שקיעות במנהטן 1 - לחלום על מייקל

פרולוג

מישהו פעם אמר לי שאנחנו תמיד לבד.

אנחנו נולדים לבד ומתים לבד. השאלה האמיתית היא מי הפרטנר שאנחנו בוחרים לצאת איתו לדרך, למסע. מעולם לא בחרתי באמת, לא עצרתי לרגע לחשוב אם בעלי הוא פרטנר מתאים. פחדתי להישאר לבד, פחדתי שאיש לעולם לא יאהב אותי, חשבתי שלא מגיע לי להיות נאהבת. שמחתי על כך שהוא מקנא לי, חשבתי שהקנאה, כשלעצמה, מראה על אהבה. הודיתי על כך שיש מישהו בעולם שלא רוצה לחלוק בי, שרוצה אותי רק לעצמו. הוא פשוט היה שם, ואני הייתי מוּנעת מפחד במקום מאהבה.

הפחד מביא חושך, ואילו האהבה מביאה אור גדול. הוא לא ראה אותי באמת, דאגתי להסתיר את עצמי, אבל לא רציתי שיראו אותי. האמנתי שאם אכבה את האור שלי, לא אמשוך תשומת לב מיותרת. לא איפגע.

אני מביטה בעצמי במראה, בטני הריונית ועגולה.

אני עומדת להיות אימא, נועדתי לכך, אני יודעת. כל חיי התנקזו לרגע הזה, על האהבה הסוערת והחלומית כבר ויתרתי. הילד הזה יהיה האהבה שלי, בעלי הוא המשפחה שלי.

אי אפשר לקבל הכול. אני צריכה להעריך את זה שמישהו רוצה אותי רק לעצמו, שמישהו דואג לי בעולם הזה.

אני נוגעת בבטני העגולה וחושבת על הזמן הרב שלא הרגשתי נחשקת. מאז שבטני תפחה, בעלי כבר לא נוגע בי. הוא אומר שהוא פוחד על התינוק, אבל אני יודעת שזה שקר. אני יודעת שהוא לא נמשך אליי, רואים את זה במבט שלו. אני יכולה לראות שהוא לא רואה אותי. בלילות הקרים הוא יוצא לבלות ומשאיר אותי עם המחשבות. אני גוללת ברשתות החברתיות, רואה תמונות ופוסטים של מייקל.

מייקל רואה אותי באמת, גם כשאני עצובה וגם כשאני שמחה. הוא מסתכל לי בעיניים ואומר שאני מדהימה, שאני יפה. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, ידעתי שלו היה גר בארץ, לא הייתי מוותרת עליו לעולם.

כשאני מנסה להירדם, אני נוגעת בעצמי וחושבת עליו. על עיניו הכחולות, על החותם שהוא מטביע בנשמתי. אני לא מכירה הרבה אנשים שחודרים לי לתוך הנשמה. זימון, בניית מציאות, מניפסטינג. תקראו לזה איך שאתם רוצים, זה מה שאני עושה. אומנם אני יושבת בסלון הקטן שלי, אבל התודעה שלי במקום אחר לגמרי, עם גבר אחר, במציאות אחרת, בחיים אחרים. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את המגדלים האורבניים במנהטן, ממש מרגישה את הרוח נושפת בעורפי. הבניינים מוארים והירח זורח מולי, הכול כמעט מושלם. כחול העיניים שלי עומד מאחוריי, כורך סביבי את זרועותיו החסונות. אין בי פחד, אין בי אשמה, יש רק אהבה ואור.

"אני אוהב אותך, אלין," הוא לוחש באוזני.

"אני אוהבת אותך, מייקל," אני לוחשת לו בשפתיים פשוקות, יודעת שזה רק בדמיון, אבל הכול מרגיש מציאותי כל כך. אני ממש מצליחה לחוש במגעו, בשפתיו הנעות באיטיות לאורך צווארי, בחום גופו.

