יום שבת, שישה־עשר ביולי, 1994
6:37 בבוקר
שמש הבוקר זורמת לתוך האוהל כמו דליפה של מים, מטפטפת על הילד זוהר מועם. ליטוף האור על לחייו מעיר אותו משנתו העמוקה. הוא פוקח עיניים רק מעט, ראייתו מעורפלת מעט דרך סבך ריסים שעודם דביקים משינה.
הוא מציץ מעלה אל אריג האוהל הזוהר בכתום מהאור שבחוץ ומנסה לאתר את מיקומה של השמש, תוהה מה השעה ואם אימו כבר התעוררה ולוגמת את הקפה שלה במטבח, ממתינה שהם יגיעו לאכול את ארוחת הבוקר.
מחניק בתוך האוהל. החום של יולי לא הצטנן בכלל במהלך הלילה ועכשיו ממלא את האוויר, סמיך וכבד. הוא רצה להשאיר את פתח האוהל מורם במהלך הלילה, אבל אביו אמר שהיתושים עלולים להיכנס, אז הפתח נותר רכוס, לוכד את החום המעורב בריח של בנים בקיץ; דשא וזיעה, ספריי נגד יתושים וקרם הגנה, הבל פה של בוקר וריח גוף.
הוא מקמט את אפו כשחש באגלי זיעה מתהווים על מצחו ומתהפך לצד השני בשק השינה. הוא מרגיש בטוח. כמו בחיבוק. אף שהוא ער, הוא עדיין לא רוצה לקום. הוא מעדיף להישאר בדיוק היכן שהוא, ילד בבוקר עצל של יום ראשון, באמצעו של קיץ.
שמו אית'ן מארש, הוא בן עשר וזה רגע החופש נטול הדאגות האחרון שלו למשך שלושים השנים הבאות מפני שבדיוק כשהוא עומד לשוב ולעצום את עיניו, הוא קולט עוד מקור אור. פס בוהק המאיר את צד האוהל.
מוזר.
מוזר מספיק כדי לגרום לו להתיישב. עיניו עכשיו פקוחות לגמרי, בוחנות את הקרע הבודד בבד האוהל, המתחיל מחלקו העליון ומסתיים בתחתיתו. שולי הקרע מכווצים מעט, כמו חתך שנעשה בעור. מבעד לשסע, הוא יכול לראות פיסה מוכרת מהחצר האחורית. דשא שזה עתה נקצר. שמיים תכולים. אורה המסנוור של השמש שזה עתה עולה מעל לקו העצים. נוכח המראה מכה באית'ן ההכרה שבה חש במעורפל מאז שהתעורר, אבל רק עכשיו הוא מתחיל להבין.
הוא באוהל, בחצר האחורית של ביתו, לגמרי לבד. אבל כשהלך לישון אתמול היה איתו עוד מישהו.
מישהו שעכשיו איננו.
1
צליל של בד נחתך.
אני מתעורר בבהלה מרעש של משהו הטס לרוחב החדר. הדיו של הרעש חוזרים אליי מהקירות בגלים. אני שוכב במיטה בלי לזוז בעיניים פקוחות לרווחה עד שהרעש נמוג.
לא שהוא באמת היה שם מלכתחילה. עשורים של ניסיון לימדו אותי שזה רק בראש שלי. חלום, זיכרון והזיה, הכול בכפיפה אחת. הראשון שלי מאז חזרתי לבית הזה. בכנות, אני מופתע שלקח כל־כך הרבה זמן, בייחוד כשיום השנה של מה שקרה הולך ומקרב.
אני מתיישב ומביט בשעון שעל שידת הלילה, מקווה שיורה על שעה הקרובה יותר לשחר מאשר לחצות, אבל מזלי לא משחק לצידי והשעה רק שתיים ורבע לפנות בוקר. לפניי עוד לילה ארוך של חוסר שינה. באנחה, אני מושיט את ידי למחברת ולעט שאני שומר ליד השעון. אחרי מצמוצים רבים בחשיכה, אני מוצא דף ריק ומקשקש ארבע מילים מתוסכלות.
חלמתי שוב את החלום.
אני משליך את המחברת בחזרה על השידה ואחריה את העט. הוא נוחת בנקישה על עטיפת המחברת לפני שהוא מתגלגל וצונח לשטיח. אני אומר לעצמי לעזוב את העט שם עד הבוקר, שדבר לא יקרה לו בלילה, אבל המחשבות הרעות מגיעות במהירות. מה אם העט ידלוף והדיו יכתים את השטיח הבהיר בכתם כהה כעורב?
מה אם יתקפו אותי באמצע הלילה והדבר היחיד שבו אוכל להשתמש להגנה עצמית הוא עט הפלסטיק, שעכשיו מחוץ להישג ידי?
המחשבה הזאת, מבהילה בדיוק כפי שהיא לא סבירה, מושכת אותי אל מחוץ למיטה. אני קם, מרים ומניח אותו על המחברת. הנה. הרבה יותר טוב.
עכשיו, משפגה החרדה לעת עתה, אני עומד לזחול בחזרה אל מתחת לשמיכה, אבל משהו בחוץ תופס את תשומת ליבי.
אור.
לא יוצא דופן עבור שכונת המלוק. למרות היעדרם של פנסי רחוב, לעולם לא חשוך פה לחלוטין. האור נשפך דרך החלונות השקועים אל המדשאות הקדמיות והגזומות בקפידה, ומאיר חדרי שינה בקומות העליונות לפני שעולה השמש והרבה אחרי שהיא שוקעת. מנורות הקיר הניצבות משני צידי הדלת של משפחת צ'ן מאירות משקיעה ועד זריחה, מגרשות מסיגי גבול ואת העטלפים שמדי פעם מנסים לקנן בגג. במשך כל הקיץ כולו הבריכה בחצר האחורית של משפחת ואלאס זוהרת בכחול שנראה כמו מעולם אחר. בחג המולד אורות מנצנצים בחמישה או שישה בתים בשכונה, כולל בביתם של משפחת פאטל, שאת המנורות שלהם תלו בחג דיוואלי ולא הורידו אותם עד לשנה החדשה.
