לני

דבר העורכת

אני זוכרת את השיחה הראשונה שלי עם לירון עדן.

היא פירטה בפניי את הסיפור של לני, וכבר אז הלב שלי כמעט עלה על גדותיו.

"זה לא רק סיפור אהבה," היא אמרה.

כמה שהיא צדקה.

הסיפור של לני לא עוסק רק בהתאהבות (על אף שאתן הולכות להתאהב בגדול). הסיפור שלה הוא דרך תלולה, מלאת משוכות, בה היא פוסעת עקב בצד אגודל לעבר מטרה אחת: להחזיר לעצמה את עצמה.

בכישרון רב שמלווה עלילה יוצאת דופן, מהדהדת לירון לקוראים את הרגשות המשתוללים בליבה של החברה של הנופל, את ההקרבה הבלתי נתפסת של אותם חיילים אמיצים שבזכותם אנחנו כאן, את הכאב הקשה מנשוא הכרוך באובדן, את היכולת להחזיר את הלב לחיים ואת הריפוי המיוחל.

תהליך ההחלמה שעוברת לני לא זר לנו כעם וכמדינה. כשם שאנו מהלכים בין הטיפות בין השכול לגבורה, כך גם לני, שמזכירה לנו שהחיים חזקים מהכול, וגם האהבה. במובנים רבים המסע של לני הוא המסע של כולנו, והסיפור שלה הוא סיפור התקופה.

ועכשיו, כשאתן במרחק של דף אחד מהמקום שבו הכול מתחיל, נותר לי רק לקוות שהמילים של לירון והסיפור שטוותה יאיצו גם את פעימות ליבכן, יתנו מזור לנפש הפצועה, ויעניקו לכן מספר שעות של עלילה מרתקת ועוצרת נשימה. כי הספר שלפניכן הוא ממש לא רק סיפור אהבה.

קריאה מהנה.

דולב בן ארוש

פרולוג

גולד.

לני גולד.

אריאל ולני גולד.

"אולי נספר כבר?" הוא שואל.

אנחנו שוכבים על המיטה, לבושים בפיג'מות ומכוסים בשמיכת פוך, מנסים להתגונן מהקור של חודש דצמבר. ראשי מונח על החזה של הגבר שאני אוהבת, והדופק שלו מתנגן באוזניי כמו מוזיקה מרגיעה. קצות אצבעותיו מלטפות בעדינות את גב כף ידי, ולא מפספסות מילימטר.

אני שואפת את הריח שלו, שאני אוהבת כל כך. "אולי לא?" חיוך קטן עולה על שפתיי בעודי מטפסת עליו בזהירות.

"נו, למה את כזאת רעה? כבר בא לי לצעוק לכל העולם שסוף־סוף הסכמת להיות לני גולד." הוא עוצר את הליטוף באצבע עטורת המחויבות, ומעביר את קצות אצבעותיו רק עליה.

"ולי בא לשמור את ההתרגשות לעצמי עוד קצת." אני מנשקת כל סנטימטר בפניו, ולא מפספסת אף עיקול או נקודת חן.

הוא מסובב על אצבעי את הטבעת שענד לי לפני מספר שעות. היא מורכבת מחישוק זהוב שבמרכזו אבן אליפטית שמוקפת בשלוש אבנים קטנות יותר שיוצרות משולש.

"יש לי רעיון!" הוא פולט לפתע.

אני מתרוממת, מתיישבת על הבטן שלו ומחניקה צחוק. "מה קרה, יא משוגע?"

"נעשה חתונה בסגנון רחוב סומסום!"

הצחוק מתפרץ ממני כמו לבה מהר געש. רוח השטות שלו מצחיקה אותי גם אחרי כל השנים שלנו יחד. "אתה רציני?"

"אנחנו אריק ובנץ, לא?" החיוך המתוק שאני אוהבת כל כך נפרש על פניו. "זה מתבקש."

