ניו יורק הישנה

שחר כוזב¹

שנות הארבעים

חלק ראשון

א

ניחוחות חציר, וֶרבֵּנָה ורִכפָּה ריחנית בישמו את יום הקיץ העצל. תותי שדה גדולים, מאדימים מבעד לגבעולי מנתה, צפו בקערת המשקה הצהבהב הצונן שעל שולחן הגזוזטרה: קערה ג'ורג'יאנית עתיקת יומין, שלל השתקפויות מזדהרות בין דופנותיה הזוויתיות וסמלה של משפחת רייסי חרות בה בין ראשי אריות. מדי פעם בפעם, לשמע זמזום מאיים, סטרו האדונים על לחי, על מצח או על קרחת; אך הם הקפידו לעשות זאת בגניבה כי מר הלסטון רייסי, שעל גזוזטרת ביתו היו מסובים, סירב להודות בקיומם של יתושים בהַיי פּוֹינט.

התותים הגיעו מגן הירק של מר רייסי; הקערה הג'ורג'יאנית — מסבא רבא שלו (אביו של חותֵם הכרזת העצמאות); הגזוזטרה הייתה גזוזטרת בית הכפר שלו, שניצב גבוה מעל מְצר הים, במרחק נהיגה נוח מבית העיר שלו שברחוב קָנָאל.

"עוד כוס, קומודור?" הציע מר רייסי בעודו מנער ממחטת פשתן שגודלה כגודל מפת שולחן ומקנח בשוליה את מצחו המהביל.

מר ג'יימסון לֶדגֵ'לִי חייך והתכבד בעוד כוס. בחוג מכריו הקרובים היה ידוע בשם "הקומודור" משום שבנעוריו שירת בחיל הים ואף השתתף במלחמת 1812 כפרח חובלים בפיקודו של אדמירל פורטר. רווק שזוף וחייכני זה, שפניו הזכירו אליל ברונזה כמו אותם פסלונים שאולי הביא עימו בשובו הביתה, לא שכח את גינוני הימאי שלו אף שזה כבר פרש מהשירות; במכנסי הפשתן הלבנים, בכומתה המעוטרת במקלעת זהב ובשיניים הבוהקות שבפיו, עדיין נראה כמי שעשוי לפקד על פריגטה. אלא שלמעשה זה עתה הגיע לכאן עם כמה ידידים מביתו שבחוף לונג איילנד, והחד־תורנית הלבנה הזריזה שלו עגנה עכשיו במפרץ שלמרגלות הצוק.

בית הלסטון רייסי ניצב בראש מדשאה משופעת המובילה למצר הים. גאוותו של מר רייסי הייתה על המדשאה הזאת: היא כוסחה בחרמש פעם בשבועיים, ובאביב הידק את אדמתה סוס לבן זקן שפרסותיו פורזלו במיוחד למטרה זאת. מתחת לגזוזטרה נפרצו בדשא שלושה מעגלים — ערוגה של גרניום לימוני, ערוגה של עוקץ העקרב וערוגת ורדים — וגברת רייסי טיפלה בהן עוטה כפפות ארוכות בצילו של סוכך קטן על צירים שהתקפל סביב ידית שנהב מגולפת. הבית, שמר רייסי שיפץ והרחיב עם נישואיו, מילא תפקיד במלחמת העצמאות האמריקנית בהיותו בית המתיישבים שבנדיקט ארנולד קבע בו את המטה שלו.2 הדפס של הבית כפי שנראה באותם ימים היה תלוי בחדר העבודה של מר רייסי, אך איש לא היה מזהה את רישומו של המבנה הצנוע בתוך המשכן המלכותי בצבע אבן, שנבנה מלוחות עץ משתלבים ונוספו לו מגדל רבוע, חלונות גבוהים וצרים וגזוזטרה על גבי עמודים מחורצים, והוא מככב כדוגמה ל"וילה טוסקנית" בספרו של דאונינג "גינון נוף באמריקה". ההבדל בין הדפס האבן הגס של הבית הקודם ובין תחריט המתכת המעודן של יורשו (עם עץ אשור בכוּתי המתנוסס כנקודת מיקוד במרכז המדשאה) היה גדול לא פחות מהפער בין שני המבנים עצמם. למר רייסי היו סיבות מוצדקות לחשוב טובות על האדריכל שלו.

