הדרך הטובה ביותר למות

1

"אני... מתביישת קצת," היא מלמלה, ידיה מושכות את השמיכה הקיצית עד מתחת לאפה.

"אני מבין," החזרתי בחיוך מאולץ, מנסה להסתיר את מבוכתי. "את רוצה שאכבה את האור?" שאלתי בקול רך, מקלל את הרגע שבו הרשיתי לעצמי להגיע למצב המביך הזה.

היא השמיעה המהום.

הנחתי שהיא השיבה בחיוב. כיביתי את האור ונשכבתי לצדה.

קול רשרוש נשמע, ולאחריו נשימות כבדות שֶׁלֻּוּוּ בליקוקי שפתיים.

"Mon ange," מלאך שלי, קראה בצרפתית וליטפה בידה השמאלית פודל ננסי שנשכב לצדה, חושפת אגב כך שד אחד.

ריח עז של בושם מתקתק אפף את החדר והקשה עלַי לנשום. תמונה הזויה, הרהרתי. אני שוכב בצדה הימני של המיטה, הכלב בצדה השמאלי, והגברת המאופרת והמבושמת בכבדות באמצע. הרגשתי כמו מוטיב בתוך ציור עירום של לוסיאן פרויד, שהעתקים אחדים של יצירותיו תלויים על קירות משרדי. מין בדיחה פרטית של בנותַי.

הרגשתי חנוק והתיישבתי.

"דניאל, אתה... לא מוריד את הבגדים שלך?" שאלה בטון שהבהיר שהיא כבר אינה נבוכה במיוחד.

"אהה... כן, הנה," מיהרתי להתפשט.

"זהו? אתה... לא מוריד את התחתונים?" שאלה מתחת לשמיכה.

אבוי לי, פלטתי אנחה חרישית. בקרוב אהיה בן שבעים ושש. הגברת העירומה שמתחת לשמיכה כבר חגגה שבעים ושבע. מעולם לא הרגשתי כל כך עלוב ולא חיוני כמו שאני מרגיש כעת. הסרתי את תחתונַי ונשכבתי.

היא הציצה מעל לשולי השמיכה והביטה באיברי.

אור השמש השוקעת תרם את חלקו הצנוע להגברת מבוכתי. קרן האור האדמומית, שחדרה מבעד לחלון, התמקדה באזור חלצַי.

"אתה... אתה לא יכול?" שאלה, מאוכזבת.

הבטתי באיברי. הוא שכב במפשעתי, נבוך וחסר עניין. עצוב לחוות חוסר שליטה. כואב להפנים שאיני מתפקד מינית כמו בעבר. "אני... מזמן... לא..." מלמלתי במצוקה גדולה.

"מה?" שאלה בקול רם יותר.

"אמרתי שמזמן לא..."

"מה, מזמן לא? מזמן לא זיינת?" שאלה הגברת שרק לפני רגע טענה שהיא "מתביישת קצת".

נאנחתי. מעולם לא השתמשתי בביטוי הזה. הלקסיקון העשיר שלה לא מוסיף לי ביטחון. "כן," אישרתי, מתבונן באיברי בכעס מהול בחמלה. כעת הוא נראה אומלל יותר משהיה לפני רגע.

"אז... אתה לא מעוניין?" הורידה את השמיכה מפניה, חושפת זוג שדיים נפולים.

הפודל הרים את ראשו והביט בי בסקרנות גלויה, ממתין גם הוא לתשובתי.

הסרתי את מבטי מגופה החשוף. "אני... צריך קצת זמן," מלמלתי, מבין שתשובתי לא תזכה את גבריותי בהערכה רבה.

"זמן?" תמהה. "אתה חושב שיש לנו זמן? אנחנו כבר עם רגל אחת בקבר," רטנה ומשכה חזרה את השמיכה.

"סליחה, אניטה," התנצלתי. "אולי בפעם אחרת."

היא מלמלה דבר מה בתגובה.

לא טרחתי להבין את שאמרה ובאיטיות לבשתי את בגדַי.

היא הביטה בי, פניה מכווצות בחוסר שביעות רצון. "אתה יודע שבעלי היה גבר אמיתי?"

נאנחתי שוב. "כן, אניטה, אני בטוח שבעלך היה גבר אמיתי." כמעט אמרתי לה שכעת, לאחר שיידעה אותי על יכולותיו הגבריות של בעלה המנוח, אני כבר מרגיש מצוין.

"אתה יודע שהוא רצה אותי כל יום?" חיזקה את נחיתותי.

"כן, אניטה, עכשיו אני יודע גם את זה," מלמלתי. "שיהיה לך ערב טוב," הוספתי והתכוונתי לצאת מחדרה.