לפתע הדלת נטרקת, ואני נזרקת בחזרה למציאות. בעלי חוזר הביתה שיכור, בפעם המיליון. אני מתעוררת לתוך סיוט, גופי מצטמרר, תחושת אי נוחות עולה באפי ומתפשטת בכל גופי. הוא מתקרב אליי ונוגע בי קלות. אני עוצמת את עיניי, לא רוצה להרגיש, לא רוצה להיות. אני מדמיינת את הירח מעל מנהטן בלילות. בוהה בנוף המתחלף לאיטו. מתנתקת מהסיוטים. נאחזת בחלומות.

פרק 1

אלין

"אלין, את איתי?" דויד מעיר אותי ממחשבותיי בזמן שאני עומדת מול הארון הפתוח שלנו.

"כן," אני עונה בהיסוס, מרגישה את ההתרגשות הגואה לקראת הנסיעה המשפחתית שלנו.

"ארזת לאיתן הכול?"

אני מהנהנת וזורקת למזוודה עוד שמלה קצרה. מעולם לא התחברתי לרעיון של הווילה, אבל עם מסורת לא מתווכחים, כמו שדויד אומר. אני חייבת להפסיק להתלונן, במיוחד כשמייקל מגיע מארה"ב להיפגש עם כל בני הדודים. אני בולעת את הצפרדע וחושבת לרגע אם שכחתי לארוז משהו לאיתן.

אחרי ארגונים אחרונים אנחנו יוצאים מהדירה לכיוון הרכב. ההתרגשות מציפה אותי. אני יודעת שזה לא בסדר שאני חושבת על בן הדודה של בעלי בצורה כזו, אבל אני לא יכולה להפסיק את זה.

אני נזכרת בפעם האחרונה שהיינו יחד בווילה, מייקל הגיע עם אשלי, האקסית שלו. למה לעזאזל הוא גורם לי להרגיש אחרת כשאני לידו? למה אני נאחזת במחמאות שלו? מתי דויד באמת החמיא לי?

"מאמי?" דויד שוב מעיר אותי ממחשבותיי. "אכפת לך לעבור אחורה? נאסוף את מייקל מהרכבת בדרך, ועדיף שאת תשבי ליד איתן." הוא מסביר.

"בסדר," אני עונה בקצרה, רעד נשמע בקולי. אני לחוצה מהמפגש איתו, ואי אפשר להתעלם מזה.

אנחנו מחכים מחוץ לתחנת הרכבת. מייקל כרגיל, שומר על פאסון. משקפי שמש יוקרתיים, חולצה שחורה מכופתרת, מכנסי ג'ינס כהים וארוכים ונעליים אלגנטיות. מי לעזאזל מתלבש ככה לחופשה בכינרת?

דויד ומייקל מתחבקים בקולניות, ואני מחייכת מהצד. הוא מתנתק מהחיבוק עם דויד וניצוץ עולה בעיניו הכחולות. אני יודעת שזה לא רק בראש שלי, אני יודעת שהוא מתרגש, בדיוק כמוני.

"היי." הוא זורק לי חיוך ורוכן לנשק את לחיי. מגעו מעביר בי רטט ואני מנסה להתעלם מהתחושה, אבל בכל פעם שהוא קרוב, היא מציפה אותי.

"היי," אני עונה בחיוך מבויש, חשה במבטו סוקר אותי באיטיות.

"אתה בטוח שהיא אימא?" הוא זורק לדויד בקריצה, ושניהם צוחקים. אני מחייכת במבוכה ומעבירה קווצות שיער אל מאחורי אוזניי, הסומק בוער בלחיי. אנחנו נכנסים לרכב ומתחילים בנסיעה לכיוון הווילה.

"אז איך בעבודה?" דויד שואל את מייקל באגביות.

אני בוחנת את הדינמיקה ביניהם בשתיקה. מייקל מחייך במבוכה וזורק אליי מבט קצר דרך המראה הקבועה במגן השמש. הוא לא מרבה לדבר על העסק בארה"ב, יודע עד כמה הוא גורם לדויד להרגיש לא בנוח.

