משיבות נפש

פרקי מבואות

פסיקה נשית?

הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי

כשמורה ההלכה הוא אשה ולא איש - משהו בתשובה שונה? בשאלה זו, שמעסיקה רבות ורבים, חבויה שאלה נוספת או אפילו ציפייה מסוימת, שמבקשת לאתר את חשיבות הצטרפותן של נשים לקשת המגוונת של מורי ההוראה.

בקרב מורי הוראה רבים קיימת תחושה שהם בסך הכול מעבירים את הידע הקיים, חוזרים על הנושנות, אין יצירה ואין חידוש - מה שעלול להוליד תחושת תסכול, אם מדובר בשאלות מורכבות ולא במידע הלכתי פשוט. לכאורה, אין רע בדקלום ההלכות הקיימות; זוהי השיטה וזוהי התורה היא נצחית ואינה משתנה. אולם, ידוע שלאורך הדורות היו מחלוקות רבות, התבוננויות מזוויות מרובות על אותה שאלה, סברות חדשות ועוצמות של פסיקה. גם בלי ציפייה לשינוי תשתיתי, קיים היום רצון רחב שפסיקת ההלכה תבטא השתלשלות מדויקת, תשלב שימוש בכלים קיימים עם בהירות הבנה וגיוס של שיקולים נכונים, כזו שיש בה קריאת המציאות בדרך חדשה. לא אדון כאן בסיבות להתהוותו של המצב וברתיעה מחידוש ומיצירה. בכל זאת, מעניין להרהר בשאלה אם נשים כמורות הלכה מצליחות או תצלחנה לייצר תמונת הוראה מגוונת יותר.

איני בטוחה שהתשובה לשאלה זו אפשרית בשלב כה התחלתי של שותפות הנשים בהוראת ההלכה, גם בשל מיעוט החומר וגם בשל צרות הפרספקטיבה. אבל, במנותק מן השאלה הגדולה והרחבה הזו אפשר לנסות להתבונן על מה שהשותפות הזו של נשים מציעה לנו כבר כעת.

בספר שלפניכם מכונסות כמה תשובות שנכתבו ממורות הלכה שהופנו ונכתבו לשומעי לקחן. אולי זו הזדמנות להתבונן וללקט דוגמאות שמלמדות על רעננות מסוימת. אחת השאלות הכנוסות בספר היא של אשה ואם מטופלת בילדים, שנאבקת בין הרצון שלה להתפלל ובין הצורך שלה להיעתר לצורכי הילדים שאינם מבחינים בין זמן תפילה לזמן פנוי. המצב של הפרעה לתפילה נדון בהלכה במסגרת הדיון של "הפסקה בתפילה". ההלכה יצרה כללים כיצד ומתי ובאילו חלקים של התפילה או של קריאת שמע מותר להפסיק ולעסוק בצרכים אחרים. יש גם התייחסות להפסקות ברמות משתנות (הפסקה בדיבור, הפסקה ברמיזה וכיו"ב). הטייס האוטומטי מחייב פנייה לאותם המקורות. אולם, נקודת המוצא לעיסוק ההלכתי בדיני הפסקה בתפילה כשהוא מתייחס לגברים שונה מהותית ממה שנדרש ביחס לנשים. ראשית, מפני שאצל נשים זהו מצב קיומי. אצלן, לרוב הדיון הוא לכתחילי ולא דיעבדי. השאלה אינה כיצד להתמודד עם ההפרעה אלא האם להתפלל בהנחה שאפסיק?! שנית, מפני שהשפה ההלכתית שבה התייחסו לשאלה זו עד עתה מתמצה בתיאור פשוט ל"איך נסיים את האירוע של ההפרעה?". תשובה כזו אינה משקפת את המצב שבו האשה נתונה כשהילד באחריותה, והיא אמורה לתת לו מענה נרחב יותר ולא לדאוג להסרת האיום על תפילתה. המשיבות הרבניות זיוית ברלינר וחנה גודינגר (דרייפוס) עמדו על ההבדל הזה כשהן כותבות:

אלא שנראה שהדיון כולו לא עוסק במצב הדומה לשאלתך. הפוסקים מתייחסים לסיטואציה בה תינוק בוכה מצד ההפרעה לתפילה, אבל לא מצד צורכי התינוק והצורך לטפל בו. כפי הנראה, במצב המתואר המתפלל הוא לא האדם שמופקד על שמירתו של הילד (עמ' 307).

