נשיקה צרפתית בניו יורק

פרולוג

הלילה עומד להיגמר, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לתת לו ללכת.

לתת לו ללכת.

פנסי הרחוב מהבהבים לרגע קצר לפני שהם כבים, כולם בבת אחת. שורות של פנסים מחשיכים, אחרי שהאירו את דרכנו בעיר במשך שעות. הזוהר הוורוד הרך של השחר הקיצי עולה על פריז. בלי שדיברנו על כך, זאק ואני שוטטנו בחזרה לכיוון שָׁאן דה מַרס, הפארק הארוך והמטופח המוביל למגדל אייפל, שם נפגשנו אמש. עד עכשיו המדרכות היו כמעט אך ורק שלנו, אבל אני מבחינה בכמה עוברי אורח, שעיניהם עדיין עצומות למחצה כמו בשינה וערפל הבוקר המוקדם פרוש מעליהם כמו שמיכה דקיקה. אנחנו מוקפים סימנים: פריז מתעוררת, וזה אומר שהזמן שלנו כמעט נגמר. לעת עתה.

כאילו הוא קורא את המחשבות שלי, זאק שולף את הטלפון ובודק מה השעה. אני רוכנת לעברו כדי לראות בעצמי: 5:36 בבוקר. המציאות בוהה בי בחזרה, בוהקת מדי.

"פחות משעה," אני אומרת, מנסה להרחיק את האימה מקולי.

אנחנו מגיעים לקצה הפארק - הוא כמעט נטוש, מלבד כמה אנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם - וזאק מחבק אותי. אני טומנת את פני בגופו, מסניפה את הריח שלו, מושק מעורב בדשא קצוץ. הקפוצ'ון שלו רך כמו כרית שהייתי שמחה להירדם עליה, למרות רצועת התרמיל שלו שמתחככת לי בלחי.

"אני אתגעגע אלייך," הוא לוחש לי באוזן. "השנה הבאה כל כך רחוקה."

הלב שלי פועם מול הלב שלו. אני יודעת מה סיכמנו, אבל המוח שלי משתולל מרוב תקווה. מה אם הוא יישאר עוד יום אחד, עוד שבוע? דיברנו על זה כל הלילה. קורס הקיץ שלי בלֶה טַבּלִיֶיה, בית הספר לקולינריה הידוע ביותר בצרפת, הסתיים זה עתה. בקרוב אתחיל להתכונן לשנה האחרונה שלי בתיכון בעיר הולדתי, שנמצאת ליד טוּר. בינתיים, זאק ייסע לשנה של טיול תרמילאים מסביב לעולם ויחווה את התקופה הטובה ביותר בחייו. פריז היתה התחנה הראשונה שלו והבוקר הוא ייסע ברכבת לברלין. אני סופר־מקנאה, ברור, אבל גם... התזמון שלנו כל כך נורא, שבא לי לצרוח. למה היינו צריכים להיפגש בלילה האחרון שלו כאן?

"גם אני אתגעגע אליך," אני אומרת. "מה אם -" אני מרימה את מבטי, מתבוננת לתוך עיניו.

הוא מעביר יד בשׂערי הגלי הסמיך, מרים את סנטרי ומנשק אותי. זה מעביר בי צמרמורת מהסוג המענג ביותר. נשארנו בחוץ כל הלילה, שוטטנו בעיר, חלפנו על פני שער הניצחון, פסענו לאורך הרחובות הקטנים והמתפתלים של סן ז'רמן, אפילו עלינו עד מונמרטר ועצרנו לטעום מאכלים לאורך הדרך.

אכלנו צ'יפס עם קטשופ מדוכן אוכל. קנינו גוש גבינת עזים ובגט בחנות שפתוחה כל הלילה. ואחר כך קרפים עם שוקולד, שזאק עוד לא הספיק לטעום מאז שהגיע לפריז לפני כמה ימים. שעתיים לאחר מכן, לשפתיים שלו עדיין היה טעם מתוק.

מעולם לא היה לי לילה כזה, ודאי שלא בפריז. אני גרה במרחק שעתיים נסיעה ממנה, בעיר קטנה דרום־מערבית לכאן, אבל היא נמצאת בעצם במרחק של עולם שלם. אין בה אף אחת מהמסעדות ומהחנויות ואף אחד מבתי הקפה, אין את המוזיקה, אין המוני אדם שאפשר ללכת לאיבוד ביניהם, אין את ההרגשה הזאת של להיות במקום מיוחד באמת. כמו ילדה טובה, נסעתי ברכבת הביתה כל ערב במהלך קורס הקיץ שלי ובכל פעם נאנחתי בצער בגלל כל הקסם שהשארתי מאחור.