ויש את המנורות של החניות המקורות. לכל בית יש אחת כזאת. שתי נורות אבטחה המופעלות על ידי חיישנים ניצבות מעל דלת החניה ובוהקות כמו פנסים קדמיים של רכב כשהן מופעלות. בערבים הן נדלקות וכבות בהבהוב בתדירות של גחליליות, עם שובם של הדיירים מהעבודה, עם צאתם לאסוף את הדואר מהתיבה או לסחוב את הפחים למדרכה, וגם בשעות שבהן האור מתעמעם.
גם כשהשעה מתקרבת לחצות כמה מהנורות ממשיכות להתעורר לחיים. כשאייל מזדמן מתגנב לשכונה בדרכו ליער או כשפריץ ואן־דה־ויר מתגנב החוצה לעשן סיגריה אחרי שאשתו, אליס, הלכה לישון.
הנורה שתופסת את תשומת ליבי היא זו שמעל דלת החניה של משפחת פאטל, במרחק של שני בתים ממני. היא מאירה את שביל הגישה שלהם, הזוהר הופך את האספלט ללבן כקרח.
בסקרנות, אני ניגש לאחד החלונות שבחדר השינה שעדיין אני לא רואה כשלי. לא מבחינה טכנית. החדר שהיה פעם שלי, שבראשי הוא עדיין כזה, נמצא בצד השני של המסדרון, וניצב ריק עכשיו. אני נמצא במה שהיה חדר השינה של הוריי, שם נהגתי לבקר רק לעיתים נדירות כשהייתי ילד. עכשיו, כתוצאה מההתפתחויות שאני עדיין נאבק לקבל, הוא נעשה שלי.
החלונות בחדר החדש הזה מציעים מראה פנורמי של שכונת המלוק. מהמקום שבו אני עומד אני יכול לראות לפחות חלק מכל בית ברחוב ללא המוצא. אני יכול לראות פיסה מהבית הישן של משפחת ברינג'ר משמאל, ופינה מביתה של משפחת צ'ן מימין. מולי אני יכול לראות במלואם את בתי משפחות ואן־דה־ויר, ואלאס ופאטל, שאצלם נורות החניה עדיין דולקות.
מה שאני לא רואה זה מה הדליק את הנורות. יש להניח שמיטש ודיפקה פאטל שקועים בשינה עמוקה. אף חיה לא נחפזת לברוח מהאור. אין משב רוח שאולי הניע ענף קרוב מספיק כדי להפעיל את החיישן. כל מה שאני יכול לראות זה שביל גישה ריק ברחוב ללא מוצא.
עד מהרה אני לא מסוגל לראות גם את זה, שכן הנורות מעל החניה של משפחת פאטל כבות לפתע. עשר שניות לאחר מכן האור בבית משפחת ואלאס נדלק. הבית סמוך לבית משפחת פאטל, וביניהם מפריד שביל צר המוביל לרחוב, שעכשיו ריק ממכוניות, ריק מאנשים, ריק מהכול.
אני מתקרב לחלון, אפי כמעט נוגע בזכוכית, מתאמץ לראות משהו, כל דבר קטן, שהיה יכול לגרום לאורות החניה של משפחת ואלאס להידלק.
אין כלום.
כלום שניתן לראות בעין, כלומר.
בכל זאת אני נותר צמוד לחלון ומביט, אפילו לאחר שהאור אצל משפחת ואלאס כבה. הדבר היחיד העולה בדעתי שיכול היה להפעיל את האור הוא עטלף. הם משגשגים פה, כפי שמעידים אורות המרפסת של משפחת צ'ן, וניזונים משפע החרקים ביער המקיף את הרחוב. ידוע שקשה ביותר לראות את העטלפים האלה בחושך.
ואז האורות מעל החניה של משפחת ואן־דה־ויר מתעוררים לחיים ואני מבין שהתיאוריה שלי שגויה. עטלפים עפים באופן אקראי בניסיונם לתפוס טרף, הם לא עפים בצורה שיטתית מבית לבית. לא, מה שקורה פה הוא שונה.
מה שקורה פה מדאיג.
אי־שקט פושט בחזי כשאני חושב על מה שקרה לפני שלושים שנה. אני לא מצליח להימנע מזה. לא לאחר מה שקרה פה. כשהאורות אצל משפחת ואן־דה־ויר כבים, אני מתחיל לספור.
חמש שניות.
ואז עשר.
ואז דקה מלאה.
די זמן כדי לגרום לי להאמין שמה שיש שם בחוץ כבר המשיך בדרכו, יש להניח שלתוך היער, מה שאומר שמדובר בחיה כלשהי. משהו קטן וזריז מכדי שאוכל לראות, אבל לא קטן וזריז מספיק כדי להימנע מלהפעיל את החיישנים הרגישים בבתי שכונת המלוק. הכיווץ בחזי מתרפה ואני מרשה לעצמי לשחרר אנחת הקלה.
ואז האורות שמעל דלת החניה של משפחת ברינג'ר נדלקים. הנורות עצמן נסתרות מעיניי, אבל הנוגה שהן מטילות על המדשאה והמדרכה גורמות לדופק שלי לזנק.
מה ששם בחוץ לא נעלם. למעשה, זה הולך ומתקרב.
כמה תרחישים קופצים לראשי, הגרוע שבהם תחילה, מפני שזו ברירת המחדל שלי. תמיד ללכת לתרחיש המבהיל ביותר, החמור ביותר. במקרה הזה, לתרחיש שבו משהו מסתובב בשכונה. משהו שאני לא יכול לראות, אבל בהחלט קיים שם בחוץ, נע מבית לבית, מחפש עוד ילד לחטוף.
המחשבה הבאה, מדאיגה לא פחות, היא הרעיון שמי שנמצא שם בחוץ בא כדי לסרוק את השכונה, בודק את תאורת האבטחה כדי לראות עד כמה קל לפרוץ לבתים פה.
התרחיש השלישי הוא שמישהו פשוט יצא להליכת לילה, מישהו מאחד הרחובות־ללא־מוצא הרבים שיש סביב השכונה שלנו, מישהו שמוכה נדודי שינה כמוני, והחליט לצאת לטייל.