מאז שהכרזנו על החברות שלנו בכיתה ט', הצמידו לנו את הכינוי 'אריק ובנץ' — הזוג הדביק והשטותניק של השכבה. השניים שמחפשים כל הזמן על מה לרכל ולצחוק, ועם מי. אפילו שומר המסך בטלפון שלי, עם התמונה של אריק ובנץ, לא השתנה מאז.

"אפשר להתחתן איתך כבר עכשיו? ככה, בדיוק כמו שאנחנו," אני נשכבת עליו, והוא עוטף אותי בזרועותיו המוצקות וברגליו הדקות.

"ככה? עם פיג'מה?" הוא מעביר יד אחת בשערי. ידו השנייה משתחלת אל מתחת לחולצתי, חולפת על גבי ומצמררת אותי.

"ככה. בדיוק כמו שאנחנו. בא לי להישאר ככה לנצח." המגע החם שלו מעניק לי תחושת ביטחון, מאז ומתמיד, אבל מאז שעברנו לגור יחד, לפני חצי שנה, התחושה רק התחזקה.

"בעוד שבוע מהיום אהיה רק שלך, גברת לני גולד. נתחתן ונטוס לאל־איי, בדיוק כמו שתכננו," הוא חוזר על המשפט שאמר לי לפני שעות ספורות, כשכרע ברך והגיש לי טבעת וזוג כרטיסי טיסה.

"רק עוד שבוע..." אני נאנחת בכבדות, מיואשת וסופרת את הדקות. החיים שלנו יתחילו לקבל צורה סוף־סוף. נצא מהצללים אל אור הזרקורים.

רק אני והאיש שלי, שעוזר לי להגשים את כל החלומות. ההשראה שלי לחיים.

הגבר שמעודד אותי להגשים את עצמי — להיות שחקנית. האיש שתומך, מלווה אותי לאודישנים ולצילומים, משכך את עוצמת האכזבות ונלחם כדי שאמשיך להגשים את השאיפה הגדולה ביותר שלי. זה שהגיש כבר לפני שנה בקשה לוויזה, כדי שיוכל לנסוע איתי ללוס אנג'לס, הוליווד, עיר ההזדמנויות, ברגע שהוא ישתחרר.

פעימות הלב שלו הולמות באוזני, הליטוף שלו נחלש, ועיניי הופכות כבדות. בעוד חודשיים נהיה חופשיים לטוס למדינה שחלמנו להגיע אליה. כל הדברים שתכננו מתנקזים בדיוק לרגע הזה.

צלצול טלפון מקפיץ אותנו. אני פוקחת את עיניי.

"זה זיו," הוא אומר בקול מנומנם.

אוי לא. רק שלא יקרא לו לבסיס.

"אריאל גולד," אני מושכת את הנייד מידו. "אתה בחופשת שחרור. אל תענה."

"אסור לי לסנן אותו, הוא המפקד שלי. את כבר יודעת מה זה 'דובדבן'." הוא מחייך, ואני יודעת מה עומד להגיע.

"בכל מקום, בכל צורה ובכל זמן," אני משלימה אותו, מגלגלת עיניים בייאוש ומתנתקת מגופו.

הוא לוקח את המכשיר חזרה, עונה ומתיישב בגבו אליי. אני מנסה לעקוב אחר הנאמר, אבל הוא מדבר בקודים האלה שאני שונאת.

"לא." הוא נאנח בכבדות ומעביר את כף ידו לאורך ראשו. "כן."

אני מתקשה להסדיר את הנשימה.

"אני בא," הוא חותם את השיחה, מנתק ומתרומם.

"מה עכשיו?" אני מעקמת פרצוף ומזהה את המבט המורעל. מה שלא אגיד לא ישנה את דעתו בכל מקרה.

"אני חייב לצאת להדרכה של תרגול הקפצה."

ידעתי שיקפיצו אותו.

"אין מישהו אחר שיעשה את זה?" אני נעמדת על המיטה מולו.

"לא. הם צריכים אותי כמחליף." הוא מחבק אותי חזק. דפיקות הלב שלנו כמו מתמזגות.

