם הקריאה, עם ההתבוננות ועם התרגול. היו סבלנים, הרשו לדברים לשקוע, והקשיבו לעצמכם במהלך הקריאה. קראו בקצב המתאים לכם. כמו בחיים, גם כאן אין דרך אחת נכונה.

אפשר לקרוא לפי הסדר, ואפשר להתחיל בפרק שמזמין אתכם כרגע. אפשר לקרוא ברצף, ואפשר לשהות, להניח ולחזור. אפשר לדלג, לעצור, לחזור אחורה — להקשיב לתנועה הפנימית המתעוררת תוך כדי קריאה. לאורך הספר תמצאו מגוון רחב של תרגולים. אין צורך לבצע את כולם. השפע נועד לאפשר לכם בחירה.

הרשו למילים לפגוש לא רק את ההיגיון שלכם, אלא גם את הלב. כך תתחיל תנועה תודעתית, שתאפשר לכם לפגוש את עצמכם אחרת, להתחבר לרצונכם החופשי, לגלות מי אתם רוצים להיות ולבחור לפעול מתוך המקום הזה; להתחיל לחיות לא רק את החיים שלכם, אלא גם את החיים שאתם.

הספר הזה הוא הזמנה למסע התפתחות והגשמה, שתכליתו מנהיגות תודעתית.1 רגע לפני היציאה לדרך, אני מזמינה אתכם למלא שאלון אבחון (בסוף הפרק תמצאו ברקוד), שיספק לכם תמונת מצב ראשונית של מפת התודעה האישית שלכם. אם תרצו, תוכלו לחזור אליו גם בסיום הקריאה ולגלות מה השתנה.

משולש הזהב

שלושה עקרונות יסוד יוצרים את משולש הזהב של מנהיגות תודעתית:

1. מציאות היא השתקפות של תודעה.

2. קבלה היא הבסיס ליצירה.

3. מה שמואר צומח.

כל צלע של המשולש לבדה מציעה לנו תובנה עמוקה ומשנת חיים, אבל כשהן מצטרפות זו לזו, נוצר חיבור קסום שמתרחב לאינסוף — משולש הזהב של המנהיגות התודעתית.

ההבנה שמציאות היא השתקפות התודעה סוללת את דרכנו להכרת התודעה, ובמיוחד למערכת ההפעלה הריאקטיבית ולאפשרות להשתחרר מהתניות שאחזו בנו שנים רבות. היישום של מה שמואר צומח מאפשר לנו להתחבר לתודעה הקריאטיבית ולהתמקד ביצירה מודעת ומכוונת. והקסם? הקסם נוצר כשקבלה הופכת לאיכות הבסיסית של חיינו ומחברת בין כל החלקים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*