אורח ללילה

1

אוגוסט 2000

ב־12 באוגוסט 2000 מיהרה אבי מוריס על פני דרך חצץ אפורה ומפותלת בצעידת הלילה שלה. למרות חולצתה ארוכת השרוולים, המכנסיים הארוכים ושכבה עבה של תרסיס דוחה חרקים, יצרו היתושים הילה סביב ראשה בחיפוש אחר פיסת בשר חשופה. היא הייתה אסירת תודה על אור הירח ועל החברה של פֶּפֶּר, כלבת הלברדור השחורה שלה. ג'יי בעלה חשב שלא נבון מצידה ללכת בשעת לילה מאוחרת שכזו, אך בין יום העבודה, לאיסוף התינוק מהמעון ולביצוע כל מטלות הבית, הייתה זו השעה היחידה ביממה שהייתה כולה שלה.

לא היה בה פחד. משחר ילדותה הלכה אבי בדרכי כפר מאובקות ומכוסות בחצץ או בעפר וזרועות בשדות תירס, נוסף על כך שבשלושת החודשים מאז עברו הנה מעולם לא נתקלה באיש בשעת טיולי הערב, עובדה שהייתה לשביעות רצונה. ״רוסקו, רוסקו!״ נשמע קול נשי ממרחק. מישהי קוראת לכלב שלה לשוב הביתה לעת לילה, חשבה אבי. ״רוס־קו״, המילה נמשכה בקצב מתנגן אך מהול ברוגז.

פפר התנשפה בכבדות, ולשונה הוורודה והעבה כמעט נגעה בשביל. אבי כבר עברה כמחצית מהמסלול המעגלי של חמשת הקילומטרים, ועתה הגבירה את קצב הליכתה. היא פנתה ימינה בנקודת המפגש שבין דרך החצץ לשביל העפר העובר דרך שדות תירס ונעצרה. כארבעים מטרים משם, בצד הדרך, חנה טנדר. אבי חשה בצמרמורת קלה של אי־נחת מטפסת במעלה גבה, ופפר הרימה אליה את מבטה בציפייה. מישהו שהיה לו נקר בצמיג או תקלה במנוע כנראה השאיר שם את הטנדר, הסבירה אבי לעצמה.

היא שבה ללכת, אך העננים שכיסו את אור הירח לא אפשרו לה לראות אם יש מישהו ברכב. היא הטתה אוזן בניסיון לקלוט את טרטור המנוע האופייני לטנדרים, אך שמעה רק את צרצורן הרועם של אלפי ציקדות ואת נשימתה הכבדה של פפר. ״בואי פפר״, אמרה אבי בקול נמוך בעודה צועדת אחורנית, אך פפר המשיכה לעקוב אחר אפה, וזה הוביל אותה עד לצמיגי הטנדר. ״פפר!״ הרימה אבי את קולה, ״לכאן!״ למשמע הטון הנרגז הרימה פפר את ראשה, ויתרה בחוסר רצון בולט על משימת הרחרוח ואצה חזרה לצידה של אבי.

האם הייתה תנועה מאחורי השמשה הכהה? אבי לא ידעה, אך התקשתה להשתחרר מהתחושה שמישהו צופה בה. ואז התפזרו העננים, ולפתע ראתה אבי דמות מאחורי ההגה. היה זה גבר, ישוב לפנים וכובע לראשו. באור הירח הצליחה אבי להבחין שעורו חיוור, אפו עקום קמעה וסנטרו חד. הוא פשוט ישב שם. משב רוח פתאומי הכה בפניה. פפר השמיעה קול נהמה נמוך, פרוותה סמרה וגופה נדרך כולו. ״בואי נלך״, אמרה אבי, צעדה אחורנית ומיהרה במורד השביל המוביל לביתה.