בלילה הזה תיכננתי להישאר בפריז ולישון אצל החברות שלי במעונות של בית הספר כדי שאוכל להצטרף לפיקניק של סוף הקיץ. אבל אפילו לא הגעתי למפגש.

"את משנה את דעתך?" שואל זאק.

פעימות הלב שלי משתוללות עוד יותר - שילוב של חוסר שינה ומשיכה אדירה. "ואתה?"

"לא!" שנינו אומרים בו־זמנית, בקול רם מדי לשעת הבוקר השקטה הזאת.

אני מצחקקת, אבל עד מהרה חומרת המצב שבה ומציפה אותי. "בעוד שנה מעכשיו אסיים את התיכון. סוף־סוף. ואגמור עם העיר הקטנה שלי, עם החיים המשעממים שלי."

פריז יפה, מרגשת, אפילו מדהימה. אבל היא לא ניו יורק. שום מקום הוא לא ניו יורק.

חלמתי לגור בה מאז שעזבתי אותה, כשהייתי בת שנתיים. התפוח הגדול הוא לא רק המקום שממנו עשויים חלומות, אלא גם המקום שבו נולדתי. שאליו אני שייכת.

"נהיה ביחד," אני מוסיפה. "זה יקרה."

זה גורל. אין דרך אחרת לנסח את זה. יש אנשים שחולמים להתקבל לקולג' יוקרתי, אבל כל מה שאני רוצה זה לארוז את סכיני השף שלי ולצאת לחיים של הרפתקאות. מהסוג שהורי חוו עד שאמא שלי עקרה אותי לצרפת כדי שאיהפך לעכברת כפר.

כשזאק אמר לי שהוא אמריקאי ושמחכה לו עבודה בתור טבח במסעדה נודעת בניו יורק כשיחזור מהטיול, הלב שלי ניתר קדימה ואחורה עשר פעמים. מה הסיכוי? נועדנו להיפגש.

באמת.

אבל זה רק בעוד שנה שלמה. אנחנו הולכים קצת בשתיקה, ואני מבחינה בזוג צעיר מתנשק על ספסל, בין הצללים. זה רק גורם ללב שלי לשקוע עוד יותר. אלה היינו אנחנו אתמול בלילה. אני עמדתי שם והתפעלתי מהנוף לפני שיצאתי לפיקניק, כשזאק הגיע והתיישב לידי. התחלנו לדבר מיד ולא הפסקנו. אולי הזוג הזה יזכה להיות יחד בשנה הבאה, בזמן שאני אוכל רק לחלום לחבק את זאק שוב.

"קשר בשלט רחוק זה הכי גרוע," אומר זאק. "אם נעביר את השנה הקרובה בהודעות טקסט ורק ננסה ל... אני לא יודע..."

"זה לא יעבוד."

אני בטוחה בזה.

חזרנו על השיחה הזאת לאורך כל הלילה, והתשובה תמיד היתה זהה. אף פעם לא עשיתי את זה בעצמי, אבל ראיתי כמה מחברותי מנסות נואשות לשמור על קשר עם בחורים שפגשו בטיולי סקי לאלפים או בחופשות בריביירה. הן שלחו הודעות בטירוף במשך שבועות, עשו כל מיני תוכניות פרועות לרגע שבו יהיו שוב יחד, ואז העניינים פשוט התפוגגו.

"אנחנו נהרוס את זה. עדיף לחכות עד שנוכל להיות ביחד. ביחד באמת. נפגשנו מִסיבה מסוימת. לא יכול להיות שזה צירוף מקרים."

הוא מהנהן, מבטו רציני. אני יודעת - והוא יודע - שהדבר הזה שיש בינינו הוא מיוחד. "כן, אבל עד אז..." הוא אומר וקולו נשבר.

"אני אחכה לך," אני לוחשת.

"מרגו," הוא עונה באנחה כבדה.

יש בינינו זרימה שגורמת לי להרגיש שזה בכלל לא משנה אם נהיה בנפרד. אנחנו כבר קשורים בצורה הרבה יותר עמוקה.

"ספר לי שוב מה אתה הכי אוהב בניו יורק," אני אומרת כדי להקליל את האווירה.

