ליצנים במדרחוב וקפיץ למזמרה

סלט חסה

"תשמע שאול, נראה לי שהרסנו לבן־אדם הזה את החיים".

*

הדוור באזור שלנו מגלה רגישות לקטנות: דואר שנראה בעיניו נטול חשיבות מושחל ישירות לתיבה, אך מה שנתפס בעיניו כבעל חשיבות גבוהה פוסח על התיבה וננעץ בחריץ שבין המשקוף לדלת. את צו המילואים האחרון שננעץ באותו חריץ שבין המשקוף לדלת לא אהבתי, אבל התנחמתי בידיעה כי בשל גילי המתקדם, מדובר בצו מילואים אחרון בהחלט.

מוקדם בבוקר ביום ההתייצבות מתבצע ניסיון נואש להיכנס לתוך המדים שנותרו ברשותי מאז השחרור משירות סדיר. נוח להאשים את המכנסיים והחולצה הצבאיים שהתכווצו במהלך השנים. את האפשרות האחרת, הפחות נעימה, עדיף להדחיק. מכל מקום יש להתעודד. המדים נלבשים בסופו של דבר, ושבוע מילואים קצר ואחרון יחלוף בוודאי כהרף עין.

הנהג ואני מתיישבים בקבינה של המשאית. שכחתי את שמו של הנהג. אולי אריק? השיירה הצבאית שלנו נעה ומתקדמת באיטיות מכבידה. הנוף משתנה. את שולי ההרים מנמרים עכשיו כפרים עם צריחי מסגדים ירוקים וזקורים. בהמשך, מבני אבן אדומי גגות ודגלים ענקיים סוערים ברוח. בשיירה כמה עשרות משאיות, ג'יפים מצוחצחים ונגמ"שים על גלגלים. הנסיעה איטית. לא ברור לאן בדיוק, מה היעד, מתי נגיע בכלל, מה הלו"ז. אי ידיעה היא חלק מההוויה. בינתיים השמיים מאדימים, מתחיל להחשיך. ממשיכים כברת דרך נוספת, סוחטים את שארית היום. ניתנת הוראה: השיירה מאיטה. נעצרת. החשֵכה סמיכה. ג'יפ החלוץ פונה ויורד מהכביש שמאלה, ואליו נצמדים הג'יפים האחרים, הנגמ"שים והמשאיות. ממשיכים בנסיעה איטית מהוססת. הנהג ואני מטולטלים על המושב. נוסעים על דרך עפר. הראות גרועה, אבל אנחנו מזהים משהו: השיירה מתמקמת בשדה ענק. שורות צפופות של צמחים בלתי מזוהים. האדמה מתחת לצמיגים רכה ותחוחה. מה העליות והירידות הללו? תלמים? די... אנחנו תשושים... רוצים לאכול משהו. לתפוס תנומה.

מסתפקים במנות קרב. אין אפשרות לחמם את הלוּף בקופסה, והלחם הוא מאתמול. הרעב מכריע. הכול נטרף. גברים שאינם צעירים עוד השכימו קום, יום שלם נוסעים ונוסעים. מתים לישון. הנהג ואני נוטשים את הקבינה ועוברים לחלק האחורי של המשאית. שתי שמיכות צמר גס ומגרד. ישנים שינה עמוקה על מצע המתכת. מנותקים מהרעש וההמולה השוררים בחניון הזמני.

מתעורר מוקדם. יודע שחלמתי, אבל לא זוכר מה. מתרומם מהמצע הקר. מסיט את הברזנט הלח, יורד בכבדות בסולם הברזל של המשאית. הקרקע רכה. מתמתח. אור רך של שחר. עדיין שקט בחניון הלילה. הכול ישנים. מחפש מקום להשתין. מטושטש לחלוטין. עיניים חצי עצומות. מביט קדימה... לעזאזל... למה אני משתין על חסה? מאיפה צצה לי כאן חסה באמצע הלא־כלום?