00:05

השריף ג'ון באטלר התהלך במרפסת העץ המרקיבה שבחצר ביתו והאזין לאנקת הקרשים החבוטים תחת רגליו היחפות. כל הבתים הסמוכים היו חשוכים; השכנים ומשפחותיהם ישנו שנת ישרים. למה שיהיו ערים? חשב לעצמו, השריף גר ממש לידם. אין להם סיבה לדאוג.

הוא התקשה לנשום. אוויר הלילה החמים עמד ללא תנועה והכביד על חזהו. ירח החדקן עלה בשמי הלילה, גדול וצהוב, או שאולי היה זה ירח האייל — השריף התקשה לזכור.¹ שבעת הימים האחרונים היו שקטים. שקטים מדי. לא היו פריצות, תאונות דרכים חמורות או פיצוצים במעבדות קריסטל מת' מאולתרות. הוא לא קיבל ולו דיווח אחד על אלימות במשפחה. אמנם במחוז בלייק שורר חוק וסדר, אך פשעים אלימים מתרחשים בו פה ושם. בארבעת הימים הראשונים היה השריף אסיר תודה על פסק הזמן, אך במרוצת הימים המצב נהיה מוזר, מטריד. לראשונה מאז אייש את משרת השריף לפני עשרים שנים הצליח באטלר למלא בזמן את כל הניירת שהצטברה על שולחנו.

״אני מקווה שאתה לא מחפש צרות״, נשמע קול רך מאחוריו. ג'ניס, אשתו של באטלר זה שלושים ושתיים שנים, יצאה אל המרפסת. היא כרכה את זרועה סביב מותניו והניחה את ראשה על כתפו.

״אל דאגה. הן בדרך כלל מוצאות אותי בעצמן״, השיב באטלר בגיחוך.

״אז תחזור למיטה״, אמרה ג'ניס ומשכה בידו.

״אני בא״, הבטיח. ג'ניס שילבה את זרועותיה על חזה ונעצה בו מבט חמור סבר. ״עוד חמש דקות, אני מבטיח״, אמר. ג'ניס חזרה פנימה בחוסר רצון בולט.

באטלר העביר את כף ידו על מעקה הארז הסדוק. צריך להחליף את כל הקרשים, לפרק עד היסוד ולבנות מחדש, חשב. אולי הוא ייסע ללואו'ס בסוּ סיטי; אם הדברים יימשכו כך — יהיה לו מספיק זמן לבנות מחדש את המרפסת. הוא החניק פיהוק, נעל את דלת הבית מאחוריו והמשיך במסדרון אל עבר המיטה שבה ג'ניס חיכתה לו. עוד לילה שקט, חשב השריף; כדאי ליהנות ממנו כל עוד אפשר.

01:09

קולות בלונים מתפוצצים העירו את דֶּבּ קאטר משינה עמוקה. בוודאי היו אלה ילדים שמשחקים עם חזיזים שנשארו מ־4 ביולי. ״רנדי״, היא מלמלה, אך לא הייתה תשובה. דֶּבּ הושיטה יד אל בעלה, אך המיטה הייתה ריקה. הסדין היה מתוח וקר למגע. היא קמה מהמיטה, ניגשה אל החלון והסיטה את הווילון. הטנדר של רנדי לא חנה במקום הרגיל ליד עמדת החליבה. גם הטנדר של ברוק נעלם. היא הציצה בשעון. היה כבר אחרי חצות.

בנה בן השבע עשרה היה לאדם זר. לילד המתוק שלה תמיד היה אופי פרוע, אך כעת נעשה מרושע. שום דבר טוב לא יֵצא מההתנהלות שלו — היא הייתה בטוחה בכך. כשברוק נולד מלאו להם שמונה עשרה. הם בקושי ידעו לדאוג לעצמם, שלא לדבר על לדאוג לתינוק. דֶּבּ ידעה שרנדי מתייחס לברוק בקשיחות ושלעיתים הגזים. כשברוק היה קטן נדרש רק מבט חמור סבר אחד להחזיר אותו למוטב, אך הימים ההם עברו חלפו. כעת, לעיתים קרובות, נאלץ רנדי להפשיל שרוולים ולהרים עליו יד.