המשיבות מנתחות היטב את המקורות הרלוונטיים לשאלה זו ואף עונות ברגישות גדולה לשאלת העומק ולאתגר שעומד בפני השואלת. הנה קטע מהתשובה שמשקף גם את ההיכרות העמוקה עם הסיטואציה: 

האימהות ביסודה היא חוויה טוטאלית של התמסרות לצורכיהם של ילדינו, למן ההיריון והלידה הצרובים בבשר ממש ודרך שנות גידול פעוטות שעדיין תלויים מאד באימם וגם בשלבים בהם הילדים גדלים אט אט.

היטיבה להפליא לבטא את המלאות שבחוויה האמהית המשוררת חוה פנחס כהן בשירה המופלא "תפילה לאם בטרם שחרית".

האימהות עצמה היא מילוי תפקיד עמוק וקיום של עבודת ה'.

בתקופה בה את מטופלת בילדים, את לעתים בגדר עוסק במצווה הפטור מן המצווה. בנוסף, כאשר אדם נמצא במצב בו אינו מסוגל להתכוון כראוי בתפילה, מעיקר הדין הוא פטור מתפילה.

ועם זאת - בצד היותי אמא אני גם אדם, אשה עם רצונות ושאיפות וברכה שמגיעה דרכי לעולם ואינה קשורה בגידול ילדַי...

בתשובה הזו יש גם תשומת לב לשינוי המציאות שברקע השאלה, גם דגש על החוויה הדתית של האשה וגם הבנה של המתח שהשואלת חווה באופן מתמיד; מתח שמחייב לקיחת החלטות עקרוניות, ופתרונות נקודתיים אינם מספקים אותו.

אוכל להמשיך ולתאר שאלות נוספות ואת תרומתן המעניינת להשתלשלות ההלכה תוך התמקדות גם בשפת הכתיבה וצורת החשיבה (למשל, בבחינת השיקולים ההלכתיים שנשים לוקחות בתחשיב ההלכתי, או נמנעות מהם וכיו"ב). אבל נדמה שלמרות שגם בפרמטרים הללו ניתן להצביע על תופעה מעניינת, באופן כללי ניתן לומר שאחד המרחבים הפורים ביותר צומח בתחום פסיקת ההלכה לנשים. הסיבה לכך היא שיש לנו כנשים מיצוב שולי בהלכה כפי שנלמדה עד היום, בעניינים רבים. בשפה עממית נראה שאצדק אם אומר שביחס לשאלות רבות הקשורות בנשים אין מענה - "לא אסור לא מותר אלא פשוט לא קיים". יש חסך אמיתי בהתייחסות שיטתית לשאלות שקשורות בנשים (ובפרט כשבוחנים את השולחן ערוך עצמו). דוגמה קיצונית קשורה בכל מה שנוגע למיניות הנשית, למשל, הנושא של עינוג עצמי או קשר בין נשים לסביות. ויש דוגמאות פשוטות יותר, כמו דרך קשירת הנעליים הנכונה לנשים או מעלת העמידה בעזרת הנשים כשארון הקודש פתוח. בכל אלו עולה גם שאלה אסטרטגית: האם במקום שיש ואקום "נייבא" את ההלכה מן הגברים או שהתיקון הוא הפוך, על משקל "רבי לא שנאה ר' חייא מנליה?" - ההלכה לא אסרה אנו מנין שנאסור? האם דווקא מתוך השוליות הנשית במרחב ההלכה לאורך הדורות, תמצא ההלכה את הדרך לבטא זויות מבט חדשות ורעננות, כפי שידעה לעשות בדורות שלפנינו?

בנימה אישית, אספר שכשלפני כחצי יובל שנים סיימתי את תוכנית הלימודים במת"ן, במכון התלמודי העיוני. במהלך טקס הסיום של התוכנית, אנו הבוגרות קיבלנו כל אחת שי ממובילי התוכנית: מחברת ריקה כרוכה בכריכה חומה ועליה מוטבע שמנו בזהב. הקריאה שקראה לנו המחברת היתה "ועתה כתבו לכם". זה היה חזון גדול ובלתי נפרץ, שתהיה כתיבה תורנית נשית. אף אחת מאיתנו לא האמינה שהמחברת הזו תתמלא. הרב שהוביל את התוכנית ביקש מאיתנו לכתוב תורה, אבל הדגיש וביקש שלא נכתוב בענייני נשים. שנפרוץ החוצה לכל מרחבי התורה.