"דניאל, אני מזכירה לך שאני עוזבת בעוד שבוע, אז אולי אתה... רוצה לנסות מחר? רגע, בעצם... אני לא אהיה כאן מחר בערב. אז מחרתיים?"

"כן, אניטה, ננסה מחרתיים," הסבתי את פנַי אליה, מוכן לספק כל תשובה שתמלט אותי מהמצב הזה.

"דניאל, אל תדאג," היא ריככה את קולה. "גם בעלי סבל מזה, גם לו זה קרה. אפשר לטפל בזה."

נאנחתי ארוכות. טוב, אם זה קרה גם ל"גבר אמיתי"... הרהרתי במרירות.

נסער ומבויש נכנסתי לדירתי והתיישבתי על מיטתי. המזרן החדש שקע מעט. "מזרן מצוין שמיועד במיוחד לגיל השלישי," המליץ המוכר האדיב. הנה, חייכתי לעצמי במרירות, כעת גם המזרן מותאם לגיל. נזכרתי בתחושותַי עת התבשרתי שאני שייך, קטגורית, לגיל השלישי. זהו, חשבתי אז, אין גיל רביעי ואין גיל חמישי. הגיל השלישי הוא האחרון. מי שטבע את המושג הזה לא נתן דעתו לתחושותיהם של אלה המשתייכים לקטגוריה הזאת.

הבטתי סביב. הכול חדש. גם אני חדש כאן. עד לפני שלושה חודשים גרתי בביתי. בנותַי, ובעיקר בתי הצעירה, לחצו עלַי שאעבור לכאן. "אתה לא יכול להישאר לבד בבית ענקי באמצע שום מקום," טענו. "באמצע שום מקום" זה הבית שבו נולדו השתיים, הבית שבניתי למשפחתי באחת מנקודות הנוף היפות באזור.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות עברתי ל"ספרינג הייטס". עברתי כי הבדידות והשקט הכבידו עלַי מאוד. עברתי גם למענן. כעת הן יחושו הקלה, שכן לא יצטרכו לדאוג לי בסופי שבוע ובחגים. כעת יוכלו להתפנות לחייהן, שהרי כבר איני לבד. כעת אני מוגן, רק שאין דבר שיכול להגן עלַי מפני תחושותַי ומפני בדידותי.

מקום מגורַי נוח ומפנק. המבנה, שהיה בעבר מלון מפואר, הוסב לבית דירות המיועד בעיקר לבני גילי, אך השירותים של המלון, כמו הבריכה, הספא, מועדוני הכושר, המסעדות ועוד, נותרו בו. "ספרינג הייטס" נחשב לבית המגורים היוקרתי ביותר באזור. הדיירים, העובדים וספקי השירותים השונים מכנים את המקום "כפר העשירים", ובקיצור "הכפר".

למרות התנאים המפנקים ואיכות החיים במקום, קשה לי להיות בדירה הזאת. היא מרווחת, מרוהטת ומאובזרת, יש בה כל מה שאני צריך, אך אין בה את אשתי האהובה, ואין בה כדי לנחם אותי. במשך שעות היום אני מתקשה להיות כאן לבדי. בלילות השקט מעיק על נפשי ובדידותי רק גוברת.

ירדתי ללובי, לבי כבד ונפשי מושפלת. איני יודע מה אעשה כעת. אני רוצה לבכות. אני מתגעגע לאשתי, אני מתגעגע לבנותַי, אני מתגעגע לעצמי, מתגעגע לְמַה שהייתי ואיני עוד.

דמעות החלו לזלוג על לחיי.

מנהלת הקישור לדיירים, גברת הרשקוביץ, קָרְבָה אלַי.

במהירות מחיתי את דמעותַי.

"מר קולברט, אתה בסדר?" שאלה בדאגה.

הנהנתי וניסיתי להעלות חיוך על פנַי. "כן, אני בסדר."

היא הביטה בי בחיוך נעים. "מר קולברט, אני חושבת שאתה צריך חֶבְרָה."

הנדתי את ראשי להסכמה.

״מר קוֹלברט, מר קולברט היקר. מדוע שלא תיקח לך כלב קטן?" שאלה, ממשיכה לשבש את שמי בעיקשות לא מובנת.

קולה הרך והחיוך החם שעל פניה לא ריככו את הכאב ואת העלבון שחשתי. כאב על מצבי הנחות, ועלבון על שמצופה ממני להפיג את בדידותי בחברת כלב.

נענעתי את ראשי לשלילה וניסיתי שוב להעלות חיוך רפה על פנַי המיוסרות.

״מר קולברט, אם תיקח כלב קטן, לא תהיה לבד," היא הרחיבה את חיוכה, ממאנת להרפות מהנושא.

בשבוע שעבר זה היה כלב, רק כלב. כעת זה "כלב קטן", כאילו אם תתפשר על גודלו של הכלב, אולי אתרצה.

