כללי המשחק 3 - גישה חופשית

1

סבסטיאן

שמונה־עשר בפברואר
אני נשבע באלוהים, מִיָה דיאנג'לו לובשת את מכנסי הג'ינס האלה רק כדי פאקינג לענות אותי.

אפשר לומר הרבה דברים על החברה הטובה ביותר של פנלופי ריידר, אבל נכון לרגע זה, "מרשעת" הוא הכינוי היחיד שאני מצליח לחשוב עליו.

היא רוקדת עם חוליו, וידיו ממוקמות נמוך מספיק על מותניה כך שהן מתחככות בישבנה. שערה הארוך והכהה פזור מסביב לכתפיה החשופות. בגלל גופיית הקולר בצבע ירוק זרחני ומכנסי הג'ינס השחורים שמתאימים לה בדיוק, שנדמה כאילו היא ציירה אותם על עצמה, אני לא מצליח להפסיק לבהות בה. הריקוד שלה מהפנט - הבעיה היחידה היא שהיא רוקדת עם חבר הקבוצה שלי, ולא איתי.

אני מביט בבטנה המחוטבת, מקשיב לצחוקה כשהיא מתחככת בו בשעה שאחיזתי בכוס הזכוכית מתהדקת.

שני לילות לפני כן ליקקתי את הטבור שלה כדי להצחיק אותה לפני שכרעתי על ברכיי.

ושבועיים לפני כן היא גררה אותי לכיתה בקומה החמישית בספרייה ונישקה אותי עד שלא יכולתי לנשום יותר.

חודשיים לפני כן היא חייכה אליי בפעם הראשונה. היא הביטה בפֶּני ובאחי, קופר, ואחר כך בי, וחייכה, ואני נשבע שהיקום נטה על צירו לרגע. לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהביט בחיוך הזה ולהינמס. אני רואה את פניה בעיני רוחי בפירוט: הרווח הקטן בין שתי שיניה הקדמיות, השפתון השחור, האייליינר החתולי והעיניים בצבע חום אדמה.

היא נעצה בי מבטים זועפים, בזה אחר זה, כאילו הייתי אחראי באופן אישי לשיט שהרגיז אותה באותו הרגע, ולפתע זיכתה אותי בחיוך.

חיוך של מלאך.

אני שומע מרחוק את חברי הנבחרת של קופר מתבדחים. חברו, אוון בֶּל, שואל אם הם חושבים שהוא יוכל להתמודד עם מיה.

אין סיכוי.

אני יודע בדיוק מי יכול להתמודד איתה, וזה לא הוא. גם לא חוליו.

אני לוגם מהמשקה שלי וטופח לאוון על הכתף. "אחי, עם כל הכבוד, היא תאכל אותך בלי מלח ותירק את מגן הביצים שלך."

מיקי, חבר נוסף בקבוצה של קופר, שורק. "הייתי מזיין אותה."

אני לא מסתיר היטב את זעמי. מיקי אולי יכול להיכנס למיטה של מיה, אבל הוא יתקשה להישאר שם.

הייתי איתה כבר ארבע פעמים.

בכל פעם היא אומרת לי שזאת הפעם האחרונה.

אבל אם היא מתכוונת להזדיין עם מישהו הערב, זה יהיה רק איתי. ברור לי שאני צריך לאפשר לה למקד את תשומת ליבה בחוליו או במיקי או במי שהיא מעוניינת בו. היא הבהירה שהקשר שלנו יכול להיות פיזי בלבד. אני לא יודע אם אני מסוגל לזה, אז עדיף שאעזוב אותה בשקט.

אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

כשקופר הולך למצוא את פני - וזורק משהו לגבי משחק פינג פונג בירה - אני מזדקף, עוזב את הקיר וחוצה את רחבת הריקודים. "אכפת לך אם ארקוד איתה?"

חוליו זוקף גבה, אבל לא נראה כועס מדי. לא סיפרתי לאף אחד בנבחרת על הקשר החוזר ונשנה עם מיה. אף אחד לא יודע, למעשה, חוץ ממני וממנה.

