כלב בן אדם

שאיפות עזות יותר

אולם בעבר הרחוק הייתה לי חתולה, לפני שנים, בעת שהעסיקה אותי תדיר השאלה איך לנשום נכון, בעת שהחשבתי עד מאוד את המילים והקפדתי להעביר את ימיי בהגינות צבאית ובתוגת משוררים. לעומת זאת, דמיינתי כי כל לילותיי אינם אלא לילה אחד ויחיד, כולם זהים וללא שום שינויים, בדיוק כמו הלילה הזה: רואה? מדובר בחדר רחב ידיים ובו אצטבות ספרים מקיר לקיר ומהרצפה עד התקרה. הווילונות בחלונות מוסטים למחצה, בחוץ דומה שיש גן חשוך, ואילו כאן, בפנים, האור ענוג ואחיד. הפרקט שלוטש כהלכה מבריק. הרהיטים המועטים משתקפים. מקור האור המיטיב להעניק למקום תאורה נאה אינו נראה, אבל אפשר לדמיינו. כך אפשר גם לדמיין את המוזיקה. לא יכולה להישמע כאן אלא מוזיקה נהדרת. מערכת סטראו יקרה כלשהי משמיעה מן הסתם ביצועים נדירים ליצירות נבחרות.

באמצע החדר עומד שולחן עגול. זהו גם המקום שלי. הינה לך, ידי אוחזת ספל לבן גדול והקפה בו מהביל, יש לי הרבה מה לעשות, הקפה נחוץ לי, הן ממילא נגלה לעיניים שלך כי על השולחן, ממש כאן לפניי, הלפטופ שלי דולק. נהיר לגמרי, אני עובד על המחשב שלי. הצג שלו זוהר ואי־סדר חמוד מתפשט סביבו. בחפצי המשכית הקטנים (פילונים אחדים מקוורץ ושני פסלונים, האחד של קַלְבוֹס והאחר של סוֹלוֹמוֹס)¹ בקושי אפשר להבחין מחמת אותו כאוס שיוצרים כתבי יד, ניירות שהודפסו במכונת כתיבה וגזרי עיתונים וכתבי עת. הינה איך בוקעת מתוך אוסף ניירת כזה אותה יד עשויה משיש. שמת לב למסד הברונזה שלה? הוא בוהק, משויף להפליא. היד הזאת היא המזל שלי. אכן, חסרה בה הזרת. היא נשברה באחד הימים כאשר אחזתי באותו עצם משיש כדי להטיח אותו באדם שלי. אנחנו עושים דברים מעין אלה, אבל זה איננו ממין העניין, ליבך הרי גס בעניינים כאלה.

ביתר שאת אתגלה לך כעת, והפנים שלי יוכלו להיראות כפי שצג המחשב מאיר אותן. אני חיוור בעטיים של לילות שימורים אציליים, תווי פניי עדינים וחוננתי ביופיו של המתמסר. דבר חשוב מעסיק אותי. במקביל לספלי הלבן אני מחזיק גם סיגריה. העשן מיתמר כמו גפן תכולה־אפרורית המטפסת על גזע סמוי מן העין ומגיעה כך לתקרה. אבל על הרצפה, בקרבת רגליי, חתולה מרנרנת, וליד החתולה מוטלות נעליי. בראותך אותן נבחנת איכותן, הן עשויות מעור רך, שחור ומשובח, הן יפות אף על פי שנעלתי אותן אלפי פעמים, ואולי דווקא זה מייפה אותן עוד יותר — הן בשלהן, אדישות למבטך הצופה בי. ובכן, לא רק שאיני נועל נעליים, גם גרביים אין לרגליי, והן נגלות לך יחפות בלובן העירום שלהן, עינך סורקת את התמונה בנחישות דעת כדי למצוא את הגרביים שלי, אבל כל החיפושים שלך לשווא, בקצה תיראה לך הדלת הפתוחה למחצה שמובילה לחדר הפנימי, ושם דבר מה מתבלט. כדאי לך להתבונן כהוגן, אומנם חשוך, אבל אולי שם בפנים שכחתי את גרביי, ייתכן גם שהחתולה לקחה אותם לשם תוך כדי משחק, אבל שמת לב גם למשהו נוסף, לעצם גדול ומזוהה. אה כן, זה קצה המיטה. שם ישֵׁנה אהבתי. כעת נגלות לך רגליה בחלקן, רק הן נראות, חשופות מתחת לשמיכות עד קרסוליהן, כפותיהן לבנות ודקות. יפה היא אהבתי. אני אוהב אותה מאוד, עוד לפני שפגשתי אותה כבר דמיינתי אותה, היא מחכה לי, שאגמור לעבוד, שאלך אליה. קדימה, הצופה בי, הגיע הזמן להיכנס לתמונה.