אבל אם מדובר בטיול תמים, למה מי ששם בחוץ לא מגלה את עצמו?
התשובה הפרנואידית אך ההגיונית היא שלא מדובר בטיול תמים, אלא במשהו אחר. משהו גרוע יותר. ואני, כנראה האדם היחיד שעדיין ער בשכונה, חייב לעצור אותו למען שאר הדיירים.
כשהאור בבית משפחת ברינג'ר הסמוך לביתי כבה, אני עושה את הצעד שלי. אני יודע שביתי הוא הבא בתור, ומקווה להצליח לתפוס את מי שזה לא יהיה בשעת מעשה, או לכל הפחות להבהיר לו שלא כולם בשכונה ישנים.
אני עוזב את חלון חדר השינה של הוריי וממהר במורד המסדרון למדרגות. כפות רגליי משמיעות טפיחות על רצפת העץ כשאני חוצה את המבואה לדלת הקדמית. אני פותח את המנעול ואז את הדלת בתנופה, יוצא לאוויר הלילה החמים של אמצע יולי.
אין אף אחד בחוץ. זה רק אני, נושם בכבדות, לבוש רק בזוג תחתוני בוקסר ובחולצת טי עם הדפס. אני לא שומע ולא רואה דבר כשאני יוצא מהבית אל שביל הגישה. כשאני מקיף את פינת הבית תנועותיי מדליקות את הנורות שמעל דלת החניה. לרגע אני חושב שמישהו אחר גרם להן להידלק וסב במהירות על מקומי, אבל עד שאני מבין שזה רק אני, החרקים כבר מתחילים להסתחרר סביב הנורות. אני בוהה בסחרור שלהם, חש בו־זמנית מטופש וגם דרוך.
הקול המרוגז בראשי, שרודף את מחשבותיי במשך שנים, שב וצץ. תתאפס, אית'ן. אין אף אחד פה בחוץ.
רק כדי להיות בטוח, אני סורק את הרחוב בניסיון לגלות סימן לנוכחות של מישהו נוסף. אני נותר כך במשך זמן כה רב עד שהנורות כבות ומותירות אותי ואת השביל באפלה.
ואז אני חש בו. נוכחות קלושה באוויר הלילה. היא משתהה באוויר באופן שבו ניחוחות מסוימים משתהים. כמו עשן סיגרים. בושם. טוסט שרוף. כמו שמישהו היה שם רק לפני כמה שניות.
אולי הוא עדיין פה, נחבא בין העצים המקיפים את השכונה ומביט בי.
אתה סתם פרנואיד, אומר הקול שבראשי.
אבל אני לא פרנואיד. אני יכול לחוש בו. באותו האופן שאפשר לחוש כשמישהו בחדר הסמוך, אף שהוא לא משמיע צליל.
מה שעוד יותר מלחיץ הוא עד כמה הנוכחות הזאת מוכרת. אני לא יודע למה. זה לא שאני יודע מי שם, אם יש שם מישהו בכלל, אבל השערות שעל זרועי סומרות וצמרמורת חולפת בגופי, סותרת את האוויר החמים שאופף אותי.
רק אז אני מבין של מי הנוכחות שאני חש. של מישהו שחשבתי שלעולם לא אחוש עוד. "בילי?"
אף שהצליל הוא רק לחישה קלה, נדמה שהשם ממלא את האוויר, מהדהד בחושך חסר השקט, משתהה הרבה לאחר שהוא הושמע. עד שהוא נדם, אני יודע שטעיתי. תרחיש כזה בלתי אפשרי.
זה לא יכול להיות בילי.
הוא נעלם לפני שלושים שנה.
2
אני נשאר בחוץ במשך עוד דקה או שתיים, ממתין בחשיכה, מקווה נואשות לחוש יותר מאת נוכחותו של בילי, אבל הוא נעלם. לא נותר רמז ממנו, או ממשהו אחר.
במקום לחזור למיטתי, אני משוטט בבית החשוך והדומם שבו־זמנית מעניק לי הרגשה של בית וגם לא.
אני לא יכול לזכור מתי בפעם האחרונה ישנתי שמונה שעות ברציפות. במשך רוב שונות חיי שנתי הייתה מקוטעת. הייתי נרדם מהר וצולל לשינה עמוקה ומתוקה. הבעיה תמיד הגיעה כשהייתי מתעורר אחרי שעה או שעתיים של שינה בלבד, מרגיש ער לגמרי, חסר מנוחה ומלא בתחושת אימה לא ברורה. שלב זה יכול להימשך כמה שעות עד שאני מצליח לשוב ולהירדם. לפעמים אני בכלל לא מצליח.
נדודי שינה כרוניים, כך קורא לזה הרופא שלי. אני סובל מזה באופן רשמי כבר משנות העשרים לחיי, אבל זה התחיל הרבה לפני כן. במהלך השנים השתתפתי במחקרי שינה, ניהלתי יומן שינה וניסיתי כל מרפא וסגולה.
הוצאתי את הטלוויזיה מחדר השינה.
התחלתי לקרוא למשך שעה לפני השינה.
ניסיתי מקלחות חמות ותה קמומיל.
הקשבתי לסיפורי שינה בקול מונוטוני בחושך.
דבר לא עוזר. אפילו לא כדורי שינה חזקים מספיק כדי להרדים פיל. כיום אני פשוט משלים עם זה שתמיד אהיה ער בין השעות אחת לארבע בבוקר. התרגלתי לשעות השקטות והחשוכות האלה, כשאני מרגיש כאילו אני האדם היחיד בעולם שלא ישן.
במקום לבזבז את השעות האלה, אני פוקח את עיניי בשמירה על הסביבה כשכולם ישנים. באוניברסיטה הייתי משוטט במסדרונות מעונות הסטודנטים ובחצר המרכזית ומשגיח שהכול בסדר. כשקלאודיה ואני חלקנו מיטה, הייתי מביט בה בשנתה, מבהיל אותה בכל פעם שהייתה מתעוררת ומבחינה בי בוהה בה. עכשיו, כשאני לבד, אני מבלה את פרק הזמן הארוך והבודד הזה של הלילה בבהייה החוצה מהחלון. משמרת שכונתית של איש אחד.