"בסדר, אין תלונות," הוא עונה בקצרה. "ואיך אצלך?" הוא מתעניין. דויד מניד בראשו ומתחיל לספר על הקידום בעבודה, על השכר הגבוה שהובטח לו, שופך המון מילים מעייפות. אף אחד מאיתנו לא מתרכז בדבריו, ושנינו מחליפים מבט נבוך. הוא פשוט חייב להפסיק עם זה. הוא עובר כל גבול.

לפתע, אני קופצת, מתעוררת מתנומה. איתן כנראה נבהל, ומתעורר יחד איתי.

"אימא, אני צריך פיפי," הוא אומר לי בקול מנומנם.

"דויד, תעצור בתחנת דלק. איתן צריך לשירותים," אני מיידעת אותו. גם הוא נראה די עייף.

"בסדר," הוא משיב ועובר לנתיב הימני.

אנחנו עוצרים בתחנת דלק, דויד לוקח את איתן לשירותים בזמן שמייקל ואני יוצאים מהאוטו, לחלץ קצת את העצמות.

"שמעתי שפתחת עסק," מייקל אומר בחיוך.

אני מחייכת בהתרגשות ומהנהנת. "כן. אחרי הלידה של איתן הבנתי שלהיות במשרד משמונה עד חמש זה לא בשבילי."

"אז מה כן בשבילך?" הוא שואל בעניין.

אני לוקחת אוויר ועונה בכנות. "ליצור, לממש את עצמי, לעזור לעסקים קטנים, ליצור תוכן."

"נשמע מקסים." הוא מחייך לעברי. אין במילותיו אפילו שמץ ציניות, רק כנות אמיתית שמרגשת אותי. מבטו מביך אותי, הוא חודר עמוק מדי.

"למה אתה מסתכל עליי בצורה כזו?" אני שואלת ברצינות.

"איך?" הוא מיתמם ומטה את ראשו.

"אתה יודע איך," אני עונה ברצינות. הוא משחק באש, אני לא יכולה להתמודד שוב עם התקפי הקנאה של דויד, לא מסוגלת להיכנס לזה מחדש.

"אני לא יודע על מה את מדברת." הוא מחייך בשובבות.

"פשוט תפסיק, מייקל," אני מבקשת. "אני מחבבת אותך, אבל המבטים שלך לא מתאימים."

"בסדר." מייקל ממהר לסיים את השיחה כשהוא רואה את איתן ודויד חוזרים מהשירותים. הוא מכחכח בגרונו במבוכה ומתיק את מבטו ממני.

מייקל ואני מתכתבים מדי פעם ברשתות החברתיות, הוא בעיקר מגיב על דברים שאני מעלה ואני עונה לו. אני מוחקת את כל ההודעות שהוא שולח לי כי אני לא יודעת איך דויד יגיב. יש דברים שאני מעדיפה לא להעמיד למבחן.

"אתם בסדר?" דויד שואל בקרירות, מעביר את מבטו ביני ובין מייקל, ממש חותך אותנו.

"מעולה. בואו נמשיך לנסוע." מייקל מחייך חיוך מאולץ ואני מהנהנת בשתיקה.

מייקל

אנחנו מגיעים לווילה עם כל הציוד. היא מטופחת ומחולקת לחדרים. יש בה סלון גדול ומואר עם טלוויזיה ענקית שתלויה על אחד הקירות, ושולחן סנוקר במרכז הגינה הגדולה והמרווחת. יש בה מנגל, שולחן פיקניק ענקי מעץ ובריכה סביבה פזורות פינות ישיבה על דשא סינתטי. כשמרימים את המבט רואים את נופה המרהיב של הכינרת. אני תמיד נרגע כשאני מגיע לכאן.

