רוצות

הקדמה

הייתי בת פחות מחמש ב־1973, כשספר הפולחן הקלאסי של הסופרת ננסי פריידיי, "הגן הנעלם: פנטזיות מיניות של נשים", הגיע למדפי הספרים ולתוך תיקיהן של הנשים בארצות הברית; הייתי רק בת שבע כשהוא הגיע אל הנשים במרכז אנגליה. "הגן הנעלם" היווה הוכחה לכך שנשים נהנות מעולם פנימי ארוטי עשיר ומגוון, בדיוק כמו גברים. סוף־סוף היה ספר שבו נשים רגילות, צעירות ומבוגרות — "את, אני, והשכנה ממול" — דיברו בכנות על עוררוּת, אוננות, חלומות מיניים ותשוקות. שום דבר לא היה מחוץ לתחום במחשבותיהן.

הספר של פריידיי חשף שהסקס שאנחנו עושות בתוך הראש שלנו עשוי להיות, עבור חלקנו, יותר מגרה מהמהלך השגור שמאפיין כל התעלסות, לוהטת ככל שתהיה. בדמיוננו — שמשוחרר מהשערות לגבי מוסכמות חברתיות, ממוּדעות עצמית או אולי אפילו מהפחד מלהביך את הפרטנרים שלנו — אנחנו יכולות להתמכר לתשוקות הכי עמוקות ופרועות שלנו. בהתחלה הספר נתפס כפרובוקטיבי, מהפכני אפילו, ואז הוא הפך לקריאת חובה, רב־מכר עולמי שמכר מיליוני עותקים.

אני לא יודעת אם אמי, מנתחת המערכות, החזיקה בבעלותה עותק של ספרה של פריידיי. הבית שלנו לא היה מהבתים הפוריטניים שבהם חומרי קריאה שכאלה לא התקבלו בעין יפה — אבל אף שהילדוּת שלי היתה ליברלית למדי, זה בכל זאת לא היה מסוג הדברים שאמא שלי היתה משאירה אחריה על שולחן הקפה. פעם, כשהייתי בת־עשרה, מצאתי עותק של "סיפורה של O", רומן ארוטי צרפתי ידוע לשמצה מאת אן דקלו, תחוב בין כריות הספה בבית השכנים, ובהחלט דפדפתי בו קצת. וכשהייתי צעירה הרבה יותר, אני זוכרת ששוטטתי לכיוון הסלון, שם מישהו השאיר את הטלוויזיה דולקת, ועמדתי מרותקת לחלוטין בשעה שהזוג שעל המסך עסק בפעילויות צנועות למדי, ואף על פי כן אסורות. אני עדיין זוכרת את הלחיים הבוערות שלי, את הדופק המואץ ואת הבושה מתגברת והופכת למוחשית.

קראתי את "הגן הנעלם" לראשונה כשהתכוננתי לתפקידי כמטפלת המינית ד"ר ג'ין מילברן בסדרת הטלוויזיה "חינוך מיני". המכתבים והראיונות היו אינטימיים להפליא ומאוד גולמיים. כנותם הכואבת והישירה טלטלה אותי. הם לא היו מלוטשים, ולא ניסו להיות ספרותיים; נראָה כאילו הם מגיעים ישר מלב־לִבּן המסתורי של כמיהותיהן הסמויות ביותר של הנשים. לדמיון האנושי יש מעט מאוד גבולות, וכך גם לתשוקות ולפנטזיות המיניות שלנו, ובכל זאת הן עדיין נתפסות כטאבו.

פריידיי הגתה את הספר כתגובה להתנגדותו של עורך הספר לפנטזיה מינית מסוימת באחד מספריה, ו"הגן הנעלם" נחשב מסוכן עד כדי כך שהוא נאסר לפרסום ברפובליקת אירלנד. חשיפת הפנטזיות הנשיות לאור היום גם עוררה ויכוחים ותהיות — האם נשים רוצות לממש את הדמיונות הללו? איך אפשר להבין פנטזיות יוצאות דופן, אסורות או אפילו לא חוקיות? מה זה יכול לומר לנו על התפקידים המגדריים המסורתיים שנכפו על נשים?

כל כך הרבה השתנה ביחסים החברתיים והמיניים שלנו בחמישים השנים מאז "הגן הנעלם" ראה אור לראשונה. האם התשוקות העמוקות והאישיות ביותר של נשים השתנו גם הן? אני אישה, עם חיי מין ופנטזיות משלי, והסתקרנתי לראות באילו דרכים הפנטזיות שלי דומות, וגם שונות, מאוסף פנטזיות מגוון של נשים אחרות.

