מיליון כוסות קפה

פרק 1

עליזה נולדה מהריון לא מתוכנן אחרי ארבע אחיות, כולן כבר בגיל הנעורים.

"אני אקרא לה עליזה" אימא שלהן אמרה שכשהן עמדו סביב מיטתה בבית החולים.

"אבל למה עליזה?" הן שאלו כמעט בקול אחד.

"כי אולי ככה יהיה לה מזל להיות שמחה" היא ענתה "לא כמו המזל שלנו."

אבא שלהן עזב את הבית לפני שנים, ועד שאמא שלהן הבינה שהיא בהריון מהביקור האחרון שלו, הפלה כבר לא באה בחשבון. אם היה נולד בן אולי הוא היה מתעניין בתינוק החדש, אבל בת חמישית הייתה מבחינתו אירוע שלווה בצעקות זעם ותסכול בפרוזדורי בית החולים, ועליזה, הילדה המיותרת, הכירה אותו רק כשהוא הגיע מפעם לפעם לדבר או להרביץ לאימא שלה. אליה הוא לא התייחס מעולם. בגיל תשע היא כרעה מעליו וצעקה שיפסיק להרביץ לאימא שלה או שהיא תזמין משטרה, והוא נדהם, נתן לה סטירה שהשאירה עיגול אדום על הלחי שלה, וצעק "למה נולדת בכלל?" הקול שלו היה גבוה וקצת מוזר "אני בכלל לא מאמין שאת הבת שלי. לא זוכר ששכבתי עם אימא שלך, ואז היא הביאה לי אותך בהפתעה ושוב פעם אני צריך לשלם לה מזונות. ותראי איך את נראית, קטנה ושחורה, אז איזה סיכוי יש לך בחיים?" הוא הסתכל עליה במבט מוזר, וכשהיא העזה להרים את העיניים שלה היא ראתה שאימא שלה מרחמת עליה, וקיוותה שאולי באמת הוא לא אבא שלה. הוא ניער אותה על הרצפה, בעט בעיטה אחת מיותרת, והלך.

רחלה, אימא שלה, לא ידעה קרוא וכתוב אז היא עבדה בניקיונות מהבוקר עד הלילה, ואחרי שאחיותיה נישאו בגיל צעיר ועזבו את הבית, עליזה גדלה לבד בלי שאף אחד ינדנד לה. הדירה שלהן שכנה ביפו, ברחוב של בתים שנבנו לעולים חדשים על ההריסות של בתים נטושים, אבל לא היה בהם זכר היופי הקודם, וכן היו בהם עוני וסמים. הדירה בת שני החדרים בקומה השלישית הייתה ישנה אבל נקיה ומאורגנת, ועליזה אהבה לשכב על הרצפה בסלון ולעשות עליה את שיעורי הבית או לקרוא ספרים שלקחה מהספרייה העירונית. היא הייתה תלמידה טובה, הסתדרה יפה עם המורים, והשתמשה בהומור, בציניות, ובאותנטיות שלה כקלפים מנצחים.

היא ורחלה אהבו זו את זו, וכשהיה להן מצב־רוח מתאים הן הצחיקו אחת את השנייה עד דמעות בחיקוי הבוסים, המורים, העובדות הסוציאליות. לפעמים היא הצטרפה לאימא שלה לעבודה, כדי לעזור לה מעט, והיא הייתה צופה בה, האישה הקטנה והמגושמת, סוחבת דליים עם מים במדרגות של משרדים ללא מעלית, ושוטפת במהירות חדר אחר חדר כדי להספיק להגיע למשרדים שמחכים לה בעבודתה השנייה, ומדי פעם מר כהן, הבוס שלה, היה מגיע ומעביר את האצבע הגדולה שלו על פסי החלונות כדי להראות לה את האבק שנדבק עליהם.

"רחל, הם מתלוננים. תראי את החלונות, הכול מלא לכלוך ואבק. ביקשתי כבר הרבה פעמים שתנקי אותם."

"בטח אדון כהן, בטח, היום אני אעשה את זה. אתה צודק, היום אני אעשה."

"את אומרת את זה תמיד, אבל זה נשאר מלוכלך."

