מהסוף להתחלה

מחיר היותה

מִשָּׁם

״כַּאֲשֶׁר הַמִּפְלֶצֶת לוֹקַחַת אוֹתִי

אֶל הַמְּקוֹמוֹת הַחֲבוּיִים הָאֲפֵלִים,

אֲנִי מוֹשֶׁכֶת קֶרֶן, לְטַפֵּס עָלֶיהָ,

מִשְּׁמִי, שֶׁאַבָּא נָתַן בְּבֵיִת־הַכְּנֶסֶת

בְּהֶתְאֵם לַמִּנְהָג, בַּשַּׁבָּת לְאַחַר הֻלַּדְתִּי

לָקַח זְמַן לִרְשֹׁם: אוֹרָה־נֶחָמָה

אֲנִי

כְּבָר רְחוֹקָה מְאֹד -

מִשָּׁם״

״רצפת הזמן״ | אורה עשהאל

(ספרי עתון 77, עמ׳ 25, 2006)

מפגש גורלי או דיבוק צא

המקום שבו מתרחש סיפורנו התאים לנשמת נפ״ש¹. הסופרת המֵתה נחמה פוחצ‘בסקי לא חיפשה רבי קומות מהודרים. היא העדיפה מקום עם אווירה וזיכרונות. שִעמֵם לה על הגבעה בבית הקברות בראשון לציון, אף כי הייתה מבּין מייסדי המושבה והיו לה הרבה קשרים ופעילויות בבית הקברות ומחוצה לו. לעתים נערכו בבית העלמין לוויות, אזכרות וגם מפגשים משפחתיים של רוחות המתים.

נפ״ש זכתה להיקבר בסמוך למיכל בעלה. הוריה בלומה ויונה צבי, השוכנים באחוזת קבר מגודרת בסמוך, הם הנשמות העתיקות ביותר בשבט. הוריה נוהגים לבחור את הלילה שלפני יום הכיפורים, להקיש בו על המצבות ולקרוא להתכנסות. נכדתה יונה סמוכה אליהם היות שהלכה לעולמה בגיל עשרים ושתיים, לאחר שילדה את בתה היחידה אורה נחמה. כך התווספה אליהם רוח צעירה. הורי יונה עדה ועשהאל הגיעו לשכון בבית העלמין רק שנים רבות אחרי בתם, ושלושת אחיה זכו לאריכות ימים של ממש. ההתכנסויות האחרונות של נשמות קרובי המשפחה נראו לנפ״ש המוניות. כל כך הרבה נשמות מתים ורובן זקנות. היא חיפשה נשמות צעירות, חיות.

לאחר ששׂרידיה הגשמיים של רוח נפ״ש שכנו כשמונים שנה בבית הקברות, החלה לסדר לעצמה יציאות אל תוך החיים. היא הכירה את בית הסופר שעל שם שאול טשרניחובסקי בתל אביב. אווירתו ותמונותיה, המופיעות על כתליו, קסמו לה. בתמונת הסופרים, שמאחורי כיסא המנכ״ל, היא מצולמת עם ביאליק. תמונה מיוחדת שלה תלתה נינתה באולם הקטן, כדי שתהיה גם תמונת סופרת בין תמונות ופסלי הסופרים. באחר הצהריים המסוים הזה סבבה בבניין כדי ללכוד את נינתה אורה נחמה. בערבים הספרותיים עם ההקראות, הנאומים, המוזיקה, ומפגשי הרֵעים, ראשה של הנינה של נפ״ש היה נתון לאחרים.

בית הסופר מתאים יותר לנִשמות הסופרים המתים מאשר לנשמות החיים. העובדה שלא שופץ, אף על פי שהוגדל ושוּנה מאז הקמתו, שחלה עוד בטרם ההכרזה על מדינת ישראל, מייחדת אותו מכל הסובב. אין בו מעליות, לא משטחי נירוסטה, שירותים מהודרים, רצפות שיש, תאורה וריהוט עדכניים. קירותיו ורצפותיו שחורים, רהיטיו ממורטטים, והשירותים שלו, שאכן שופצו בחיסכון, מתפקדים בקושי.