הספר הזה התחיל כהזמנה לנשים מכל רחבי העולם. "ג'יליאן היקרה" היה קול קורא לנשים לשתף בפנטזיות, במחשבות וברגשות המיניים שרבות מאיתנו חולקות בתודעתנו אבל רק לעתים רחוקות מאוד מבטאות בקול. הזדמנות לקבץ את קולותיהן של נשים מכל העולם לתוך ספר על פנטזיות בשביל דור חדש. המו"לים שלי יצרו אתר פורטל שאליו אפשר היה לשלוח את המכתבים בעילום שם. וחיכינו...

היו לנו שאלות רבות כל כך: האם נשים ימצאו שזה מעניין או ארוטי לכתוב ולשתף את מחשבותיהן הפרטיות עם אחרים? ומה באמת ישתנה כשנהפוך את מה שהוא פרטי במהותו לפומבי? כיצד אנשים יגיבו? כשהגיע המועד האחרון להגשה, סך המילים הכולל של המכתבים שהתקבלו הגיע ל־800,000 — קיבלנו מספיק פניות כדי להשלים לפחות שמונה כרכים. ניכר היה שיש ביקוש.

הקול הקורא למכתבים שחרר פרץ של התבטאויות כנות, חשופות, שוברות לב, מצחיקות וגסות מאוד, שהציגו פנטזיות עשירות ומגוונות בדיוק כמו המחברות עצמן. מכתבים מנשים שמעולם לא ביטאו — בקול או בכתב — את הסודות המיניים שלהן, מלבד כמה פירורים שחמקו בשעת שתיית כוסית עם חברה או בלהט הרגע עם בן או בת זוג. היה ברור שההשתתפות ב"ג'יליאן היקרה" היתה עבורן תהליך בו הן הרגישו משחררות וגם אסורות.

היו מכתבים מנערות שעדיין לא חוו מפגש מיני; מרווקות שלכודות במעגל אינסופי של דייטים מאפליקציות וסטוצים ללילה אחד; נשים מותשות עם ילדים קטנים; נשים נשואות או כאלה שמצויות בזוגיות ממושכת וחשות מתוסכלות מהשגרה המינית; נשים טרנסג'נדריות וא/נשים שמזדהים כא־בינאריים; ונשים בשנות השישים והשבעים לחייהן, שמגלות שיש הרבה ממה להתלהב בסקס שאחרי גיל המעבר. היו מכתבים מנשים מכל רחבי העולם — מקולומביה ועד סין, מאירלנד ואיסלנד, מליטא ולוב, מניו זילנד וניגריה, מרומניה ומרוסיה. מכתבים מנשים שהיו פאנסקסואליות, ביסקסואליות, א־מיניות, א־רומנטיות, לסביות, סטרייטיות וקוויריות.

כחֶברה, אנחנו רגילים להכניס נשים לקופסאות, וכך לצמצם ולהגביל את הזהויות והתפקידים שלהן — הפרטנרית המינית המפתה, האם המטפלת, אשת הקריירה החכמה — ואולם מה שהפנטזיות הללו מראות הוא שלאף אישה אין זהות אחת ויחידה. רציתי לאתגר את הקטגוריות שנכפות על נשים; אבל בספר חייב להיות מבנה וסדר! זה הפך את תהליך גיבוש הספר למאתגר ומרתק כאחד: מצאתי עונג רב בתהליך הצבת המכתבים זה לצד זה, יצירת שיטתיות מסוימת והתגבשותה במעין קצב שלרגעים הרגיש פואטי.

המכתבים גם גרמו לי לחשוב על הזהות שלי עצמי: התוויות של שחקנית, אמא, בת זוג, אקטיביסטית, אישה אמריקאית/בריטית. וכך, בעודי חושבת על כך וברוח הפרויקט, גם אני הגשתי את המכתב שלי עבור הספר. הסתקרנתי לראות כיצד הוא ישתלב; האם הוא ימצא את מקומו בטבעיות, והאם — גם אם לעולם לא נדע! — הוא יתאים להנחות של אחרים על אודותי?

אף פעם לא הרגשתי שסקס הוא ישות סטטית, אלא משהו שמתאקלם ומשתנה ככל שאני גדלה ומשתנה, עם כל תקופה ושלב חדשים בחיי. חלק גדול מזה תמיד היה במחשבה ובתחושה, לא רק בעשייה. ביסוד העבודה שלי כשחקנית עומדת הרשות האינהרנטית להתמסר למציאות חלופית, וזו ההגדרה המדויקת לפנטזיה. הנשים שאני מגלמת, שלתוך עולמן אני נכנסת, גם להן יש חיים, תשוקות ופנטזיות כמוסים, ואלה הכרחיים כדי להבין מה מניע אותן. ולא מעט מהן לימדו אותי דבר או שניים על מין ומיניות.