באופן אישי, עשיתי דרך. עברתי במרחבי התורה, כתבתי על קונטרס הספקות ועל המנחת חינוך, על בורר בשבת, על מסכת דמאי ועוד. אבל בתקופה האחרונה אני מבינה שהמחברת שלי־שלנו לא תהיה חומה יותר ואותיותיה לא תהיינה מוזהבות. שלנו תוחלף בגרפיקה שונה. מוטלת על כתפינו משימה כבדה למלא את החסר הגדול שהצטבר שנות דור.

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בין פסיקה פרטית לציבורית

הרבנית יעל שמעוני

בשנים האחרונות עלתה המודעות לפער הקיים בין פסיקה פרטית וציבורית. כאשר אדם פרטי שואל רב באופן אישי שאלה, פעמים רבות הוא יקבל פסיקה מקילה יותר מהפסיקות המפורסמות של הרב הזה עצמו. היקף ומיפוי התופעה החלו להיות מושא למחקר ודיון, ואף לביקורת חריפה.

הניסיון שרכשתי בהקמת ובניהול אתר משיבת נפש בשנותיו הראשונות - כמנהלת, כחברת ועדה מייעצת וגם ככותבת בעצמי - יוכל להציב צעד נוסף בבירור סוגיה חשובה זו.

בשנת 2009 הופיעה באתר "כיפה" השאלה הבאה: "מה מרוויחים התומכים במדיניות הזו? אם קיימים היתרים - למה לא 'לפזר' אותם להמונים? מה עומד מאחורי ההנחה שמוטב לקיים שני עולמות מקבילים שהאחד נראה מאיים, מרתיע, ובטוחני שמרחיק רבים ורבות משמירת המצוות הללו, והשני נעשה בחשאי כאילו מדובר באיזו עבירה מביישת? מה טוב בזה?"

אכן, בעידן האינטרנט וההפצה ההמונית, רווחת התחושה שאבד הכלח על מושג הפרטיות ועל היכולת לשמור סודות. האם ייתכן בכלל עדיין "מענה הלכתי פרטי"? האם יש עדיין מקום לפער בין מה שמשיבים בבמה ציבורית למה שעונים על אותה שאלה בתשובה פרטית? אולי, כפי שכתבה רונית עיר שי ("הפער בין הפסיקה הציבורית לפסיקה הפרטית: עיון ביקורתי", הלכה כהתרחשות, עורך: אבינועם רוזנק, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר תשע"ו), הצבת עמדות מחמירות בפומבי היא פרקטיקה של שימור כוח והרחקת אוכלוסיות מוחלשות מהגישה למענה הלכתי גמיש יותר?

באותם ימים שו"ת משיבת נפש עדיין לא עמד על הפרק. כשהקמנו אותו, הדיון התיאורטי נהפך למעשי. ככותבות שו"ת מתחילות, יצרנו את תחילת כתיבתנו חשופות בפלטפורמה אינטרנטית הגלויה לכול, ולעתים מצאנו את מילותינו מופיעות כאייטם חדשות בכותרת מודגשת ותמונה מלווה שאותן לא בחרנו. המציאות הזו עוררה אותנו למחשבה ולזהירות רבה בכתיבת התשובות.

כתבנו מתוך תודעה והבנה שכל מה שיפורסם באתר יוכל להיות מצוטט בכל פלטפורמה באופן מעוות. כמו כן הבנו שכתיבה באינטרנט צריכה להיות קצרה וברורה מאוד, ללא עודף שפה מקצועית וניואנסים. עם זאת, היינו חייבות לגבות את עצמנו במקורות - כדי להימנע מהנזק שיוצר שו"ת מסרונים פטרוני, להרחיב דעת ומחשבה אוטונומית אצל השואלים, ולפרוס שיקולים רבים בשאלות מורכבות. בנוסף, מסיבות כמעט טכניות מצאנו את עצמנו נדרשות לביסוס - אנו נשים, וככאלו יש עלינו חובת הוכחה בציבור. חובה שאנחנו מקדמות בברכה, ואף היינו שמחות לראות ביקורתיות ובדיקה מקבילות כלפי כל דמות רבנית גם אם היא גברית.

