מעשה אמון

אני רוצה לומר: כל חיי הייתי כלה, נשואה להתפעמות

מרי אוליבר

א. הקדמה

זה קרה בסיני כשהייתי בת שמונה־עשרה.

אולי היו אלו ריבוא הכוכבים בשמיים האין־סופיים, דיונות החול הלבנות המשתפלות למים, רכות קווי המתאר, כחול הטורקיז העמוק של הים, ריף האלמוגים והחיים המופלאים שבו, השקט של המרחב המדברי, תנועת הגמלים בחצותם את קו החוף, ריח הפיתות הבדואיות תחת אש המדורה, או אולי הקמטים העדינים שנקוו בצידי העיניים בפנים הצרובות משמש. סיני בשנות העשרה המאוחרות שלי היה המקום שהרגשתי בו הכי קרובה לעצמי, אל מי שאני באמת, אל מי שאני רוצה להיות ואל העולם.

מדבר סיני בימים ההם היה בית שני עבורי. למדתי שם איך לקום לאור הזריחה אל ים כסוף כמראה, להישכב על גבשושית חול שבצבצה במים בשפל, לחכות לגאות שתבוא לכסות אותי, לקרוא בגלים, בתנועת הדגיגים, להקשיב למשב הרוח הלוחשת לגרגירי החול. לימדתי את עצמי שם לנוע לאט, להתמסר לשקט, לבשל קפה, לעשות ליבה (פיתה מלאה בתמרים מתחת לגחלי האש), לשרוף את הידיים ולא להיבהל, להלך בתואם עם אנשי המדבר הבדואים ומנהגיהם, לתת אמון. למדתי שם יותר משלמדתי מול הלוח בבית הספר התיכון. ואולי זו היתה הרשות שנתתי לעצמי: להסתקרן ולהתמסר אל הלא־ידוע.

לילה אחד, לקראת חצות, הלכתי לבדי על רצועת החוף בנואיבה לכיוון בית האבן שבחוף הדרומי. לא היתה נפש חיה בסביבה הקרובה. הדיונות השתפלו ברכות כלווייתנים בהירים וענקיים לימיני, וגלי הים האדום ליטפו את החוף ברחש עדין לשמאלי. באמצע הדרך נשכבתי לנוח על גבי על אחת הדיונות. השמיים פרשו מעליי שמיכת כוכבים מוארת. יכולתי לראות את שביל החלב מקצה השמיים עד קצה כיפתם, כוכבים מנצנצים באור קרב ומתרחק משביל אבק בוהק בתוך הכחול העמוק האין־סופי.

לפתע חשתי את הגוף שלי מתמלא באור, מעין נוכחות של חיוניות מוארת. אין דרך לתאר את זה. כל תאי גופי התעוררו לחיים בממד אחר. מכל כוכב ירדה ועלתה ללא הפסקה קרן אור דקיקה בשלל צבעים מתחלפים וחדרה אל כל תא ותא בגופי, מתוך התאים אל גרגירי החול תחתיי, ומהם חזרה דרכי אל הרקיע, שוב ושוב. שכבתי כך טעונה בגוף האור שלי. לא היה לי מושג כמה זמן עבר, אם היה זה זמן קצר או ארוך, עד שקמתי חזרה אל גוף הבשר־ודם שלי.

לא דיברתי על זה עם אף אחד. החוויה נרשמה בגרעין העצמי שלי כניצוץ חבוי, ומאותו רגע נפרשה מפת דרכים חדשה למסע חיי.

***

משחר ילדותי, עוד מבלי שיכולתי לתמלל את תחושותיי אפילו לעצמי, האמנתי שלכל אמת חיצונית יש אמת פנימית, ושלדברים הפשוטים והקונקרטיים ביותר יכולה להיות משמעות רוחנית והשפעה על הנפש ועל הסביבה. כשבגרתי הפכה התפישה הזו לתמונת עולם שלמה אשר התגבשה לדרך, ה"דאו" של חיי.

