סיפורים לא מושלמים

שם חם ויפת

א.

את אברהם קברו לפני עשרה ימים - בן תשעים ואחת היה, בריא, צלול, עם הרבה תוכניות לעתיד. מצא אותו שמריה, החבר היחיד שנותר לו - צעיר ממנו בשש שנים.

כמו בכל בוקר, הוא צעד עם עמוס, הכלב שלו, מקצה רחוב הוותיקים כדי לשתות כוס קפה ביחד. כשראה אותו מרחוק יושב מתחת לעץ הצאלון כבר עלה באפו ריח עוגת התפוחים ששרה נהגה לאפות בכל יום חמישי, והוא שחרר את עמוס מהרצועה. שמריה היה בטוח שאברהם נח אחרי שגמר לעשב את הגינה. הוא הניף את ידו וקרא: "בוקר טוב, חבר!" אברהם לא ענה והתנוחה שהיה שרוע בה נראתה קצת מוזרה, אבל שמריה חשב שהוא ודאי אינו רואה טוב וזירז את צעדיו. עמוס נבח באופן חשוד וככל ששמריה התקרב, הוא שם לב שאברהם לא זז. הוא גחן לעברו וראה שעיניו עצומות ועל פניו הבעה שאינו מכיר - משהו בין חיוך לעווית. שמריה נגע בכתפו ואברהם פקח את עיניו, גנח בכאב ואמר: "משהו עקץ אותי, אולי נחש... לא נורא, זה יהיה מהיר, בלי בעיות," חייך ("זה היה כמו חיוך של ניצחון", יספר שמריה מאוחר יותר), ונדם. הנביחות הבלתי פוסקות הזעיקו את שרה ושכן נוסף, והשאר כבר היסטוריה.

במשך ימי השבעה ניצלה שרה את הכבוד שרחשו לה בשל גילה ולא התאמצה יותר מדי. מדי פעם עצמה את עיניה, לעיתים הנהנה לאות תודה, התמסרה לחיבוק או לנשיקה, אך לא טרחה להשתתף בשיחות ובסיפורים. על פני השטח נראתה מנומנמת, אך תוכה רחש וגעש. היא רתחה. כמה פעמים ביקשה ממנו לקרוא לגנן כדי שיכסח את כל העשבים והעקשן הזה רצה לעשות הכול לבד?! ובכלל, התוכנית שלה הייתה למות לפניו.

ברגעים הבודדים שבהם התעייפה מלכעוס, וידאה שאף אחד לא שם לב והניחה לדמעות לזלוג על לחייה - בגילה, שמונים ותשע, לא בוכים על מוות, מחכים לו. לפעמים מפחדים, לפעמים מפנטזים, אולי אפילו מתרגשים לקראתו, כמו לפני התחלה חדשה.

היא רצתה שכולם כבר ילכו. מבין חרכי העיניים שדרכם הרשתה לעצמה להציץ סיווגה בדיוק רב את הנוכחים. את אלו שהגיעו לרחרח, את אלו שבאו מתוך כורח ואת הקרובים אליה בגילם, שבאמת הצטערו, או אולי באו להכיר את הריח של מה שקרב ובא. היא עקבה אחרי האורחים וראתה כיצד הם בודקים את התכולה, שמעה כיצד לוחשים שבגילה אי אפשר להחזיק בית נקי בלי עזרה, ואפילו זיהתה את הבן של גולדשטיין, שמעולם לא אמר לה שלום וכבר מזמן לא גר במקום, וידעה שבא להעריך את המחיר ובוודאי לא יחכה אפילו לסוף השבוע כדי להציע הצעות. רגע אחד היה נדמה לה שהיא יוצאת מגופה, מרחפת גבוה ואו־טו־טו עולה למעלה לפגוש אותו. מגרונה נמלט צליל צרוד והיא מיהרה להוסיף לו כחכוח... לאלה שעמדו בקרבתה זה נשמע כבכי כבוש והם מיהרו לצקצק ונדו בראשיהם ברחמים מתנשאים.