המפגש בין ההבנות האלו לבין התמודדות עם שאלות אמיתיות שהופנו לאתר, יצר מתח לא קטן. נשאלנו שאלות רבות מסוגים שונים, חלקן שאלות אינטימיות ומורכבות מאוד, חלקן שאלות עמומות שלא היה ניתן לברר עליהן פרטים, וחלקן שאלות העוסקות בנושאים נפיצים. בהרבה מהשאלות שנשאלנו נראה ברור שאם היה ביכולתנו לקיים שיחה עם השואלת ההתנהלות היתה יכולה להיות שונה לחלוטין. אולם אנו בחרנו, על פי רוב, לתת מענה הלכתי אינטרנטי פומבי דווקא, מכמה סיבות.

ראשית, נשים שיכולות לענות לשאלות הלכתיות מגוונות אינן זמינות לכלל האוכלוסייה. מטרת האתר היתה להנגיש את המשאב הזה לציבור הרחב ולתת בעיקר לנשים כתובת רבנית לפנייה ישירה. מרגע עליית האתר לאוויר ראינו את האיכות המיוחדת והאתגר המבורך של מפגש זה.

הבנת עול הפרסום מחד גיסא והרצון לעודד נשים לפנות גם בשאלות מורכבות מאידך גיסא, הביאו אותנו לפתח את חלוקת השאלות לשלוש קטגוריות, ובכך לשמור את מיעוט התשובות במענה פרטי.

בקטגוריה הראשונה תשובות שמתפרסמות, אותן כתבו המשיבות במבנה קבוע: ניסוח מחודש והדהוד של השאלה שנשאלה, גוף תשובה מקוצר ובהיר עד כמה שניתן, סיום אמפתי, ובסוף התשובה הרחבה עם ביסוס ומקורות. מבנה זה אִפשר לנו לקצר ולהרחיב בו זמנית.

בקטגוריה השנייה תשובות שלא מתאימות לפרסום בשל רגישותן או הפרטיים האינטימיים שבהן, או שהשואלת בעצמה ביקשה לא לפרסם. הקפדנו על אותו מבנה כתיבה, אבל התשובה נשלחה רק לשואלת. זכרנו שברגע שהדברים עולים על הכתב ונשלחים הם עשויים להגיע לאנשים רבים ואולי אפילו להתפרסם בניגוד לרצוננו, ועל כן נדרשנו לזהירות רבה.

ולבסוף, לעתים בחרנו לענות בעל פה בשל הרגישות הגדולה - אז נתַנו מענה מקוצר עם הזמנה להמשך בירור מתוך הסבר ששאלה זו אינה מתאימה לשיח בכתב.

הפער המובנה בין מענה כתוב באינטרנט למפגש אישי עם שואלות

במקביל להתפתחות האתר, כל אחת מהמשיבות חוותה על בשרה את הפער שיש בין תשובה לתלמידה מוכרת שניגשת לשאול שאלה רגישה לבין מענה כתוב. במפגש עם התלמידה יש הרבה יותר מידע על נסיבות המקרה המיוחדות; יש תקשורת טובה וישירה בין אשה לאשה; יש היכרות רחבה - כל אלה מאפשרים דיוק והתאמה של המענה לשואלת. ההיכרות היא לא רק עם נסיבות המקרה אלא גם עם היחס של התלמידה לעולם ההלכה והתורה - שמשפיע על ההכרעה אם להקל או להחמיר ובאיזה נקודה. כמו כן, בשיח ישיר ניתן להדגיש בפני השואלת שהתשובה שניתנה לה מורכבת ובוקעת ועולה ממכלול הנתונים הספציפיים, ולכן לא ניתן לגזור ולהדביק אותה בקלות למקרה אחר. המסקנה ממפגש כזה היא המשך שיח בעל פה בשאלות עתידיות. אולם, מענה פנים אל פנים לא מאפשר למשיבה התעמקות ועיון ראוי. כך יוצא שמענה פרטי לא תמיד קורא להעמקה לימודית בנושא, אלא נוטה לשמר את הפער בין המשיבה בעלת הידע לבין השואלת. זאת בניגוד לתשובה כתובה המאפשרת לשואל לשוב ולקרוא אותה ולהתעמק בה, לפתוח את המקורות המופיעים בהפניות ולרכוש בעלות על הידע.