את המסע למזרח הרחוק עשיתי בשנות העשרים שלי עם בן זוגי לחיים, פיטו.

הרי ההימלאיה ומורי הדרך והרפואה שפגשתי ולמדתי מהם, מקדשי חבל לדאק וסמטאות קיוטו, שוקי טייפה וטקסי התה, המנטרות והמדיטציות הבודהיסטיות ודרכי הריפוי של הרפואה הסינית והיפנית, התנועה הזורמת של הטאי־צ'י והצ'י־גונג, הפכו לדרך חיים של הכרה בערך של פשטות, הקשבה וזרימה יצירתית. מחוזות תחושת האחדות שבפילוסופיה וברפואה הסינית, תפישת ה"דאו" והזן, שהם חלק מתפישה תרבותית, רוחנית, קיומית ואוניברסלית — כל אלה היו גם לשלי, פילסו לי דרך. זה שנים אני חוצבת אותה וחותרת להלימה בתוך הניגודים: כאב ויופי, יגון ושמחה, עשייה ואי־עשייה, ספק והרמוניה פנימית — כל אלה בארץ האהובה והמדממת שלנו.

הספר הזה הוא ניסיון, פרדוקסלי לכאורה, לפעול מתוך הניגודים הללו, לפרום ולשזור מחדש, לחיות במלואי כאן ועכשיו, בחיבור עם המהות של הדברים ולא רק עם צורתם.

הפרקים בספר מיוצגים כעונות השנה המהוות מעגל שלם של מחזוריות החיים. כיוון שגוף הידע הזה, היכולת לחוות חיים במלואם מתוך חיבור עמוק, היה קיים בי מילדות ואף מקודם, כטיפת מים צלולה באוקיינוס התבונה הגדולה של היקום.

כאן אני מבקשת לטוות בפניכם חוט עדין הנארג בטבעיות בין הניגודים ומתוכם: בין עצירה לתנועה, בין עונה לעונה, בין שפות, מונחים ותובנות הנמצאות בהתהוות מתמדת. בין תפישות קיומיות ופילוסופיות ובין המציאות הממשית, בין הטבע ובין טבע האדם; עבר, הווה ועתיד; גוף, נפש ורוח; אבא ואמא; הילדה שהייתי, האם והאישה שאני היום.

אני חיה את חיי כתלמידה נצחית של הדרך.

אינני יודעת לסגור במילים איזו סוגה זו שאני כותבת, אולי אפשר לקרוא לה ממואר מרחבי. אני מזמינה אתכם הקוראים להיפתח למרחב סיפורי חוצה יבשות, זמנים ואירועים, לחוש בתוככם זרימה ואמון שבהם הכול מתחבר.

כולי תקווה שהספר הזה יפתח צוהר אל ליבכם, ואולי לרגעים ייתן מענה ורשות להתמסר גם לשאלות שקשה לנו לשאול.

יולי 2025, קריית טבעון

ריבוא הדברים בעולם נולדים מן היש

היש נולד מן האין

לאו דזה

ב. לפני שיוצאים לדרך

דאו ואחדות הניגודים — יין ויאנג

הדאו שאפשר להגדירו אינו הדאו האמיתי, ובכל זאת הגדרות אין־ספור מנסות לגעת במושג האדיר הזה. הפילוסוף ומורה הרוח אלן ווטס אמר על הדאו שהיא הדרך של הדברים, הנתיב, הזרם, דרך הטבע המבטאת תנועה מתמשכת, נעה ונמשכת עד אין־סוף.

דאו היא מעין חוש של מקצב, ריתמוס, אינטליגנציה הטמונה בדברים כפי שהם, זורמת בתוכם ומפעילה אותם. האור הבלתי מתכלה, הרמוניה, אחדות.