מנסה לדחות מחשבות בהירות וצלולות מדי. זיכרון אמש נאבק בעיניים הטרוטות ובמוח שעובד עדיין בהילוך איטי, אבל התמונה צפה: נדמה היה לי שנכנסנו בלילה לשדה ענק שיש בו גידולים בשוּרות... וצמיגי המשאית כמעט שקעו באדמה התחוחה, והיו הבדלי גובה בקרקע... תלמים... וטוב שלפנינו נסעו הנגמ"שים הכבדים, כובשים מעט את האדמה הרכה.

מאיפה צצה לי כאן בדיוק החסה הזאת, שנראית מרוחה ודרוסה? ומה עושות כאן בכלל כל החסות הללו שמוטלות מעוכות מסביב. כן. עכשיו אני בטוח שאנחנו חונים בשדה חסות. משהו מבהיל. שדה ענק, טחון במאות צמיגים. סלט ענק של חסות מתובל בעפר וטפטפות קרועות.

גם הנהג מתעורר משנתו. שכחתי את שמו. אולי אריק? מה קורה? הוא שואל באמצע ירידה גמלונית בסולם הברזל, מה זה המקום הזה? הוא עומד לרגע, מביט בעניין בסביבה הקרובה. ממשיך לדבר אליי. יותר קובע עובדות מאשר שואל. תגיד, ראית מה הולך מסביב? אני לא מאמין. תראה איזה חורבן. דפקנו להם את כל הגידולים. בחיים לא ראיתי כמות כזאת של חסות. תגיד לי, החמור הזה לא ראה שאנחנו עולים על שדה מעובד? לא מצא לו מקום מוצלח יותר לחניית לילה?

אני לא עונה.

אמרת לי שאתה מכיר את המג"ד, אתה חייב להגיד לו משהו בעניין הזה.

שוב אני שותק. מביטים סביב. על גבול השדה במזרח עומדים שלושה ילדים ושני נערים בוגרים. כל החמישה בתנוחת גוף רפויה־אדישה, כולם שלובי ידיים. סוקרים את כלי הרכב שחונים בערבוביה גדולה. לפעמים אחד או שניים מדברים בקצרה, מביטים נכוחה.

נגמ"שים מפעילים מנועים. עשן שחור וצחנת שמן שרוף.

ג'יפ עוצר לידנו. שאוּל המג"ד. מה קורה? הצלחתם לישון קצת, חבר'ה? אִלתרנו כאן שולחן אוכל. בואו, תשתו קפה ויוצאים.

שאול... סליחה על הרגישות. הסתכלת מה קורה מסביב? הרסנו לאדם הזה את כל השדה.

לא שמתי לב כשירדנו מהדרך... וכששמתי לב היה כבר מאוחר... לא חושב שמישהו יעז להתלונן...

הילדים והנערים שעומדים על גבול השדה מצחקקים בינם לבין עצמם. טוב... אם זה כך אז אין מה לדאוג. הם נראים אדישים עד מרוצים. למה הקפה צריך להיות כל כך דליל וחסר טעם? ומאיפה הגיעו הביסקוויטים העבשים האלה? בוא נעזוב את זה. גועל נפש אחד גדול.

השיירה מסתדרת בטור בקצב איטי. שוב נעצר לידנו הג'יפ של שאול המג"ד. מסמן לי לפתוח את החלון. אתם נפרדים מהשיירה ונוסעים דרומה למחנה. את המכתב הזה אתם מוסרים לסגן אלוף פ'. נמתין לכם ביישוב ר', שישים קילומטר צפונית מכאן.

השיירה מתחילה להזדחל צפונה. אני והנהג ממתינים רגע או שניים, עולים על השביל הכבוש באמצע סלט החסות והטפטפות המעוכות, מגיעים לכביש. אתה פונה ימינה... אל תתבלבל. הנהג מביט בי בזלזול. תגיד, אני נראה לך מטומטם?

נוסעים כעשר דקות. נדמה לי שאני שומע קולות מתכתיים מהצד שלי. שמע... משהו כאן דופק... שידפוק, הוא עונה. מה אני נראה לך, מכונאי?