עם זאת נאלצה דֶּבּ להודות שעם השנים חצה רנדי כמה קווים אדומים; לברוק היו שטפי דם כהים, שפתיים שסועות, אף מדמם. בסופו של דבר רנדי תמיד הצדיק את גישתו הקשוחה — החיים לא קלים, וככל שברוק יקדים להבין זאת, כך ייטב. רנדי היה עסוק כל כך לאחרונה. לא רק שהוא עזר להוריו בעבודות החווה שלהם, אלא גם שיפץ בו בזמן בית חווה ישן נוסף שהיו בו חצי תריסר מבני חוץ רעועים, לצד עבודתו השגרתית בשדות. היא בקושי ראתה אותו באור יום.

דֶּבּ ניסתה להרגיע את תחושותיה, אך ככל שנקפו הימים הצטברה הטינה לכדי גוש בגרונה. אובססיבי. רנדי היה אובססיבי בנוגע לשיפוץ בית החווה הישן, אובססיבי לאדמה. האדמה תמיד הייתה בראש מעייניו. נראה שהכלכלה הולכת לקראת מיתון, ואילו הם מתרוששים כליל בשביל שני נכסים שאינם יכולים להרשות לעצמם. היא לא תעמוד בזה לאורך זמן. פיצוץ נוסף נשמע מרחוק. ילדים ארורים, חשבה. כעת כבר הייתה ערנית לגמרי ובהתה במאוורר התקרה המסתובב מעליה בעצלתיים, בציפייה לשובם של בנה ושל בעלה.

01:10

בתחילה רצו ג'וזי דויל בת השתים עשרה וחברתה הטובה בקי אלן לכיוון שממנו הגיעו רעשי הפיצוץ החזקים. היה זה אך הגיוני לנסות להגיע הביתה — הרי שם היו אימה, אביה ואית'ן. במחיצתם הן יהיו בטוחות. אבל כשג'וזי ובקי גילו את טעותן כבר היה מאוחר מדי. הן התרחקו ממקור הרעש ורצו, יד ביד, דרך חצר החווה החשוכה לעבר שדה התירס שגבעוליו הצפופים והגבוהים היו הדבר הקרוב ביותר בסביבה למקום מבטחים.

ג'וזי הייתה בטוחה ששמעה קול צעדים מאחוריהן ופנתה לראות מניין מגיע הרעש. לא היה שם דבר, רק הבית וצללי הלילה.

״מהרי״, התנשפה ג'וזי ומשכה בידה של בקי. אף שהתנשפו בכבדות, הן המשיכו לרוץ ולנסות לצמצם את המרחק בינן לבין השדה. אך אז נשמעה זעקה, ידה של בקי נשמטה מאחיזתה של ג'וזי והיא נפלה על ברכיה. ״קומי, קומי״, התחננה ג'וזי ומשכה בזרועה של בקי, ״בבקשה״. היא העזה להביט שוב אחורנית. הירח, שהגיח לפתע מתוך העננים, האיר באחת את קווי המתאר של דמות שהגיחה מאחורי האסם.

ג'וזי התבוננה באֵימה בדמות שהרימה את ידה לעברן. היא שמטה את זרועה של בקי, הסתובבה ורצה. רק עוד קצת — היא כבר כמעט שם. ג'וזי הגיעה לשדה בדיוק כשנשמעה ירייה נוספת. כאב חד פילח את זרועה. דם החל לטפטף במורד זרועה על אדמת השדה. נשימתה נעתקה — אך היא המשיכה לרוץ ככל יכולתה.