הסימנית הסינית הקדומה ל"דאו" (דרך) מרתקת ביופייה ומסמלת תנועה:

מימין: ראש אדם ששערו פזור. בסין העתיקה נהגו הגברים להאריך שיער ולקלוע אותו לצמה. שיער פזור אפיין אנשים חכמים, משוגעים או אמנים.

משמאל: שלושה קווים המסמלים פסיעות של ריקוד פולחני. הרוקד מתחיל בתנועה ממזרח, הצד שבו זורחת השמש, כשפניו מופנים לדרום, בהתאם לתנועה הקוסמית על פני כדור הארץ.

לפי המחשבה הדאואיסטית, קיימת הרמוניה בטבע, והשינוי הוא הדבר הקבוע היחיד. השינוי קורה "כך מעצמו" ללא מאמץ יתר, בתואם עם תנועת הדברים, כמו תנועת המים. הכול בר שינוי בכל רגע, ולכן האדם — תוצר של הטבע — גם הוא בר שינוי.

לפי הגישה הדאואיסטית, הדבר הנכון קורה ויקרה מכורח ההשתנות ומכורח האיזון והכוחות המנוגדים המשלימים הטבעיים.

הדרך היא לנוע עם ריתמוס העולם. עם ההשתנות המתמדת.

ואיך העולם נע? מתוך האנרגיה הנוצרת בין שני כוחות מנוגדים אך משלימים — יין ויאנג.

היין והיאנג YIN&Yang הם הבסיס של המחשבה הדאואיסטית — זוהי תפישה של אחדות הניגודים, נוסחה פיזיקלית־אנרגטית ושפה שבעזרתה אפשר לתאר ולמפות את היקום.

הסימנית של היאנג מייצגת את הצד המואר של הגבעה — השמימי, המואר, השואף כלפי מעלה, הזִכרי הגלוי; ואילו הסימנית של היין מייצגת את צידה החשוך של הגבעה — הארצי, החשוך, הפונה פנימה, הסמוי, הנשי.

יאנג (אביב, קיץ) עולה באופק מתוך היין ומביא עימו את היום, החום והבהירות, מניע את אנרגיית החיים ומעודד התפתחות וצמיחה. הוא מגיע לשיאו בצהרי היום, אז גדל היין (סתיו, חורף) מתוך היאנג, וככל שהערב יורד מביא עימו היין את החשכה והקור. שיא הלילה הוא שיאו של היין, ההולך ונסוג לקראת בוקר, או אז עולה היאנג מתוך היין והיום מופיע מתוך הלילה, וחוזר חלילה, במחזוריות אין־סופית.

יין ויאנג מניעים זה את זה ומשפיעים יחד על המתרחש בזמן: יום הופך ללילה ולהפך, קיץ לחורף וחוזר חלילה. היאנג מייצג רוחניות והיין — גשמיות. הפכים משלימים: שמיים וארץ, עלייה וירידה, זכר ונקבה, שמאל וימין, פוטנציאל ועשייה. אש ומים, תכנון ובנייה.

היחסים הדואליים המצויים בין היין והיאנג הופכים את התלות ביניהם לבלתי ניתנת להפרדה: הם מצויים בשילוב תמידי, מניעים זה את זה, מאזנים זה את כוחו של זה, יוצרים, תומכים ומזינים זה את זה ללא הרף.

לדינמיקה בין היין והיאנג יש חוקיות שאם מבינים אותה, מקשיבים לה ומתחברים אליה, אפשר להתמסר לשינוי התמידי, לשקט בתוך כל מה שבר־חלוף ולאמון בתנועת הצ'י האין־סופית. היין והיאנג שלובים זה בזה בחיינו, בגוף שלנו ובמעשינו, והתנהלותנו בחיים מושפעת מהכוחות האלו הפועלים בנו ומתוכנו.