ממשיכים בנסיעה. הנוף נעשה הררי. הנקישות גוברות. הרוח קרה. אני סוגר את החלון. שמע, כדאי לעצור לבדוק מה קורה. עזוב, עונה הנהג, כבר מגיעים לבסיס.

אחרי המשפט הזה לא זכור לי יותר דבר.

*

בתחילה אלה קולות רחוקים. אני חושב שאני מזהה את קולם של בני המשפחה. הקולות עמומים. מנסה לפקוח עיניים. מה קורה? מדוע העיניים דבוקות? מגרד לי ביד שמאל. אני מנסה להניע אותה. הוא זז... הוא זז... נשמע קול מוכר מאוד. הלשון שלי יבשה ותפוחה, ממלאת את כל חלל הפה. מנגבים לי את השפתיים בצמר גפן רטוב. מת מצימאון. מה השטויות האלה? מבקש לשתות, אבל פולט חרחור. תירגע, תירגע בבקשה, עדיף שלא תתאמץ. מה לא להתאמץ? מה רוצים ממני? מה אני עושה כאן בכלל. תנו לו. תנו לו. אני מזהה את קולו של שאול המג"ד. שאול, מדוע אנחנו לא בתרגיל? שאול הוא חבר שלי. הוא פה. שאול, שאול, מה קרה לי? ואיפה הנהג מהמשאית, שכחתי איך קוראים לו... אולי אריק? אני מדבר, אבל לא מצליח להגות את המילים.

יד מיובלת נוגעת לי בפנים.

שאול? זה אתה?

תירגע, בבקשה תירגע, אם אתה שומע ומבין, תזיז אצבע ביד שמאל. יד שמאל, זו היד המגרדת, ולמה לא ביד ימין? קולות שמחה: הוא הזיז, הוא הזיז. שאול, תספר לי מה קרה, ואיפה הנהג? מצליח לפקוח עיניים. קולות צהלה והתרגשות. עדיין המראה מעורפל. השפתיים שלי נעות: מה עם הנהג? קול לא יוצא אבל מישהו קורא את התנועות ומתרגם. הוא שואל מה קרה לנהג.

לא חשוב, זה קולו של שאול המג"ד. אני לוחש: צריך לברר לגבי הנהג. העיקר שאתה בסדר, אומר שאול. כמעט הגעתם לבסיס עם המכתב, התפרק לכם הגלגל הימני של המשאית, האומים עפו מהברגים והגלגל השתחרר... היה קשה לחלץ אתכם מהמשאית ההפוכה. הנהג... לא יודע איך זה נגמר איתו. בודקים למה התפרק הגלגל. אולי לא הידקו מספיק את החיבורים. אמרו שיש אפשרות שמישהו פירק בלילה את האומים מהברגים.

נרדמתי.

*

נורת הפלואורסצנט מכאיבה לי בעיניים. שקט מאוד בחדר. אחות נעימה מטפלת בצינורות. מישהו מלטף לי את גב כף יד שמאל. הבן שלי. אני מביט בו. בשנים האחרונות הוא רציני ומאופק. פעם הוא היה ילד שמשתולל מצחוק. איך אתה מרגיש, הוא שואל. אני מרחם מעט על עצמי. מחייך אליו חיוך שבור. איפה יד ימין לעזאזל?

הוא אומר לי משהו בשקט האופייני לו.

לא שמעתי... אתה מוכן לחזור?

אמרתי שאתה אוהב סיפורי חיים עם צדק פואטי.

מקלף התפוזים

בניגוד לציפיות, דוֹד יוחאי מגיע בכל זאת להלוויה של אימא.