הוא חשב טובות על רוב הדברים הקשורים אליו בקשרי דם או תועלת. איש לא היה משוכנע שהוא מסב אושר לגברת רייסי, אבל היה ידוע שהוא מעריך אותה עד למאוד. וכמוה גם בנותיו שרה־אן ומרי־אדליין, גרסאות רעננות יותר של גברת רייסי הנרפית; איש לא היה מוכן להישבע שהן חשות בנוח במחיצת אביהן הלבבי, אך לכול היה ידוע שהוא משבח אותן השכם והערב. ואולם הנושא הבולט ביותר בחוג השתבחויותיו של מר רייסי היה בנו לואיס. ועם זאת, כפי שאמר פעם ג'יימסון לדג'לי, שהיה לו הרגל מגונה לדבר גלויות, אין לשער שלואיס הצעיר הוא בדיוק מה שהלסטון היה מוציא תחת ידו אילו ניתן לו לעצב בעצמו את דמותו של יורש העצר.

מר רייסי היה גבר כביר מידות. גובהו, רוחבו ועוביו היו כמעט זהים, ולכל אשר פנה כמו מילא את העין במידה שווה; וכל סנטימטר של אותו היקף עצום היה מטופח בדקדקנות כזאת שחקלאי לו ראה אותו היה בוודאי חושב על נחלה רחבת ידיים שאין בה ולו חלקה לא מעובדת אחת. אפילו קרחתו, שתאמה את שאר חלקיו, נראתה כאילו היא זוכה לצחצוח יומי מיוחד, וביום חם הייתה כל ישותו כעין דוגמה נפלאה למערכת השקיה יקרה. כה שופע היה ומשופע בשיפולים כה רבים, עד כי היה מרתק לעקוב אחר כל זרזיף לחות ההולך בנתיבו המיוחד לו. אפילו על כפות ידיו הגדולות, הרעננות, התפצלו הטיפות וגלשו בכיוונים שונים מרכסי האצבעות; ואשר למצחו ולצדעיו ולכרית הלחי התפוחה מתחת לכל אחד מהעפעפיים התחתונים, הרי שלכל אחד מהמדרונות הללו היה פלג משלו, ולו בריכות נקוות בשקערוריות ומפלים פתאומיים; והמראה לא היה דוחה ולו לרגע כי כל השטח האדיר, המבעבע, היה ורוד ונקי ובריא כל כך, והעסיס הנוטף הדיף ניחוח מובהק של אוֹ־דה־קולון יקר וסבון צרפתי משובח.

אמנם גברת רייסי הייתה בנויה בקנה מידה נפילי פחות, אולם התברכה ברחבוּת חיווריינית, וכשהתעטפה במיטב שמלות המשי הגלי שלה (מהסוג הנוקשה) ועיטרה את פניה במסגרת של סלסולי תחרה צהובה רבים מספור ובאשכולות ענבים סגולים שהתנוססו על הכובע האחרון מפריז, כמעט יכלה לשמש משקל נגד למלוא שיעורו של בעלה. ואף על פי כן צמד גבה גלי זה, כפי שהקומודור היה אומר, הביא לעולם את לואיס הכחוש והפעוט, תינוק של מה בכך, לפנים ילד נידף ועתה נער קלוש כמו הצל שמטיל בצהריים גבר מן המניין.

כל הדברים האלה, אמר בליבו לואיס עצמו ורגליו משתלשלות ממעקה הגזוזטרה, בוודאי חולפים בראשיהם של ארבעת האדונים המכונסים סביב קערת המשקה של אביו.

מר רוברט האזרד, הבנקאי, גבר גבוה ורחב שנראה בעל גוף לצידו של כל אדם מלבד מר רייסי, נשען לאחור בכיסא, הרים את כוסו והחווה קידה לעברו של לואיס.

"לחיי הטיול הגדול!"