***

הסינים הקדמונים דימו את האדם האנושי למיקרוקוסמוס של היקום המקיף אותו. שנים של התבוננות על השמיים, על תנועת הכוכבים והשפעתה על האדם והעולם, הולידו מערכת סדורה ומופלאה שיכולה להסביר מהו סדר עולמי או מהו איזון המשפיע על האדם ועל סביבתו.

כך התגלו חמשת היסודות (פאזות): מתכת, מים, עץ, אש, אדמה.

חמשת היסודות הם כוחות הפועלים ביקום, תנועות בעלות כוח מארגן בעל אופי מובחן ורטט, המשפיעים זה על זה ומהדהדים בגוף האנושי כמיקרוקוסמוס של היקום. הם מרכיבים את היקום הנגלה וכל מה שנמצא בתוכו, והם תולדה של יחסי יין ויאנג. הם מבטאים מאפיינים והיבטים שונים של הטבע, על התנהלותו העשירה והמורכבת. הם מייצגים איכויות ותהליכים של שינוי מתמיד, וכל תהליך ארצי או קוסמי מוצא בהם את מקומו ומשתלב בתוך התנועה הקיימת.

הם פועלים בתוך מערכת יסודות מאוזנת של כוחות מנוגדים ומשלימים, מתואמים וקוטביים, מזינים ומחלישים, שולטים ונשלטים. כל יסוד יכול לקיים את עצמו בכפוף למערכת היחסים שלו עם היסודות האחרים, וכך מתקבלים תנועה ועצירה, כיווץ והתרחבות, חוסר או עודף, ואלה מקיימים את כוחו של כל יסוד בכפוף ליסודות האחרים.

בין חמשת היסודות שהם גם פאזות בחיים, גם עונות שנה וגם איכויות פסיכו־פיזיות של האיברים, יש יחסי גומלין. יחס ״האם והילד" שנקרא גם המעגל התומך, או הבונה, הוא מעגל אנרגטי שבו האיברים וכל התופעות גם מחוץ לגוף מחזקים זה את זה. במעגל הזה כשאנרגיה אחת חזקה, למשל אנרגיית האם, גם הילד מתחזק ובתורו מחזק הלאה, גם הסבתא חזקה וגם הנין. הכליות, כאיבר של יסוד המים, פועלות היטב, הן מזינות את הכבד, האיבר שמיוחס ליסוד העץ. ואז הכבד מתפקד במיטבו, שולח דם לשרירים ולגידים ומערכת החיסון חזקה, הלב פועם וכך הלאה. זאת מערכת יחסים מעגלית שמעניקה כוח. אבל מערכות יחסים גם יכולות לשלוט זו בזו, להחליש ואף לדכא, את האיברים השונים ובחיים בכלל.

בספר הזה אציג בפניכם את ההתבוננות שלי עליהם כאיכויות אנרגטיות שחשתי את נוכחותן בסיפורי חיי. אלו לא דיאגנוזות טיפוליות ולא פרוגנוזות, אלא מבט רחב ופתוח; חוויית חיים כשדה אנרגטי בעל איכות והשפעה; פתיחות רב־ממדית ברגע נתון, בדומה לאופן שבו חשים מזג אוויר משתנה: רגע אחד שמש יוקדת, ובשני — יער גשום וענן מים.

***

"בגבם של הדברים מצוי הצל (יין) וכנגד פניהם האור (יאנג), והנשימה הרוחנית (הצ'י) יוצרת הרמוניה ביניהם״.

צ'י — אנרגיית חיים

המושג צ'י הופיע בסין בסביבות האלף הראשון לפנה"ס וממשיך להתקיים עד ימינו. הצ'י נחשב לכוח המניע והגורם של כל התמורות ביקום. הוא נוכח באיכויות מתחלפות של מזג האוויר ובמשך השנים הוא הגורם המשפיע שעומד מאחורי כל התופעות. הצ'י הוא אנרגיית חיים שביסוד הכול, תנועה אין־סופית המאפשרת את מה שחי ומתפתח כתוצאה מהמפגש בין כוחות היין והיאנג.