כשקראתי את "הגן הנעלם" בפעם הראשונה, מה שבלט לעיני יותר מכול היה תחושת הבושה הגורפת של הנשים. ב־1973, נשים נתקלו בקושי פנימי להודות בתשוקות המיניות הכמוסות שלהן בפני עצמן, שלא לדבר על לחלוק אותן עם אחרים. הדברים בוודאי יהיו שונים במאה העשרים ואחת, חשבתי. הרי עם כל הנראוּת הגדולה יותר של קהילות להטב"קיות + תעשיית הפורנוגרפיה שגורפת מיליוני דולרים, וסדרות דרמה כמו "חינוך מיני", "אופוריה" ו"אנשים נורמלים" שמושכות עשרות מיליוני צופים, אלה בוודאי מחשבות ושיחות שנשים מנהלות כל הזמן. ובכן, לא ממש.

הופתעתי לגלות שגם כיום, נשים רבות ממשיכות לשמור את הפנטזיות שלהן לעצמן. רבות מאלה שכתבו לי הן נשים גאות, בטוחות בעצמן, שלא מתביישות להשמיע את קולן, שלוקחות בעלוּת על העוצמה המינית שלהן וחוגגות אותה, אבל רבות לא פחות ביטאו תחושות בושה ואשמה על עצם הרצון להרגיש בנוח מינית ולחתור לסיפוק מיני. כפי שכתבה אחת המשתתפות, "לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי תוהה על הבושה שנלווית לתשוקות שלי. האם כולם מרגישים בושה ומעמידים פנים שלא?" ישנן נשים רבות שעבורן פנטזיות מיניות תמיד יהיו רק סוד.

זו היתה חוויה מפכחת, לקרוא את החוויות מיד ראשונה של נשים שחיות במדינות שבהן הנורמות החברתיות — או, במקרים מסוימים, החוק — פוסלים כל אפשרות למשהו שאינו מערכת יחסים הטרוסקסואלית וסקס במסגרת הנישואים. אבל אפילו משתתפות מחברות ליברליות לכאורה כותבות על רגשות "בושה", "מבוכה" או "אשמה", ועל החשש או ההימנעות מלדבר עם בן או בת הזוג על מה שהן באמת חושבות כשהן עושות איתם סקס, או, פעמים רבות, כשהן מאוננות לבד.

אבל, וזה אבל גדול: אני לא מומחית ואין לי הכשרה מקצועית בתחום הזה. אני שחקנית במקצועי, ולכן לא אנתח את המכתבים האלה ולא אציע הסברים אלא אציג אותם בצורה שתאפשר להתענג עליהם בלי תיווך. פנטזיות מיניות תמיד עוררו את סקרנותי, ובעיני, תפקידי בספר הזה הוא של אוצרת, שמאגדת את הקולות המגוונים והמדהימים האלה לכדי ספר. זה היה מסע מופלא, וזה סיפוק גדול לראות עד כמה אנחנו שונות ובה בעת דומות, בכל העולם.

הספר הזה הוא במה לקולות של נשים שמאפשרת לנו, באנונימיות מוחלטת, לא רק לשתף אלא גם, באופן פרדוקסלי, להיראות ולהישמע. אני רוצה להסיר את הטאבו מעל פנטזיות ולהחליף אותו בריגוש ובהנאה, בתקווה שבאמצעות גילוי, ייצוג והזדהות, הספר הזה, והמכתבים האלה, יהוו השראה.

הקריאה במכתבים העניקה לי הרבה יותר מרק הצצה לעולמות המיניים הדמיוניים של נשים; היא גם פתחה לי צוהר לנסיבות שבהן פנטזיות באות לידי ביטוי. עבור רבות, פנטזיות ממלאות תפקיד חיוני כאמצעי מילוט, מפלט מהלחצים ומהדרישות של העבודה וההורות ומשגרת היומיום. כפי שהסבירה אחת המשתתפות, פנטזיות מיניות סיפקו מאז ומעולם נחמה בנישואים בודדים: "אם רק יכולתי הייתי עושה סקס פעמיים ביום והוא היה יכול לחיות בשמחה גם בלי זה. לעתים קרובות הוא גרם לי להרגיש בושה על זה שאני רוצה סקס, שאני רוצה את זה יותר מדי, ושביטאתי את התשוקות שלי. מאותו הרגע, הפנטזיות שלי הפכו לבנות הלוויה שלי. רבות מהן מתאפיינות ברצון להיות חופשייה לגמרי, ספונטנית ופרועה."

זה די מטריד שהמכתב הזה נשמע כאילו הוא יכול היה להיכתב לננסי פריידיי לפני חמישים שנה — יש תחומים בחייהן של נשים שבהם דבר לא השתנה. עבור רבות, פנטזיות מיניות משמשות כחבל הצלה. כפי שנכתב במכתב אחד: "אני מרגישה כאילו לפנטז עושה לי חשק לחיות." עבור אחרות, פנטזיות הן אמצעי להגביר את החשק שלהן ומשמשות כתוספת, לא כתחליף, לחיי מין הרפתקניים.