מסביב לתל העפר, מישהו מספר בשבחיה. דוד יוחאי מפתיע ומצטרף לאבלים, ששולחים בו מבטים המומים. האיש הרי אמור להיות מאושפז בבית החולים! הוא מנצל חוסר ריכוז של הצוות במשמרת, חומק באין מפריע כדי להגיע לטקס הקבורה של אחותו, ואז, בדיוק באמצעו של הספד מרגש במיוחד, צונח מחרחר ומעולף. אמבולנס מוזעק, אוסף אותו אל קרבו ומחזיר אותו בדחיפות לבית החולים. כמו שצץ במפתיע כך נעלם, אבל הריח שלו, ריח תפוזים מקולפים, כבר תפס לו מקום בחלל שלידי. עדיין מחניק אותי גם כשהוא כבר לא כאן. עדיין גורם לרעד של אימה ודפיקות לב מואצות, עדיין עיניי דומעות, ולא בגלל הרסס החריף שפולטת הקליפה.

תמיד שרוע על ספה בתנוחה נצחית מופקרת, ולא משנה על איזו ספה ובאיזה בית. כך זכוּר דוד יוחאי. רגליים ארוכות מוטלות על שולחן שברירי בסלון, נעלי הסירה זרוקות על השטיח, גרביו מושלכות לצד נעליו. עכשיו הוא מניע בתנועות מתיחה את אצבעות רגליו, מאוורר אותן. ראשו שעון בנינוחות לאחור, וענן ספירט עולה מִנְּחָש קליפת התפוז המסתלסלת מלהב הסכין שביד ימינו. כך הוא מקלף תפוזים, בתנועה סיבובית מתמשכת מקוטב צפוני לקוטב דרומי, בסגנון הקילוף של העצלנים.

ההלוויה הזו התקיימה כבר לפני יותר מעשר שנים.

*

צלצול פתאומי של הטלפון הקווי. בדרך כלל הטלפון הזה דומם לחלוטין. גם אני כבר לא רגילה לצלצולים שלו כאן בבית. שקועה לי מול המחשב בחיפוש מתסכל אחרי איזו פואנטה מוצלחת לסיפור שלא נגמר. העיניים צורבות, המכשיר מזדעק מפינת השולחן, כבר נאמר שהעניין נדיר.

שלום. שלום. כן בבקשה? אפשר לדבר עם דורין? כן, מדברת... מי רוצה אותה? הקול נשמע לי מוּכר, ואולי דווקא בגלל זה אני מתאמצת באופן מלאכותי, אולי מגוחך, אולי מוצדק, לא לזהות ולא להיזכר.

צחוק פרוע. אחר כך משפט הומוריסטי המוּכר לי מצוין מהימים ההם שלפני שניים או שלושה עשורים ואולי יותר. בכל זאת אני נדהמת. זה דוד יוחאי?! מאיפה צצת פתאום? עבר המון זמן... מה קורה איתךָ דוד יוחאי? הוא שוב תוקע איזה חיקוי מהימים ההם ושוב פורץ בצחוק פרוע, משעשע את עצמו, מרוצה מעצמו. הבל ניחוח תפוז מקולף פורץ מהטלפון. רסס חריף ניתז וצורב עיניים, נחש כתום של קליפה מסולסלת.

אני מבקשת להדחיק את הריח המצמית. חומקת אל חישוב שנים זריז — כן, עשר שנים חלפו מאז ההלוויה של אימא. לא היה לי איתו שום קשר מאז. בקבר של אימא מבקרים פחות ופחות. בקבר של אבא, שנמצא במקום אחר, מבקרים מעט יותר. בשני המקומות אבן הגיר מאפירה, והרוח המכה כאן בהר ממשיכה ללטש את חלוקי האבן.

הוא מתחיל לספר: עד לא מזמן הכול היה מצוין... את יודעת... באוגוסט הייתי בן שמונים ותשע, ועד לפני שנתיים עוד היה לי מָנוי לפילהרמונית, ומנוי לבריכה... הייתי עושה עשר בריכות כל בוקר, מטייל בהרים... יום אחד לא הייתי זהיר, נפלתי... לא, לא בהרים, דווקא בחדר המדרגות. נו, היית מאמינה? בסך הכול שלוש מדרגות. מאז הכול בזבל! אני, כמו שאומרים, שבר כלי. אבא שלךְ היה אומר ביידיש — עוֹבֵר־בּוֹטֵל. אני לא יוצא ולא מתַפקד. רגע, רגע, אז איך אתה מסתדר? אתה לבד? לא, לא. יש לי הודי, לא תרנגול הודי... חה, חה, חה. הודי נחמד. דווקא בן אדם טוב, הוא גר כאן, וישן כאן, ואוכל כאן. בלעדיו לא הייתי מסוגל לחיות.