הערות

1 במדינות הדוברות אנגלית נהוג לכנות את מופעי הירח בשמות. הירח המלא של חודש יולי נקרא ״האייל״, והירח המלא של חודש אוגוסט נקרא ״החדקן״. [כל ההערות מאת המתרגם]

2

הסופה התקרבה במהירות, ולכן פנתה וִילי לארק אל החניה הפנויה האחרונה ברחוב של סופרמרקט שפר'ס, בין בית המרקחת לסניף של אלק'ס לודג'. אמנם העדיפה לנסוע לסופרמרקט הגדול יותר באַלגוֹנָה, אך ענני שלג אפורים וכבדים כבר ירדו על העיר. היא יצאה מהפורד ברונקו שלה ופסעה על המדרכה המכוסה בשכבת מלח עבה כהכנה לשלג שעומד לרדת. בחשש־מה ניגשה וילי אל חלונות הזכוכית של החנות שקושטו בלבבות אדומים וּורודים לכבוד יום האהבה. לפני שפתחה את הדלת נעמדה במקומה. אמנם היה לה נוח לעשות קניות בשפר'ס, אך בסופו של יום היה זה עסק בבעלות משפחתית שמכר מבחר מוגבל של מותגים לא מוכרים, והיה עמוס בתושבים חטטנים.

עד כה הצליחה וילי להימנע מלבוא במגע עם המקומיים בכל נסיעה לברדן, אך ככל ששהתה זמן רב יותר בעיר כך נעשה הדבר קשה יותר. בכניסה לחנות הכה בפניה משב אוויר חם, אך היא עמדה בפיתוי ולא הסירה את כובע הגרב ואת הכפפות שלה. במקום זאת שמה את האוזניות והגבירה את עוצמת הקול של תסכית הפשע האמיתי שהקשיבה לו. מאחר שכל העגלות כבר היו בשימוש, אחזה וילי בסל יד וצעדה בין המעברים כשעיניה נעוצות ברצפה. אט־אט נערמו הפריטים בסל שהחזיקה: פיצה קפואה, שקיות מרק נמס, מארזי עוגיות עם שבבי שוקולד.

היא עצרה על יד מדף היין וסרקה את ההיצע המצומצם. גבר בסרבל חום וכובע מצחייה בצבע ירוק־צהוב נתקל בה והפיל אוזנייה אחת מאוזנה. ״אופס, סליחה״, אמר וחייך אליה. ״זה בסדר״, השיבה וילי ונמנעה מליצור עימו קשר עין. היא אחזה בבקבוק היין הקרוב ושמה פעמיה אל תור הלקוחות הארוך שהשתרך לפני הקופה.

שערה החום של הקופאית, שהשיבה כבר זרקה בו, נמשך לאחור מפניה העייפות בסיכה כסופה. נראה היה שהיא אינה מודעת ללקוחות חסרי הסבלנות המשתוקקים לחזור לביתם, והעבירה כל פריט בקופה בקצב איטי להחריד. התור התקדם מעט, וּוילי חשה שמישהו עומד מאחוריה. היא פנתה לאחור והבחינה בגבר ממעבר היין. היא חשה באגל זיעה יחיד מטפטף מתחת למעיל שלה והביטה בקופאית. מבטיהן הצטלבו. ״סליחה״, אמרה וילי והניחה את הסל שלה על הרצפה בעודה חולפת על פני האיש ושאר הקונים.

האוויר הקר קידם את פניה בברכה כשיצאה מהחנות. הטלפון הנייד שלה רטט. על הצג התנוסס שמו של בעלה לשעבר, אך וילי לא רצתה לדבר איתו. אילו ענתה, הוא היה שב ומסביר לה שעליה לחזור לאורגון כדי להיות עם בנם, ושהיא תוכל לסיים את הספר שלה גם בבית. היא נתנה לשיחה לעבור לתא הקולי. הוא טועה. היא לא תוכל לסיים את הספר בבית. טריקת הדלתות והמריבות הבלתי פוסקות עם סת' בן הארבע עשרה כי חזר מאוחר מדי הביתה — או שלא חזר כלל — תסכלו אותה עד בלי די. היא לא יכלה לחשוב בבית, בטח שלא להתרכז.