מקור כוחן של כל הפנטזיות המיניות היזומות טמון בכך שאנחנו המְּחברות של הסיפורים הללו. יש לנו תחושת פַּעלנוּת (אייג'נסי) ואנחנו שולטות במה שקורה, מי עושה מה למי ואיך, עד לפרט — המדויק, המרהיב, הארוטי — האחרון. אנחנו בוחרות לעשות מה שאנחנו רוצות, עם מי שאנחנו רוצות, ולא משנה כמה א/נשים אנחנו רוצות, בכל פעם שאנחנו רוצות — בלי פחד, בלי שיפוט או השלכות חברתיות. אני חושבת שזה העיקר: פנטזיות יכולות לעזור בזיקוק הרצונות והצרכים שלנו. באמצעותן אנחנו חופשיות לחקור את עצמנו, להתנסות בחשקים ובתשוקות שלנו בלי להסתכן בפגיעה או בביקורת. פנטזיות הן מרחב בטוח; הן לא בהכרח מה שהיינו רוצות שיתרחש באמת. והחשוב ביותר הוא שבפנטזיה, אנחנו לא זקוקות לרשות מאף אחד חוץ מעצמנו: פנטזיה היא הפעלה מכוונת, ובדרך בדרך כלל פרטית לחלוטין, של הזיכרון והדמיון.

ואכן, לפעמים, כשהמציאות מאכזבת, הפנטזיה נכנסת לפעולה. ברבים מהמכתבים, הסיפוק והגירוי של הכותבות קשורים למידה שבה הן מרגישות סקסיות ו/או לכמה שהן דואגות לגבי איך שהן נראות או נתפסות. חלק מהנשים כתבו שהן לא מסוגלות לכלול את העצמי האמיתי שלהן בפנטזיות שלהן — הן מדמיינות שהן הגבר שנמצא במרכז העניינים או אישה לא ידועה, או איזושהי גרסה מושלמת של עצמן, "צעירה יותר ועם חזה יותר זקוף".

ניכר שהפנטזיות המיניות האידיליות האלה הן דרך מילוט בטוחה מביקורת עצמית, מודעות עצמית וחוסר ביטחון בנוגע לגוף ולביצועים. אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להיות הכי טובות, סקסיות ומדליקות שאנחנו יכולות להיות, ולהפסיק לדאוג בנוגע לגוף ה"מושלם", המשקל של אחרי הלידה, או הדליות ברגליים. כפי שאומרת אחת הנשים: "מאוד קשה לי לנווט בין מה שבאמת מדליק אותי לאיך שאני מרגישה שאני אמורה להיות. אני חושבת שהפנטזיה מספר אחת שלי היא שיגרמו לי להרגיש שאני נורא נחשקת. לא בגלל שזה עוד גוף עירום, אלא בגלל שזו אני והגוף שלי."

אז על מה אנחנו מפנטזות, ולמה? ובכן, כפי שתראו, הפנטזיות המיניות שקיבלנו מגוונות מאוד, בדיוק כמו הנשים שכתבו אותן. ההשפעה הרחבה של ספרות ארוטית דוגמת "חמישים גוונים של אפור" של אי־אל ג'יימס (2011) על התשוקות העמוקות ביותר שלנו ניכרת וברורה, והיא גם מדגימה ומאפיינת חברה שיש לה היכרות עם אוצר מילים ארוטי רחב יותר, בהשוואה לימי "הגן הנעלם". ישנן פנטזיות בדס"מ בין אנשים בוגרים בתפקידי השולטים והנשלטים כאחד, ופנטזיות אחרות שעוסקות בהחלפה ביניהם. פנטזיות שמציגות משחקי קשירה והצלפות, מחבטים ושוטים, כיסויי עיניים ואזיקים, חניקה וכבילה, פלאגים אנאליים, ויברטורים ודילדואים בכל צורה וגודל. למרבה העניין, רבים מהמכתבים שמתארים חלומות על כניעה וויתור על שליטה נכתבו על ידי נשים שהקריירות שלהן מתאפיינות באחריות גדולה וכוח רב, נוסף לאחריות הכללית לתחזוקת חיי הבית והמשפחה.

בנוסף, מרתק בעיני שיש נשים שמפנטזות על להיות "פרה אנושית" (HuCow), מונח חדש עבורי (בעיקרון, שחולבים אותך). רבות אחרות מתארות פנטזיות על סקס לא מוגן ועל הרצון לחוות את התחושה שגבר גומר בתוכן. זה בהחלט מצביע על הבדל דורי — עבור דור הפוסט־איידס, סקס מוגן הוא הנורמה. הדורות האלה גם הגיעו לבגרות בעיצומה של המהפכה הטכנולוגית והדיגיטלית, שאין ספק שהשפיעה גם על החיים הארוטיים שלנו, ולא רק בדמות פורנו שנגיש 24/7. כמה וכמה נשים מביעות עניין ברובוט גברי מתפקד ודמוי־מציאות שיוכל לספק כל גחמה מינית שלהן. מה שפעם היה שייך למדע הבדיוני מרגיש בימינו הרבה פחות דמיוני.