ד"ר מנינג, האחרונה ברשימה ארוכה של פסיכולוגים שהחלה כבר בנעוריי, אמרה שהמצב נובע מתערובת של תחושת אשם וחרדה.
"אתה לא מצליח לישון מפני שאתה חושש שתחמיץ הזדמנות נוספת למנוע ממשהו איום להתרחש. אתה חושש שמה שלקח את בילי ישוב לקחת גם אותך."
היא אמרה את זה כאילו לא אמרו לי את זה עשרות פעמים בעבר. כאילו ההערכה הברורה מאליה תאפשר לי איכשהו לישון כל הלילה. העמדתי פנים שזו איזו פריצת דרך משמעותית, הודיתי לה בהתרגשות, עזבתי את המרפאה שלה ומעולם לא שבתי.
העניין קרה לפני שבע שנים, ובניגוד למה שגרמתי לד"ר מנינג לחשוב, אני עדיין לא מצליח לישון. כרגע, נדודי השינה שלי בשליטה. אני משלים שעות שינה בתנומות קצרות במהלך היום, מנמנם על הספה מול חדשות הערב, ובסופי השבוע ישן עד הצהריים. זה ישתנה כששנת הלימודים תחל, בספטמבר הקרוב. אז איאלץ להתעורר בשש בבוקר, בין שישנתי בלילה ובין שלא.
אבל עכשיו עדיין אמצע חודש יולי ובאפשרותי לנדוד מחדר לחדר. לא עשיתי שינויים בבית השבוע, מאז עברתי להתגורר פה והוריי עברו ממנו. אני מרגיש בה בעת שייכות וגם זרות. כאילו כולנו, הוריי, המובילים, ואני, הרמנו מספיק באמצע התהליך. רוב חפציי, כולל רבים מבגדיי, שעדיין נתונים בקופסאות קרטון, הנערמות בפינות החדרים. אליהם מצטרפים כל הדברים שהותירו הוריי מאחור, רהיטים שהיו גדולים מדי עבור דירתם הקטנה בפלורידה, או שהם לא אהבו מספיק כדי לקחת אותם איתם לביתם החדש.
בחדר האוכל ניצבים כיסאות סביב המקום שבו עמד שולחן האוכל. במטבח, הארונות רוקנו מרוב הצלחות, הסכו"ם, הכוסות, ונותרו בהם כל מיני פרטים מיותמים. בסלון נותרה הספה, אבל הכורסה התואמת שבה היה נרדם אבי מדי ערב נעלמה, וכך גם מכשיר הטלוויזיה ושעון האורלוגין. נעלם גם שולחן צד אחד, אך קערת הקריסטל שפעם ניצבה עליו, נחה עכשיו על השטיח בצבע בז'.
בכל פעם שאני שם לב אליה, אני נזכר שעליי לסדר את הבית. אני לא יכול לתת לו להישאר ככה עוד זמן רב, אבל גם אין לי רצון להשתקע בו שכן זה יגרום לי להרגיש שהמצב פחות זמני ויותר כמו המעבר העצוב והקבוע שאני חושש שהוא.
עד לשבוע שעבר עברו כמעט שלושים שנה מאז גרתי פה באופן קבוע. לא חזרתי לבית הספר בסתיו לאחר היעלמותו של בילי. יותר נכון, לא חזרתי לבית הספר שבו למדתי, זה עם המסדרונות והמורים שהכרתי, והחברים שלא פגשתי בכלל במשך הקיץ, אף שהתגוררו במרחק של קילומטרים ספורים.
הוריי שלחו אותי לאיזה בית ספר פרטי בצפון מדינת ניו יורק, שם אף אחד לא ידע מי אני, מה קרה בחצר האחורית שלי או איך בקושי ישנתי לילה שלם מאז.
חשתי הקלה כשהייתי במעונות התלמידים, מוקף בבנים שלמרבה השמחה לא הפגינו שמץ סקרנות כלפיי. ניצלתי את זה לטובתי, נטמעתי בין כולם עד תום לימודיי. אף אחד לא שם לב אליי במיוחד ועשיתי כל מאמץ אפשרי כדי שהמצב יישאר כזה. את מעט החברים הקרובים שכן היו לי שמרתי במרחק מכל מה שנגע לבילי. אף שלא סיפרתי עליו לאף אחד, תלמידים לא יכלו שלא להבחין בכך שהייתי תמיד עגמומי לפני החגים או חופשות הקיץ, וכמה שמח הייתי לשוב לבית הספר כשאלה הסתיימו.
אני חושב שחבריי הניחו שאני שונא את הוריי. האמת היא ששנאתי את הבית הזה. שנאתי להיזכר במה שקרה פה. שנאתי להתעורר באישון לילה ולהביט מחוץ לחלון חדר השינה אל אותה פיסת הדשא שממנה נעלם בילי. ויותר מכול שנאתי את תחושת האשם שהשתלטה עליי בכל פעם שזה קרה.
בילי נעלם. אני עדיין הייתי פה.
איכשהו זה נראה לא נכון.
וכשהגיע הזמן לבחור אוניברסיטה, בחרתי אחת שהייתה עוד יותר רחוקה מהבית. 'נורת'ווסטרן'. שם היה לי עוד יותר קל להיטמע בין המוני הסטודנטים שצעדו לכיתות שלהם בימות הקיץ החמים וברוחות החורף הקשות.
השתלבתי בקבוצה של הלא־שייכים, חנונים של משחקי וידיאו ושל חוברות קומיקס, שהיום אולי דרך כוכבם, אבל אז לא. ואפילו בקרבם הייתי סוג של מתבודד, מעדיף ספרים על פני קונסולות משחק ומפגשים שקטים על פני מסיבות.