מעבר לאותו שולחן שלפניו אני יושב ומוציא לעצמי את העיניים על הדברים החשובים הללו שמעסיקים אותי, עומדת ארונית עציצים גבוהה והדורה. ציפור חנוטה שכנפיה פרושׂות, נץ, ניצבת מעליה. מול ארונית העציצים יש כורסה. ירוקה כהה ובעלת עומק, מרעיפת רוגע ומזמינת אורחים היא מצפה לך, לבואך, לישיבתך שם. אין לך ממה לפחד. הנץ החנוט ישמש לך מגן. אקרא לאהבתי, היא תקיץ משנתה ובחפץ לב תיגש אלינו ואף תכבד אותנו במשקאות. נא להסתכל עליה, היא באה והמגש בידה, הכול לפנינו מוכן בשבילנו, נא לשים לב אליה, להתפעל מהרזון הצנום שלה, בוודאי טרם ראית אדם כחוש יותר, פניה וזרועותיה הדקיקות גם חבולות במקצת. בעיניה, מאחורי המבט ששוויון נפש אלגנטי נגלה בו, הבחנת כעת בדבר מה מוזר.

ראוי להודות בכך ולחדול לתהות. הקדרוּת שקיומה נראה לך חשוד, מתאימה לאהבתי כמו כפפה ליד, וגם אותי היא הולמת להפליא. הן ראית אותנו, יש בנו ייחוד ואושר גם יחד. אנו חיים חיים שונים מאוד מהחיים שנזדמן לך לחיות. אנחנו עולם ממין אחר. בענייני היומיום שלנו, בדאגות הפרנסה כפי שנהוג לכנותן, אחרים כבר טיפלו למעננו, כך שאין לנו אלא עיסוק אחד ויחיד, הטיפול המתמיד בחיינו, בתדמיתם המושלמת, וגם אויב אחד ויחיד, השעמום, אבל קיים גם מזור מעולה נגדו, מאז ומעולם כל אימת שהשתעממנו, נהגנו לומר: ישר למקלחת, ואם יֵרד לנו שם קצת דם, אולי נִזכה לראות קצף אדום. זולת המראֶה הנחשף למבטך אין שום דבר שמעסיק אותנו, משום כך אנחנו גם כה ראויים לצפייה והזמנו אותך להתענג עלינו. מחר יתעורר בנו בגללך שעמום, אז נזמין אדם אחר לראות אותנו ולהתקנא.

אני רק מתבדח איתך, ברור?

מבטך לא יִראה מאומה.

התמונה כבתה. הנס לא התרחש. החלום ירד לטמיון. על איזו אהבה ועל איזו מוזיקה אנחנו מדברים, על אילו ספרים ועל אילו שטויות במיץ עגבניות. עברתי על פני כל אלה, ושום דבר לא דָּבַק בי. האהבות לא קרמו עור וגידים, ההשתעממות עשתה בהן שַׁמּוֹת, שקעתי לאיטי בתחושות נחותות והתמכרתי לשוטטות פה ושם. אדם אחר שהיה פחות רהוט ולהוט למילים ממני, היה מכנה את זה בפשטות התמכרות לסטוצים, ואחר כך הגיע תורָם של חוסר־מעש בלתי־נסבל ושל בדידות פרועה. לקחתי לי חתולה, כמובן, אבל הייתי שוכח להאכיל אותה, והחיה קלטה עם מי יש לה עסק ועזבה. קניתי גם ספרים, המון, וסידרתי אותם על מדפים, קראתי אותם, נוסף לכול, אבל לא מצאתי את הנשגב שחשקתי בו, או שהוא לא מצא אותי. אני ומושא חלומותיי לא נפגשנו. כיכבה אז בתמונה, ועדיין מככבת, בוודאי, גם העבודה, מכיוון שאף אחד לא טיפל בפרנסתי במקומי. קיבלתי עליי לטפל בעניין, להיות הבוס של עצמי, כישלון מוחלט, וכך התחילו הצרות. זימונים לבתי המשפט, גליונות נייר מזעזעים, מודפסים במכונת כתיבה ושפע חותמות עליהם, וכולם נהגו לפתוח באותה אמירה שהטילה עליי אימה: בשם העם היווני.