יותר מתריסר שנים סובבת נשמת נפ״ש בבניין - בפרוזדורים, בחדרים, בארונות ובתיקים, אפילו בתיקיות המחשבים. ההוצאה לאור של הרומן שלה משכה אותה לבית הסופר. מרתק אותה לקרוא ולראות את ההתקדמות הזאת, כשבמקום לכתוב בציפורן ודיו, מקלידים. להבחין באותיות מרצדות על מסכים. לקרוא סימנים מוצפנים. והעובדה שמזכירים את שמה וקוראים את מה שכתבה, זה בכלל! הייתה לה התרגשות עצומה כאשר הרומן ״במדרון״ פרי עטה יצא לאור, לאחר שהיה גנוז כשבעים שנה. היא לא ויתרה על נוכחותה בהשקת הרומן שכתבה, במוזיאון בראשון לציון ובאירועים בבית הסופר בתל אביב. כך גילתה שיותר מעניין להסתובב בבית הסופר מאשר להיות בבית הקברות. היא מבינה שמדברים עליה גם באוניברסיטאות, אבל מסובך להגיע עד לחדרי ההרצאות, להתפזר. אף כי אינה תלויה ברמזורים ובפקקים, לא פשוט עבורה להגיע למקומות. כאן הכול במקום אחד וגם בתל אביב חגגה בהתרגשות את השקת הרומן שכתבה. נכון שהייתה בבית הנינה בהרצליה, כשזו ישבה עם בן דודהּ, הנין עצמון, לצרף את טיוטות הגרסאות של הרומן שלה ״במדרון״ שסוף כל סוף נולד. הרי הם לא מצאו את גרסתה האחרונה, החבויה אי שם – כנראה במוזיאון בראשון לציון. הנינים שלה כאילו שהרגישו בנוכחותה, אף על פי שלא הסגירה את עצמה. היא העדיפה להשפיע על צירוף הגרסאות לשלמות, בצורה סמויה, מבלי להתגלות.

חוויה עצומה הייתה לה לנפ״ש כשנודע שבנה עֲשָׂהאֵל משורר. הוא נותר בחיים לאחר ששני התינוקות הראשונים שילדה מתו במחלות, בתנאים הקשים ששׂררו ביישוב הנבנה. והנה − הוציאו את שיריו לאור בספר. והוא, שהיה גנוז, נחשב למשורר הצבר העברי הארצישראלי הראשון. הכיצד לא? הן ינק וצמח בבית שדיברו בו עברית בלבד! היא שמעה שוב ושוב את השם עשהאל, שבו בחרה נינתה כשם העט שלה, כאות תודה על שלקח אותה וגידל אותה בבית הישן. מובן שהנינה לא יכולה הייתה לדעת, כשאימצה לעצמה את שמו, שהותיר אחריו שירים. אבל במשך הזמן גילתה את שאפילו נפ״ש עצמה, אימו הורתו, לא ידעה בעודה בחיים. לאחר שנודע לה, התעצמה אצלה הסקרנות להתחברות לנינה הזאת.

בעולם שמעֵבר הסבירו לנשמות שמסוכן ליצור הילה סביב המוח החי ויש לשמור מרחק. אבל היא לא כל כך התאפקה ולפעמים התקרבה לנינה, רצתה ליצור עמה קשר. נכון שהסיפורים והרומן שלה כבר אינם חבויים, נכון ששירים של בנה עשהאל נקראים ואפילו הולחנו. היא מודעת למאמרים, למִשדרים ברדיו, ולחשיפה בדבר החדש הזה, שקוראים לו אינטרנט, על העשייה שלהם. אפילו הולכים להוציא על שמה בול ומעטפה בשל היותה אישה פורצת דרך. היא מסוחררת. אבל עדיין זה לא אותו הדבר. זה לא אישי. אין שם שיח של ממש. היא רצתה לדבר עם הנינה החיה הזאת נפש אל נפש. הרוח עם החומר. המֵתה עם החיה. אולי אפילו להודות לה על שהיא מקבלת חיים כאלה אחרי המוות.