"רד מהמעקה, אתה לא ציפור," נזף בו מר רייסי, ולואיס נעמד מיד והשיב קידה למר האזרד.

"לא חשבתי," גמגם. לעיתים קרובות מדי זה היה התירוץ שלו.

מר אמברוז האזרד, אחיו הצעיר של הבנקאי, מר לדג'לי ומר דונלדסון קנט הרימו את כוסותיהם וחזרו אחרי מר האזרד ברינה: "לחיי הטיול הגדול!"

לואיס קד שוב וקירב את שפתיו אל הכוס שזנח. בעצם הסתכל רק על מר דונלדסון קנט, בן דודו של אביו, גבר שתקן בעל צדודית רזה ונשרית שנראה כמו אחד מהגיבורים לשעבר של מלחמת העצמאות וחי בחרדה מתמדת מפני כל רמז קל לסיכון או לאחריות.

לפתחו של האזרח הזהיר והמסויג הזה התגלגלה, שנים אחדות קודם לכן, תביעה לא צפויה ואף לא נסלחת לדאוג לבתו של אחיו היחיד ג'וליוס קנט. ג'וליוס מת באיטליה — טוב, הוא החליט לחיות שם ואין זה מענייננו, אבל להרשות לאשתו למות לפניו ולהשאיר אחריו בת קטינה וגם צוואה המפקידה אותה בידי אחיו הבכור הנערץ דונלדסון קנט הנכבד מקנט'ס פוינט בלונג איילנד ומרחוב גרייט ג'ונס בניו יורק — הרי כפי שאמר מר קנט בעצמו, וכפי שאמרה אשתו בשמו, מר קנט לא גילה מעולם, לא במחשבה ולא במעשה, ולו שמץ של הצדקה להתנהגותו של ג'וליוס כפוי הטובה (את חובותיו פרע האח הבכור לא פעם) שהטיל עליו ברגעיו האחרונים את העול הזה.

הנערה הגיעה. היא הייתה בת ארבע עשרה, קטנה ושחורה ורזה, והוחלט שהיא לא יפה. שמה היה ביאטריס, ואם לא די בכך, זרים נבערים קיצרו את השם ל"טרישי". אבל היא הייתה להוטה, נכונה לעזור וטובת מזג, וכפי שציינו ידידיהם של מר וגברת קנט, כיעורה מנע מראש כל מיני בעיות אפשריות. במשפחת קנט היו שני בנים מתבגרים, ביל ודונלד; אילו הייתה הדודנית הדלפונית צפיחית בדבש — טוב, במקרה כזה היה צריך לפקוח עליה עין והיא עוד הייתה עלולה לגמול לדודהּ ולדודתה באיזה מעשה של כפיות טובה מושחתת. אבל הואיל וחזותה ביטלה את הסכנה הם יכלו להתייחס אליה בחביבות בלי הרהור שני, ומטבעם נטו לחביבות. וכך, בחלוף השנים, נהפכה הנערה בהדרגה למטפלת במטפליה, וזאת משום שבני הזוג קנט נטו מטבעם גם לחוסר אונים ולתלות בכל אדם שלא עורר בהם חשש או חשד.

"כן, הוא יוצא לדרך ביום שני," אמר מר רייסי וכיבד במנוד ראש נחרץ את לואיס, שהניח את כוסו לאחר לגימה אחת. "תרוקן את הכוס, משתמט!" ציווה הראש, ולואיס הפשיל את צווארו וגמע באחת, אף שהמשקה נבלע בקושי בגרונו הכחוש. כבר לפני כן נאלץ לשתות שתי כוסות, ואפילו ההילולה הדלה הזאת הייתה מופרזת בשבילו, ומן הסתם תוליד דברנות ערה ואחריה ערב של דכדוך ובוקר של כאב ראש. והוא הרי רצה לשמור היום על ראש צלול ולחשוב בלי היסוס וערפול על טרישי קנט.