היה זה באחד המפגשים הקטנים יותר שם שפגשתי את קלאודיה. היא הגיעה עם חבר של חבר. מצאנו את עצמו עומדים זה לצד זה, מעמידים פנים שאנחנו נהנים מהבירה הפושרת שלנו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
יום שבת, שישה־עשר ביולי, 1994
6:37 בבוקר
שמש הבוקר זורמת לתוך האוהל כמו דליפה של מים, מטפטפת על הילד זוהר מועם. ליטוף האור על לחייו מעיר אותו משנתו העמוקה. הוא פוקח עיניים רק מעט, ראייתו מעורפלת מעט דרך סבך ריסים שעודם דביקים משינה.
הוא מציץ מעלה אל אריג האוהל הזוהר בכתום מהאור שבחוץ ומנסה לאתר את מיקומה של השמש, תוהה מה השעה ואם אימו כבר התעוררה ולוגמת את הקפה שלה במטבח, ממתינה שהם יגיעו לאכול את ארוחת הבוקר.
מחניק בתוך האוהל. החום של יולי לא הצטנן בכלל במהלך הלילה ועכשיו ממלא את האוויר, סמיך וכבד. הוא רצה להשאיר את פתח האוהל מורם במהלך הלילה, אבל אביו אמר שהיתושים עלולים להיכנס, אז הפתח נותר רכוס, לוכד את החום המעורב בריח של בנים בקיץ; דשא וזיעה, ספריי נגד יתושים וקרם הגנה, הבל פה של בוקר וריח גוף.
הוא מקמט את אפו כשחש באגלי זיעה מתהווים על מצחו ומתהפך לצד השני בשק השינה. הוא מרגיש בטוח. כמו בחיבוק. אף שהוא ער, הוא עדיין לא רוצה לקום. הוא מעדיף להישאר בדיוק היכן שהוא, ילד בבוקר עצל של יום ראשון, באמצעו של קיץ.
שמו אית'ן מארש, הוא בן עשר וזה רגע החופש נטול הדאגות האחרון שלו למשך שלושים השנים הבאות מפני שבדיוק כשהוא עומד לשוב ולעצום את עיניו, הוא קולט עוד מקור אור. פס בוהק המאיר את צד האוהל.
מוזר.
מוזר מספיק כדי לגרום לו להתיישב. עיניו עכשיו פקוחות לגמרי, בוחנות את הקרע הבודד בבד האוהל, המתחיל מחלקו העליון ומסתיים בתחתיתו. שולי הקרע מכווצים מעט, כמו חתך שנעשה בעור. מבעד לשסע, הוא יכול לראות פיסה מוכרת מהחצר האחורית. דשא שזה עתה נקצר. שמיים תכולים. אורה המסנוור של השמש שזה עתה עולה מעל לקו העצים. נוכח המראה מכה באית'ן ההכרה שבה חש במעורפל מאז שהתעורר, אבל רק עכשיו הוא מתחיל להבין.
הוא באוהל, בחצר האחורית של ביתו, לגמרי לבד. אבל כשהלך לישון אתמול היה איתו עוד מישהו.
מישהו שעכשיו איננו.
1
צליל של בד נחתך.
אני מתעורר בבהלה מרעש של משהו הטס לרוחב החדר. הדיו של הרעש חוזרים אליי מהקירות בגלים. אני שוכב במיטה בלי לזוז בעיניים פקוחות לרווחה עד שהרעש נמוג.
לא שהוא באמת היה שם מלכתחילה. עשורים של ניסיון לימדו אותי שזה רק בראש שלי. חלום, זיכרון והזיה, הכול בכפיפה אחת. הראשון שלי מאז חזרתי לבית הזה. בכנות, אני מופתע שלקח כל־כך הרבה זמן, בייחוד כשיום השנה של מה שקרה הולך ומקרב.
אני מתיישב ומביט בשעון שעל שידת הלילה, מקווה שיורה על שעה הקרובה יותר לשחר מאשר לחצות, אבל מזלי לא משחק לצידי והשעה רק שתיים ורבע לפנות בוקר. לפניי עוד לילה ארוך של חוסר שינה. באנחה, אני מושיט את ידי למחברת ולעט שאני שומר ליד השעון. אחרי מצמוצים רבים בחשיכה, אני מוצא דף ריק ומקשקש ארבע מילים מתוסכלות.
חלמתי שוב את החלום.
אני משליך את המחברת בחזרה על השידה ואחריה את העט. הוא נוחת בנקישה על עטיפת המחברת לפני שהוא מתגלגל וצונח לשטיח. אני אומר לעצמי לעזוב את העט שם עד הבוקר, שדבר לא יקרה לו בלילה, אבל המחשבות הרעות מגיעות במהירות. מה אם העט ידלוף והדיו יכתים את השטיח הבהיר בכתם כהה כעורב?
מה אם יתקפו אותי באמצע הלילה והדבר היחיד שבו אוכל להשתמש להגנה עצמית הוא עט הפלסטיק, שעכשיו מחוץ להישג ידי?
המחשבה הזאת, מבהילה בדיוק כפי שהיא לא סבירה, מושכת אותי אל מחוץ למיטה. אני קם, מרים ומניח אותו על המחברת. הנה. הרבה יותר טוב.
עכשיו, משפגה החרדה לעת עתה, אני עומד לזחול בחזרה אל מתחת לשמיכה, אבל משהו בחוץ תופס את תשומת ליבי.
אור.
לא יוצא דופן עבור שכונת המלוק. למרות היעדרם של פנסי רחוב, לעולם לא חשוך פה לחלוטין. האור נשפך דרך החלונות השקועים אל המדשאות הקדמיות והגזומות בקפידה, ומאיר חדרי שינה בקומות העליונות לפני שעולה השמש והרבה אחרי שהיא שוקעת. מנורות הקיר הניצבות משני צידי הדלת של משפחת צ'ן מאירות משקיעה ועד זריחה, מגרשות מסיגי גבול ואת העטלפים שמדי פעם מנסים לקנן בגג. במשך כל הקיץ כולו הבריכה בחצר האחורית של משפחת ואלאס זוהרת בכחול שנראה כמו מעולם אחר. בחג המולד אורות מנצנצים בחמישה או שישה בתים בשכונה, כולל בביתם של משפחת פאטל, שאת המנורות שלהם תלו בחג דיוואלי ולא הורידו אותם עד לשנה החדשה.