"ואם אסכים שתשתף שהתארסנו?" אין לי סיכוי מול זיו, המפקד הנערץ שתומך בו מאז שהתגייס, אבל לא מתחשק לי שילך. לא עכשיו, לא הפעם.

"לני, אל תתחילי..." הוא מהדק את החיבוק, ואני כמעט נחנקת. "רק עוד קצת ואהיה שלך לתמיד."

"אוף, אריק, אתה משתחרר בעוד שבוע. הם לא יכולים לעשות בשבוע הבא את מה שהם מתכננים?" אני מצמידה את מצחי למצחו, מביטה עמוק לתוך עיניו, ולא משחררת את החיבוק.

"אחרי שאגזור את החוגר הם יכולים לחפש אותי בסיבוב. יש לי נסיעה וחתונה לתכנן עם בנץ שלי." הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי בחוזקה ודוחף את הלשון המחוספסת שלו עמוק לתוך הפה שלי.

הנשיקה ארוכה ומזכירה נשיקה של ילדים חרמנים בגיל ההתבגרות. בסופה אריאל מרפה ממני, נאנח ומתרחק. הוא פותח את דלת הארון, שולף את המדים המגוהצים ומתחיל להתלבש. אני בוחנת כל תנועה שלו. מהרגע שהוא פושט את הפיג'מה, ועד שהוא מכפתר את הכפתור האחרון בחולצת המדים. גוש חונק את גרוני. אני זורקת את גופי על המיטה, מניחה את ידיי על בטני ומפנה מבטי לתקרה.

עוד מעט זה יסתיים. נארוז מזוודות ונשאיר מאחורינו את הלילות עם נדודי השינה לטובת הגשמת החלומות. רק עוד קצת.

לפני שאני שמה לב, צילו כבר מרחף מעליי. מדיו מתוחים על גופו, וריח חזק של הבושם האהוב עליי אופף את כולו. נעליו האדומות מצוחצחות ועוטפות את כפות רגליו. סיכת כנפי הצניחה וסיכת הלוחם מהודקות במקומן המדויק על חולצתו, והכומתה האדומה נחה בכותפת. האקדח האישי תלוי על מותניו, ורצועת רובה הסער חוצה את חזית גופו.

"אחזור מהר. אני מבטיח." הוא מנשק אותי בפראות נואשת, ואני נתלית עליו כמו ציוד מסוכן נוסף.

"אל תלך, אריק..." המילים מרחפות בינינו. שפתיי דבוקות לשפתיו, וידיי כרוכות סביב צווארו.

מדיו מתקמטים מעט כשהוא הולך לכיוון הדלת, בעוד אני תלויה עליו. "את לא תרגישי, וכבר אהיה פה שוב," הוא ממשיך לנשק אותי.

ידית הדלת מגרדת בגבי. "אני אוהבת אותך כל כך."

"ואני מאוהב בך, אשתי לעתיד. תתחילי לחשוב על השמלה לחתונה," הוא לוחש ומנשק אותי בעדינות, שוב.

אני מנתקת את עצמי ממנו בלית ברירה, והוא פותח את הדלת. "תשמור על עצמך, אריק שלי," אני לוחשת.

הוא יוצא מהבית, נשען על המשקוף ומנשק אותי שוב. "ביי, לני גולד," הוא קורץ וקורא לי בשם שבו קרא לי תמיד.

אריאל מנשק את שפתיי בפעם האחרונה וסוגר את הדלת, כאילו מרגיש שיהיה לי קשה לסגור אותה בעצמי.

אני נשענת על הדלת ומשננת לעצמי את המשפט שיעלי, בת דודתי, אמרה לי שוב ושוב מאז שהוא התגייס ליחידת המסתערבים המסוכנת. זה אותו משפט שעליו אני חוזרת כמו מנטרה בכל פעם שהוא הולך.

זה אריאל שלך, הוא חוזר תמיד.

פרק 1

שמונה חודשים לאחר מכן

אני יוצאת משדה התעופה בן־גוריון ונושמת את אוויר המדינה שבה נהרסו לי החיים. מחניק ומגעיל, וגם ממש חם כאן.