הסופרת החיה, הנינה, רצתה הפעם להתבודד. לנקות את הראש. היא מצאה מפלט בחדר המשמש לישיבות ועד אגודת הסופרים. ליד אותו שולחן ענק וכיסאות מרופדים מצופים כיסוי דמוי עור, משופשף, הייתה תמיד עם קבוצת אנשים. לעתים כאישה היחידה - כך היה בישיבות ‘הפורום הניהולי‘. בדרך כלל יצרו הישיבות המִנהליות מצבים של לחץ. גם כאשר האווירה הייתה נעימה ושפעה חיוכים ולחיצות יד בצד תה, קפה ועוגיות, רבים היו הדברים הסמויים מהגלויים. הנושאים שדנו בהם היו כמעט תמיד ללא פתרון נראה בעין. הדיונים הובילו למבוי סתום. היו לא מעט תרחישים קשים, צעקות, טריקת דלת, האשמות. היא ידעה שעליה להתנתק מהסביבה הזאת, שהיא שרויה בה יותר מעשור. מציאות של מפְּחי נפש שחורשת אצלה תלמים של כאב. תהליך שבו התַחרות מחזקת קנאה ומדנים, ומאבקים של כוח מביאים לכך שהרוע האנושי מבצבץ. מזל, מזל ממש שהתאפשר לה להיות באותו חדר בסדנת כתיבה עם סופרת נערצת שהיא מעל כל ההבלים, ושהכתיבה בלבד מכוונת אותה. הן את זאת חיפשה הנינה. היא שמחה להיות באותו מקום באווירה שונה לחלוטין ונותרה בחדר כשהשאר הלכו.

בדיוק באותה עת הייתה שם גם רוחה של נפ״ש. היא זכרה שבימי שני הנינה מגיעה לסדנה וקוראת סיפור שכתבה. נפ״ש נרעשה כאשר שמעה את הנינה קוראת את ״דיבוק צא״. בקושי סיפור, הר של עובדות המביעות תסכול ורצון עז להסתלקות שלה - של נחמה פוחצ‘בסקי המתה, מחייה שלה, חיי נינתה, ולשינוי. ״למה היא כל כך כועסת עליי? מה? לא טוב לה שאני בראש שלה?״ נשמת נפ״ש הסתובבה בחדר הסדנה עד שאחרון המשתתפים עזב. הנה - היא יושבת לבד. הנשמה נכנסה לראש האישה החיה למרות האזהרות. זו שׂמה ידה על רקותיה, נשמה עמוק, כיסתה בידיה את עיניה ונאנחה.

״אל תיבהלי, אין כאן איש מלבדנו״, שמעה הסופרת החיה את הקול הדובר אליה. קול זקן, רועד, מזכיר לחישה של מעשן כבד או מי שחולה בסרטן הגרון. ״אולי כדאי שנדבר, את ואני. למה את רואה בי דיבוק ורוצה כל כך להיפטר ממני? שתֵינו נשים כותבות ויש לנו כל כך הרבה דברים משותפים״.