"האנרגיה, האנשים, התחושה שהכול אפשרי. האוכל המדהים... למרות שאני יודע שגם האוכל הצרפתי די מעולה."

"אוכל צרפתי הוא באמת מעולה," אני אומרת, גם אם זה לא בדיוק מה שאני מרגישה. "כלומר, הוא בסדר. אני מניחה שהוא מפורסם בצדק. אבל זה גם הדבר היחיד שאכלתי כל חיי. זה מה שאמא שלי מבשלת במסעדה שלה - רק את המנות הכי מסורתיות - ובשלב הזה אני פשוט מרגישה שזה כל כך... מיושן? סוג של איכס?" אני מגחכת אליו. "אני מוכנה לטעום משהו חדש."

הוא מנשק אותי בתגובה. "ניו יורק לא דומה לשום מקום אחר. את כל כך תאהבי אותה. אני לא יכול לחכות עד שאחלוק אותה איתך."

הגוף שלו מתעורר לחיים כשהוא מדבר על המקומות האהובים עליו, על חייו שם - גלישה על סקטבורד בסנטרל פארק, קונצרטים של אינדי רוק בברוקלין, הדברים הכי טובים שאפשר להזמין בדיינר מפורסם ששימש כתפאורה לסרט. אני מתה לחוות את הריגוש של כל זה.

זאק ואני נמצאים שוב במגדל אייפל שבו הכול התחיל. אנחנו יודעים שהגיע הזמן להיפרד. אבל אף אחד מאיתנו לא מסוגל להגיד את זה, לקבל את העובדה שלא נתראה שוב במשך שנה שלמה. כל פעימת לב היא כמו עוד שנייה שחולפת עם תקתוק השעון.

הוא נושם עמוק. "ואת בטוחה שאת לא רוצה להצטרף אלי לטיול?"

אני צוחקת. נכון שהיה נפלא אילו יכולתי לעזוב הכול הלילה ולנסוע איתו אל העתיקות של אתונה, אל השווקים של מרקש, או אל החופים הזהובים של קרואטיה. אבל... הלימודים. אבל... מאמוֹ. אבל... כסף. אני חולמנית, אבל אפילו אני יכולה להיות קצת הגיונית לפעמים.

זה פשוט לא יקרה.

אני מנידה את ראשי לשלילה והוא מושך בכתפיו בעצב. "הֵיי, הייתי חייב לנסות."

אני שולפת שוב את הטלפון שלי וזאק מזעיף פנים. "חשבתי שאנחנו לא מתכוונים להחליף מספרים?"

זה, אני מודה, היה רעיון שלי. החלפת מספרי טלפון או שמות משתמש באינסטגרם פירושה שנשלח הודעות טקסט, שאני אראה את ההרפתקאות המדהימות שלו וארחם עוד יותר על עצמי ממקומי בשורה האחרונה בשיעור כימיה. אני מחוברת לטלפון שלי כמו כל בני ובנות השבע־עשרה, אבל ידוע שטכנולוגיה ורומנטיקה לא הולכות יחד. אם זאק ואני מתכוונים להיות יחד - ואנחנו נהיה - זה חייב להיות גדול מהחיים. סיפור שנספר עד סוף חיינו.

יחד.

"אנחנו לא," אני אומרת, משוכנעת יותר מתמיד. "אנחנו רק צריכים לקבוע תאריך. ומקום."

"את בוחרת," הוא אומר בחיוך. "ואני אהיה שם, אחכה לך."

אני פותחת את היומן שלי - שבאופן לא מפתיע, פנוי לגמרי בקיץ הבא. "בוא נגיד, אחד באוגוסט."

אחרי סיום הלימודים אצטרך לעבוד קצת במסעדה של מאמו כדי לחסוך כסף לפני שאעזוב.

זאק מקליד כמה תווים בטלפון שלו. "בסדר. שתיים בצהריים?"

אני נושמת עמוק. זה בעוד שנה מהיום. "שתיים בצהריים. לא נשמע כל כך רומנטי. מה עם חצות?"

"את צודקת. חצות. עכשיו, מקום."

הלחץ הולם בי. "אתה מכיר את ניו יורק הרבה יותר טוב ממני," אני אומרת. "לא כדאי שאתה תבחר מקום?"

הוא מהרהר בזה לרגע. "אני חושב שזה יהיה יותר כיף אם את תחליטי. מה המקום האחד שאת הכי רוצה לראות ברגע שתגיעי?"