ועם זאת, רבות מהפנטזיות הארכיטיפיות עדיין שומרות על הפופולריות שלהן. כאן כללנו רק חלק זעום מהפנטזיות על מין בשלישייה ויותר שקיבלנו, שלפי מחקרים אחרונים הן הפנטזיות השכיחות ביותר. בדומה, היו שפע של פנטזיות על סקס משרדי עם קולגה או בוס/ית; סקס שבו ישנו סיכון להיתפס בשעת מעשה; סקס מציצני, אם כמשתתפת או כצופה; סקס מול קהל; סקס עם זרים; סקס בחוץ. פחות צפויות, אולי, היו הפנטזיות על סקס עם חייזר בעל זרועות תמנוניות או עם חצי־אדם חצי־חיה — בקיצור, לא חסרו לנו אפשרויות לבחור מתוכן.

ובהקשר אפל יותר, ואף שדאגנו לא לכלול מכתבים שעשויים לעורר תגובות טראומטיות, יהיה זה חסר כנות לא להכיר בכך שיש נשים שמפנטזות על כך ש"משתמשים" בהן לסקס, או על חטיפה ואונס בידי שוביהן. אבל חשוב להדגיש שמדובר בפנטזיות. אולי מטרת הפנטזיה היא זו: לספק מרחב שבו אנחנו יכולות לדמיין ולהמחיז בבטחה מצבים מסוכנים ומשפילים פוטנציאליים, במסגרת הבטוחה של המחשבות שלנו וחדר השינה שלנו.

כתיבת הפנטזיה שלי עוררה בי בעתה, שלא לדבר על האפשרות שמישהו יהיה מסוגל לזהות איזו היא שלי (או שהמו"לים שלי ידעו עלי יותר משהייתי רוצה שיֵדעו!). בכל הכנות, אני חושבת שיש לי שני צדדים, וקרוב לוודאי שזה נכון גם לנשים אחרות: הצד שטוב בלבקש את מה שאני רוצה, והצד שייעתר לתשוקות של הפרטנרים/יות שלי, ששמח לשתף בכמיהות הפרטיות ביותר שלי אבל רק אם הם/ן מתחילים/ות בשיחה (וגם אז, לא עם כולם). האם זה נובע מבושה? או שזה מעיד על כך שאינני מרגישה בטוחה לשתף אף אחד ואחת עם מידה כזו של אינטימיות? או שהעניין הוא שאני חושבת שזה משהו שעדיף שיהיה, לפחות בחלקו, לא ידוע? האם כולנו, בצורה כזו או אחרת, מתקשים להיחשף לגמרי?

כמטפלת מינית וזוגית, ד"ר ג'ין מילברן, הדמות שלי ב"חינוך מיני", בוודאי היתה טוענת שבריא מאוד לשתף את הפרטנר/ית שלך בפנטזיות הפרטיות ביותר שלך. ייתכן שהיא היתה אומרת שהחשיפה הזו יוצרת קרבה, מעוררת חשק, ומציגה רמת אמון שמיטיבה מאוד עם מערכת היחסים המינית. אבל מצד שני, לג'ין יש לא מעט בעיות משלה עם גבולות, ולא הייתי סומכת עליה לחלוטין בכל הקשור ליחסים אינטימיים — עם או בלי דוקטורט. מדובר בעולם הטלוויזיה, והמצפן המוסרי המפוקפק שלה מספק בידור מצוין!

אבל גם בעולם האמיתי, מהרגע שהעונה הראשונה עלתה לנטפליקס, היה ברור שישנו קהל עצום שפתוח לכּנות של הסדרה בכל מה שקשור לסקס. זה לא בלתי סביר שכל אחת מהדמויות שבסדרה, ואפילו בני־העשרה מביניהן, ידברו בפתיחות על הפנטזיות הפרטיות והאפלות ביותר, ואני מוכנה להתערב שלא מעט מהן יהיו אפלות יותר מרוב הפנטזיות שנחשפות בין דפי הספר הזה. ואולם, כמות המכתבים שקיבלנו, ומידת הפירוט האינטימי שנחשפה בהם, מעידים על כך שנשים רבות רוצות לשתף, רוצות להישמע, להיראות ולקבל תוקף, וגם — פשוט מאוד, רוצות. ולכן זו הכותרת שלנו.