מובן שאינו יכול להתחתן איתה — לעת עתה. רק היום מלאו לו עשרים ואחת והוא עדיין תלוי באביו לחלוטין. הוא גם לא לגמרי הצטער לצאת לטיול הגדול לפני שיישא אישה. על כך חלם ולכך ערג תמיד, מהרגע שעיני הפעוט שלו נמשכו לראשונה לתמונות של ערי אירופה שבקומה העליונה, במסדרון הארוך המדיף ריח צמחי של שכבות בידוד; וכל מה שסיפרה לו טרישי על איטליה אישר וחיזק את כמיהתו. אילו רק נסע לשם איתה — כמורת דרך, ביאטריצ'ה שלו! (כי היא נתנה לו ספרון קטן של דנטה שהיה שייך לאביה, שבעמודו הראשון תמונת תחריט של ביאטריצ'ה; ואחותו מרי־אדליין, שלמדה איטלקית אצל אחד הגולים הרומנטיים ממילאנו, עזרה לאחיה לפענח את התחביר.)

הנסיעה לאיטליה עם טרישי היא בגדר חלום ותו לא; אבל יום יבוא והם יחזרו לשם כזוג נשוי, ואז אולי לואיס הוא שישמש לה מורה דרך ויגלה לה את נפלאותיו ההיסטוריות של מקום הולדתה, שכה מעט ידוע לה עליו בעצם מלבד פרטים פעוטים וביתיים, שובי לב אך חסרי חשיבות.

למחשבה זאת התרחב חזהו של המחזר והוא הסכין עם הפרידה, שהרי בסתר ליבו הרגיש שהוא עוד נער, וכשישוב יהיה גבר; היה בדעתו לומר לה כך כשייפגשו ביום המחרת. כשישוב יהיה אופיו מגובש, הבנת העולם שלו (שכבר עכשיו היא לא מבוטלת לדעתו) תושלם; ואז איש לא יוכל להפריד ביניהם. הוא חייך מראש כשחשב כמה מעט ישפיעו צעקותיו ואיומיו של אביו על הגבר שישוב מהטיול הגדול...

האדונים סיפרו עכשיו על חוויות הנעורים שלהם באירופה. איש מהם — אפילו מר רייסי — לא יצא למסע נרחב כמו זה המתוכנן ללואיס, אבל שני ההאזרדים נסעו לאנגליה פעמיים בענייני בנקאות, וקומודור לדג'לי הנועז ביקר גם בצרפת ובבלגיה — שלא לדבר על היכרותו עם המזרח הרחוק בשעתו. כל השלושה זכרו את אותם ימים בבירור ואף בחיוך, שהיה בו שמץ גינוי — "אה, הצרפתיות הקטנות האלה," הצטחק הקומודור בשיניו הלבנות — אבל מר קנט המסכן, שהפליג אל מעבר לים בירח הדבש שלו, נתקע בפריז בגלל מהפכת 1830, קדח מחום בפירנצה וכמעט נעצר כמרגל בווינה; והרגע המהנה היחיד באותה הרפתקה הרת אסון, שמעולם לא נשנתה, היה כאשר חשבו אותו בטעות לדוכס מוולינגטון (בשעה שניסה לחמוק בגניבה ממלון בווינה במעילו הכחול של מורה הדרך) והוא נקלע לעיני קהל שהגיב — "ובכן, בהתלהבות מחמיאה בהחלט," הודה מר קנט.

"איך היה אחי המסכן מסוגל לחיות באירופה! טוב, תראו מה יצא מזה..." כך נהג לומר, כאילו צורתה של טרישי המסכנה וחסרת החן מוסיפה לדבריו מוסר השכל מזעזע.

"מדבר אחד אתה צריך להיזהר בפריז, בחור: מאוּרות ההימורים השטניות בפאלה רויאל," אמר מר קנט בתקיפות, "כף רגלי לא דרכה במקומות האלה; הספיק לי מבט אחד מבחוץ."

"הכרתי בחור ששדדו ממנו שם הון עתק," צירף מר האזרד הבכור את קולו; ואילו הקומודור, שכבר שתה כוס עשירית, צחקק בעיניים לחות: "היצאניות, אח, היצאניות..."

"ואילו בווינה..." אמר מר קנט.