בכניסה לווילה אנחנו פוגשים את רז, בן דודתי, ואת אשתו רינת. חוץ מהם, נמצאים בווילה אחיו של רז, אלעד ומתן, ובני הדודים האחרים, שחר ונופר, הילדים של דוד יעקב.

רינת מחייכת לקראתנו מאוזן לאוזן.

"היי בן דודה," רז אומר בחמימות ומחבק אותי. אני ניגש לרינת מחבק אותה ומלטף את ראשו של ליאם, הבן שלהם. אלין ודויד נכנסים לווילה בעקבותיי.

"איזה כיף שהגעתם! סוף סוף לליאם יהיה חבר לשחק איתו," רינת אומרת בחום וקורצת לאיתן.

אני יוצא להעיף עוד מבט בנוף. למרות יופייה של ניו יורק, הכינרת מרשימה אותי בכל פעם מחדש. אלין יוצאת בעקבותיי, גומעת את הנוף בעיניה החומות.

"שקועה במחשבות?" אני מקניט אותה בחיוך.

"אני אוהבת את הכינרת," היא מודה בקול חלוש.

"גם אני," אני אומר בכנות. "אני אוהב את הארץ. למרות שאני לא חי כאן, זה מרגיש כמו בבית."

"הבית הוא כל מקום שאתה מרגיש בו מאושר, לא?" היא שואלת ומישירה אליי מבט.

אני בוחן את פניה הרכות, את שערה הכהה, את עיניה החומות שמאירות בצבע דבש לאור השמש. אני מסיט את מבטי בחזרה לנוף ומתקשה לדבר. התרגשות מטפסת במעלה גבי. היא לא צריכה לעשות הרבה כדי לגרום לי להרגיש חשוף כל כך.

"האמת, שאני לא יכול להגיד שאני מאושר שם."

"באמת?" היא מכווצת את אפה בצורה מתוקה כל כך שגורמת ללב שלי להתכווץ עוד קצת. "למה?"

מה אני אגיד לה? שלא מצאתי מישהי כמותה בכל ניו יורק? שאני לא מרגיש כלום עם הבחורות שבאות אליי לדירה, רק סיפוק מיני? אני מזיין וזורק, זה מה שאני עושה. זה בסדר מצידן, אבל אני מרגיש מרוקן. שום דבר לא כמו בארץ, לא הלילות, לא הבקרים, אני קופא מקור אפילו באוקטובר.

אני שונא את החגים כשאני שם, אני אוהב להעביר אותם בארץ. אני יודע שיש כאן אתגרים ולא כיף כל הזמן, אבל כשאני פה אני נזכר שאני לא לבד בעולם. שם אני סתם מייקל, אחד מני רבים. פה אני מייקל מאמריקה, הבן המוצלח של שושי.

"לא קל להיות בארץ זרה," אני מסכם את מחשבותיי ומתרחק ממנה באיטיות, מרים את המזוודה ומתקדם לכיוון החדר.

החדר שלי נקי ונעים, מיטה זוגית מסודרת במרכזו. אני פורק את המזוודה לאיטי, רואה במראה את דויד מתקרב לדלת.

"אחי, אני יכול לשאול משהו?" הוא נכנס לחדר בנחת.

"כן, בטח. תיכנס." אני מסתובב אליו.

"מה קרה עם אשלי? למה זה לא הסתדר?"

מאיפה הוא שולף את השאלה הזו? "פשוט לא הסתדר אחי, היא לא כמוני, לא מבינה אותי. לא מתאימה להיות האימא של הילדים שלי." לא פאקינג טהורה ויפה כמו אשתך.

דויד נראה קצת המום. "אתה רוצה להיות אבא?" הוא פוער את עיניו.

"אתה חושב שלא?" אני עונה בקול נעלב. "למה אתה חושב שאני רווק? עדיין לא מצאתי אישה יהודייה שאוכל להקים איתה משפחה. אני לא רוצה להיות עם כל אחת."

"הייתי מתחלף איתך בכיף," הוא עונה בחיוך ערמומי.