הבנים שלה הסתובבו בבית כמו מארחים. היא הביטה בהם בדאגה. שמי, המבוגר שבהם, חי לבדו על סירה - הילדים קוראים לה יאכטה. היא הייתה שם כמה פעמים ודווקא הופתעה לטובה. אלמלא ידעה שהיא על המים, הייתה חושבת שזו דירת שני חדרים צנועה ומסודרת לא רע. תמיד הוא אהב את הים. כשעברו לבית פרטי בשכונת אפרידר הוא היה בן שתים־עשרה. מהר מאוד התחבר אל אריק ואל דני - בניהם של "הדייגים של אשקלון", שהתפרנסו מדיג וממכירת דגים. היו להם סירות קטנות והם היו יוצאים לימים ארוכים הרחק מהמשפחה. כשהבנים התבגרו הם הצטרפו למסעות ולקחו איתם את שמי. היו אלו משפחות פשוטות, חמות, שקיבלו את שמי באהבה, והוא העדיף את חברתם על פני החיים בבית עם סיפורי שואה. הוא גם העדיף את הים על בית הספר. אחרי שנים של מאבקים חדלו אברהם ושרה, הניחו לו, והשלימו עם העובדה שאולי לא רק הוא בחר בים, גם הים בחר בו. כשהסתיימו המאבקים לקח שמי על עצמו את תפקיד הבן הדואג. הוא היה מגיע בכל סוף שבוע, קונה אוכל הביתה, מביא דגים ולא מפסיד אף ארוחת שישי משפחתית. שרה לא ידעה עליו הרבה. מדי פעם שמעה אותו מדבר בטלפון בטון מפתה, שלא הכירה. היה יוצא ולילות שלמים לא ישן בבית. לפעמים, כששאלה אותו לאן הוא יוצא או מתי יחזור, היה מחבק אותה ואומר: "אל תדאגי אימא, תמיד יש לי איפה לישון, אני יודע לדאוג לעצמי."

אחרי השירות הצבאי הוא לקח הלוואה גדולה, קנה סירה והפך את הדיג לאורח חיים. מעולם לא התחתן. פעם אברהם שאל אותו אם אינו רוצה ילדים והוא אמר משהו כמו, "כשאתה בוחר דבר אחד אתה מוותר על האחר." יותר הם לא שאלו. הילדים של חמי ויפת אהבו אותו מאוד. הוא היה דוד מיוחד שכמוהו אין לאף אחד, הוא לקח אותם לשוט בים, לימד אותם לשחות ולאהוב את המרחבים והסתפק בהם במקום בילדים משלו.

שרה הציצה בו מוקף במנחמים, וחשבה שהינה, תכף הוא יהפוך את האבל למסיבה. משלושת הבנים, הוא היה הדומה ביותר בחיצוניותו לאברהם. היא אהבה להתבונן בו - הוא תמיד הצליח להעיר בה רגשות ישנים של נערה וזיכרונות מהימים שפגשה את אברהם. היא לא שכחה שהוא כבר כמעט בן שישים ושש, אבל כל עוד היא בחיים והוא נראה בריא וחזק, לא היה איכפת לה שאין לו אישה - הוא נשאר שלה.

במשך השבוע, נשותיהם של חמי ויפת ארגנו הכול. הן בישלו וסידרו, נשארו לישון במשמרות ושחררו את הגברים לעבודתם. חמי, בן חמישים ותשע, היה בעל חברת הייטק והגיע מאוחר בכל ערב. הוא ישב שעה קלה, וידא שהיא בסדר לפחות כמו אתמול, חיבק אותה ואמר שהוא חייב ללכת הביתה לישון. הוא אסף את שלומית, אשתו, שבאה בכל יום בצוהריים, ואת מי מילדיו שהגיע באותו יום, והם נסעו.