מאזינה בקשב רב. מנסה לאתר שינויים בחיתוך הדיבור. לא. אין שינויים. הוא מדבר באופן רהוט וצלול, גם אם לועס את המילים באיטיות לא מוּכרת אבל אולי צפויה. כבר בן שמונים ותשע ונשמע צלול לחלוטין. איזה יופי. הלוואי על כולם זִקנה כזאת. ושוב פורץ ללא שליטה ריח התפוזים המקולפים. אני מנסָה לא להיזכר בדברים הקשורים בו. זה לא הזמן להיכנס עכשיו לעניינים האלה. מה הטעם לחטט במקומות שאינם מגלידים? אבל ריח התפוזים והקליפה הכתומה אינם מניחים. נזכרת בהלוויה של אימא. כמעט חדלה מלהקשיב לו. נזכרת באנשים מסביב לתל העפר. רואה אותו מתמוטט וגונב לרגע את ההצגה, שומעת את הסירנה של האמבולנס. בכל הזמן הזה, כשהזיכרונות מתעתעים כרצונם, הוא אינו שותק לרגע. ריח תפוזים מציף עד בחילה... והקליפות המסתלסלות מתלפפות סביבי. בקושי מצליחה להרגיע את עצמי כי הקבס מטפס, ובעוד רגע הזיעה הקרה תכסה את המצח, והוא ממשיך לספר ולספר. אני ממתינה לפסק זמן במלל האין־סופי כדי להצליח להשחיל משהו, להיזכר בצוותא באימא, שהייתה לו אחות בוגרת במשפחה, והוא הרי אחד הצעירים. לשתף אותו בגעגועים שלי אליה, געגועים שאינם פוחתים למרות השנים, אבל הוא מרוכז בעצמו, עד שקולו מתרומם ונעשה פתאום ענייני, נמרץ ותובעני, והוא שואל:

תשמעי דורין... לאן נעלמו אימא ואבא? איפה הם גרים עכשיו?

אני מתקשה לעכל את מה שהוא שואל. בשיא הכּנות והטבעיות הוא שואל היכן גרה אחותו, שבהלוויה שלה לפני עשר שנים הוא נכח ואפילו התעלף באופן דרמטי.

מצטמררת. מה יש בשאלה הזאת שמטלטל כל כך? אולי זה כמו לפגוש ולדבר עם מישהו קרוב שאני מכירה היטב, ואז, בשנייה אחת להבין שמולי עומד בעצם מישהו אחר? כביכול הוא מישהו מוכר אבל בעצם כבר זר ושונה. קצת מבהיל, אני בכל אופן נבהלת. ואיך עונים על שאלה כזו? לאן נעלמו אימא ואבא? והיכן הם גרים?

או... הינה, בינתיים התרנגול ההודי שלי קילף לי תפוז, כמה מפתיע.

אומרים שלא רצוי לסתור את אמירותיהם ההזויות של הדמנטיים באופן מוכיח או פוגעני. עדיף לא להעמיד אותם על טעותם באופן דעתני אלא לנסות לזרום, לנסות לטפטף את העובדות הנכונות בזהירות רבה.