"למה אתה מתכוון?" אני שואל בחשדנות.

"הייתי רוצה להיות קצת עם נשים, לדפוק ולזרוק. קצת שקט מאלין ומאיתן. אני אוהב אותם אבל לפעמים אני מתגעגע לחיי הרווקוּת," הוא עונה בחיוך מהוסס, בוחן את תגובתי.

"תפסיק לדבר שטויות, תגיד תודה לאלוהים שיש לך את אלין," אני אומר נחרצות, בלי להשתמע לשני פנים. לא אתן לאף גבר לזלזל באשתו. לא אצדיק בוגדנות.

"אתה כבר לא מבין אותי כמו פעם. השתנית." הוא מרצין לרגע.

"על מה אתה מדבר?" אני מתחיל להתעצבן.

"אני מדבר על זה שפעם היינו יוצאים ועושים שטויות, היינו משוחררים. עכשיו אתה כל הזמן מזכיר לי את אלין ואת איתן. כאילו אני לא זוכר שהם נוכחים בחיי," הוא רוטן כמו תינוק.

מילותיו מצליחות להעביר אותי משלוותי, אבל אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה לדבר בצורה רגועה. "אחי, אני בסך הכול דואג לך. אני רוצה שתעריך את המשפחה, כי משפחה זה לא מובן מאליו."

הוא מהנהן. "ומה עם אחיך, נועם? לא הגיע הזמן שתחזרו לדבר? אתם לא משפחה?" הוא שואל.

מילותיו מכאיבות לי פעם נוספת, אני לא יכול להתעלם מהגעגועים לאחי הקטן. "הוא בוחר לא להגיע בכל פעם שאנחנו נפגשים," אני עונה בחוסר סבלנות. "כמה אני יכול לנסות? הרמתי ידיים." אני חותם את הנושא בכאב. אני אוהב את אחי, אבל אני לא יכול להמשיך להילחם עליו אם הוא לא נלחם עליי.

פרק 2

מייקל

הערב יורד וכולם שרועים על הספה בלי אנרגיה.

"מה נסגר איתכם?" דויד מנסה לעורר את כולם. "אנחנו בחופשת בני דודים, לא בבית אבות."

"אפילו הדודים יודעים לעשות יותר שמח מכם!" שחר מחזק את דויד. שחר הוא האח הצעיר של נופר, הילד הנצחי במשפחה.

"הילדים נרדמו," דויד אומר בקריצה וזורק מבט לכיוון בקבוק הוויסקי שעל השולחן.

"הבנתי את הרמז. אפשר להתחיל לשתות," שחר אומר ומזנק מהספה, הוא חוזר מהמטבח עם כוסות.

ברגע שהאלכוהול זורם, הזיכרונות מתחילים לעלות.

נופר צוחקת בקול כשאנחנו נזכרים איך שחר ואלעד השתכרו עם אבא של דויד בשבת חתן של רז.

"המשפחה שלי בהחלט לא אהבה את הדרך שבה מתן נמרח על אימא שלי," רינת אומרת לרז בעוקצנות.

"מה אני יכול לעשות?" מתן מתגונן. "אימא של רינת נראית כמו אחותה!"

רינת מנסה לעצור את החיוך שעל פניה, אבל פתאום היא פורצת בצחוק.

כולם צוחקים בקולי קולות, "דויד, אבא שלך בכלל הפיל אותי מצחוק, כשהוא בא לסבתא של רינת ונישק לה את היד!" מתן ממשיך.

הפעם רינת לא מצליחה לשמור על רצינות, וצוחקת בקולי קולות. "רינת מי זה השוורצע הזה?" היא מחקה את סבתא שלה בקול מבוגר.

הצחוק של כולנו עוצר פתאום כשאנחנו נזכרים בוויקטור, אביו של דויד. הוא הפך כל אירוע למסיבה מטורפת. האלכוהול שאהב כל כך, האלכוהול שהרג אותו.