יפת, צעיר ילדיהם, בן חמישים ושש, היה נגן קלרינט בתזמורת הפילהרמונית. הוא ישב איתה כמעט כל בוקר, שתה הרבה קפה והביט בה בדאגה בעיניים עצובות, כמעט בלי לדבר.

חמי ויפת, לכל אחד מהם היו שלושה ילדים. כולם כבר גדולים, חלקם סטודנטים, חלקם מטיילים. היא זכתה לראות אותם בעיקר בחגים, בארוחות משפחתיות ובאירועים. ילדים טובים. לעיתים היו מתקשרים לשאול מה שלומה, אבל בדרך כלל היו עסוקים בעניינים שלהם.

הקרובה אליה מכולם הייתה נעמה, הנכדה הצעירה ביותר, בתם של יפת וחגית. היא ישבה לידה שעות בלי לדבר, מדי פעם לקחה את ידה, הניחה עליה את לחיה, חייכה אליה ואמרה: "סבתוש, אני מתה עלייך." וחזרה לטלפון שלה. שרה שמה לב שהיא כותבת ללא הפסקה. היא ידעה שנעמה בשנה האחרונה של התיכון וכי היא לומדת למבחני הבגרות. היה לה נעים שנעמה יושבת לידה, היה לה נעים שהיא נוגעת בה והיא פחדה להפריע ולשאול שאלות כדי לא להבריח אותה. מדי פעם הייתה הוגה את שמה ברכות "נמהל'ה", מביטה אל עיניה השואלות שהתרוממו אליה ואז מלטפת את ראשה בלי לומר מילה.

כשנגמר השבוע התמלא הבית בחמצן טרי ושרה הרגישה שהיא חוזרת לנשום. אנשים הביאו אוכל בכמויות גדולות כל כך, כמו ניסו לכפר על עוונות לא ברורים. היא לא ידעה מה לעשות בכל מה שמילא את המקרר ומצאה את עצמה מדברת בקול: "טיפש שכמוך, אף פעם לא אהבת לשמוע עצה, גם אם הייתה טובה, ועכשיו השארת אותי לבד עם כל הערמות האלה שתכף אזרוק לפח כמו שאתה אוהב." היא הסתובבה בכל החדרים, לא מוצאת לעצמה מנוחה, עיניה התמלאו דמעות והיא הניחה להן לזלוג ולא ניגבה אותן, עד שבסוף התעייפה וחיפשה לה מקום לשבת.

היא שמה לב שמישהו הזיז את הכורסה של אברהם אל מול החלון הגדול שפונה אל הגינה והרחוב. היא מעולם לא ישבה עליה - זו הייתה הכורסה שלו. בכל פעם שנכנס הביתה, ולא חשוב מאיפה או מתי, התיישב עליה. שרה עצרה לרגע, היססה, התקרבה אט־אט ונשענה על גב הכורסה. היא הניחה את שתי ידיה כמו מנסה ליישר מפית ובלי להתכוון הרכינה את ראשה להריח. ריח חמוץ של בד ישן ומשופשף מהול בזיעה עלה באפה ואנחה כבדה פרצה מגרונה. ידה הימנית נעה אל בית החזה כמו לעצור את הכאב - לא ברור אם מלצאת או להיכנס. היא התישבה על הכורסה אל מול החלון הפתוח, ממלמלת בחצי קול, "מכאן אפשר להשגיח עליך, עם העבודה הטיפשית הזאת בגינה." השמש בחלון הנמיכה, כמעט לקראת שקיעה. האוויר התחיל לנוע ואיתו הווילון שליטף את ראשה ברכות. שרה עצמה עיניה וראתה בעיני רוחה את אברהם תולש עשבים בגינה. לרגע נדמה היה לה שהרים את פניו לחלון וחייך אליה את אותו חיוך קטן שכמעט מעולם לא גדל. מלבד באותו יום שחיבק אותה בפעם הראשונה.