"כן אדון כהן, אני אעשה את זה היום אדון כהן" היא הייתה חוזרת שוב ושוב, ומסתכלת לתוך עיניו במבט משכנע.

"זו הפעם האחרונה שאני אומר לך את זה, אם לא תנקי אותם אז אני אצטרך לפטר אותך" הוא היה צועק, מנפנף בצרור המפתחות שלו והולך לדרכו.

"יאללה, בואי נגמור כאן מהר, יה בינתי" היא הייתה אומרת לעליזה "אני צריכה ללכת למשרדים השניים."

"אבל אימא, הבטחת לו לנקות יותר טוב היום."

"להבטיח אני יודעת" היא הייתה עונה "לקיים רק כשאני יכולה. את חושבת שיש לי זמן אליו ולבקשות שלו?"

"אבל הוא יפטר אותך."

"שיפטר. יש לו מישהי במקומי? מי תסכים לעבוד עבודה כל־כך קשה במשכורת שלי? הוא זה שצריך לדאוג, לא אני."

"אימא, את שיקרת לו, כי הרגע אמרת לו שתעשי את זה" עליזה התעקשה.

"לא שיקרתי, פשוט שיניתי את דעתי" היא ענתה, ועליזה צחקה ולמדה.

כשעליזה החלה להצמיח שדיים ולהתעגל והנערים התחילו לשרוק אחריה ברחוב, אימא שלה הזהירה אותה "אם תלכי עם אחד מ'הפרחחים האלו' אבא שלך יהרוג אותך."

היא לא באמת האמינה שזה מה שהוא יעשה, אבל היא נזהרה.

בזכות שכלה הטוב ושקדנותה היא סיימה את לימודי התיכון עם תעודת בגרות והייתה היחידה מכול השכונה שהתגייסה לצבא, והיא הסתובבה במדי חיל האויר המצוחצחים שלה בגאווה בשכונה. אבל זה לא נמשך זמן רב, כי בגיל 19 היא התאהבה, נכנסה להריון לא מתוכנן, והתחתנה. הזוג הצעיר קנה דירה קטנטונת בקרית גת, והשתקע בה לאחר ירח דבש קצר.

המכות התחילו כמה שבועות אחרי החתונה, ונמשכו עד הלידה, וכששירה נולדה היא לא חזרה הביתה, ובעזרת עובדת־סוציאלית של בית־החולים היא שכרה דירה קטנה וזולה בעיר תל־אביב ועברה אליה עם התינוקת. בהסכם הגירושין הוא השאיר לה את הדירה, בתמורה לכך שהיא לא תגיש נגדו תלונה במשטרה על אלימות, ולאורך השנים הדירה הושכרה לאנשים הזויים ובודדים, שהסכימו לגור בה למרות ההזנחה והמיקום הבעייתי.

פרק 2

עליזה

כששירה הגיעה לגיל שתים־עשרה, היא התחילה לפגר בלימודים, וכול כמה ימים הכריזה שהיא חולה ונשארה בבית. ידעתי שאני צריכה לפעול מיד, כי הבנתי שהבת שלי במצוקה.

"אני רוצה פגישה עם עובדת סוציאלית" אמרתי לחיה המזכירה בטלפון.

מעניין מי תהיה הפעם העובדת הסוציאלית שלי, חשבתי, הן הרי עוברות כול הזמן לתפקיד חדש, קידום חדש, מקום עבודה חדש או הריון חדש, ורק אנחנו המטופלים נשארים באותו מקום. אבל חיה המזכירה דווקא נשארה תמיד אותה אחת, והיא כבר הכירה את הקול שלי.

"מה עכשיו עליזה?"

"עכשיו אני צריכה פגישה."

"לצורך מה?" היא שאלה ונשמעה משועממת.

"קשה לי, אני צריכה עזרה."

"העובדת הסוציאלית שלך התחלפה. לחדשה קוראים חנה."

"נהדר. שמעתי שהיא מצוינת."

האמת היא שמעולם לא שמעתי את שמה, אבל ידעתי שכולם זקוקים למילה טובה מדי פעם, אז מה איכפת לי לתת את זה? חיה קבעה לי פגישה.

