פרק 1
השעה היתה 1:32 בלילה, וגבּריאל אֵייברי היה זקוק לחבריו.
הוא ישב על פסל המפלצת המכוער ביותר מבין ארבעת פסלי המפלצות שהזדקרו מקיר האבן האפור של אחוזת מרסיה והרגיש בודד. למעשה הוא היה בודד כל הקיץ. הוא כייס אנשים בכפרים סמוכים ואז העמיד פנים שמצא את הארנק או את הטלפון על המדרכה והחזיר אותם למכויס; הוא פרץ לבתים בכל טורברידג', אבל מעולם לא גנב דבר. את כל אלה עשה רק כדי לבחון את עצמו ואת יכולותיו. הוא שינן ספרים שעסקו בזריזות ידיים ולימד את עצמו כל מהלך אפשרי. הוא למד איטלקית כדי שיוכל לדבר עם אמירה. זה כל מה שעשה כל הקיץ כשסבתא והארי לא היו זקוקים לו בבית הקפה: התאמן. כי למרות הבטחותיה, פנלופי קרוק מעולם לא הגיעה.
גבריאל שמע משותפתו לפשע רק פעם אחת כשלתיבת הדואר הגיעה שבוע קודם לכן חבילה חומה זעירה. הוא מצא בתוכה דיסק און קי עשוי אם הפנינה ופתק שכתוב בו:
עם פנים קטנות מוזרות וזעופות שנוצרו מהספרות אחת ואפס.
הדיסק און קי היה הסיבה לכך שגבריאל היה מאוזן כעת על גופה המבחיל מכוסה הטחב של המפלצת, מוקף ערפל כבד מכל עבר. משפחת מרסיה שדרגה את מערכת האבטחה שלה אחרי השיטפון בחג המולד הקודם, ולכן גבריאל נאלץ לחכות ללילה בלי ירח כדי לפרוץ לבית. ואמנם למצלמות האבטחה לא היה שום סיכוי לקלוט אותו בשל הערפל הכבד, אבל בגללו גבריאל גם לא הצליח לראות את ידיו כשהרים אותן מול פניו. זמן הטיפוס, אם כך, נמשך פי שניים מהמתוכנן.
גבריאל ניער את עצמו ונשם נשימה עמוקה. עדיין היה אוגוסט, והאוויר היה חם וטחוב ומחניק. אבל היה בזה גם יתרון.
הם השאירו את חלון חדר האמבטיה בקומה השנייה פתוח. הוא חייך, מחה את הזיעה מפניו והחליק על פני פסל המפלצת.
משפחת מרסיה ברוב טיפשותה התקינה אזעקה רק על חלונות הקומה הראשונה והשנייה, אבל לא בקומה האחרונה. "מי יכול לטפס עד לשם?" אמר אדמונד מרסיה כשחברת האבטחה הציעה לו זאת. וכך, כדי לחסוך כסף, השאיר ראש המשפחה סדק בשריון שלה. כזה שגבריאל, שצותת לדבריהם אז מחוץ לשער, שמע עליו וינצל אותו עכשיו.
גבריאל הציץ ממקומו על פסל המפלצת לעבר המקום שבו ידע שהחלון נמצא — לא שהיה יכול לראות אותו בערפל הסמיך. הקיסוס העבות שצמח פרא התפתל מעלה וכיסה את קיר האחוזה. אמירה יכולה לטפס את זה בשניות, חשב גבריאל. אבל הוא היה כבד יותר ולא מוכשר כמוה בטיפוס. ובכל זאת...
גבריאל הושיט יד, תפס ענף עבה ומשך. הענף לא זז.
יופי, חשב גבריאל. זה יחזיק אותי.
הוא התחיל לטפס, וכפות ידיו אחזו בכל דבר שהיה עבה דיו כדי לאחוז בו. הוא טיפס במעלה הקיר הלבן המסמא, והלחות חלחלה לבגדיו וכיסתה את פניו. הוא היה שמח לאיזו הקנטה מצד אָדֶה ואֵדֶה. אפילו עקיצה מלגלגת מפנלופי היתה מספיקה. כל דבר מהצוות שלו בקרוקהייבן שיוכל להסיח את דעתו מ...