"מר קולברט, אצלנו יש פתגם: Un coq ne pond pas d'oeufs, תרנגול לא מטיל ביצים."

חייכתי. "אצלנו" זה לא אצלנו הצרפתים. גברת הרשקוביץ נולדה ברומניה, אבל השפה הצרפתית חביבה עליה, והיא נוהגת לתבל את דבריה במילים ובפתגמים בצרפתית, גם אם אין להם קשר לנושא המדובר.

"אתה בוודאי מכיר את הפתגם הזה, נכון?"

הנהנתי קלות, אך לאמיתו של דבר לא הכרתי אותו, וגם לא הבנתי את הקשר בין נושא השיחה לפתגם. האם כעת היא מנסה לשכנע אותי לאמץ תרנגול במקום כלב?

"גברת הרשקוביץ, אני..."

"סוזי," תיקנה. "ומה שהתכוונתי לומר זה שחיית מחמד, שתתאים לאופי שלך, תהיה לך לְחֶבְרָה נעימה."

הנהנתי שוב, עדיין לא מבין את הקשר בין הפתגם למסר.

"גברת הרשקוביץ, אני..."

"סוזי," התעקשה.

לרגע התפתיתי לומר שאסכים לקרוא לה סוזי, בתנאי שתקרא לי דניאל או מר קולבר, אך הנחתי לעניין הזניח הזה. טרחנות אינה התכונה החביבה עלַי. "סוזי, אני לא איש של כלבים," השבתי, מקבל עלַי את הדין: היא לא תניח לי עד שאקנה חיית מחמד.

"אז מה דעתך על חתול קטן, petit chat?"

הנדתי את ראשי לשלילה.

"מר קולברט, Un chien ne remue pas sa queue quand il pleut," כלב לא מכשכש בזנב כשיורד גשם, פלטה פתגם נוסף.

חייכתי. גם את הפתגם הזה איני מכיר. כבר מזמן הבנתי שהיא מחברת פתגמים. נזכרתי ביום שהגעתי לפגישת היכרות במקום, לפני כארבעה חודשים. גברת הרשקוביץ קיבלה את פנַי בחביבות. "La tempête nettoie les feuilles mortes," סופה חזקה מנקה עלים יבשים, אמרה לי בצרפתית. כמובן לא הבנתי לְמַה התכוונה, אלא שאז ייחסתי זאת למצב הנפשי שהייתי נתון בו, שנבע מהידיעה שאני עוזב את ביתי ועובר לכאן.

גברת הרשקוביץ חיכתה שאסמן לה שהבנתי את המסר. הנהנתי. אין טעם לבקש הסבר. בוודאי אמצא שוב שהפתגם לא מתאים לנושא המדובר.

"תוכי," קפצה ממקומה כמו גילתה את הפתרון המושלם לבדידותי. "זהו, קח לך תוכי קטן."

פרץ של צחוק יצא מפי. הופתעתי. לא ציפיתי שאעבור, בתוך רגעים, מדמעות של עצב לדמעות של צחוק. מזמן לא צחקתי כך.

גברת הרשקוביץ הביטה בי בחיוך, מרוצה שהצליחה לשפר את מצב רוחי. "מר קולברט, כמה טוב לשמוע את הצחוק שלך," אמרה בקול רך.

הבטתי בה. פתאום הבחנתי בדבר שלא שמתי לב אליו קודם, היא פשוטה וחמה. חייכתי ולרגע הייתי מוכן לרצות אותה ולהכניס לדירתי "תוכי קטן".

"מר קולברט, איבדתי את בעלי לפני עשר שנים. אני כבר בת שישים ושש. אנחנו חייבים להמשיך לחיות, oiseau ne peut pas un..." ציפור לא יכולה... התחילה ולא סיימה. כנראה לא מצאה את המילים המתאימות לפתגם שניסתה לחבר.

הנהנתי, מבחין בעווית של כאב ששטפה את פניה.

"אם תרגיש שאתה זקוק לְחֶבְרָה, בבקשה אל תהסס להתקשר אלַי," המשיכה.

היא אישה נאה ורזה, ועור פניה חלק להפליא. נזכרתי בחוויה שעברתי עם אניטה וכלבהּ. לרגע חלפה בי המחשבה שעם סוזי יכולתי להיות במצב של קִרְבָה גופנית, ולא...

צלצול הטלפון קטע את מחשבותַי. הבטתי בצג, זו הייתה ג'ולי, בתי הצעירה. "סליחה, גברת הרש... סליחה, סוזי," התנצלתי וניגשתי לפינה שקטה יותר.

"היי, פַּפָּה," פתחה כדרכה.

"היי, chéri, מה שלומך, ילדה שלי?"

"אני בסדר, פַּפָּה. קניתי לך דיסק של שרל אזנבור בהופעה חיה."