"תלוי בגברת," הוא אומר.

מיה רוקעת ברגליה לקצב המוזיקה ונועצת בי מבט זועם. פניה המאופרות מנצנצות, והנצנצים מופיעים גם על צווארה ועל שדיה.

קולה מהול במידה מדויקת של רעל. זו הצגה. כך אני מקווה. "ברצינות?"

"רק ריקוד אחד."

השיר נגמר, וכשהצלילים מתמזגים עם צלילי השיר הבא, אני מושיט לה את ידי.

"טוב." היא עושה הצגה ומנשקת את חוליו על הלחי. "אתה יודע איפה למצוא אותי."

אני מושך אותה אליי. כדי שנוכל לרקוד, כמובן, אבל גם כדי שאוכל לחוש בה ולהרגיש את חומהּ. "לא יכולת לבחור להתגרות בי עם אחד מעשרים שחקני ההוקי שיש פה?"

היא מסתובבת ומחככת בי את ישבנה המענג. אני מפספס צעד, משטח את ידי על בטנה ומצמיד את גופה לגופי.

"להתגרות?" היא מסובבת אליי את ראשה כך ששפתיה צמודות לאוזני.

אחיזתי בה מתהדקת. "חוליו הוא אחד מהשחקנים שלי."

"אז אוון."

"לא." אני מסובב אותה, ותנועת הריקוד הבלתי צפויה מעלה חיוך על פניה. אני מתייק אותו במוחי. יש לה הרבה הבעות פנים, אבל החיוכים שלה הכי יפים ונדירים. "אותי."

"מי אמר שאני עדיין מעוניינת?"

הבל פי חולף על אוזנה. היא רועדת, למרות החום במקום. "זה די ברור, דיאנג'לו."

היא מסתובבת ומביטה בעיניי. הודות לנעלי העקב שלה אנחנו כמעט באותו גובה. אני רוצה לחלוץ את הנעליים האלה ולקלף ממנה את מכנסי הג'ינס באיטיות. עיניה לוהטות ומעוטרות באייליינר הקבוע שלה. "פני תישן כאן הלילה."

"כאילו קופר ייתן לה לצאת מטווח הראייה שלו."

"אתה יכול לבוא לחדר."

אני מחייך אליה. אולי חלק אחד שלה - אפילו אם הוא קבור עמוק בפנים - אוהב את החיוך שלי.

אני לא אמור לחשוב שיש לנו סיכוי, אבל אלוהים, אני מקווה שכן.

2

מיה

שישה במאי

אני מגיעה ל'מרכז בראג למדעים' דקה לפני הפגישה שלי עם פרופסור סנטורו. היא שונאת איחורים, לכן אני עולה בריצה במדרגות לקומה החמישית. לא הייתי צריכה להסכים לצאת לשתות אתמול בלילה עם ארין, אחת מתלמידות השנה האחרונה במחלקה לפיזיקה - כי כמובן לא הפסקנו אחרי משקה אחד. הגענו לדירה שלה אחרי כמה כוסות. באותו רגע התחשק לי להיות פזיזה, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

אני כמעט מקיאה כשהמעלית עוצרת בפתאומיות כשהיא מגיעה לקומה השלישית. אין ספק שאני משלמת את המחיר. ראשי כואב כאילו מישהו חובט בו שוב ושוב בפטיש. מה עוד שהזיון בכלל לא היה שווה את זה. הרבה יותר מדי רוק.

היו לי תמיד הרבה רעיונות גרועים: ניסויים מהסוג המתפוצץ במעבדה לכימיה בבית הספר על שם סנט קתרין, מסיבות מסביב למדורה ביערות בפאתי עיר הולדתי בדרום ניו ג'רזי, זיונים מכל מיני סוגים בארונות ובכיתות ובשירותים ציבוריים. אבל לאחרונה היו לי המון רעיונות גרועים במיוחד.

אחרי הכול, קל יותר לשקוע בזיונים ובמסיבות בכל רגע פנוי מאשר לחשוב עליו.