למען האמת, אין רק מקום אחד. אני רוצה לראות את הכול: בניין האמפייר סטייט, סנטרל פארק, צ'יינהטאון, מוזיאון המטרופוליטן, הרחובות הקטנים המקסימים של הוֵוסט וילג'... "טיימס סקוור," אני פולטת לבסוף.

זאק מצחקק. "אממ, טוב... אבל טיימס סקוור ענקית ועמוסה מאוד, גם בלילה וגם ביום."

אני עוצמת עיניים ורואה את אורות הניאון, את ההמולה, את כל הסצנות מהסרטים שבהן הכיכר המפורסמת היא כאילו המקום היחיד בעולם להיות בו. מרכז העולם. אני מדמיינת את זאק מושך אותי אל בין זרועותיו, מסובב אותי ומנשק אותי כך שכל ניו יורק תראה. זה מרגיש כל כך נכון. "אחד באוגוסט בחצות על המדרגות של טיימס סקוור, מצד ימין למטה."

יש תוכנית. היא סופית. וזאק כנראה קורא את זה על פני כי הוא רוכן ומנשק אותי. זרם חשמלי מזנק מעלה ומטה בגופי. אנחנו באמת עושים את זה.

הוא נסוג לאחור ופולט אנחה עמוקה. "ומה אם בכל זאת תחליטי לא לבוא לניו יורק? מה אם תמצאי עבודה מצוינת במסעדה בפריז ותחליטי להישאר כאן?"

אני מנחשת שיש לו עוד כמה "מה אם" ולכן קוטעת אותו. "מה אם תחליט לא לחזור לניו יורק? מה אם תפגוש בחורה אחרת בטיול שלך? מה אם תשבור את הרגל בדרך לטיימס סקוור ולעולם לא תגיע לשם?"

אנחנו בוהים זה בזה בדממה, מגדל אייפל מתנשא מעלינו.

ואז אני ממשיכה. "אז ככה. מאז ומתמיד אני מתה לצאת מהעיר הקטנטנה והנידחת שלי. אני צריכה שזה יקרה. הקורס הזה, שלמדתי בשבועות האחרונים, גרם לי להבין שאני כבר ממש מוכנה שהחיים שלי יתחילו. אז אין סיכוי - אין שום סיכוי - שאני לא מגיעה לניו יורק בקיץ הבא. אני מתכוונת להיות שם, באחד באוגוסט בחצות בטיימס סקוור, גם אם העולם יקרוס סביבי."

החזה של זאק עולה ויורד וחיוך ענקי מתפשט על פניו. "וגם אני." הוא מושך אותי אליו. "להתראות, מרגו."

השפתיים שלו במרחק סנטימטרים ספורים בלבד משפתי, משתהות. שנה היא רק פסיק בפסיפס הגדול של חיינו. הדרך שבה הוא מסתכל עלי עכשיו, הניצוץ בעיניו, גורמים לי להרגיש שהכול אפשרי.

"אָ בּיַינְטוֹ," אני עונה. למראה ההבעה המבולבלת שעל פניו אני מתרגמת, "נתראה בקרוב. בקרוב מאוד."

הוא מנשק אותי, וכך, ממש כך, גורלנו נחרץ.

פרק 1

שנה לאחר מכן

חלמתי על זה כל כך הרבה, אבל אני בכל זאת קצת המומה שזה באמת קורה. אני בניו יורק. אני גרה כאן עכשיו. זה אמיתי. זה מוזר. זה... מדהים.

הטרמינל בנמל התעופה נראה כמו קניון בגודל עיר, ויש בו הכול, החל ממותגי יוקרה ועד לבתי קפה בכל האולמות, וכל כך הרבה אנשים. יותר אנשים ממה שאני מרגישה שראיתי כל חיי. באוזניות שלי, טיילור סוויפט שרה המנון שבחרתי לרגע המסוים הזה, והלחן האופטימי מטביע את הקקופוניה של הטרמינל. ברוכה הבאה לניו יורק! היא חיכתה לך.

לא כמו שאני חיכיתי לה.

אחרי שעברתי את המכס, אני מחפשת את השלטים לאיסוף כבודה, והלב שלי נעצר. בקצה המסוע עומד בחור גבוה עם שיער בלונדיני, כתפיים מרובעות ורגליים רזות. אני מיד מזהה אותו. זה הבחור שחשבתי עליו ללא הפסקה, הבחור שאני פוגשת כל לילה בחלומות, זאק האחד והיחיד.