קצות אצבעותיו התחככו בזכוכית. גבריאל צמצם את עיניו ואז חייך.
החלון בקומה העליונה היה פתוח כדי סדק. גבריאל החליק אצבע לתוכו ופתח אותו בשקט ובאטיות. הוא אחז במסגרת החלון בידו האחרת והציץ אל החדר החשוך.
ריק, הוא חשב. עכשיו אני רק צריך ל...
דלת חדר האמבטיה נפתחה, ואור מסמא שטף את החדר. גבריאל מיהר להתכופף ולפת את קנוקנות הקיסוס שמתחת לחלון.
"לא," לחש קול מתוך החדר. "לא, אני לא רוצה לשמוע את זה ממך, גריבס. מה שאני רוצה לדעת זה מה יש לו... אתה עדיין לא יודע? אז תברר!"
חפץ קשה — טלפון, חשד גבריאל — הוטח על אדן החלון. אדמונד מרסיה — בעל הקול — קילל והתחיל לצעוד בחדר תוך שהוא ממלמל כאחוז שיגעון.
"ידעתי שיש בו משהו חשוד... איך יכול להיות שהם כאלה טיפשים?... אני אמצא אותם. זה בטוח... הם חושבים שהם יכולים לעשות לי כזה דבר?" הוא האט את קצב צעדיו ונאנח ארוכות. לרגע שמע גבריאל רק את פעימות לבו. ואז, "מי השאיר את החלון פתוח?"
גבריאל קפא מתחת לחלון. הוא עצם את עיניו ועצר את נשימתו.
הרצפה חרקה בזמן שמרסיה התקרב צעד אחד לעברו. ואז עוד צעד.
הטלפון של מרסיה רטט, וגבריאל כמעט איבד את אחיזתו בקיסוס. הוא לפת אותו חזק יותר ופניו התעוותו מרוב מאמץ. כעת היה רטוב מזיעה ומערפל.
מרסיה תפס את הטלפון וצעק בלחישה, "מה, גריבס?" שתיקה. "דבר לאט, אני לא מבין. תן לי לחזור למשרד לפני שאתה ממשיך לקשקש במוח."
האור כבה, ודממה נפלה על חדר האמבטיה.
גבריאל השתנק והרים את מבטו. החלון עדיין היה פתוח כדי סדק, ואחרי שחיכה רגע לוודא שמרסיה לא חוזר, הוא פתח אותו, משך את עצמו פנימה ונחת חרש על רצפת העץ. הוא מחה בשרוולו את פניו הלחות והסתכל מבעד לחלון. הוא כבר לא ראה את הקרקע. אף אחד לא היה מסוגל לראות אותו מטפס בערפל כזה.
גבריאל חצה את החדר, סובב את הידית ופתח מעט את הדלת. אור רך בקע מהקומה השנייה — בעיה רצינית, כי זה היה בדיוק המקום שאליו הוא היה צריך להגיע.
גבריאל שלף את הדיסק און קי שפנלופי שלחה לו. כשבדק אותו בפעם הראשונה, היה נראה שהוא מכיל עסקאות של חברה בשם צריח בע"מ. אלא שמשהו עם המספרים לא הסתדר. על כל פנים זה מה שפנלופי אמרה. היא השאירה לו על הדיסק און קי סרטון קצר וענייני וסיפרה שוִויספֶּר, המנהלת־השותפה, חוקרת את צריח בע"מ כבר זמן רב ושגבריאל אולי ימצא עניין מיוחד בתיקייה השלישית ששמה תורמים.
והיא צדקה, שכן התורם העיקרי לחברה הזאת, שהיא ככל הנראה מושחתת, היה שם שגבריאל הכיר היטב: חברת מרסיה.
אבל בהוכחה להתנהלות כלכלית בעייתית שוויספר מצאה לא היה די כדי להפיל את משפחת מרסיה לתמיד, והם רצו עוד. זאת הסיבה לכך שגבריאל עמד שוב בחדר האמבטיה שרדף אותו שוב ושוב בסיוטיו. להפיל את המשפחה שהשליכה את סבתא שלו לרחוב בזמן שהיה רחוק ממנה — זה היה רק הדובדבן שבקצפת מעל הגלידה המתוקה במיוחד הזאת.