ויש את המנורות של החניות המקורות. לכל בית יש אחת כזאת. שתי נורות אבטחה המופעלות על ידי חיישנים ניצבות מעל דלת החניה ובוהקות כמו פנסים קדמיים של רכב כשהן מופעלות. בערבים הן נדלקות וכבות בהבהוב בתדירות של גחליליות, עם שובם של הדיירים מהעבודה, עם צאתם לאסוף את הדואר מהתיבה או לסחוב את הפחים למדרכה, וגם בשעות שבהן האור מתעמעם.
גם כשהשעה מתקרבת לחצות כמה מהנורות ממשיכות להתעורר לחיים. כשאייל מזדמן מתגנב לשכונה בדרכו ליער או כשפריץ ואן־דה־ויר מתגנב החוצה לעשן סיגריה אחרי שאשתו, אליס, הלכה לישון.
הנורה שתופסת את תשומת ליבי היא זו שמעל דלת החניה של משפחת פאטל, במרחק של שני בתים ממני. היא מאירה את שביל הגישה שלהם, הזוהר הופך את האספלט ללבן כקרח.
בסקרנות, אני ניגש לאחד החלונות שבחדר השינה שעדיין אני לא רואה כשלי. לא מבחינה טכנית. החדר שהיה פעם שלי, שבראשי הוא עדיין כזה, נמצא בצד השני של המסדרון, וניצב ריק עכשיו. אני נמצא במה שהיה חדר השינה של הוריי, שם נהגתי לבקר רק לעיתים נדירות כשהייתי ילד. עכשיו, כתוצאה מההתפתחויות שאני עדיין נאבק לקבל, הוא נעשה שלי.
החלונות בחדר החדש הזה מציעים מראה פנורמי של שכונת המלוק. מהמקום שבו אני עומד אני יכול לראות לפחות חלק מכל בית ברחוב ללא המוצא. אני יכול לראות פיסה מהבית הישן של משפחת ברינג'ר משמאל, ופינה מביתה של משפחת צ'ן מימין. מולי אני יכול לראות במלואם את בתי משפחות ואן־דה־ויר, ואלאס ופאטל, שאצלם נורות החניה עדיין דולקות.
מה שאני לא רואה זה מה הדליק את הנורות. יש להניח שמיטש ודיפקה פאטל שקועים בשינה עמוקה. אף חיה לא נחפזת לברוח מהאור. אין משב רוח שאולי הניע ענף קרוב מספיק כדי להפעיל את החיישן. כל מה שאני יכול לראות זה שביל גישה ריק ברחוב ללא מוצא.
עד מהרה אני לא מסוגל לראות גם את זה, שכן הנורות מעל החניה של משפחת פאטל כבות לפתע. עשר שניות לאחר מכן האור בבית משפחת ואלאס נדלק. הבית סמוך לבית משפחת פאטל, וביניהם מפריד שביל צר המוביל לרחוב, שעכשיו ריק ממכוניות, ריק מאנשים, ריק מהכול.
אני מתקרב לחלון, אפי כמעט נוגע בזכוכית, מתאמץ לראות משהו, כל דבר קטן, שהיה יכול לגרום לאורות החניה של משפחת ואלאס להידלק.
אין כלום.
כלום שניתן לראות בעין, כלומר.
בכל זאת אני נותר צמוד לחלון ומביט, אפילו לאחר שהאור אצל משפחת ואלאס כבה. הדבר היחיד העולה בדעתי שיכול היה להפעיל את האור הוא עטלף. הם משגשגים פה, כפי שמעידים אורות המרפסת של משפחת צ'ן, וניזונים משפע החרקים ביער המקיף את הרחוב. ידוע שקשה ביותר לראות את העטלפים האלה בחושך.
ואז האורות מעל החניה של משפחת ואן־דה־ויר מתעוררים לחיים ואני מבין שהתיאוריה שלי שגויה. עטלפים עפים באופן אקראי בניסיונם לתפוס טרף, הם לא עפים בצורה שיטתית מבית לבית. לא, מה שקורה פה הוא שונה.
מה שקורה פה מדאיג.
אי־שקט פושט בחזי כשאני חושב על מה שקרה לפני שלושים שנה. אני לא מצליח להימנע מזה. לא לאחר מה שקרה פה. כשהאורות אצל משפחת ואן־דה־ויר כבים, אני מתחיל לספור.
חמש שניות.
ואז עשר.
ואז דקה מלאה.
די זמן כדי לגרום לי להאמין שמה שיש שם בחוץ כבר המשיך בדרכו, יש להניח שלתוך היער, מה שאומר שמדובר בחיה כלשהי. משהו קטן וזריז מכדי שאוכל לראות, אבל לא קטן וזריז מספיק כדי להימנע מלהפעיל את החיישנים הרגישים בבתי שכונת המלוק. הכיווץ בחזי מתרפה ואני מרשה לעצמי לשחרר אנחת הקלה.
ואז האורות שמעל דלת החניה של משפחת ברינג'ר נדלקים. הנורות עצמן נסתרות מעיניי, אבל הנוגה שהן מטילות על המדשאה והמדרכה גורמות לדופק שלי לזנק.
מה ששם בחוץ לא נעלם. למעשה, זה הולך ומתקרב.
כמה תרחישים קופצים לראשי, הגרוע שבהם תחילה, מפני שזו ברירת המחדל שלי. תמיד ללכת לתרחיש המבהיל ביותר, החמור ביותר. במקרה הזה, לתרחיש שבו משהו מסתובב בשכונה. משהו שאני לא יכול לראות, אבל בהחלט קיים שם בחוץ, נע מבית לבית, מחפש עוד ילד לחטוף.
המחשבה הבאה, מדאיגה לא פחות, היא הרעיון שמי שנמצא שם בחוץ בא כדי לסרוק את השכונה, בודק את תאורת האבטחה כדי לראות עד כמה קל לפרוץ לבתים פה.
התרחיש השלישי הוא שמישהו פשוט יצא להליכת לילה, מישהו מאחד הרחובות־ללא־מוצא הרבים שיש סביב השכונה שלנו, מישהו שמוכה נדודי שינה כמוני, והחליט לצאת לטייל.