תוך שיצרנו את מבנה התשובות של משיבת נפש וצברנו ניסיון, התעוררו שאלות נוספות - דיון שחזר על עצמו בקרב המשיבות היה האם אנחנו היינו ממליצות לתלמידות שלנו לפנות לשו"ת משיבת נפש או מעודדות אותן לפנות בעל פה לדמות נשית או גברית שנותנת מענה הלכתי בסביבתן. שאלה זו חידדה אצלנו את ההבנה שמענה בעל פה מייצר בעצם מפגש הלכתי שונה מאוד מאשר המפגש בכתב, ושלכל אחד מהם מאפיינים שונים וממילא רווחים והפסדים כפי שתיארתי. אני אישית מצאתי את עצמי לא פעם מעודדת שואלת ששאלה אותי באופן פרטי לכתוב שאלה לאתר. פעמים רבות הרגשתי שאמנם יכולתי לתת לה מענה לשאלתה עכשיו, אולם חשוב שהתשובה תיכתב כדי לזכות את הרבות. עתים התעוררה שאלה שהיתה אישית מדי בפרטיה, ואז הייתי מעודדת את השואלת לנסח שאלה יותר רחבה תוך השמטת הפרטים האינטימיים ולזכות את הציבור. במצבים או פעמים רבות המענה הכתוב יצר העמקה בשאלה והוסיף רבות למענה. אולם במקרים רבים בהם נשאלתי היה לי ברור שעדיף שהשאלה תיענה בפרטי ולא נכון שתיענה באינטרנט - מדוע? על פי רוב כיוון שהמצב הייחודי שמלווה את השאלה היה כה מורכב, שמענה כתוב היה משטיח את המורכבות והיה יוצר תקלה עקב החיפזון של הקורא האינטרנטי הממוצע.

הבדל נוסף וחשוב מאוד שעלה שוב ושוב - במקרה של שאלה אינטימית או שאלה הנוגעת לנושאים מורכבים, המפגש האישי יכול לעורר אצל המשיבה את הצורך לברר ולחפש קולות במצבים שונים אצל סמכויות הלכתיות רחבות כתפיים. קולות שיש חשש לפרסמם שמא יוצאו מהקשרם, ויורחב הפתח ההלכתי שנועד לשימוש במשורה ובמצבי דחק. אכן, חוסר ידע יכול לגרום להחמרות מיותרות - אבל שימוש בהיתרים במקום שאינו מתאים יכול לפגוע מאוד בהלכה.

לומדי ההלכה יודעים שההלכה מתהלכת עִם עַם ישראל לאורך הדורות תוך מפגש עם מציאות טכנולוגית או סוציולוגית משתנה שבה אנו חיים, ושאליה ההלכה צריכה להגיב. לצורך תגובה ראויה של הפוסקים יש צורך באמון גדול בינם לבין השואלים. היכולת לענות תשובה על מקרה תקדימי במציאות משתנה נתונה לגדולי ישראל להם יש "כתפיים רחבות" - שיכולים מצד אחד לחדש ולהעמיק, ומצד שני להישמע ולהתקבל בציבור רחב לאור היותם מנהיגי קהל חזקים ומוערכים. אלו הם מעטים בכל דור ותפקידם של השואלים ומורי ההלכה להביא לידיעתם עד כמה שניתן את אתגרי השעה. אדם שאינו בעל שיעור קומה מספק לענות, אם בשל רמת לימודו או בשל חסרון במעמדו כמנהיג קהילה, יכול להזיק לתהליך זה. פעמים רבות רואים שפוסקים גדולים או תלמידיהם התלבטו והעלו הכרעות לעיון ולא למעשה עד שאלו התקבלו בציבור.

לפיכך, פרסום של מענים טרם זמנם ללא תמיכה על ידי פוסק רחב כתפיים יכול לפגוע ולא לסייע בתהליך זה. הנשים העוסקות בהלכה מקדמות מאוד את הפסיקה, בשל יכולתנו להביא בפני הפוסקים הגדולים את השאלות ההלכתיות והמצוקות של נשים. התקשורת הבין־אישית בין נשים היא חזקה מדויקת ואינטימית הרבה יותר מאשר תקשורת בין נשים וגברים ולכן נראה שהנוכחות של נשים במרחב הפסיקה יכולה לשפר מאוד את ההתיחסות לאתגרים ההלכתיים של נשים, בכל תחומי התורה. ברור שתפקידנו הוא לייצר תקשורת מיטבית שתוכל לקדם את ההלכה, אולם אם מורות ההוראה שעדיין לא מקובלות על רוב הציבור ולא רכשו מעמד מנהיגותי ורוחב כתפיים הלכתי יחרגו ממקומן ולא ייזהרו בלשונן, הן עשויות לפגוע במאמץ זה.