התלבשתי בצניעות, אספתי את השיער הארוך שלי בסיכה על הקודקוד, ישבתי ברווחה על הכיסא וחיכיתי בשקט. ידעתי שרושם טוב שמתחיל בכניסה, עוזר בהמשך הדרך. הציפייה הייתה ארוכה, ואחרי חצי שעה איחור ניגשה אלי אישה ואמרה לי "אני כבר מתפנה." השיער שלה היה שחור, הבגדים רחבים כדי להסתיר, והפנים מאופרות, בעיקר סביב העיניים שהודגשו בשחור. היא הייתה בערך בת ארבעים, מבוגרת יותר מרוב העובדות הסוציאליות שלי עד היום, וחשבתי שהם בטח רצו לתת לי מישהי עם ניסיון שתדע להתמודד איתי, אחרי שכבר יצא לי שם של מטופלת תובענית.

ה"כבר" התארך, ואני, הזמן שלי יקר, אין לי יותר מדי סבלנות לשבת במסדרונות של המחלקה הזאת, אז כשהיא קראה לי סוף סוף, הייתי עצבנית יותר ממה שאני רגילה. השולחן הישן שלה היה מכוסה בניירות ובערמות של תיקים מקרטון חום, אחד מהם בטוח שלי, ובתוכו ישנם כול החיים שלי, ככה שאי־אפשר להסתיר או לשכוח כלום, הכול כתוב. בחדר היה עוד שולחן ולידו מטופל כפוף שבקושי הוציא מילה מהפה שלו, ועובדת סוציאלית שניסתה להבין מה הוא צריך. ככה זה כשיש מעט מקום והרבה מטופלים, מחלקים את הצרות ביחד.

"אני חנה" היא אמרה, ולא נראה שהיא באמת מתעניינת בי.

"אני צריכה מורה פרטית לבת שלי" הלכתי ישר לעניין.

"שש...בבקשה תדברי בשקט. יש כאן עוד אנשים."

"תדברי את בשקט, אני אדבר איך שאני רוצה" עניתי בחוצפה.

זה היה מאוד טיפשי מצידי, כי היא בטח באה מבית שקט שאף פעם לא צועקים בו, והחיים שלה מסודרים כמו מדף הגבינות בסופר־מרקט, כול גבינה במקום הנכון.

"סליחה" התנצלתי "לא התכוונתי."

היא פתחה את התיק שלי וקראה אותו.

"אני רואה שנולדת ביפו."

כול עובדת סוציאלית חדשה עוברת איתי על התיק מהתחלה.

"כן."

"וההורים שלך היו גרושים."

"כן."

"והמשפחה סבלה מאלימות של האב."

"כן."

"התחתנת עם בעלך לשעבר בגיל תשע עשרה, ילדת בת, ועזבת את הבית אחרי הלידה."

"כן, קוראים לה שירה."

"חיה כתבה שאת צריכה עזרה" היא הרימה אלי את העיניים שלה והסתכלה עלי באמת בפעם הראשונה. בתוך האיפור השחור היו לה עיניים יפות.

"כן, שירה היא ילדה חכמה, אבל בזמן האחרון היא הפסיקה ללמוד, ואני לא יודעת איך לעזור לה."

"אולי תצטרפי לקבוצה? נפתחת אצלנו קבוצה חדשה לנשים..."

"סליחה, לא באתי לקבל קבוצה" הפרעתי לה מיד "הבת שלי במצב לא טוב ואני צריכה בשבילה מורה פרטית" המשכתי בקו שלי.

"עליזה את ותיקה אצלנו ואת יודעת שאין לנו סעיף תקציבי לזה."

"אבל אני חייבת, אחרת היא תדרדר, ואני לא ארשה שזה יקרה."

"אז תצטרכי למצוא דרך לממן את זה בעצמך" היא אמרה ונהייתה חסרת־סבלנות.

"לידיעתך אני חיה על קצבת אם יחידנית של ביטוח־לאומי, אין לי כסף לדברים האלה" הזכרתי לה.

"אז תתחילי לעבוד, ויהיה לך כסף" היא אמרה ונגעה בנקודה שהכי כואבת לי.

אני רוצה לעבוד, אבל אז ייקחו לי את הקצבה של ביטוח־לאומי, כי לפי החוק מי שמקבלת קצבה אסור לה לעבוד, ואני חייבת את ההכנסה הבטוחה הזאת ששומרת שתמיד יהיה לי כסף לאוכל.