למה חזרתי?

אני מנערת את הראש, מנסה לשכוח את הסיבה, ועולה למונית הראשונה שעוצרת לידי. העדפתי שלא לספר לאיש שאני חוזרת. לא רציתי שיחכו לי עם בלונים בשדה התעופה. אין בחזרה שלי שום דבר משמח.

אני נותנת לנהג את הכתובת, עוצמת עיניים ומשעינה את ראשי על החלון. מן הרדיו בוקע קולו של סטינג, הזמר האהוב על שנינו. הוא שר את השיר Shape of My Heart והלב שלי מתכווץ. זה השיר האהוב על אריאל, והוא אמור היה להיות שיר החופה שלנו. גוש עולה מהבטן המתהפכת ומאיים לחנוק את גרוני. דמעה זולגת על מכנסי הג'ינס שלי, והלב שלי דוהר כמו סוס במסלול מרוץ. זאת הפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שאני מתרגשת באמת.

המונית עוצרת ברמזור אדום, ועיניי נתקלות בשלט חוצות ענקי. תמונה שלי מתנוססת עליו, ומעליה כתובה המילה 'היורשים', הסדרה שהצטלמתי אליה לפני שהכול קרה. הסיבה שאני חוזרת. שנה וחצי עברה מאז שהתמונה צולמה, וכבר הספקתי לשכוח ממנה. אני בוחנת את הבחורה שמוצגת על הפוסטר ושולחת לעברי חיוך רחב. היא נראית כמו מישהי אחרת. החיוך שלה נמחק ממני לפני שמונה חודשים. הניצוץ המאוהב והתשוקה בעיניים התחלפו בריקנות שאין לי מושג אם תחזור להתמלא אי פעם. מי ידע שעשרה חודשים לאחר שנשמע הקליק שבישר על הצילום, החיים של הבחורה יקרסו לתוך תהום שאין ממנה חבל הצלה?

אני יורדת מהמונית בכניסה לשכונה שבה גדלתי וצועדת בין הבתים הפרטיים לכיוון ביתי. אוויר צח יעשה לי טוב לפני שאפגוש בעברי. עיניי נודדות לבית משפחת גולד, שנמצא במרחק הליכה קצר, וידי מתהדקת סביב ידית המזוודה. חצי שנה הייתי לבד בלוס אנג'לס, ונראה שכאן כלום לא השתנה.

אני נעצרת מספר מטרים לפני שער הבית שבו גדלתי. המשפחה של אימא כנראה אוכלת ארוחת צהריים בחצר. אחרי הכול, ארוחת השבת של האחיות לבית משפחת שדה היא מסורת רבת שנים, והדבר השנוא ביותר על אדון אלי לוי, בעלה של אימא והבוס שלה. לפחות ככה התחיל הקשר ביניהם.

"לני?" קול מוכר עד כאב מפתיע ומצמרר אותי. יעלי מסתכלת עליי לרגע ארוך ומחבקת אותי בחוזקה. "מה את עושה כאן?"

אני עוצמת את עיניי ומתמכרת לתחושת הביטחון. היא היחידה שהייתה לצידי ותמכה בי ללא הפסקה בחצי השנה האחרונה. היא טסה אליי בחגים כדי שלא אישאר לבד, ודאגה להעניק לי תחושה של בית ומשפחה.

"נו, תגידי כבר משהו!" היא אוחזת בכתפיי ומנערת אותי.

הלב שלי דוהר, ופי נעול. מתחשק לי לצעוק, לקלל, לבכות, אבל אני לא מצליחה להוציא מילה, כמו כלואה בגופי.

"לני?" דאגה מופיעה במבטה.

"לא בא לי להיכנס לשם," אני אומרת בקושי, כאילו שיניי יישברו אם אוציא כמה מילים מחורבנות מהפה.

"רק תגידי לאן, ונלך." אחיזתה בכתפיי מתרופפת, והיא מלטפת את שערי בעדינות האופיינית לה.