לחישות כועסות הדהדו ברחבי הבית. הוא יודע על הפריצה של ויספר? חשב גבריאל. לא, הרי מרסיה אמר, "ידעתי שמשהו בו עקום..."
גבריאל הלך על קצות אצבעותיו אל המעקה והציץ מטה. אור בקע מתחת לדלת המשרד. לא טוב. הוא חייב להיכנס לחדר הזה, וכדי לעשות את זה הוא צריך שמרסיה יצא משם.
גבריאל חייך. דרושה הסחת דעת.
הוא התגנב בחזרה לחדר האמבטיה וחיפש חפץ קל מספיק שיתאים למה שתכנן... מְכָל כמעט ריק של תרסיס דאודורנט. מושלם. הוא הניח אותו על אדן החלון, קרוב במיוחד לקצה, מקום שבו אפילו משב הרוח הקל ביותר יפיל אותו על רצפת האריחים, ואז פתח עוד קצת את החלון. הוא יצא בשקט מחדר האמבטיה, טיפס על המעקה היציב והחליק באטיות לקומה השנייה.
יותר טוב מאשר המדרגות החורקות האלה, חשב והתמזג עם הצללים לצד פסל שיִש בגודל מלא של האלה הרומית פוֹרְטוּנָה (גבריאל ידע מי היא רק כי חיפש את שמה בגוגל כשניקה אותה באגרסיביות רבה כל כך עד שסדק את הזרת שלה).
ואז הוא חיכה.
עשר דקות חלפו ודבר לא קרה. גבריאל קימט את מצחו. אפילו שאין הערב רוח, חשבתי —
מכל הדאודורנט נפל על רצפת האריחים בצליל מתכתי, והמלמול בתוך המשרד נקטע בפתאומיות. ואז, "שתוק, אני צריך להקשיב רגע... כן, בתוך הבית." שתיקה. "לא, אני לא קורא לאבטחה. אתה לא זוכר כמה הם חייבו אותי בפעם האחרונה שהם הגיעו בגלל אזעקת שווא? אני אעלה בעצמי. אבל אתה..." מרסיה נשמע מהוסס, "תישאר על הקו."
דלת המשרד נפתחה ללא קול, וזוג נעליים מבריקות יצא מהחדר. גבריאל הציץ מעבר לפסל. עיניו האפורות הקטנטנות של מרסיה נישאו אל הקומה השלישית, והוא הטה את ראשו כמו כדי להקשיב. כשלא שמע דבר החל לעלות באטיות במדרגות החורקות, וברגע שנעלם מהעין, יצא גבריאל ממקום מחבואו בגו כפוף והתגנב אל המשרד.
בפנים היה ריח של ספרים ישנים ושל זיעה טרייה, אבל גבריאל התמקד במה שהוא יכול לראות. מדפי ספרים בצד אחד והמראה הגדולה ביותר שגבריאל ראה מימיו בצד האחר, כך שכשעמד במרכז החדר הרגיש כאילו הוא מוקף ספרים. קצת כמו בספרייה בקרוקהייבן —
תתרכז, אמר לעצמו וניגש למחשב שהיה דלוק אך נראה עתיק. הוא לא היה מחובר לאינטרנט, מן הסתם כדי למנוע מאנשים כמו ויספר והאחים קרים לפרוץ אליו.
גבריאל תחב את הדיסק און קי למחשב. הדיסק און קי שלי יעשה את השאר, אמרה לו פנלופי בסרטון. וכך היה. ברגע שההתקן היה מחובר, החלה ההורדה.
3% הושלמו 
גבריאל ניגש לדלת והקשיב כמה רגעים. רצפת העץ חרקה מעליו בשעה שאדמונד מרסיה צעד בזהירות בקומה השלישית.