סבסטיאן מילר־קלהאן. נחמד להחריד, מיומן להחריד בגרימת אורגזמות וגם טוב להחריד בבייסבול. רק העובדה הזו לבדה הייתה צריכה להדליק לי נורה אדומה - אף פעם לא קל עם ספורטאים.

ובנוסף לכול הוא האח של החבר של פני, החברה הטובה ביותר שלי. אוף. אדון 'אליל הזהב של הבייסבול' יהיה בחיי זמן רב, ושום כמות של זיונים לא תשנה את זה.

דווקא ניסיתי לא מעט בחודש האחרון. ייחלתי כל־כך להיות בחורה מסוג אחר. אם הייתי בחורה נחמדה, שראויה לסבסטיאן, אולי לא הייתי נמלטת ביום שאחיו נכנס לחדר בדיוק כשהעניינים התחילו להתחמם בינינו.

אני מחליקה את שערי וממהרת במסדרון. אולי יש לי הנגאובר וליבי שבור יותר ממה שאני מוכנה להודות, אבל אין סיכוי שאתן לזה לפגוע במשימה שלי. שכנעתי את פרופסור סנטורו לשכור אותי למעבדה שלה הקיץ, אף על פי שאני בסך הכול סטודנטית שסיימה שנה ב', ואני מסרבת להתייחס לזה כמובן מאליו. עבדתי קשה מאוד בתיכון כדי להתקבל ל'מקי' ולמחלקה לאסטרונומיה, שמדורגת באחד מחמשת המקומות הראשונים במדינה, בשביל הרגע הזה. ועכשיו יש לי סיכוי לבצע מחקר אמיתי ולהתחיל את מה שאני מקווה שיהיה קריירה ארוכה של בהייה בכוכבים. כמובן, זה גם יסייע למועמדות שלי לתוכנית לאסטרופיזיקה באוניברסיטת ז'נבה.

אני זוכרת את הרגע המדויק שבו התאהבתי בחלל. הוא לכד את תשומת ליבי עוד קודם לכן כמובן, אבל רק כשישבנו סביב מדורה במהלך חופשה משפחתית בקיץ הרמתי את מבטי וממש ראיתי אותו. הנונו¹ שלי - איש חולמני במשפחה של אנשים מעשיים - הביא טלסקופ לחוף, ובזמן שכולם שתו יין מכוסות נייר וצחקו, אני הלכתי איתו למקום שקט בדיונות.

"בואי נמצא כוכב," הוא אמר והעמיד את הטלסקופ. "אולי נוכל לראות את כוכב מאדים או את צדק. הקיץ הוא זמן טוב לתצפיות כוכבים."

הצפייה בשמיים מבעד לטלסקופ נראתה לי קסומה. מצאנו אותם, כלומר, את צדק ומאדים, וגם את שבתאי. עיניי נפערו כשהצמדתי את פניי לעדשה.

"יום אחד," הוא אמר, תחב את ידיו בכיסי מכנסי הכותנה והביט למעלה בדבקות דומה לזו שבה ראיתי אותו מתפלל בכנסיה, "אולי ימצאו עוד ילדה קטנה שמביטה בשמיים מבעד לטלסקופ, ותוהה לגבי כדור הארץ. אולי את תעשי את זה, מריה."

הוא תמיד אמר שאני יכולה לעשות הכול. כשגדלתי, העניין שלי בחלל דרש את כל תשומת ליבי. הוא נהג לשלוח לי מאמרים מנאס"א ולקרוא אותם יחד איתי. הוא עודד אותי להירשם לשיעורים מתקדמים במתמטיקה ובמדעים ולהצטרף למועדון הרובוטיקה. בבוקר לפני שהוא מת מהתקף לב הוא אסף אותי מבית הספר - כי שוב הסתבכתי עם הנזירות - ואמר לי שהוא יודע שנועדתי לגדולות.

אני מגיעה למשרד של פרופסור סנטורו ודופקת על הדלת. בחמש השניות שחולפות עד שהיא פותחת את הדלת אני מסרקת את שערי המבולגן. לעזאזל. למה בעצם שכבתי שוב עם ארין?