כשסת' אמר לה שהוא שונא אותה ושהוא רוצה לעבור לגור עם אבא שלו, היא אמרה לו שלא תעצור בעדו. ״בסדר. לך״, היא אמרה והפנתה אליו את גבה. סת' מימש את איומיו. לאחר שלא חזר הביתה בבוקר המחרת — ולא ענה לאף אחת משיחות הטלפון שלה או להודעות הטקסט ששלחה — ארזה את מזוודתה ונסעה. וילי ידעה שהיא בוחרת בדרך הקלה, אך היא מאסה בסודיות ובכעס של סת' וחשה שאינה יכולה לשאת אותם עוד. היא הייתה בטוחה שבעלה לשעבר יוכל להתמודד איתו כמה ימים, אך הימים הפכו לשבועות ולחודשים.

היא ניסתה להחזיר את הטלפון הנייד לכיס המעיל, אך המכשיר נפל לשלולית מלאת רפש. ״לעזאזל״, אמרה וילי. המסך נסדק כולו, ומים חדרו פנימה. כשהגיעה סוף־סוף לרכבה הורידה וילי את כובע הצמר ואת המעיל. שערה וחולצתה היו ספוגי זיעה. היא ניסתה לרוקן את המים מהטלפון הנייד, אך ידעה שאלו מאמצי סרק ושעליה להגיע לבית החווה כדי לייבש אותו. היא לחצה שוב ושוב על כפתור ההדלקה בתקווה לראות אור במסך הסדוק, אך דבר לא קרה.

הנסיעה בת עשרים וחמש הדקות בחזרה לבית החווה ארכה נצח, על אחת כמה וכמה שחזרה בידיים ריקות; בלי מצרכים, בלי יין. היא תצטרך להסתפק במה שיש לה בבית. אף על פי שבתוך שתי דקות כבר השתקפו אורותיה של ברדן הרחק מאחור במראה האחורית של רכבה, הכביש המהיר שהתפתל לפניה נראה אין־סופי. פעמיים השתרכה מאחורי משאיות שפיזרו מלח על הכביש. המכוניות הלכו והתמעטו ככל שהצפינה. כולם היו ספונים בבתיהם וחיכו לבוא הסופה.

כעבור דקות אחדות ירדה וילי מהכביש הראשי ופנתה לדרך החצץ הצרה והרעועה שהובילה אל הבית. חלפו שישה שבועות מאז הגיעה וילי למחוז בלייק הכפרי, וזה קידם את פניה במזג אוויר חסר רחמים. הקור היה חודר עצמות, ומעולם לא ראתה כמויות שלג כה רבות. גם הבתים והחוות התמעטו ככל שהמשיכה בנסיעתה, וכל שיכלה לראות כעת היה שממה לבנה על פני שדות תירס, סויה ואספסת. קשה היה לה לדמיין שבעוד חודשים אחדים ילבלבו השדות בגוני ירוק וזהב.

וילי נסעה עוד כמה קילומטרים והאטה בפתאומיות לפני עץ הִיקוֹרִי, שצמח באופן בלתי מוסבר בהצטלבות של שתי דרכי חצץ. היא המשיכה בנסיעה איטית כשעברה על פני גשר המִסבָּך, שחיבר בין שתי גדותיו של הנחל הקפוא. מאתיים מטרים מעבר לגשר הופיע שביל הכניסה הארוך והצר. היא חלפה על פני שורת האורנים הגבוהים ששימשו שובר רוח, ועל פני האסם האדום שכוסה כולו בשלג לבן.