אבל אם מדובר בטיול תמים, למה מי ששם בחוץ לא מגלה את עצמו?
התשובה הפרנואידית אך ההגיונית היא שלא מדובר בטיול תמים, אלא במשהו אחר. משהו גרוע יותר. ואני, כנראה האדם היחיד שעדיין ער בשכונה, חייב לעצור אותו למען שאר הדיירים.
כשהאור בבית משפחת ברינג'ר הסמוך לביתי כבה, אני עושה את הצעד שלי. אני יודע שביתי הוא הבא בתור, ומקווה להצליח לתפוס את מי שזה לא יהיה בשעת מעשה, או לכל הפחות להבהיר לו שלא כולם בשכונה ישנים.
אני עוזב את חלון חדר השינה של הוריי וממהר במורד המסדרון למדרגות. כפות רגליי משמיעות טפיחות על רצפת העץ כשאני חוצה את המבואה לדלת הקדמית. אני פותח את המנעול ואז את הדלת בתנופה, יוצא לאוויר הלילה החמים של אמצע יולי.
אין אף אחד בחוץ. זה רק אני, נושם בכבדות, לבוש רק בזוג תחתוני בוקסר ובחולצת טי עם הדפס. אני לא שומע ולא רואה דבר כשאני יוצא מהבית אל שביל הגישה. כשאני מקיף את פינת הבית תנועותיי מדליקות את הנורות שמעל דלת החניה. לרגע אני חושב שמישהו אחר גרם להן להידלק וסב במהירות על מקומי, אבל עד שאני מבין שזה רק אני, החרקים כבר מתחילים להסתחרר סביב הנורות. אני בוהה בסחרור שלהם, חש בו־זמנית מטופש וגם דרוך.
הקול המרוגז בראשי, שרודף את מחשבותיי במשך שנים, שב וצץ. תתאפס, אית'ן. אין אף אחד פה בחוץ.
רק כדי להיות בטוח, אני סורק את הרחוב בניסיון לגלות סימן לנוכחות של מישהו נוסף. אני נותר כך במשך זמן כה רב עד שהנורות כבות ומותירות אותי ואת השביל באפלה.
ואז אני חש בו. נוכחות קלושה באוויר הלילה. היא משתהה באוויר באופן שבו ניחוחות מסוימים משתהים. כמו עשן סיגרים. בושם. טוסט שרוף. כמו שמישהו היה שם רק לפני כמה שניות.
אולי הוא עדיין פה, נחבא בין העצים המקיפים את השכונה ומביט בי.
אתה סתם פרנואיד, אומר הקול שבראשי.
אבל אני לא פרנואיד. אני יכול לחוש בו. באותו האופן שאפשר לחוש כשמישהו בחדר הסמוך, אף שהוא לא משמיע צליל.
מה שעוד יותר מלחיץ הוא עד כמה הנוכחות הזאת מוכרת. אני לא יודע למה. זה לא שאני יודע מי שם, אם יש שם מישהו בכלל, אבל השערות שעל זרועי סומרות וצמרמורת חולפת בגופי, סותרת את האוויר החמים שאופף אותי.
רק אז אני מבין של מי הנוכחות שאני חש. של מישהו שחשבתי שלעולם לא אחוש עוד. "בילי?"
אף שהצליל הוא רק לחישה קלה, נדמה שהשם ממלא את האוויר, מהדהד בחושך חסר השקט, משתהה הרבה לאחר שהוא הושמע. עד שהוא נדם, אני יודע שטעיתי. תרחיש כזה בלתי אפשרי.
זה לא יכול להיות בילי.
הוא נעלם לפני שלושים שנה.
2
אני נשאר בחוץ במשך עוד דקה או שתיים, ממתין בחשיכה, מקווה נואשות לחוש יותר מאת נוכחותו של בילי, אבל הוא נעלם. לא נותר רמז ממנו, או ממשהו אחר.
במקום לחזור למיטתי, אני משוטט בבית החשוך והדומם שבו־זמנית מעניק לי הרגשה של בית וגם לא.
אני לא יכול לזכור מתי בפעם האחרונה ישנתי שמונה שעות ברציפות. במשך רוב שונות חיי שנתי הייתה מקוטעת. הייתי נרדם מהר וצולל לשינה עמוקה ומתוקה. הבעיה תמיד הגיעה כשהייתי מתעורר אחרי שעה או שעתיים של שינה בלבד, מרגיש ער לגמרי, חסר מנוחה ומלא בתחושת אימה לא ברורה. שלב זה יכול להימשך כמה שעות עד שאני מצליח לשוב ולהירדם. לפעמים אני בכלל לא מצליח.
נדודי שינה כרוניים, כך קורא לזה הרופא שלי. אני סובל מזה באופן רשמי כבר משנות העשרים לחיי, אבל זה התחיל הרבה לפני כן. במהלך השנים השתתפתי במחקרי שינה, ניהלתי יומן שינה וניסיתי כל מרפא וסגולה.
הוצאתי את הטלוויזיה מחדר השינה.
התחלתי לקרוא למשך שעה לפני השינה.
ניסיתי מקלחות חמות ותה קמומיל.
הקשבתי לסיפורי שינה בקול מונוטוני בחושך.
דבר לא עוזר. אפילו לא כדורי שינה חזקים מספיק כדי להרדים פיל. כיום אני פשוט משלים עם זה שתמיד אהיה ער בין השעות אחת לארבע בבוקר. התרגלתי לשעות השקטות והחשוכות האלה, כשאני מרגיש כאילו אני האדם היחיד בעולם שלא ישן.
במקום לבזבז את השעות האלה, אני פוקח את עיניי בשמירה על הסביבה כשכולם ישנים. באוניברסיטה הייתי משוטט במסדרונות מעונות הסטודנטים ובחצר המרכזית ומשגיח שהכול בסדר. כשקלאודיה ואני חלקנו מיטה, הייתי מביט בה בשנתה, מבהיל אותה בכל פעם שהייתה מתעוררת ומבחינה בי בוהה בה. עכשיו, כשאני לבד, אני מבלה את פרק הזמן הארוך והבודד הזה של הלילה בבהייה החוצה מהחלון. משמרת שכונתית של איש אחד.