"לא יודעת. לא בא לי להיות כאן. לא בא לי שיחקרו אותי, לא בא לי לראות אף אחד. אני רוצה לחזור לאל־איי. להיות לבד, בשקט." הדמעות חונקות אותי.

יעל מביטה ישירות לתוך עיניי. "אז בואי נלך."

"אבל אין לי לאן ללכת. את לא יודעת?!" אני משחררת את ידית המזוודה, והיא נופלת בקול חבטה שמדגיש את הזעם שזורם בי. "אני שונאת את המדינה הזאת, שונאת את המקום הזה!" אני מתיישבת על המדרכה הרותחת, מושכת את ברכיי אל החזה ואוחזת בראשי.

יעל רוכנת מולי, מחפשת את מבטי. רק כשעיניי נתקלות בעיניה, היא עוטפת אותי שוב בחיבוק עוצמתי ויודעת שזה הדבר שאני צריכה יותר מכול.

קול נשמע מאזור הבית, ואני מרימה את ראשי במהירות. בפתח השער עומדת המשפחה המורחבת שלי ומביטה בי ברחמים. אני מנסה לשאוף, אך האוויר לא נכנס לריאותיי. הכול מסתחרר סביבי, הראש שלי כבד, ורעש עמום של המולה מיותרת נשמע.

"למה לא אמרת שאת מגיעה?" אימא מביטה בי ברחמים.

אני לא צריכה את הרחמים שלה. לא עכשיו. לא היום. "כי ניסיתי להימנע מכל החרא שהיה כאן קודם," אני לוגמת מהתה הרותח, והוא שורף לי את הגרון. "כולם עדיין כאן?"

היא נאנחת בכבדות, כאילו גם היא מעדיפה שילכו. "כן. הם דואגים."

שתיקה מעיקה נמתחת בינינו — השתיקה שמאפיינת את הקשר שלנו — עד שדפיקה נשמעת על הדלת.

"איך את, נוני?" יעלי נכנסת. אימא שלי מתחמקת ובורחת מהחדר, כרגיל, ויעלי מתיישבת במקומה.

"בדיוק כמו שאני נראית." אני מנסה לחייך. השריר הזה עדיין עובד בכלל?

"אני רואה שהיא עדיין על האצבע שלך." היא משלבת את ידיה ומחווה בראשה לעבר טבעת האירוסים. היא הייתה הראשונה והיחידה שראתה אותה על אצבעי.

"ילצ'י, שחררי."

היא משלבת ידיים, שותקת ומשפילה מבט.

"מה את מסתירה?" אני בוחנת אותה.

"אני?" עיניה הכחולות בוהקות ולחייה סמוקות. "אני לא מסתירה כלום..."

"נו, אני מכירה אותך ואת הידיים השלובות שלך. את נראית שמחה. ספרי כבר, אני לא עשויה מחמאה." אני מזייפת חיוך.

היא משחררת את הידיים. טבעת זהב עם יהלום קטן מנצנצת על האצבע שלה, והיא ממהרת להסתיר אותה שוב.

אני מניחה את הספל על השידה ומשליכה את עצמי עליה בחיבוק. "מזל טוב, ילצ'י, באמת הגיע הזמן!" אני מנשקת אותה על הלחי, והיא מחבקת אותי בחוזקה.

מגיל צעיר הייתה לנו תוכנית עם יעדים מדויקים — למצוא את אהבת חיינו ביחד, להתארס ביחד, להתחתן ביחד, ולגדל יחד ילדים, שיהיו בני דודים והחברים הטובים ביותר, כמו שאנחנו גדלנו.

"חיכיתי שתחזרי כדי לספר לך." היא נאנחת בשקט.

"סליחה, ילצ'י, שלא הייתי פה עבורך ברגע המאושר ביותר בחיים שלך. סליחה על הכול."

"אוי, תסתמי כבר," היא חונקת אותי בחיבוק. "קדימה, תחליפי בגדים ובואי נלך לצחוק על החפירות של דודה אסתר בברנץ' המשפחתי."