כי אני עדיין חושבת על סבסטיאן מילר־קלהאן, זאת הסיבה.

אני חייבת לשים לזה סוף כאן ועכשיו. אני צריכה להתמקד בעבודת המעבדה כדי שאוכל להתקבל לתוכנית הלימודים בחו"ל. כשאני מתכננת את העתיד שלי, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא שלוש מילים - שלום לך, נאס"א - וכמובן, מקום שיהיה רחוק ככל האפשר מניו ג'רזי וממשפחת דיאנג'לו, תודה רבה.

אבל בשום תוכנית שלי אין שחקן בייסבול עם עיניים ירוקות.

גם ככה אני זאת שעזבה אותו.

אני מוכנה להתערב שהוא לא חושב עליי בכלל.

"יבוא," קוראת פרופסור סנטורו ואני דוחפת את הדלת בעדינות.

כשהגיע הזמן לבחור קולג' פרופסור ביאטריס סנטורו הייתה הסיבה העיקרית שבזכותה העדפתי את 'מקי' על פני כל ההצעות האחרות, אף על פי שלחלקן היו מלגות טובות יותר. היא אישה איטלקייה קשוחה שהעיפה בי מבט אחד והבינה מאין הגעתי, את האתגרים והאהבה כאחד. ועכשיו, אחרי שנתיים שבהן עבדתי קשה מאוד במחלקה כדי ליצור לעצמי מוניטין, אני סוף־סוף במעבדה שלה. רק לעיתים נדירות היא מאפשרת לסטודנטים לתואר ראשון להיות חלק מהמעגל הפנימי שלה, אלא אם כן הם סטודנטים מצטיינים מהשנה האחרונה, אבל אני הרווחתי את המקום שלי ביושר. עבודת מעבדה ונוכחות ללא דופי. מתכנתת בפייתון ו־C++‎. מתנדבת בפלנטריום בקמפוס. פוקדת כל הרצאת אורח וסמינר.

עד שפגשתי את פרופסור סנטורו, סבא שלי היה היחיד שאמר לי שהוא מאמין בי.

יש לפנייך עתיד מזהיר, מיה. עתיד שמקורו בכוכבים, אם זה מה שאת רוצה. אם תהיי מוכנה לעבוד בשביל זה.

השקעתי שנתיים כדי להיות ראויה למילים האלה, ועכשיו אני מוכנה להוכיח אותן.

"מיה," היא אומרת בקולה החם. "מה שלומך היום?"

המשרד של הפרופסור הוא גומחה קטנה. ספרים מונחים בכל מקום, על הקיר תלויות תמונות ממוסגרות של החלל והכוכבים, והתארים שלה ניצבים בשורה מאחורי השולחן. היא כותבת את הערותיה בכתב יד, ללא קשר לתוכנת המחשב שהיא משתמשת בה, וערמות של מחברות קטנות מעטרות את שולחנה כמו זקיפים.

אני מתיישבת מולה והיא מסדרת את משקפיה בעלי המסגרת השחורה והעבה, שמעניקים לפניה המבוגרות ומלאות החן שמץ מוזרות. שערה השזור בכסף פזור מסביב לכתפיה.

אני מצליחה לחייך, אף על פי שאני משתוקקת להקיא על שולחנה. "שלומי מעולה. מה שלומך?"

פרופסור סנטורו נשענת לאחור על כיסאה ומצמידה את קצות אצבעותיה זו לזו. "הכול בסדר. אני שמחה שאת היא הסטודנטית מתואר ראשון שמצטרפת אלינו כחוקרת הקיץ. אני חושבת שהמינוי הזה יהיה אתגר טוב בשבילך, בהתחשב בעניין שלך בגילוי כוכבי לכת חוץ־שמשיים."