גבריאל חש שהוא בטוח בינתיים והרשה לעצמו להסתכל סביבו. הוא שינן את כל החלל ואחסן אותו בכספת שהיא מוחו למקרה שיצטרך להיכנס לשם שוב. אין חלונות. דלת אחת. קיר אבן עבה.
26% 
מימינו זיהה ספר בלוי שבלט מעט ממקומו. הוא נראה כמו ספר שברגע שיישלף, יחשוף חדר סודי, אבל לגבריאל לא היה זמן לבדוק.
48% 
היה טלפון נייד נוסף על השולחן, אבל גבריאל לא העז להרים אותו.
69% 
בקומה מעליו היה מרסיה בדרכו לחדר האמבטיה. גבריאל שמע אותו מדבר שוב לטלפון. "מכל דאודורנט, לעזאזל. צ'רלס האידיוט כנראה השאיר את החלון פתוח. אפשר לחזור לענייננו?... למה אתה עדיין לוחש, גריבס? אני אתפלא אם דיירי בית הקברות של טורברידג' לא שמעו את הרעש!"
94% 
95%
צעדים במורד המדרגות החורקות.
97% 
98%
נו. גבריאל לא היה מסוגל להתיק את מבטו מצג המחשב.
99%
היה נדמה שעבר נצח עד שהושלם האחוז האחרון.
100% 
גבריאל שלף את הדיסק און קי וחצה את החדר בריצה. הוא כבר היה בחוץ לצד פורטונה כשמר מרסיה פנה לעבר גרם המדרגות.
"לא אכפת לי שאמא שלך קבורה שם, גריבס, אבל אני מבטיח להעמיד פנים שאכפת לי אם תעשה את העבודה שלך ותספק לי כמה תשובות! זה היה הדבר האחרון שגבריאל שמע לפני שדלת המשרד נטרקה.
שלושים ושמונה שניות לאחר מכן כבר רץ גבריאל אייברי על פני המדשאה המטופחת. אבל אם מישהו היה מציץ מהחלון באותו רגע ממש, הוא היה רואה לא יותר מכתם שחור מטושטש נמוג אל תוך הערפל.
פרק 2
עוד יומיים, חשב גבריאל בהתלהבות כעבור כמה שבועות בזמן שניקה את השולחנות הגבוהים מחוץ לבית הקפה של בנסון.
מבחינה טכנית הארי עדיין היה בעל המקום, אבל סבתא היא שניהלה כעת את בית הקפה. זה קרה בהדרגה והתחיל בהצעות קטנות כמו, "מעניין איך זה ייראה אם נצבע את זה ככה... נכון שזה יפהפה, הארי?" ונהפך במהרה לפקודות כמו, "אנחנו משפצים את הכיסאות מחר, הארי. למה, אתה שואל? למה? כי כיסאות בצבע ירוק־קיא לא בדיוק עושים לאנשים חשק לקנות כריך בייקון!"
ולזה הארי נהג להשיב, "כשהיא אומרת אנחנו משפצים היא מתכוונת אתה ואני, נכון, גבריאל? שהעז הזקנה הזאת לא תצטרך חלילה לנקוף אצבע!"
בתגובה היה גבריאל מחייך ומצדד במי ששאל אותו את השאלה. אף על פי שלא הפסיקו להתקוטט, סבתא והארי היו מאושרים יחד. ובכל מקרה בשבועיים האחרונים לחופשה חשב גבריאל בעיקר על החזרה שלו לקרוקהייבן.
רק עוד יומיים עד שיזכה לראות שוב את חבריו ולצלול בחזרה לעולם הנוכלות של קרוקהייבן.
"הֵיי, אדוני," התנגן קול ממש מחוץ לתחנת הרכבת. "אתה נראה לי כמו מישהו שיש לו שכל בראש. מה אתה אומר, בא לך לנסות?"