אתה יודע דוד יוחאי, ככה הם החיים, אימא ואבא כבר לא איתנו המון זמן, יותר מעשר שנים שהם אינם בחיים, לכן קשה למצוא היכן הם גרים. מה את אומרת דורין? כבר עשר שנים הם לא איתנו? את בטוחה? חשבתי שהם עדיין חיים. טוב, אם את אומרת, כן... אין מה לעשות, אלו הם החיים. הוא חולף באלגנטיות מעל המשׂוּכה, ממשיך ומפליג בסיפוריו על אנשים במשפחה המורחבת שלא שמעתי עליהם מעודי ולא פגשתי מעולם. אחר כך הוא מתאר מפגשים בין בני משפחה שמתרחשים ממש מול עיניו כל יום במהלך שידורי החדשות בערוץ הראשון בטלוויזיה. הוא מזכיר ביקורים שעורכים אצלו סבים וסבתות שונים ומשונים שככל הידוע הם שוכני עפר כבר יותר מחמישה עשורים, וכך הלאה והלאה... קולו ממשיך לייבש לי את האוזן. בין משפט למשפט הוא לועס פלח תפוז, ואני שומעת ולא מקשיבה ונזכרת באיש הזה שהיה תמיד גבוה ודק ואמיד מספיק כדי להתלבש בהידור יוצא דופן, לטוס לחו"ל כמה פעמים בשנה, לנהל אורח חיים נהנתני, להעמיד פנים שהוא האינטליגנט היחיד במשפחה, ואז הוא נעשה פתטי כשהוא יורד מנכסיו וזקוק לתרומות בגדים מיד שנייה. כן, עד כדי כך... ונופל על כל מיני מכרים רחוקים, משפחות קרובות ולא קרובות, בדיוק בזמן הגשת הארוחות, ואליי מגיע הביתה לביקורי פתע, ומתיישב על הכורסה ומטיל את רגליו הארוכות על השולחן ומקלף תפוז אחר תפוז וקלמנטינה אחר קלמנטינה עד שגומר הכול, ואני הרי תכננתי לסחוט מיץ תפוזים לילדים שחוזרים צמאים מהמעון. "איש מרוכז בצרכיו ותענוגותיו", לחשה לי באוזן אחת הגיסות, ואבא היה אומר: "כשדוד יוחאי היה עשיר ומצליח הוא השתלט על כל שיחה וזלזל בדברי האחרים, והיום, כשהוא הרוס כלכלית, הוא מתרפס..."

אבל בשבילי, גם כשאני היום בת שמונים ויותר, בשבילי הוא תמיד יישאר האיש הזה שמופיע פעם בצוהריים כשאני בת ארבע עשרה. אין איש בבית. דממת מוות מחניקה. הוא מניח עליי כף יד שציפורניה עשויות והיא קצת מיוזעת. הוא מדיף ריח אפטר־שייב מחליא. מנסה לנשק אותי ואני מתחמקת. אחר כך מתחיל ללטף לי את הגוף. כולו אדום מעל לשיזוף. עיניים בולטות החוצה, ממלאות אותי בעתה. אני המומה ומייללת כמו גור חתולים פצוע — אבל מה אתה עושה דוד יוחאי? מדוע אתה נוגע לי שם? והציצים שלי כבר בולטים ואני מתה מבושה. והוא עונה — אבל אני הדוד שלך ואני אוהב אותך... והוא מלטף לי את הגב והיד שלו מחליקה למטה מאחור... והיד שלו ממשיכה... מנסה לגעת גם שם. ממש שם. ואני כבר נחנקת ואינני יודעת מה לעשות עם עצמי. אחר כך, בפרץ של קבס ואומץ של נערה בת ארבע עשרה, אני נמלטת ומסתגרת בחדר השני. יושבת בחדר המואר, שעבורי הוא אפל. רועדת באימה וזעזוע. מה אני עושה עם עצמי? מה אני עושה עם הצריבה הזו החורכת בכל מקום שאצבעותיו חיללו אותי? ואני חושבת שברח לי פיפי בגלל הפחד.

לוּ הייתי יכולה להיות נוכחת בו־זמנית גם במסתור שמצאתי וגם בחדר שממנו נמלטתי, הייתי עוקבת בחרדה כיצד דוד יוחאי משתרע על הספה, שולף אולר מכיסו, דולה מקערת הפירות שעל השולחן תפוז גדול במיוחד ומתחיל לקלף אותו בדרכו, קילוף בתנועה סיבובית מתמשכת מקוטב צפוני לקוטב דרומי בסגנון הקילוף של העצלנים, מותיר רסס חריף ונחש ספירלי כתום.