בנוסף, שמחתי לקרוא שכל כך הרבה נשים סיימו את המכתבים שלהן בהתייחסות לעונג ולגירוי המיני שהן חוו בשעה שכתבו את הפנטזיות שלהן. אין לכן מושג כמה הנאה אני מפיקה מלדמיין אתכן, נשים יפהפיות מכל העולם, יושבות וכותבות, מבטאות את החלומות המיניים שלכן ושופכות על הדף את הרצונות, התשוקות והסודות העמוקים ביותר. אני מאושרת שרבות כל כך מביניכן מקבלות באהבה את הארוטיות שלכן, ונהנות בטירוף תוך כדי.

לסיום, כמה מילים על תהליך הבחירה והעריכה. אני רוצה להודות לכל מי שהקדישו זמן לכתיבת מכתב. קראתי ושקלתי כל אחד ואחד מהם בעיון. לרוע המזל, אף שהייתי שמחה לכלול את כל המכתבים כולם, ספר בן 1,000 עמודים פשוט לא היה אפשרי. אני מתנצלת אם המכתב שלך לא נכלל — זה לא אומר שום דבר על הפנטזיה שתיארת או על איכות הכתיבה שלך. המטרה שלי היתה לקבץ מגוון קולות רחב ככל האפשר, ממדינות, זהויות מיניות, דתות ורקעים שונים.

כשביקשנו נתונים דמוגרפיים מהמשתתפות שלנו, שאלנו על אודות הנטייה המינית אבל לא על הזהות המגדרית. למרות ש"נשים" הוא לא מושג מושלם, השתמשנו בו לכל אורך הספר. הדבר מצביע על הדרך הממגדרת שבה אנחנו מבינות פנטזיות; המשתתפות בספר, נשים וא/נשים ג'נדרקווירים כאחד, מכירות את התחושה שהקולות והרצונות שלהן זוכים לחשיבות פחותה בחברה הפטריארכלית, שבה פנטזיות של גברים תופסות את קדמת הבמה. ככל שקולנו יגיע רחוק יותר, כך נוכל להבין טוב יותר כיצד נשים וא/נשים ג'נדרקווירים מרגישות כיום בנוגע לחיי המין שלהן. הפרק הראשון שלנו, שנקרא "על פנטזיות", מספק היכרות עם המבחר המבריק והמגוון הזה של קולות של נשים.

הפרויקט הזה השיג הרבה יותר משיכולנו, אני ושותפַי, לקוות לו — מפל של תשוקה לא מרוסנת מרחבי העולם. נדהמתי מהפתיחות, המודעות העצמית והרהיטות הטבעית שבה הבעתן את עצמכן, ומהאמון שנתתן בי לאגד את התגובות. ואם יש לי עוד תקווה אחת מהספר, היא שהוא יפתח שיחה חדשה על אודות כוח מיני, במיוחד אצל נשים. שחרור מיני משמעו בהכרח החופש ליהנות מסקס בתנאים שלנו, לומר מה אנחנו רוצות, ולא מה שאנחנו מרגישות חייבות או מאמינות שמצפים מאיתנו לרצות. דבר אחד בטוח: פנטזיות מיניות ממשיכות לשחק תפקיד חשוב ובריא בחיינו כנשים וא/נשים ג'נדרקווירים. לכולנו יש את הכוח לומר — ולקבל — את מה שאנחנו באמת, באמת רוצות.

ג'יליאן אנדרסון, אפריל 2024

על פנטזיות

"אשמור על הסוד שלך אם תשמרי על שלי."

"הפנטזיות שלי, החוקים שלי, כן?"

הייתי רוצה להבין את עצמי. לא כאדם, אלא כבת אנוש. לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי תוהה על הבושה שנלווית לפנטזיות שלי. האם כולן מרגישות בושה ומעמידות פנים שהן לא? כבני אנוש — כבעלי חיים, אנחנו פרטים חושקים, ולמרות זאת אנחנו חושבים על עצמנו כעל משהו גדול יותר, חשוב יותר מיונקים: יצורים אינטליגנטים שייסדו ערים וגילו איך להשתמש באש כדי לבשל ירקות, שנהנים מהתוצאה של זריעת זרעים מאורגנת.

אני מחפשת אחר תשובות. כבת־עשרה, חייתי כלסבית, אבל מה אני רוצה עכשיו? אני מבועתת משינויים: קל יותר לשים על עצמי תווית ולהישאר לכודה, אבל אני בטוחה שכך אהיה אישה עצובה למדי. אני רוצה לגעת ושייגעו בי, לאהוב ולהיאהב. אני לא יכולה לחשוב על סקס כפעולה נעדרת חיבה. אני רוצה שילטפו לי את השיער ואת העור, שיאמרו לי שמשתוקקים אלי. אני רוצה להיות נערצת ולהעריץ, אכפת לי מהפעולה ההדדית של עשיית אהבה. ובו בזמן, יש בי חלק שרוצה לדעת איך זה מרגיש כשמזיינים אותך. האם אפשר להימשך בו זמנית לחמידוּת וגם לקשיחות? לתשוקה עמוקה וחייתית להיות נשלטת. אני חושבת שהלא ידוע הוא מה שמרגש אותי.