"איזה מן עובדת סוציאלית את? את לא יודעת שאסור לי לעבוד?"

"אז תמצאי דרכים אחרות לממן את זה."

"למשל להיות זונה? לזה את מתכוונת?"

ואז הגוף שלי קם מעצמו, יד ימין שלי עברה על השולחן שלה והעיפה את כול מה שהיה עליו, כולל התיק החום שלי, ואחר־כך שתי הידיים שלי הרימו את השולחן שלה והפכו אותו על הרצפה. 'הפכתי שולחן' והיה ברור לי שאני חייבת לברוח ומהר, אחרת יבואו האנשים מהביטחון, יתפסו אותי ומכאן מי יודע מה יקרה. אז פניתי במהירות לדלת, ותוך כמה שניות הייתי בחוץ.

למחרת היא צלצלה אלי "שלום, זאת חנה."

"מי זאת חנה?"

לא זכרתי את השם שלה. היו לי כבר שולה, פאינה, מרגלית ותמר, ואני לא יכולה כול פעם לזכור את השם החדש.

"העובדת הסוציאלית שלך. נפגשנו אתמול."

ידעתי שאחרי שהלכתי הגיעו אנשי הביטחון, ואחריהם ראשת הצוות, ואחריה מנהלת המחלקה, ואחריה מנהלת האגף, ובסוף נשלח דיווח למפקחת ששלחה הוראה לשלוח לה בכתב פירוט על מה שקרה.

"סליחה, מרוב שהייתי נסערת אתמול שכחתי לרגע את שמך. אני רוצה להגיד סליחה על מה שקרה אתמול. זו ממש לא אשמתך, זו אני, לפעמים משהו מתפוצץ אצלי בלי כוונה."

"עליזה, את יודעת שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, וקיבלתי הוראה להגיד לך שאסור לך להיכנס למחלקה בחצי השנה הקרובה."

"אבל שירה שלי צריכה עזרה דחופה, ואיך תעזרו לי אם אסור לי לבוא אליכם?" שאלתי בקול מתחנף וקצת מפוחד. ידעתי שאני חייבת לעורר אצלה את השריר של הרחמים.

"אמרו לי להציע לך לפנות לענת..."

"אני לא מופנית לאף אחת, אני רק צריכה מורה לבת שלי."

"אם תלכי אליה נשקול לתת לך עזרה" היא הפתיעה אותי.

"אם זה ככה אז אני אלך אליה. על מה אני צריכה לדבר איתה?" ניסיתי להבין.

"היא עוזרת למצוא עבודה."

"וואלה" עשיתי את עצמי נדהמת "זה באמת רעיון טוב."

"ואחרי שתסיימי איתה תביאי לי ממנה מכתב מה התוכניות שלך לעתיד."

הבנתי שעשיתי צעד גדול קדימה. עכשיו אני רק צריכה ללכת מהר לענת הזאת כי לבת שלי אין זמן, היא בכיתה ו' והיא עם קשיי למידה, ואם אני לא אעזור לה עכשיו, הם ישלחו אותה בעוד שנה לבית־ספר מקצועי. אני לא אתן לה ליפול, היא תסיים תיכון ותעשה בגרות אפילו אם אצטרך לזחול על ארבע כדי להשיג את זה.

פרק 3 

ענת נולדה בעיר תל־אביב למשפחה מבוססת, דור שני בארץ. הורי אימה היו ציונים והגיעו לארץ בשנות השלושים מאירופה הקרירה וצלולת האוויר ונדהמו, עם הגיעם לנמל יפו, מהחום הנורא ומהזיעה שנטפה מכול איבר בגופם. הכסף שהם הביאו איתם הספיק לדירה קטנה בדמי מפתח בקומה חמישית ללא מעלית בתל־אביב, וסבא שלה, עורך־דין מצליח בפולין, לא הצליח להשתלב בעבודה בארץ והתכנס בכורסא היחידה שהייתה בבית, משקיע את עצמו בקריאה ובגעגועים לארץ שעזב. הפרנסה הגיעה מהסבתא שתפרה שמלות מהודרות לנשים עשירות, וימים ולילות היא הייתה יושבת מול מכונת התפירה, מודדת, תוקעת סיכות, תופרת, ומגהצת את השמלות המוכנות כדי להגישן מושלמות. הורי אביה, שלא היו ציונים, ברחו מפולין מפחד הפרעות, והגיעו לארץ בשנות העשרים עם כסף שהושקע חלקו בנדל"ן וחלקו בהקמת עסק לתחבורה ציבורית.