לכן, בהקשר של כניסת מורות ההלכה לבית המדרש, הדרישה לצמצום של הפער בין פסיקה פרטית לציבורית נראית לי דרישה בעייתית. בעצם הנוכחות שלנו במרחב האינטרנט אנחנו מהוות חידוש שעוד יש לו להתבסס ולהתקבל על הציבור, ועל כן שומה עלינו להיות זהירות מאוד בפרסום תשובות. שילוב בין מענה פרטי רגיש כשצריך ובין פרסום זהיר יגדיל תורה וידע אצל נשות ישראל ויחזק את הקשר שלהן להלכה, וייתן לנו את המקום הנכון בהתפתחות ההלכתית הדורשת זהירות ועדינות כדי להתקבל בציבור - זאת תוך חיזוק הקשר בין מורות ההוראה לגדולי ישראל ויצירת אמון הדדי במערכת כולה.

מי צריך את משיבת נפש?

העורכות, הרבניות שלומית פיאמנטה ורחל ריינפלד־וכטפוגל

מהפכת המנהיגות הנשית־תורנית היא עובדה קיימת ומשפיעה, והספר הזה מקפל בתוכו את הסיפור שלה. כעת, כשנשים מורות ופוסקות הלכה כבר אינן דבר נדיר או תמוה, הגיע שלב חדש בתנועה בעולם ההלכה: נשים לא רק לומדות ומלמדות הלכה, אלא אף מפרסמות את תשובותיהן.

כשהוקם ארגון רבני ורבניות בית הלל, העיקרון של שותפות נשים וגברים בהנהגה התורנית היה אחד מערכי היסוד שלו: המנהיגות התורנית משרתת נשים וגברים, ועל כן עליה לכלול נשים וגברים. ההלכה מחייבת נשים וגברים, ועל כן נכון שיעסקו בה נשים וגברים. בשביל להגיע לנקודה הזו, יש להתגבר על פער של אלפי שנים בהן ההלכה נכתבה באופן בלעדי על ידי גברים. אם תשבו בבית מדרש או בבית יהודי טיפוסי, תראו סביבכם ספרים רבים - הסיכוי שאחד מהם נכתב על ידי אשה נמוך מאוד. מתוך היענות לאתגר הזה הוקם אתר שו"ת משיבת נפש.

ההלכה חיה על שאלות ותשובות: שאלות ותשובות הן הדרך של ההלכה להתייחס לחיים המציאותיים, לעולם העכשווי וללבטים של ההווה. ההלכה כתובה בספרים רבים, אבל היא מיועדת לחיים האמיתיים - והחיים האמיתיים פוגשים את ההלכה בשאלות. כשהעולם הופך דיגיטלי והכול נמצא בכף היד - שם גם מתרחשת ההלכה. וכשעולם התורה נפתח בפני נשים והן לומדות בהמוניהן בבתי מדרש מגוונים - הן יכולות וצריכות לקחת חלק גם בחשיבה ההלכתית ובמענה ההלכתי. החיבור בין שני תהליכים אלה הוליד את משיבת נפש, כמיזם שו"ת חדשני שבו רק רבניות משיבות לשאלות בכל התחומים. לאנשים רבים, חידוש זה מעניק עוגן חשוב בעולם התורה, בתחושה שתשובה פרי עטה של אשה תיתן מענה מכיל ומדוייק יותר לחוויה שהם מתארים כרקע לשאלה בהלכה.