וילי השאירה את הברונקו בהילוך סרק בזמן שפתחה את דלתות האסם, ואז נסעה פנימה, כיבתה את המנוע ותחבה את מפתחות המכונית לכיסה. היא סגרה מאחוריה את דלתות העץ הרחבות והביטה בערבה הפרושה לפנים. דבר לא נשמע זולת הרוח. היא הייתה לבדה. מסביבה לא הייתה נפש חיה, וכך בדיוק רצתה. גשם מעורב בפתיתי שלג החל לרדת. הסערה הגיעה. וילי החליקה את הטלפון הגווע לכיסה ופנתה אל עבר בית החווה.

לאחר שנכנסה ונעלה את הדלת, חלצה את מגפיה והחליפה אותם במוקסינים מרופדים בצמר. אחר כך פשפשה בארונות בחיפוש אחר קופסת אורז שבה תוכל לייבש את הטלפון, אך ללא הועיל. היא תצטרך לתקן אותו או לקנות חדש. את המעיל תלתה על וו במבואה, אבל כובע הגרב נשאר על ראשה.

בתחילת דצמבר קיימה וילי כמה שיחות טלפון, גילתה שבית החווה המרוחק שבו התרחש הפשע בן עשרים השנים אינו מאוכלס, והחליטה לעבור אליו. בית החווה היה בן מאה, והרצפה החורקת וצירי הדלתות החלודים הסגירו את גילו. ההסקה בבית פעלה שעות נוספות, אך תמיד הוכרעה על ידי זרם האוויר הקר שחדר בין שמשות החלונות ומתחת לדלתות.

וילי התכוונה להישאר במקום שבוע או שבועיים לכל היותר, אך ככל שנקף הזמן התקשתה לעזוב. בתחילה האשימה את בעלה לשעבר ואת האווירה העכורה ששררה בינה ובין סת'. היא מאסה בוויכוחים החוזרים ונשנים איתם, שמנעו ממנה להתמקד בספרה ולסיים את כתיבתו. זרם החשמל והמים היו הזכר היחיד לציוויליזציה בבית; לא היה בו אינטרנט, לא הייתה טלוויזיה ולא היה נער מתבגר שהזכיר לה שהיא אימא גרועה. כאלפיים וחמש מאות קילומטרים הפרידו בינה ובין כל הסחות הדעת הללו. כעת, משהטלפון הנייד שלה שבק חיים, הטלפון הקווי הפך לערוץ היחיד שדרכו יכלה לתקשר עם העולם שבחוץ. אמנם כאשר כתבה את ספר הפשע האמיתי הרביעי שלה היא נסעה לעיתים קרובות לצורכי מחקר, אך מעולם לא נעלמה מהבית לפרק זמן כה ארוך. ככל שהתארכה שהותה בברדן הבינה וילי כי כתיבת הספר אינה הסיבה האמיתית להיעדרותה המתמשכת מהבית, אחרת היה הספר כבר גמור.

טָס, כלב קונהאונד גריאטרי, הרים את ראשו ממקום מרבצו הסמוך לרדיאטור ותלה בה עיניים צהובות. וילי התעלמה ממנו. טס פיהק, הוריד את חוטמו הארוך אל כפותיו ועצם את עיניו בשנית. נותרו שלוש שעות עד לשקיעה, אך מבעד לחלונות כבר שררה אפלולית. וילי עברה בין חדרי הבית והדליקה בהם אורות. היא שלפה את אחרון בולי העץ מהמבואה והוסיפה אותו לאח. תקוותה הייתה שהאש תמשיך לבעור כל הלילה, שכן המחשבה על כך שתצטרך לצאת אל האסם כדי להביא עוד בולי עץ לא קסמה לה כלל.

הגשם המהול בפתיתי שלג הלך וגבר, הכה בחלונות וכיסה את ענפי העצים העירומים בכפור. ייתכן שהייתה נהנית מהמראה אלמלא מאסה בחורף. המרמיטה ראתה את צילה, עוד סופות שלגים עמדו לבוא והאביב עדיין מיאן להגיע. כעת פנתה לסדרת הפעולות השגרתית שלה בששת השבועות האחרונים: לסרוק את הבית, לבדוק שוב שהחלונות סגורים ושהדלתות נעולות ולהגיף את התריסים. העובדה שהיא מעדיפה להיות בגפה ולכתוב על פשעים מחרידים לא אומרת שעליה לקבל בברכה את החשיכה או את שלל הסכנות שהיא טומנת בחובה.