הפגישה שלנו היא רק בעוד יומיים, אבל ברגע זה אני מזיעה, העור שלי יבש ממיזוג האוויר במטוס, הבל הפה שלי מסריח מהאוכל התעשייתי הדוחה. בכלל לא ככה קיוויתי שהמפגש שלנו ייראה אחרי שנה שלמה שפינטזתי עליו, אבל אין לי ברירה. זאק פה עכשיו. אז זהו.

אני מזגזגת כדי לעבור על פני שאר הנוסעים שבינינו, ולפני שהעצבנות תשתלט עלי, אני מעלה על פני את החיוך הכי יפה שלי וטופחת לו על הכתף. הוא מסתובב. אני בוהה בו, המוח שלי מעבד לאט את המציאות. זה לא זאק. למעשה הוא לא נראה כמו זאק. מקרוב הוא אפילו לא בלונדיני. זה הכול בראש שלי. אני מקללת בשקט ומאשימה את הג'ט לג.

"אממ, כן?" הוא נשמע עצבני.

אני מוכרחה להגיד משהו עכשיו. "הַיי! אתה יודע מתי המזוודות שלנו יוצאות? אבא שלי מחכה לי."

הבחור פוקח את עיניו לרווחה ובלי להגיב מפנה אצבע לעבר המסך שמעל המסוע. זה שכולם מתבוננים בו, שמציין את השעה המדויקת - ארבע דקות מעכשיו - שבה המזוודות שלנו יתחילו לעלות על המסוע.

"מושלם!" אני אומרת בעליזות מוגזמת. עמוק בפנים אני מבועתת. "אני אשלח לו הודעה!"

הלחיים שלי בוערות ואני חוזרת ונטמעת בהמון. כמה דקות זה יומיים?

הכול נשכח כשאני מזהה את הפרצופים המאושרים של פאפא ומיגֶל שקורנים לעברי ממש מחוץ לדלתות הנפתחות של הטרמינל. פאפא מניף את זרועותיו באוויר בתנועה שאני חושבת שאמורה להיות נפנוף, אבל בפועל היא גורמת לו להיראות כמו מריונטה מנופחת שמתנודדת ברוח, מהסוג שרואים מחוץ למגרשים של סוחרי מכוניות משומשות בסדרות האמריקאיות.

ברגע שאני נמצאת במרחק נגיעה, אנחנו נותנים אחד לשני לָה בּיז - נשיקה אחת על כל לחי, כמקובל בצרפת. ואז הוא מושך אותי אליו לחיבוק אמריקאי. זה מה שהוא תמיד אמר לי כשהייתי ילדה: כשיש לך שתי תרבויות, את זוכה ליהנות מהטוב שבכל אחת מהן. לפעמים זה אומר טוב כפליים, כמו טוסט גבינה על בגט. או טארט אוֹ פּוֹם עם קראסט מלמעלה, שהוא, כן, אני יודעת, בסך הכול פאי תפוחים.

החבר של פאפא - כלומר הארוס שלו, מיגל - מחבק ומנשק אותי: הוא לומד מהר.

פאפא גר רוב חייו במנהטן. הוא מגיע לפריז, למטֵה החברה שלו - שעוסקת בהפצת יין - כמה פעמים בשנה לצורכי עבודה ומבלה את רוב החופשות שלו איתנו, בצרפת. מיגל אפילו הצטרף אליו כמה פעמים. מעולם לא היתה לי הזדמנות לבקר אותם בניו יורק... עד עכשיו.

מיגל מושיט לי קופסת קרטון שעל הלוגו שמוטבע עליה כתוב "DOUGH". בצק. "אבא שלך רצה להביא בלוני ברוכה הבאה," הוא אומר ומביט בבלונים שמרחפים גבוה סביבנו, "אבל לי היה רעיון אחר."

אני מתחילה לרייר ברגע שאני פותחת את הקופסה. שישה דונאטס ענקיים בוהים בי בחזרה, כולם מצופים בזיגוג בצבעים שונים. וכשאני אומרת "ענקיים", אני מתכוונת לומר שכל אחד מהם הוא בערך בגודל של הפרצוף שלי. אני אפילו לא בטוחה איך אני אמורה להכניס דונאט כזה לפה, אם כי אני בהחלט מוכנה לנסות.

"אני יודע שאלה לא קרואסונים," מתחיל מיגל. פאפא שולח אליו מבט מהצד, כאילו הם ניהלו את הוויכוח של "דונאט נגד קרואסון" פעמים רבות בעבר. "אבל זה בדיוק העניין. ברוכה הבאה, מרגו! את לא באמת אמריקאית אם את לא לוקחת איתך אוכל לכל מקום."