כנשים, אנחנו עושות כל שביכולתנו כדי להיות עצמאיות. אנחנו משוקעות בתוך מערכת שתעשה הכול כדי להפוך אותנו למגדר החלש, ולכן אני מוצאת שהתשוקה שלי עומדת בקונפליקט עם החשיבה הרציונלית שלי. האם זו הסיבה לַבּוּשה שאני מרגישה בכל פעם שאני חושבת על להיות נשלטת? לא משנה כמה אנחנו חושבות על עצמנו כעל חזקות, אנחנו הנשים למדנו להרגיש בושה מהיום שנולדנו. אני, כמו נשים רבות אחרות, מרגישה בושה בנוגע לגוף שלי. ושם נעוצים שורשי חוסר הביטחון שלי: האם אני נראית נחשקת? אני לא רוצה שיעשו לי החפצה, ובכל זאת אני רוצה להיות נחשקת. אולי אני פשוט נמשכת לניגודים.

אני רוצה מערכת יחסים אבל אני מפחדת. ואיכשהו כל הפחדים שלי מתנקזים לסקס. אני רוצה שייגעו בי, ימלאו אותי, יגרמו לי לרצות שייגעו בי. אני רוצה שיגידו לי מה לעשות ומה לומר, איך לענג ומתי לעצור. אני רוצה שיעשו לי השהיית אורגזמה (אדג'ינג), שישחקו עם הגבולות שלי. אני רוצה לסמוך על אדם אחר ברמה כזו שארגיש בטוחה בזמן שאני נשלטת. אני רוצה לגנוח מעונג וגם מכאב. שיזרקו אותי מפה לשם ויזיינו אותי — גם אם זו פנטזיה מעורפלת ונפוצה, לא קל לי לומר את האמת: אני משתוקקת. הפנטזיות שלי מוגבלות על ידי האני הרציונלי שלי — שנבוך ממני. אני יודעת את זה בביטחון מלא. הייתי רוצה לתת למחשבות שלי להשתולל, אבל זה כל כך, כל כך קשה.

אנסה, בשבילכן אבל בעיקר בשבילי: סוף־סוף למדתי שאני אוהבת לרקוד, אז אני במסיבה, נהנית. אני רואה מישהי אחרת אבל אני לא בטוחה אם היא הבחינה בי, אז אני ממשיכה לרקוד. אחרי כמה זמן, אני מרגישה יד נוגעת בגב שלי בעדינות, אז אני מסתובבת. כשאני רואה את הפנים שלה, אני מחייכת וממשיכה לרקוד, מרגישה את המתח המתגבר רץ בגופי. לאט, כמו מתוך תכנון מוקדם, הידיים שלה יורדות למותניים שלי והידיים שלי עולות לצווארה, לשערה הרך. לא ברור איך, אבל אנחנו כבר מתנשקות. זו נשיקה איטית, ומדקה לדקה הגוף שלי קרוב יותר לשלה. כשהידיים שעל גופי גורמות לי להרגיש שאני צריכה יותר, אני מציעה שנלך למקום עם יותר פרטיות.

אנחנו מוצאות שירותים שבהם אנחנו ממשיכות להתמזמז, לגעת. כשהידיים מחליקות מטה, האדרנלין עולה, והעובדה שאנחנו עשויות להיתפס מעוררת בי התרגשות. היא דוחפת אותי כנגד הקיר הקשה והקר כשפני אליו. מאחור, היא מכניסה יד מתחת לחצאית הארוכה שלי ומתחילה לגעת בי מעל התחתונים. החיכוך של הבד כנגד הדגדגן שלי מחרמן אותי, וכשאפשר להרגיש שאני יכולה לגמור, היא עוצרת. אני מבקשת שתמשיך, אבל היא משתיקה אותי ואומרת לי להסתובב עם הפנים אליה. כשאני עושה זאת, היד שלה עולה לפה שלי, ואצבע נוגעת בשפתי ואז נכנסת.

אני אוהבת את הטעם שלי, זו תזכורת לכך שאני חיה. ואז, בזמן שיד אחת נכנסת לפה שלי ומשחקת עם הלשון שלי, היד השנייה יורדת ומתחילה לגעת בפנים הירכיים שלי, עושה לי לרצות עוד, אז אני מבקשת עוד. היא לא נענית. במקום זאת, היא ממשיכה לגעת בהכול חוץ מבדגדגן, ואני כל כך פגיעה כשאני עומדת שם, מחכה שיזיינו אותי ויודעת שבכל רגע אנשים יכולים לפתוח את הדלת. כשהיד מגיעה לדגדגן שלי התחתונים שלי כבר בין הברכיים שלי, אז הפעם המגע הוא עור לעור. אלה לא האצבעות שמלטפות אותי, אלא היד כולה.