היא פתחה את מגירת שידת הלילה כדי לוודא שהאקדח בקוטר תשעה מילימטרים עדיין שם. היא התקלחה במהירות, בתקווה לחמוק מהרגע שהמים החמים אוזלים, ואחר כך ייבשה את שערה במגבת. לאחר מכן לבשה תחתונים ארוכים, ג'ינס וסוודר, וירדה בחזרה למטבח. היא מזגה לעצמה כוס יין והתיישבה על הספה. טס התרומם והחל להתקרב לעברה. ״ארצה״, היא אמרה לו בהיסח הדעת, והוא חזר למקומו. וילי חשבה להשתמש בטלפון הקווי כדי להתקשר לסת', אך נמלכה בדעתה בשל האפשרות שבעלה לשעבר יענה.

היא כבר ידעה מה יאמר לה. הוא שב וחזר על אותן האשמות בכל שיחת טלפון. ״בואי הביתה. את מתנהגת בצורה לא הגיונית״, אמר לה באחת משיחות הטלפון האחרונות שלהם, ״את צריכה עזרה, וילי״. למשמע הדברים חשה וילי שדבר־מה נסדק בתוכה. סדק קטן, אך רחב דיו כדי לגרום לה להימנע משפופרת הטלפון. חלף שבוע מאז השיחה ההיא, ובפרק הזמן הזה היא לא דיברה עם סת'.

וילי נשאה את כוס היין במעלה המדרגות אל החדר ששימש לה משרד, והתיישבה מול שולחן העבודה. טס הלך אחריה ונשכב למרגלות החלון. החדר היה הקטן מבין חדרי השינה, מדבקות צהובות של ליגת הבייסבול היו דבוקות לפנלים בתחתית הקירות. שולחן העבודה עמד בפינת החדר ופנה לכיוון החלון והדלת. בראש הערימה שעל יד המחשב הונח כתב היד שהדפיסה שבוע קודם לכן בספרייה באלגונה, מוכן לקריאה אחרונה.

וילי התקשתה לסיים את הפרויקט. חלפה למעלה משנה מאז החלה לחקור תמונות מזירת הפשע, קראה מאמרים בעיתון וסקרה דיווחים רשמיים. היא אף יצרה קשר עם עדי מפתח בחקירה, בהם השריף לשעבר וסגניו. אפילו הסוכנת הראשית ממחלקת החקירות הפליליות של איווה הסכימה לדבר איתה. הם היו כנים באופן מפתיע, וסיפקו לווילי מידע שלא יסולא בפז על המקרה. רק בני המשפחה לא דיברו איתה; כמה מהם כבר עברו מן העולם ואחרים פשוט סירבו בתוקף, אך היא לא באמת יכלה להאשים אותם.

היא הוציאה שעות אין־ספור בכתיבה וכעת הגיעה לשלבי סיום, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה; אחת המרכזיות שבהן הייתה מדוע לא הועמד הרוצח לדין אף שזוהה. כעת היה עליה לקרוא את הדפים, לבצע תיקונים אחרונים ולשלוח את כתב היד לעורך שלה. היא זרקה בתסכול את העט האדום שהחזיקה על השולחן, נעמדה והתמתחה. אחר כך שמה פעמיה למטבח והניחה את כוס היין הריקה על השיש. היא חשה בדקירות קור בידיה, אך הייתה נחושה שלא להגביר את החום בתרמוסטט. במקום זאת היא מילאה את הקומקום במים והניחה אותו על הכיריים. בזמן שהמים רתחו העבירה את ידיה מעל המבער.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*