שיניתי כיוון. לצורך העניין גויסו מיומנויות, לימודים, ערמומיות, תבונה, חברי משפחה, והינה עכשיו אני כאן. התמונה אינה עוד אחת, וגם הלילות אינם עוד לילה אחד, אלא פשוט לילות המתאחרים בתום העבודה וקודמים לעבודה של יום המוחרת. ומה באשר לבית? אה כן, הקמתי משק בית. רכשתי לי בית משלי. הוא העלה עובש ונעשה מעופש. איך נעשה עד כדי כך מסריח? הרי אני כל כך אהבתי את הרצפות הממורקות ואת חדרי הרחצה המחוטאים, ואף על פי כן השתלט על הבית הסירחון. חזרתי אז לבית אבי, לחדר ילדותי. את ספריי שהיו מאוחסנים בקופסות ובשקים, ערמתי באחת מפינות החדר, עכשיו פעם אחר פעם מריבות עם אימא שלי, אסדר אותם, אני אומר לה, אומר וחוזר ואומר כבר מִזמן. הרי אין לך זמן, אז תן לי לסדר אותם, ועדיף בכלל שניתן אותם למישהו, אמרה לי פעם אחרת. הערתי לה אז בנימה מחמירה, מכאן ואילך את נכנסת הנה רק פעם בשבוע, דחפתי אותה החוצה, נעלתי, אני תמיד נועל, ובשבתות הנחתי לה להיכנס לנקות. היא נכנסת לחדר רק בימי שבת. מהר מהר היא מנקה תחת עיני הפקוחה תדיר, וכל הזמן חוזרת ומשננת בסדר, בסדר. בימי חולין היא מסתפקת בנקישות על הדלת, מדי בוקר בבוקרו, בין השעה שבע לשבע וחצי, אחת לחמש דקות, היא דופקת על דלתי עד שאתעורר כדי ללכת לעבודה.

אני מתעורר והולך לעבודה באיחור מזערי, תמיד אותו האיחור, אותה רבע שעה אקדמית שבעלֵי תקן זכאים לאחר, כפי שגם פוֹקָאס אומר. מפני שאני בעל תקן ורַכָּז, והוא, פוֹקָאס, הוא חבר של אח שלי וראש המחלקה שאני עובד בה, והוא רוצה להיות גם חבר שלי, כך שהוא טופח לי בידידותיות על השכם, ואני תמיד רואה בשאט נפש בזוויות פיו, מימין ומשמאל בקצות שפתיו, שתי טיפות רוק, לבנות.

הערות

1 אַנְדְרֵאָס קַלְבוֹס (1869-1792) ודִיּוֹנִיסְיוֹס סוֹלוֹמוֹס (1857-1798) נחשבים לשניים מגדולי המשוררים היוונים במאה התשע־עשרה.

לא ולא, ולא לא לא

המשרד שלי בקומה החמישית ושם נמצא גם המשרד של פוֹקָאס, ובין משרדי למשרדו ממוקם חדר הישיבות ובו השולחן הסגלגל הגדול. משטח הבדולח שלו בוהק ומשתקפים בו אורות התקרה, החלון ואותה חלקת שמיים שתחומה במסגרתו. כולנו יושבים מסביב לשולחן הזה — מושאי הערצתנו נגלים לעיניי על פני הזכוכית היקרה, עניבות ופרצופים. אלמלא הייתה זו זכוכית, היו אלה מים, ואז היינו נופלים פנימה, משתכשכים ומתיזים כמו ברווזים. מה, לא? אבל אנחנו יושבים במקומות שלנו וחזותנו אומרת כי אנחנו נחושים בדעתנו, מצפה לנו ישיבה, גם הלקוח ייטול בה חלק. איזשהו לקוח. התחלנו בשתים־עשרה ורבע, עכשיו השעה כבר כמעט שתיים, עדיין לא גמרנו, והסכמנו שזה הזמן להפסקה. פוֹקָאס אמר שטוב נעשה אם ננוח שעה ונאכל משהו, תכף לאחר מכן קרץ לי. ואני אמרתי אז שאצא לי לרגע, לעשות טיול רגלי, למתוח קצת את האיברים הרדומים. בחום כזה? תהה מישהו ותכף הוסיף, תגיד את האמת, גם החום לא מכניע אותך? לא ולא, השבתי, וכל השאר, אלה שעד כה כלל לא פצו פה, חזרו כבמקהלה: לא ולא. וכך גם המשיכו: לא ולא, ולא לא לא, לא ולא, ולא לא לא, ולאט לאט זכתה האמירה בקצב מִשלהּ, עברה מִפֶּה לפֶה עד אשר נהפכה לנחלת הכלל, וכל המסובים, בכללם גם הלקוח, שרו אותה. לא ולא, ולא לא לא, זימרו כולם פה אחד, לא ולא, ולא לא לא, ובעודם מזמרים תופפו כפות ידיהם בקלילות על זכוכית השולחן, והיה בכך דבר מה משעשע, אבל הוא לא נמשך זמן רב, כי צחקוקיו הרמים והצרודים של פוֹקָאס קטעו את האלתור.

*ההמשך זמין בספר המלא*