ד"ר מנינג, האחרונה ברשימה ארוכה של פסיכולוגים שהחלה כבר בנעוריי, אמרה שהמצב נובע מתערובת של תחושת אשם וחרדה.
"אתה לא מצליח לישון מפני שאתה חושש שתחמיץ הזדמנות נוספת למנוע ממשהו איום להתרחש. אתה חושש שמה שלקח את בילי ישוב לקחת גם אותך."
היא אמרה את זה כאילו לא אמרו לי את זה עשרות פעמים בעבר. כאילו ההערכה הברורה מאליה תאפשר לי איכשהו לישון כל הלילה. העמדתי פנים שזו איזו פריצת דרך משמעותית, הודיתי לה בהתרגשות, עזבתי את המרפאה שלה ומעולם לא שבתי.
העניין קרה לפני שבע שנים, ובניגוד למה שגרמתי לד"ר מנינג לחשוב, אני עדיין לא מצליח לישון. כרגע, נדודי השינה שלי בשליטה. אני משלים שעות שינה בתנומות קצרות במהלך היום, מנמנם על הספה מול חדשות הערב, ובסופי השבוע ישן עד הצהריים. זה ישתנה כששנת הלימודים תחל, בספטמבר הקרוב. אז איאלץ להתעורר בשש בבוקר, בין שישנתי בלילה ובין שלא.
אבל עכשיו עדיין אמצע חודש יולי ובאפשרותי לנדוד מחדר לחדר. לא עשיתי שינויים בבית השבוע, מאז עברתי להתגורר פה והוריי עברו ממנו. אני מרגיש בה בעת שייכות וגם זרות. כאילו כולנו, הוריי, המובילים, ואני, הרמנו מספיק באמצע התהליך. רוב חפציי, כולל רבים מבגדיי, שעדיין נתונים בקופסאות קרטון, הנערמות בפינות החדרים. אליהם מצטרפים כל הדברים שהותירו הוריי מאחור, רהיטים שהיו גדולים מדי עבור דירתם הקטנה בפלורידה, או שהם לא אהבו מספיק כדי לקחת אותם איתם לביתם החדש.
בחדר האוכל ניצבים כיסאות סביב המקום שבו עמד שולחן האוכל. במטבח, הארונות רוקנו מרוב הצלחות, הסכו"ם, הכוסות, ונותרו בהם כל מיני פרטים מיותמים. בסלון נותרה הספה, אבל הכורסה התואמת שבה היה נרדם אבי מדי ערב נעלמה, וכך גם מכשיר הטלוויזיה ושעון האורלוגין. נעלם גם שולחן צד אחד, אך קערת הקריסטל שפעם ניצבה עליו, נחה עכשיו על השטיח בצבע בז'.
בכל פעם שאני שם לב אליה, אני נזכר שעליי לסדר את הבית. אני לא יכול לתת לו להישאר ככה עוד זמן רב, אבל גם אין לי רצון להשתקע בו שכן זה יגרום לי להרגיש שהמצב פחות זמני ויותר כמו המעבר העצוב והקבוע שאני חושש שהוא.
עד לשבוע שעבר עברו כמעט שלושים שנה מאז גרתי פה באופן קבוע. לא חזרתי לבית הספר בסתיו לאחר היעלמותו של בילי. יותר נכון, לא חזרתי לבית הספר שבו למדתי, זה עם המסדרונות והמורים שהכרתי, והחברים שלא פגשתי בכלל במשך הקיץ, אף שהתגוררו במרחק של קילומטרים ספורים.
הוריי שלחו אותי לאיזה בית ספר פרטי בצפון מדינת ניו יורק, שם אף אחד לא ידע מי אני, מה קרה בחצר האחורית שלי או איך בקושי ישנתי לילה שלם מאז.
חשתי הקלה כשהייתי במעונות התלמידים, מוקף בבנים שלמרבה השמחה לא הפגינו שמץ סקרנות כלפיי. ניצלתי את זה לטובתי, נטמעתי בין כולם עד תום לימודיי. אף אחד לא שם לב אליי במיוחד ועשיתי כל מאמץ אפשרי כדי שהמצב יישאר כזה. את מעט החברים הקרובים שכן היו לי שמרתי במרחק מכל מה שנגע לבילי. אף שלא סיפרתי עליו לאף אחד, תלמידים לא יכלו שלא להבחין בכך שהייתי תמיד עגמומי לפני החגים או חופשות הקיץ, וכמה שמח הייתי לשוב לבית הספר כשאלה הסתיימו.
אני חושב שחבריי הניחו שאני שונא את הוריי. האמת היא ששנאתי את הבית הזה. שנאתי להיזכר במה שקרה פה. שנאתי להתעורר באישון לילה ולהביט מחוץ לחלון חדר השינה אל אותה פיסת הדשא שממנה נעלם בילי. ויותר מכול שנאתי את תחושת האשם שהשתלטה עליי בכל פעם שזה קרה.
בילי נעלם. אני עדיין הייתי פה.
איכשהו זה נראה לא נכון.
וכשהגיע הזמן לבחור אוניברסיטה, בחרתי אחת שהייתה עוד יותר רחוקה מהבית. 'נורת'ווסטרן'. שם היה לי עוד יותר קל להיטמע בין המוני הסטודנטים שצעדו לכיתות שלהם בימות הקיץ החמים וברוחות החורף הקשות.
השתלבתי בקבוצה של הלא־שייכים, חנונים של משחקי וידיאו ושל חוברות קומיקס, שהיום אולי דרך כוכבם, אבל אז לא. ואפילו בקרבם הייתי סוג של מתבודד, מעדיף ספרים על פני קונסולות משחק ומפגשים שקטים על פני מסיבות.
היה זה באחד המפגשים הקטנים יותר שם שפגשתי את קלאודיה. היא הגיעה עם חבר של חבר. מצאנו את עצמו עומדים זה לצד זה, מעמידים פנים שאנחנו נהנים מהבירה הפושרת שלנו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