היא מביאה לי דברים בלי לשאול אותי. היא קונה לי שוקולד איכותי ומוזיקה נוגה, שני הדברים האהובים עלַי. הלן, אחותה הבכורה, לא תמהר להעניק לי, ויש לה גם טיעון משכנע: "אתה אדם עשיר, מה אני יכולה להביא לך שאתה לא יכול לקנות לעצמך?"

לא אוכל להסביר לה שגם קשישים עשירים זקוקים לרגש ולאהבה, ובפרט מילדיהם. איננו מבקשים גמול על ההשקעה בילדינו, אלא את אהבתם ואת נאמנותם.

"תודה, chéri. יפה מצדך," הודיתי לה בהתרגשות גלויה.

ג'ולי כבר בת שלושים וחמש. היא עדיין הילדה הקטנה שלי. היא מתקשרת אלַי לעתים תכופות. שיחותינו קצרות והן מתמקדות בי ובשלומי. "אל תדאג לי, אצלי הכול בסדר. תדאג לעצמך," היא נוהגת לומר תדיר. אחותה, המבוגרת ממנה בחמש שנים, הייתה הילדה של אמה. היא מתקשרת אלַי בתדירות נמוכה יותר. בחודש הראשון לשהותי כאן היא נהגה להסביר שעומס העבודה מקשה עליה להתקשר ושהיא מסיימת לעבוד בשעות מאוחרות, "ואתה כבר ישן." כנראה שכחה שאני נוהג להירדם בשעות הקטנות של הלילה. בחודש השני היא ויתרה על ההסבר, ובחודש השלישי החלה להתקשר רק בימי שישי, והשיחה התקצרה לכדי משפט אחד הכולל שתי שאלות קצרות: "מה קורה? מסתדר?"

קשה לי להתייחס ברצינות לשאלות ההתעניינות הקבועות האלה, ובמיוחד לשאלה השנייה, שהרי אני עדיין תומך כלכלית בשתי בנותַי. לשאול אותי, באופן טכני וקר, אם אני "מסתדר", נראה לי מגוחך, מיותר ובעיקר משפיל.

ג'ולי מגיעה לבקר אותי בשבתות. בנה ובתה, שני הנכדים הצעירים שלי, מתלווים אליה בשמחה וברצון. הם קשורים אלַי. אני הסב האהוב שלהם. שני נכדַי האחרים, ילדיה של הלן, "כבר גדולים מדי". בשלושת החודשים שאני כאן הם הגיעו רק פעם אחת. "אתה יודע איך זה. יש להם את העניינים שלהם. גם אני לא מעניינת אותם," הסבירה אִמָּם.

"אוהבת אותך, פַּפָּה, נתראה בשבת," סיימה ג'ולי את השיחה.

אני צמא לשמוע ממנה את המילים האלה. אחותה נוהגת לסיים את השיחה ב"אוקיי, נדבר".

איך גדלות שתי בנות בבית אחד, והן מתפתחות ומתנהלות באופן כל כך שונה? אין לי ממש הסבר. שתיהן ניזונו מאותם ערכים, ובכל זאת התפתחו לשני כיוונים כל כך מנוגדים. אני מבין את ההבדלים באישיותן, אך מתקשה להשלים עם העובדה שאחת מהן נהפכה לזרה.

חזרתי לפינת הישיבה. לרווחתי, גברת הרשקוביץ כבר חזרה לעיסוקיה.

נאנחתי לעצמי והרהרתי שמרוב דאגה לשלומי, היא הייתה מוכנה להתפשר ולשכנע אותי לקחת נחש, ובלבד שלא אשאר לבד.

הלובי החל להתמלא. בשעות הערב הדיירים יורדים לבית הקפה כדי להפיג את השעמום, חלקם משחקים במשחקי שולחן.

הזוג לאונרדו הגיע. האישה הנידה את ראשה לברכה, מחייכת קלות. בעלה הביט בי בחטף, פניו מביעות במדויק את שחש, וְאַחַר משך באפו והתיישב לצד רעייתו. מר לאונרדו לא מחבב אותי, ולא קשה להבחין בכך. הוא לא הגבר היחיד שמביע את חוסר שביעות רצונו מנוכחותי במקום. העובדה שאני אלמן החי לבדו ונראה צעיר מגילו, אינה מוסיפה לגברים כאן ביטחון ונחת.

"מה שלומך, מר קולבר?" פנתה אלַי גברת לאונרדו, בלי לייחס חשיבות רבה להתנהגותו הזעופה של בעלה.

"ערב טוב, גברת לאונרדו. אני בסדר, תודה," השבתי בנימוס, נמנע מלשאול לשלומה. אני מבין שבכך אני פוסח על כללי הנימוס המקובלים, אך כך אני גם חוסך, ממנה וממני, את רוגזו של בעלה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*