מכול קשיי הקליטה של שתי המשפחות, הקושי העיקרי היה כשהילדים שלהם הפכו לילדים ארץ־ישראלים שהסתכלו על הוריהם הגלותיים בריחוק, והתכחשו לשפה שלהם, למוזיקה שלהם ולספרים שלהם. הם רצו להיות אחרים, חסונים, ספורטאים, יפי הבלורית והתואר, מופת ליהודי החדש. ללא אישורם הם נבלעו בתנועות נוער שיצרו מהם אדם חדש, מסור לרעיון הציונות הסוציאליסטית ונכון להגשמתו בכול רגע, וכשהם היו צעירים עד כאב הם עזבו את הבית ל'הכשרה', לפלמ"ח ולקיבוצים רחוקים. מכאן ואילך הם ראו את ילדיהם רק אחת לכמה חודשים, בפגישות עצורות וכואבות שניסו לגשר על תהום עמוקה. כשענת הסתכלה עליהם היא תמיד חשבה כמה חוזק היה שם, של אנשים שלא פונקו על־ידי החיים, אך ידעו לשמור על קור־רוח גם כשהילדים שלהם נלחמו במלחמה קשה מנשוא, מלחמת העצמאות, והמשיכו הלאה בהגשמת חלומותיהם הסוציאליסטיים.

הוריה נפגשו בהכשרה בקיבוץ "תל דן", והתחתנו בחתונה צנועה בבית־כנסת בעיר עפולה. אחרי כמה שנים הם עזבו את הקיבוץ וחזרו לתל־אביב, עיר ילדותם, ואביה השתלב בעבודה כמנהל אדמיניסטרטיבי בבית־חולים ואימה כמנהלת חשבונות במשרד של רואי חשבון. זה היה בית צנוע, מחושב מבחינה כספית, אבל הוא העניק לענת ואחיותיה בטחון ואהבה. הן היו שלוש אחיות. יעל הבכורה נסעה לאמריקה מיד אחרי הצבא והקשרים איתה היו רופפים, ונועה הצעירה חיה בעיר אילת ושמרה עם ענת בעיקר על קשר טלפוני. שתיהן נכחו ביום הנישואין שלה, שהסתיימו לאחר חמש שנים ושני ילדים, דנה ויאיר, ועם דירה בתל־אביב שבעלה לשעבר השאיר לה לאחר שהוא נישא פעם נוספת והיגר לקנדה. ה'לבד' לא הרתיע אותה, להיפך, הוא פתח בפניה עולם חדש של חופש לעשות מה שהיא רוצה, והיא אהבה אותו.

את העבודה במחלקת הרווחה של עיריית "אור הגן" היא קיבלה דרך חברה, ויחד עם מנהלת המחלקה הנועזת הן 'גנבנו' תקן ממחלקה אחרת, וגיבשו בשבילה תפקיד חדשני ולא מוכר במחלקות רווחה אחרות בארץ. התפקיד הזה אפשר לה ליזום ולפתח רעיונות חדשים בתוך מערכת ציבורית מסודרת עם קביעות בלי להיות כפופה לחוקים שהנחו את עבודת העובדות הסוציאליות. זה גם נתן לה זווית ראייה שאפשרה לה לצפות מקרוב בתפקוד מערכות הרווחה בארץ, ועל הדרך בה הן מנסות לסתום חור בסכר בעזרת אצבע אחת בלבד. היו לה מסקנות משלה איך ניתן לשפר את השירות למטופלים, מסקנות שלא היו אפשריות ליישום אבל היא דבקה בהן בינה לבין עצמה לאורך שנים, והן שנתנו לה את האומץ לחרוג מדי פעם מהטיפול המקובל במחלקה, כמו במקרה של עליזה.