אנחנו רואות את עצמנו חלק חשוב והמשכי לשיח ההלכתי הקיים, כענף אורגני של עץ ההלכה ששורשו בבית מדרשם של אביי ורבא. אנחנו מחויבות למסורת ההלכתית, שאמנם עברה אלינו דרך בתי מדרש גבריים אך תמיד קוימה ופותחה על ידי העם כולו - נשים כגברים. אין במשיבת נפש חתירה למהפכנות בהלכה, אלא שאיפה לבירור הלכתי ישר ומעמיק, מתוך הבנה שאנו כעת "בית דין שבדורך" - נשות הלכה שמביאות אל בית המדרש נושאים שלא קיבלו מקום ונקודות מבט נשיות שעברו במסורת בלי להיכתב - תוך הקפדה על מענה איכותי, נגיש ומכבד.

איכותי - כל תשובה במשיבת נפש מתחילה בחשיבה משותפת ועוברת בקרה ועריכה, לוודא שהתשובה כתובה היטב, מביעה אכפתיות ועונה במדויק על השאלה. המשיבות מקפידות להפריד בין המענה ההלכתי ובין נושאים לא־הלכתיים שמשולבים לעתים קרובות בשאלות, להימנע ממתן ייעוץ שאין להן ידע מקצועי לתת, ולהשיב באחריות תוך התייעצות ולמידה. אנו קוראות כל שאלה בתשומת לב למורכבויות או לסימני מצוקה, ומפנות את השואלים לסיוע נוסף אם יש צורך.

נגיש - כל התשובות כתובות בבהירות בלשון מובנת, כאשר התשובה לרוב נפתחת במענה תמציתי וברור ולאחר מכן מופיעה הרחבה מוסברת עם המקורות הרלוונטיים. כך התשובה ברורה, וגם מאפשרת העמקה ולמידה.

מכבד - הרבניות קוראות כל שאלה כמבט אינטימי אל הסיפור האישי והמורכב של האדם העומד מאחורי השאלה. המענה יפרוס את ההלכה ביסודיות ובצורה נעימה הנשמעת לאוזן ומותירה את מקסימום הבחירה בידי השואלים. משיבת נפש רואה ערך בהעצמת ובחיזוק השואלים ובתפיסה כי המענה לשאלתם שייך להם.

נכון לכתיבת ספר זה, נענו על ידי משיבת נפש כאלף שאלות - מאות מתוכן פורסמו באתר והשאר נשארו כמענה פרטי. השואלים מגוונים ביותר (אם כי ניכר שהפלח המרכזי הוא נשים צעירות) וגם השאלות נוגעות בנושאים שבמחשבה ובהלכה בכל חלקי השולחן ערוך. הרבניות המשיבות הן ראש החץ של המנהיגות הנשית־תורנית כיום: בוגרות תוכניות ההלכה החלוציות לנשים, מלמדות תורה במסגרות תורניות ואקדמיות, ר"מיות וראשות מדרשות.

מעבר לחשיבות קיום אתר משיבת נפש עבור שואלות ושואלים, יש בו חשיבות רבה עבור הרבניות הכותבות - קידום רציף של לימוד תורה על ידי נשים וביסוס מקומן בלב השיח ההלכתי הרבני. נשים משיבות לשאלות בהלכה בעל פה כבר כמה עשורים, אך כדי להיות חלק אמיתי מהשיח ההלכתי יש לכתוב, והכתיבה הנשית בהלכה נמצאת עדיין בצעדיה הראשונים. בשביל לכתוב הלכה יש צורך בביטחון, בביתיות ובחניכה. משיבת נפש מעניקה לרבניות חממה בטוחה לכתיבה, ואנחנו עדות להתפתחות ממצב של רתיעה והיסוס להתגבשותה של שפה הלכתית נשית הכותבת את עצמה באופן צלול יותר ויותר.

מלחמת חרבות ברזל הביאה לפתחנו עולם הלכתי־נשי חדש: ההשפעה האינטנסיבית של המלחמה על נשים הן בעורף והן בחזית הניבה שאלות הלכתיות רבות ומורכבות. מצד אחד, נתַנו מענה לנשים שנשארו להחזיק לבדן את הבית לתקופות ארוכות ולהתמודד עם השפעות הריחוק בין בני זוג; מצד שני הגיעו אלינו שאלות רבות מחיילות לוחמות ותומכות לחימה שהתמודדו עם תנאים לא פשוטים לקיום מצוות, הרחק מהבית ומהקהילה. המענה לשאלות בצבא הוא תפקיד הרבנות הצבאית ואנו מקפידות על כך, ומנגד ראינו את הצורך בהקשבה, חיזוק ואכפתיות למול המתחים הרבים שהמלחמה חוללה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*