הנה הוא שוב. הילד החיוור עם הבגדים המוזרים שיושב מחוץ לתחנה ומאתגר את העוברים ושבים בשלל משחקים. גבריאל צפה בו כל הקיץ. הוא היה צעיר ממנו בשנה או שנתיים, אבל היו לו יכולת שכנוע מרשימה וזריזות ידיים. והוא אמנם שיחק על כסף קטן, אבל מעולם לא הפסיד. גבריאל הבין מהר מאוד שהילד לא מעוניין לנצח במשחקים. הוא פשוט רצה שאנשים יתקרבו אליו מספיק כדי שיוכל לכייס אותם, והוא עשה את זה בחוסר זהירות משווע, שגבריאל היה בטוח שיוביל למעצרו. אבל הנה, חלף חודש והוא עדיין כאן.
אתמול זה היה טריק שלושת הקלפים. היום הילד חזר לטריק האהוב עליו — הכוסות והכדור.
"חושב שהכדור מתחת לכוס הזאת, נכון אדוני?" הוא אמר באותו ביטחון עצמי נינוח שגבריאל היה מסוגל לגייס במקרה הצורך. הילד הרים את הכוס. "אווו! זה היה אחד קשה, אדוני! היית כל כך בטוח בעצמך, הא? הוא היה בטוח בעצמו הפעם, נכון?" הוא שאל את אלה שנאספו סביב שולחנו. הם צחקקו כאיש אחד בידיעה ברורה שרימו אותם, אבל שמחו להיפרד מהכסף הקטן תמורת הבידור שסיפק להם הילד בין רכבת לרכבת.
גבריאל חייך והניח את המטלית הרטובה. שאעשה את זה? חשב. הוא תהה אם להראות לילד שאפילו בנוכלות יש כמה רמות, כמו שכספיאן הראה לו לפני שנה כשכייס אותו.
גבריאל ניגש לשולחן של הילד. הגבר שהפסיד נשאר עוד כמה שניות בסביבה, והילד עדיין הקניט אותו קלות. "אדוני, נראה לי שהגיע הזמן לתת למישהו אחר להפסיד, לא? אה לא? טוב, עוד סיבוב."
הגבר שוב הפסיד כמובן. אבל לא היה אפשר לנחש זאת מההבעה על פניו כשהסתלק משם.
"מי הבא בתור?" קרא הילד. הוא יישר את צווארון החולצה הירוקה־כהה שלו והעביר את אצבעותיו בשערו השחור הקצר. "מה איתך, גברת? על מה מתערבים ש..."
"אני אשחק," אמר גבריאל וניגש לשולחן.
לרגע חייך הילד בהיסוס, אבל אז נראה שהתעשת, ועיניו החומות הכהות נצצו בשובבות.
"בטח, אדוני. על כמה פני אתה משחק? עשר? עשרים?"
"פאונד אחד," אמר גבריאל והניח בעדינות את המטבע על השולחן.
הילד מצמץ. חיוך רעב התפשט על פניו. "יש לנו כאן מהמר כבד, גבירותי ורבותי!" הקהל שהתאסף סביבו שוב צחקק. "נשחק על פאונד אחד." הוא הרים את הכוס האמצעית, הניח תחתיה את הכדור האדום והתחיל להזיז את שלוש הכוסות, תחילה באטיות ואז מהר יותר ויותר. לבסוף הוא עצר, ועל פניו הפציע אותו חיוך נינוח. "איפה הכדור, אדוני?"
ללא שהות הקיש גבריאל על הכוס השמאלית. "אפשר?"
"בטח," אמר הילד וקד קלות בראשו. "לא הייתי רוצה לעצבן ג'נטלמן כמוך. אנשים במקום הזה לא מהמרים על סכומים גבוהים, זה בטוח."
גבריאל הרים את הכוס... ומתחתיה היה מונח הכדור האדום.
הילד שלח מבט מהיר לכוס האמצעית שמתחתיה היה אמור להיות הכדור ואז חזר להביט במקום שבו הוא היה בפועל. הילד המבולבל שתק לרגע ואז החליק לעבר גבריאל חמישה מטבעות של עשרים פני. "יפה, אדוני. ממש יפה. מה דעתך להכפיל את הסכום?"
גבריאל חשב על זה לרגע. "מה דעתך שנשחק על כל הסכום שהרווחת היום?"