אני רגישה וזה שורף אבל רק קצת, מספיק כדי לגרום לי להרגיש שאני עומדת להיכנע. אנחנו מתנשקות אבל אני צריכה לקחת נשימה עמוקה, אז אני עוצרת כדי לנשום. כשאני מרגישה את הצורך שימלאו אותי, היא ממלאת אותי. זה כאילו היא יכולה לקרוא את מחשבותי, את החשק להרגיש אותה בתוכי. שתי אצבעות נכנסות ויוצאות, לאט אבל בקשיחות. אני מרגישה את המוזיקה מהדהדת בחזה שלי, את הבסים מערסלים את המוח שלי בזמן שאני מרגישה את הסקס כמשהו שנעשה לי. מוזיקה וריקודים, פולחן תינוי האהבים.

חלק מהפנטזיה הוא לא לדעת אם אני גומרת, שלא אכפת אם אני גומרת. בראש שלי אני מרגישה עונג. האם יום אחד ארגיש אותו בגופי? שייגעו בי, שיאהבו אותי. להיות אישה שמאוהבת בעולם שהיא יצרה.

ארגנטינאית א"ת פחות מ־15,000£  לסבית  רווקה  לא

הייתי רוצה שיהיה לי זין. זו הפנטזיה שלי. אני אוהבת את הציצי שלי ואת הנשיות שלי. אבל הייתי רוצה שיהיה לי זין שאיתו אוכל לזיין אישה, או נשים רבות, באכפתיות ובצורה מגוננת אבל גם בתשוקה לוהטת, ולהרגיש את העונג שמרגישים גברים כשהם עושים סקס עם אישה. ובעיקר לחלוק בתשוקה באותו הזמן. זה בטח מרגיש מדהים. עד לא מזמן רציתי להיות גבר, או כך חשבתי, בגלל שמה שבאמת רציתי היה הפריווילגיות שיש לגברים. לא רק הזכויות והביטחון האישי שלהם אלא, בעיקר, הזין שלהם.

אני כמהה לרגע שבו הטכנולוגיה תוכל לגרום לי להרגיש כאילו יש לי זין ושאני מעוררת באישה כמה שיותר גירוי וחשק. אישה מדליקה, סקסית, מצחיקה ומקסימה. "בבקשה שלח אלי אחת", ביקשתי מהחלל שמקיף אותי, מעצמי, ממך, אני מניחה. נכון שזה מצחיק? אני קצת נואשת, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. נראה שבינתיים איאלץ לרכוש זין מגומי ולמצוא אישה שרוצה לנשק אותי ולעשות סקס איתי, לשם ההתחלה. משימה קשה. אני לא יודעת ממי לבקש עצה או למי להפנות בקשה שיכירו לי אישה מדליקה, מצחיקה, נשית. וזה דפוק.

אני גם לא חושבת שאני מכוערת בכלל, אז אני לא מבינה למה זה כל כך קשה למצוא אישה שתאהב להיות איתי. אני לא חושבת שאי־פעם נאהבתי על ידי אישה, או כל מושא רומנטי אחר, למען האמת. זה כואב. לפעמים הלב שלי כואב בגלל הדחייה השקטה הזו. איכשהו אני מרגישה בודדה כשאני חושבת על העובדה שאני לא מצליחה למצוא התאמה עם אישה בטינדר או בבאמבל, או בחיים האמיתיים. פעם האפליקציות היו קלות בשבילי. אבל עכשיו זה לא עובד. לפעמים אני מרגישה שאני במקום הלא נכון וכנראה גם בזמן הלא נכון.

ולכן, אני רוצה לברוח לארץ זרה, ואני מפנטזת על האפשרות שאמצא שם מישהי שמוקירה אותי וחושקת בי. ואוהבת אותי. הייתי רוצה לחוות את זה. משהו בריא, משהו מקסים, משהו מנחם. ואני לא רוצה רק סקס. אני רוצה חיבור מתוק, אמיתי וכן, גם אם זה רק לזמן מה. לשבריר רגע. מזור מתוק. אני עדיין רוצה זין, אבל אני חושבת שהפנטזיה הכי גדולה שלי היא למצוא מישהי לאהוב. ממש לאהוב ולהיאהב. תודה על המרחב הזה. לכתוב את זה שיפר את ההרגשה שלי.

מֶסטיסה מאקוודור  א"ת  פחות מ־15,000£  ביסקסואלית/פאנסקסואלית  רווקה  לא