אני צוחקת. "האתגר התקבל."

הבטן שלי מקרקרת ואני לוקחת את הדונאט הראשון שקורץ לי, שמצופה בזיגוג ורוד לוהט, ונוגסת בו. המרקם מדהים - דחוס אבל לא יבש, אוורירי אך מתפצפץ, הודות לשכבת הסוכר מלמעלה. הניחוח העדין של היביסקוס מפתיע אותי לטובה. יש לזה טעם של קיץ, מפנק אבל קליל, והכול בביס אחד. אני מאוהבת.

"שאלה זריזה," אני אומרת ופונה לפאפא. "איך תרגיש אם מיגל ייהפך פתאום לאבא האהוב עלי?"

כשתיכננתי לעבור לניו יורק, ידעתי שאגור עם פאפא והחבר שלו בזמן שאחפש דירה, אבל לא ציפיתי שהם יתארסו עד שאגיע לכאן, אחרי ארבע שנים יחד. עכשיו מיגל הוא האבא החורג לעתיד שלי, והחתונה תתקיים בעוד קצת יותר משלושה חודשים. לא יכולתי לקוות להתחלה טובה יותר של חיי בעיר הגדולה.

פאפא מעווה את פניו. "סליחה, ילדתי היקרה, אבל תזכירי לי מי שיכנע את מאמוֹ שלך לתת לך לגור כאן איתנו?"

"יש בזה משהו," אני אומרת ולוקחת עוד ביס מהדונאט, כשהוא אוחז בידית המזוודה שלי.

אחרי שהזכרנו אותה, אני שולפת את הטלפון שלי וקוראת שוב את ההודעה שחיכתה לי מיד עם הנחיתה.

Bien arrivée? J'espère que tu ne vas pas te perdre

dans l'aéroport. C'est vraiment grand.

הגעת בשלום? אני מקווה שלא תלכי לאיבוד

בנמל התעופה. הוא ממש גדול.

אוף. זה עדיין מעצבן אותי עכשיו, למרות שבאמת הרגשתי לרגע שאני יכולה ללכת לאיבוד. מובן שלא אגיד לה את זה. אני לא רוצה להוסיף עוד סעיף לרשימה הארוכה שלה, של סיבות למה לא הייתי צריכה לעשות את זה מלכתחילה. עיר כל כך גדולה! כל כך קשוחה! וגם רועשת. בטח יותר מדי בשביל נערת כפר בת שמונה־עשרה כמוני. מאמוֹ לא ניסתה להסתיר את העובדה שהיא חושבת שהרעיון שאעבור לכאן הוא נורא ואיום.

אבל הייתי נחושה. בחודשים האחרונים, אחרי שהלימודים הסתיימו, שלחתי את קורות החיים שלי לרשימה הולכת ומתארכת של מסעדות. לא קיבלתי אף תשובה, ואז פאפא הזכיר שהוא קרא כתבה על מסעדה חדשה בשם נוּטְרִיוֹ, בניהולו של השף הנודע פרנקלין בּוֹיד. תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשגיליתי שמאמו עבדה איתו בזמן שגרה בניו יורק לפני המון שנים ושהם היו חברים.

שאלתי אותה אם היא מוכנה לשלוח לו מייל, אבל היא התנגדה לכל אורך הדרך. היו לה כל כך הרבה תירוצים. לא דיברנו שנים. אני באמת לא רואה אותך עובדת בשבילו. מרגו, תאמיני לי, את לא תאהבי לבשל במסעדה ניו יורקית. היא דיברה עוד ועוד על כך שעסקי המסעדנות בעיר הגדולה הם לגמרי שונים.

זה היה כל כך מעצבן.

מובן שזה לא כמו בצרפת. בגלל זה אני כאן. מאמו מבשלת את אותו תפריט מצומצם של אוכל צרפתי קלאסי במסעדה שהעיצוב הבסיסי שלה לא השתנה מאז שהייתי ילדה.

אני יודעת שהיא אוהבת את זה, אבל אני רוצה יותר. אני רוצה משהו אחר.

רק כשהטיסה שלי הוזמנה ומאמו הבינה שאני באמת נוסעת, היא הסכימה ליצור קשר עם הידיד לשעבר שלה. הוא לא רק הגיב מהר, גם הדברים שאמר גרמו לי לזנק מרוב שמחה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*