אלין מתקרבת אלינו בחיוך מבויש, היא לובשת שמלה אדומה צמודה המבליטה את קימורי גופה. אני נדרך כשאני רואה אותה מתקרבת.

"הוא נרדם," היא אומרת בחיוך ומסתכלת על כולם במבוכה. "מה פספסתי?"

"רק העלינו נוסטלגיה מהחתונה של רז," מתן משיב לה. "עזבי, לא היית, לא תביני." הוא מגחך.

חיוכה של אלין מתפוגג לאט ופגיעות ניכרת בעיניה. היא תמיד מרגישה מחוץ לעניינים במפגשים כאלה. ליבי מתכווץ ואני מתקרב אליה בחיוך, כוס ריקה בידי.

"אבל ויסקי את מבינה. למזוג לך?" אני שואל בחיוך.

היא מרימה אליי את עיניה החומות, וחיוך מתוק עולה לפתע על פניה היפות.

"אני אשמח. תודה מייקל," היא אומרת ברוך ואני מוזג לה כוסית. מרגיש איך דויד עוקב במבטו אחרי כל מה שקורה ביני ובין אשתו. הוא מרגיש במתח שיש בינינו, אין הסבר אחר למבטיו החודרים.

"אולי נשחק רמי?" נופר קוראת בהתלהבות.

"אבל על כסף," שחר אומר בערמומיות, ואנחנו מגחכים בקול.

כולם קמים בבת אחת וניגשים אל השולחן העגול בפינת האוכל. אני בוחן את הכיסא הריק שליד אלין, בוחן את דויד. דויד לא מסתכל על אשתו אפילו לרגע. היא עומדת שם, על פניה הבעה לא נינוחה, מביטה בו, ומחכה לרגע שיסב אליה את תשומת ליבו. הוא לא מביט בה, רק צוחק בקולניות עם שחר. מתן, רז ואלעד מתיישבים, נופר ורינת צוחקות בקול, והיא שם, עומדת קפוצה ומרימה את עיניה החומות והטובות אליי בשאלה.

"בואי. שבי לידי, אלין," אני אומר ברוך וטופח בכף ידי על הכיסא הפנוי שלצידי.

היא מחייכת במבוכה ומתיישבת, מביטה שוב בדויד, בעיניים מלאות אכזבה.

נופר מחלקת את הקלפים ברצינות, כאילו היא דילרית בקזינו בווגאס. אלין מקבלת קלף אחד יותר.

"אלין, את ראשונה," רז אומר בחיוך.

היא בוהה לרגע בקלפים ברצינות גמורה. חיוך עולה על פניי כשאני רואה את הבעת פניה הרצינית. איך היא כל כך מתוקה? היא זורקת קלף לנופר ומחייכת אליי בשובבות. אני מנסה להציץ לה בקלפים והיא מקרבת אותם לגופה בהבעה רצינית.

"שלא תעז לרמות, אדון מייקל!" היא מקניטה אותי בחיוך.

אני צוחק באיטיות ושוב מנסה להתקרב אליה.

היא מכווצת את אפה בעצבנות ואני נושך את שפתיי. היא מבינה שהקלפים הם רק תירוץ, אני רוצה אותה קרובה. אני שוב מתקרב ומקניט אותה.

"אני לא יכול להתרחק אלין. זה קשה מדי," אני לוחש בחיוך והיא מרצינה באחת. שוב עברתי את הגבול. לעזאזל איתי.

היא קמה במהירות.

"מה קרה?" אני נוגע קלות בידה, היא מביטה בידי במבט מפוחד ואז מעבירה את מבטה לדויד, הוא עדיין צוחק בקולניות עם שחר, בזמן שהיא מתנערת ממגעי.

"אני צריכה לשירותים, אני לא מרגישה טוב," היא ממלמלת וצועדת בהליכה לא יציבה, נראית מסוחררת מהוויסקי.

לא הייתי צריך לדבר אליה ככה. שוב הגזמתי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*