אני כמעט מקפיצה את הרגל שלי מרוב התרגשות, אבל מצליחה לרסן את עצמי. כוכבי לכת חוץ־שמשיים הם תגלית חדשה יחסית - זאת הייתה תיאוריה עד שנות התשעים - ולאחרונה מדענים גילו אלפים מהם. אלה פשוט כוכבים שחגים מסביב לכוכב ולא מסביב לשמש. מבין המיליארדים שיש, אולי אחד מהם מסוגל לקיים חיים חייזריים. פרופסור סנטורו מעורבת במחקר הזה מההתחלה, והכול מתעמעם בהשוואה למחשבה שאעבוד לצידה, גם אם באופן מצומצם, כדי לזהות ולמיין את הכוכבים האלה.

"אליס תשלח לך את לוחות הזמנים של המעבדה באימייל," היא אומרת. "תקבלי משימות קריאה למפגשים השבועיים שלנו, אז תדאגי להגיע מוכנה. אני רוצה שתעבדי איתה ושתכתבו מחדש את התוכנה שהשתמשנו בה כדי למדוד את האטמוספרות של הכוכבים האלה. אני חושבת שהמיומנות שלך בכתיבת קודים תעזור לנו לפשט אותה. אני רוצה שגרסת הדֶמֶה תהיה מוכנה לפעולה כשישחררו את המידע החדש מטלסקופ החלל 'ג'יימס ווב', כך שהיא תוכל להיות חלק מהניתוח למאמר הנוכחי שלי."

אני מהנהנת. "אין בעיה."

מבטה מתחדד. "איך את מסתדרת, מיה? מה שלום המשפחה שלך?"

"הכול בסדר."

"הם עדיין חושבים שאת לומדת הוראה?"

אני מסמיקה ובוהה בחיקי. משפחתי חושבת שעבור נשים קריירה היא בסך הכול עניין זמני - שאוכל ללמד, אבל רק עד שאלד ילדים משלי. סבתא שלי עשתה את זה. גם אימי ואחותה. אחותי הגדולה, ג'יאנה, תלמֵד עוד שנה אחת לפני שהיא תתחיל להשריץ ילדים עם בעלה. העובדה שהיא חלמה להיות עורכת דין לא מעניינת אף אחד. הם חושבים שאני לומדת הוראה, ומעולם לא אמרתי להם אחרת. אבל אם אצליח להיכנס לתוכנית הלימודים בז'נבה, אוכל להוכיח להם שנועדתי לתחום הזה ולהסביר להם. אחרי הכול, אני לא באמת רוצה לשקר בעניין גדול כל־כך.

"עדיף ככה. הם לא— הם לא יבינו."

"בכל זאת," היא אומרת. "הם המשפחה שלך. גם ההורים שלי לא הבינו את התשוקה שלי לקבור את פניי בטלסקופ, אבל בסופו של דבר הם התעשתו."

"אבא שלך היה רופא. אבא שלי מתקין מזגנים."

היא מסירה את משקפיה ומקפלת אותם בזהירות. "אני מארחת סמינר בסוף יוני. ינכחו בו קולגות מכמה אוניברסיטאות, ואני רוצה שתציגי את המחקר שלנו." היא מישירה אליי מבט. "את מבינה?"

נשימתי נעתקת. "כן."

"אם תצליחי בזה, לא תצטרכי המלצה ממני לתוכנית הלימודים בז'נבה. רוברט מאייר ישמע אותך בעצמו. כבר סיפרתי לו שהוא יפגוש את הסטודנטית הכי מבטיחה שלי." היא נעמדת ומסמנת לי שאני משוחררת. אני מחליקה את התיק על כתפי. "אני מקווה שתשקלי להזמין כמה בני משפחה לסמינר."

ברור לי שזאת לא ממש הצעה, אבל אני לא אומרת כלום. לא כעת, כשהאדם היחיד שהייתי רוצה להזמין כבר לא בחיים. אני מהנהנת. "נתראה ביום שני."

אני אומרת לה, אבל היא כבר פונה למדף הספרים כדי לדפדף בספרים העבים, ממשיכה לבעיה הבאה של היום. "ביום שני."

הערות

1 מאיטלקית: סבא