הילד הגניב מבט לערימה הקטנה שלצדו — 9.60 פאונד כפי שנראה לגבריאל במבט מהיר — וצחק, הפעם בעצבנות. "אדוני, איך אני יודע ש..."
"אני עובד בקפה שם," אמר גבריאל והצביע מעבר לכתפו. "אני יכול להשיג לך עשרה פאונד בשלושים וארבע שניות בערך. כלומר אם תזכה."
המבט הרעב חזר, והניצוץ נדלק בעיניו לשמע ההזדמנות הנדירה. "עשינו עסק."
הילד כיסה שוב את הכדור האדום והחל להזיז את הכוסות, הפעם לאט יותר כדי שלא יטעה. אלא שהוא לא טעה גם בפעם הראשונה. הוא פשוט שיחק מול תלמיד בקרוקהייבן, בית הספר לגנבים.
כשגבריאל הרים הפעם את הכוס האמצעית, הוא שוב ראה מתחתיה את הכדור האדום.
הילד הסתכל על הכדור במבט המום. גם הקהל שתק.
"האמת היא," אמר גבריאל שרכן לפנים והרים את הכוס הימנית, "שיש כדור גם מתחת לזאת." וכך היה.
הקהל פלט קולות התפעלות, והילד הטה את ראשו ונשאר חסר מילים.
"מעניין אם יש עוד כדור מתחת ל..." גבריאל הרים את הכוס השמאלית וחשף כדור אדום שלישי. "כן! יש שם כדור! הוא לא לבד שם, אגב." מתחת לכדור האדום היה מונח מטבע של 2 פני שנראה שרוף ונצץ באור השמש החיוורת. המטבע של גבריאל. הסימן של חסרי השם — צוות הפושעים האכזריים ביותר בעולם, שהוריו היו מנהיגיו. "איך זה הגיע לשם? חיפשתי את זה בכל מקום," אמר גבריאל תוך שהוא מחקה את חיוכו הנינוח של הילד. הוא הרים את המטבע ואת הכסף של הילד, תחב הכול לכיסו והסתובב. "תודה, זה היה כיף."
הוא התחיל לחזור לבית הקפה.
"חכם, אחי," אמר הילד, שנשמע כעת מובס. "גם אתה אמן הונאה? לא צפיתי את זה."
"אף אחד לא צופה את זה."
"אבל כבר ראיתי אותך פעם," אמר הילד שהמשיך ללכת לצדו. "אם יש לך כאלה יכולות, למה אתה עובד בבית קפה?"
"רווחי יותר מלעבוד על אנשים."
"אל תהיה בטוח," אמר הילד. "נראה לך ששמתי על השולחן את כל מה שהרווחתי ככה שכולם יוכלו לראות? הרווחתי פי שלושה ממה שלקחת ממני היום."
גבריאל עצר והסתובב. "אני יודע, ואני גם יודע שהדבר הזה שאתה עושה לא שווה את זה. אתה מושך אליך את תשומת הלב הלא נכונה."
"לא. אם תגרום לאנשים לחייך אפילו כשהם מפסידים כסף, לא יהיה להם אכפת בכלל." הילד משך בכתפיו. "לפחות לא כשמשחקים על כסף קטן."
"יהיה להם אכפת אם הם ידעו שאתה גם מכייס אותם?"
הילד חייך בזחיחות. "ראית את זה, הא?"
"ראיתי, ואני אפילו לא מתקרב להיות הכי טוב מבינינו."
"מבינינו?" שאל הילד. ומשגבריאל לא אמר מילה, נענע הילד בראשו ואמר, "לא משנה. תראה, אני צריך את הכסף הזה בחזרה."
גבריאל שלב את ידיו על חזו והסתכל עליו דקה ארוכה. "בן כמה אתה?"
"לא עניינ..."
"אין בעיה." גבריאל הסתובב והתחיל להתקדם אל הקפה של בנסון.
"טוב, טוב," קרא הילד אחריו. "אני בן שתים־עשרה."
גבריאל חייך והסתובב אליו. "אז הם כנראה כבר יודעים עליך."
הילד קימט את מצחו. "מלחיץ מה שאתה אומר, אחי. מי יודע עלי?"
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