הצ'י מתואר לפעמים כאוויר, נשימה, פראנה, השדה המגנטי של האדמה והקרינה הקוסמית. זה הכוח החיוני שנמצא בכל דבר. הוא פיזי ומטפיזי.

אנרגיית הצ'י יכולה ללבוש צורות רבות. היא יכולה להיות קינטית, פוטנציאלית, חשמלית, תרמית, אנרגיית כבידה ואנרגיה גרעינית. היא יכולה לעבור מצורה אחת לאחרת, אבל היא לעולם לא הולכת לאיבוד. כשהיא נפלטת בתהליך מסוים, היא נשארת כאנרגיית חום ותנועה בתוך מערכת־העל של היקום שלנו. למעשה, לאנרגיה אין סוף או התחלה אלא רק תנועה טרנספורמטיבית. כך, גם האנרגיה שלנו לעולם לא תיעלם באמת, אלא רק תתגלגל לצורות אחרות של קיום: תחמם את גבם של אחרים לאחר לכתנו, תניע ספינות או תצמיח עצים.

הזרימה הטבעית של האנרגיה כתנועת חילופין אין־סופית ורב־כיוונית מתקיימת גם בתוך הגוף שלנו ובין המבעים האנושיים המגוונים. זוהי הטרנספורמציה של המהות הטרום־לידתית המאוכסנת בבלוטת יותרת הכליה ובאיברי הרבייה; פירוק ועיכול המזון, שהופך לתמציות מזינות, יחד עם תהליך ספיגת החמצן בריאות, שהופך לאנרגיה. הצ'י נע בנוזלי הגוף ובדם וקשור ללב. הוא השפל והגאות של נוזלי החיים, על המעבר שלהם מאיבר לאיבר.

יש צ'י בהכול. הכול אנרגיה ותנועה גם בנו: התנועה בין המוח לגוף; בין המיספרה אחת של המוח לשנייה; בין המוח ללב; בין הלב לגפיים; בין בלוטות לאיברי הגוף הפנימיים; בין הכבד לשרירים; בין העיניים לעולם; בין הלב שלנו ללב של האחרים. אנחנו שדות אנרגיה פועמים.

הצ'י מתקיים בכל הבריאה סביבנו: בין קטבים הפוכים, בין קדימה לאחורה, בין מודע ללא מודע, בין האישי לקולקטיבי. במצב האנושי הצ'י יכול להיות חזק או חלש, כמצבי חולי או בריאות. צ'י הוא גם המקצב של התרחבות והתכווצות של הכוחות הפועלים בגוף, הפתחים שלנו ואיברי הנשימה, השאיפה והנשיפה. הרגשות שלנו הם ביטוי של תנועת הצ'י. הם קשורים אל הדם ואל האיברים בהיותם הכלי המעשי על מנת לממש את התודעה.

לאורך חמשת אלפי שנותיה בחנה הפילוסופיה הסינית לעומק נושאים של בריאות ואריכות ימים. בתפישה האחדותית של הדאו ובמטפיזיקה הבודהיסטית ניתן משקל מרכזי ל־interconnectedness, שפירושו "הכול קשור בכול", קרי התהוות גומלין.

אני כותבת את המילים האלה כאן, דיו על נייר, חיווטים חשמליים ברשת חשמלית, מתודעת הלב שלי, לעיניים ומהם לקצה האצבע שלי, כפעולה של צ'י מיטיב בעולם. מי ייתן ונדע להתחבר להרמוניה של תנועת הצ'י בשמיים, באדמה, באדם. על האלכימיה הסינית, ההתמרה הנצחית של הצ'י, נאמר שהיא כוללת שלושה מרכיבים: מי החיוניות, אש הרוח ואדמת תשומת הלב.