הקושי הגדול הוא אישיותה של סבתא רבתא נפ״ש הזוכה להערצה. היא הייתה שפוטה של הפעילות הציבורית שלה, רצתה לתקן את העולם. סבתא נחמה הצליחה ברבים ממאבקיה, כשם שהצליחה במאבק לתיקון מעמדה של האישה ולזכויות ההצבעה לנשים, עד ל‘ועד הלאומי‘ הגיעה. הנוכחות של סבתא נחמה בגופים, מוסדות, ועדים, היחלצותה לעזרה לנזקקים, כל אלו פגעו באיכות חייה ובבריאותה, עד שלבה נפגע וחייה נקטעו מוקדם מדי. היֵשות הזאת לא נתנה לעצמה די מקום לאהבה. קודם בגלל העקרונות העבריים והציוניים, כשוויתרה על התאהבות באציל רוסי שהשתגע אחריה. אחר כך ביחסים המאופקים מדי עם בן דוֹד שחיזר ונזקק לתשומת לבה, כשכבר הייתה אשת איש. הגרוע היה שעם בעלה, שאהב אותה בטירוף, היו לה יחסי תחרות שלא נתנו מקום לרוך. הדבר גלש לאווירה בבית וליחסים עם הילדים. הייתה שם קפדנות קשה. הדבר המתסכל בחיים שלה היה ההימנעות מכתיבה, הדבר שכה רצתה בו, לטובת מה שנראה לה חיוני. חוסר האפשרות להתמסרות מחלטת לספרות היפה מירר את חייה. הסופר משה סמילנסקי כתב שפניה היו ירוקות. מובן שלא בצעירותה. היא רצתה לכתוב. רק לכתוב. הפריע לה הסחרור של חיי היום־יום כאישה נשואה, כאם, כאיכרה האחראית למשק והתנהלות ביתה. הנורא ביותר, מבחינת הסופרת שהייתה, היה שרתמה את כשרונותיה ומִרצהּ לחיי הקהילה.

הסופרת החיה שפשפה את רקותיה ופסקה: ״תמיד נזקקים לדמות חזקה, חרוצה, מיישֶׂמת, עם יושרה, מסירות והיגיון חד כתער. ההיגיון הזה משתלט כל פעם מחדש על המילים שנִטוות בתאי המוח, המתחברות לשירים ולסיפורת. מי שמחויבת לציבור ולעשייה למען הכלל ישֵנה מעט, והחלומות שלה מתכווצים. המילים הספרותיות שרוצות לפרוץ, ננעלות כשעוסקים במכתבים רשמיים, דוחות וישיבות. הן לא מוצאות לעצמן מרחב ביטוי. אני השלמתי את מנין שנותייך. כבר לפני שתים־עשרה שנה מלאו לי שישים וחמש. הגיע הזמן לשחרר אותי. הייתי רתומה כאן בדיוק כמניין השנים האלה. לפניהן הקמתי את הארגון של היוצרות, גם כן בגלל הדחף הפמיניסטי שלך. כבר לא נותר לי זמן חיים. אין לך רחמים?״

נפ״ש לא רצתה לקלקל לנינה שלה, שקיבלה את שמה, נחמה. עוד סיפור שידועה רק אחריתו ודברי האומרים ״נכון היה לתת לתינוקת את השם של הסבתא מלכתחילה ולא כתיקון, לאחר מעשה, להוסיף שם שני״. הם כמובן לא ידעו שאביה של אורה עלה לתורה בשבת לאחר הלידה, לברך ולתת לה את השם שבחר בו. כשראה שיונה רעייתו חולה וסובלת, חיכה לשבת, עלה שוב לתורה והוסיף לתינוקת את השם נחמה. אבל נשמת נפ״ש הייתה עסוקה באירועים הנוראים הקורים באגודת הסופרים העבריים, המטלטלים את שלוותה. הסופרת העברייה הראשונה לא יכלה לסבול את זה. היא הייתה רוצה שבית הסופר ישופץ ויפרח, כמו בית שי עגנון בירושלים, ובית חיים נחמן ביאליק בתל אביב. היא הייתה רוצה שיהיה תקציב ותהיינה הסכמות. אבל מה שקורה ממש גרוע. היא קוראת בניירות ובקבצים ושומעת את הנאמר בישיבות ובשיחות. הכול מזכיר את שהיה בזמנה. ויכוחים וחילוקי דעות ומאבקי כוח. אין כספים להתנהלות השוטפת ולביצוע היוזמות, ובעיקר הסיפור העתיק יומין שהם קוראים לו ״אגו״. המציאות כבר חדשה ועדיין כל אחד רוצה, צריך, חייב, מוכרח, ששמו יתנוסס והוא יוכר ויוכתר. משתפים אינטרסים ושוכחים את הכללי בהשתעבדות לפרטי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*