"אפילו בלונדון," אמר מר אמברוז האזרד, "בחור צעיר צריך להיות ערני ולהישמר מקלפנים. הונאות יש מכל המינים והסוגים והסייענים מחפשים תמיד 'ירוקים'. כך," הוסיף כמתנצל, "הם מכנים כל מבקר חדש במדינה."

"בפריז," אמר מר קנט, "כמעט נקלעתי פעם לדו־קרב." הוא נאנח מקרב לב באימה ובהקלה והתנחם במבט ששלח אל מצר הים, לעבר מעונו הבטוח.

"אה, דו־קרב," צחק הקומודור. "בדו־קרב אפשר להילחם גם כאן. השתתפתי בדו־קרב עשרות פעמים בצעירותי, בניו אורלינס." אימו של הקומודור הייתה בת הדרום, ואחרי מות אביו ישבה כמה שנים בבית הוריה שבלואיזיאנה, וכך נחשף בנה לחוויות מגוונות בשלב מוקדם. "אבל בקשר לנשים," חייך כממתיק סוד והושיט את כוסו המרוקנת למר רייסי.

"הגברות —!" התרה בו פתאום מר קנט בקול.

האדונים קמו על רגליהם והקומודור נעמד חיש קל, יציב לא פחות מרעיו. דלת הזכוכית של הסלון נפתחה ומהבית יצאה גברת רייסי בשמלת משי מסולסלת ובשביס תחרה, ואחריה שתי בנותיה בשמלות מעומלנות ובמעילי מותן ורודים. מר רייסי הביט בקורת רוח ובגאווה על נשי ביתו.

"רבותיי," אמרה גברת רייסי בקול שקול ומדוד, "השולחן ערוך לארוחת הערב, ואם תכבדו את מר רייסי ואותי —"

"הכבוד, גברתי," אמר מר אמברוז האזרד, "כולו שלנו. כמה יפה מצידך שאת מואילה להזמין אותנו."

גברת רייסי החוותה קידה, האדונים השיבו לה בקידות משלהם, ומר רייסי אמר: "אתה תיכנס עם גברת רייסי, האזרד. מסיבת הפרידה הקטנה הזאת היא אירוע משפחתי, והאדונים האחרים ייאלצו להסתפק בבנותיי. שרה־אן, מרי־אדליין —"

הקומודור ומר אמברוז האזרד פנו בטקסיות אל שתי הבנות, ומר קנט, בהיותו קרוב משפחה, צעד במאסף בין מר רייסי ללואיס.

אח, איזה שולחן! מראה הסעודה הזאת עלה מדי פעם לנגד עיניו של לואיס רייסי במקומות נידחים בארצות נכר, שכן אף שבבית לא הרבה לאכול ולא הקפיד על מזונותיו, הרי שלימים, במחוזות קמח הערמונים והשום ויצורי הים המוזרים המזוקנים, היה חש מדקרות רעב למחשבה על השולחן המשופע בכל טוב. במרכז השולחן התנוסס האֶפֶּרנֶה המשפחתי העשוי כסף מחורר, כַּן ובראשו אגרטל שוורדי קיץ מתנוססים בו וסביבו משתלשלות סלסילות ובהן שקדים מסוכרים וסוכריות מנתה מפוספסות, וסביב ה"מוטיב המרכזי" הזה הסתופפו מגשי פורצלן עמוסים בתלוליות של פטל, תות שדה וביכורי אפרסקים מדלאוור. מעגל חיצוני של עוגיות, סופגניות, עוגות תות אישיות, לחם תירס חם מהתנור וגושים של חמאה זהובה שזה אך הגיחו מעטיפות המוסלין של המחלבה ועוד היו לחים, הוביל את המבט אל נתח של קותל חזיר מווירג'יניה שעמד לפני מר רייסי, ואל צמד קערות גדולות ורחבות, באחת ביצים מקושקשות על פרוסות לחם קלוי ובאחרת דג גוּמבָּר צרוב, שעליהן ניצחה אשתו. לימים לא הצליח לואיס בשום אופן לשבץ בתמונה המורכבת הזאת את "התוספות", שוקי הודו בחרדל וסלט עוף מוקרם, פרוסות של מלפפונים ועגבניות, כדי כסף כבדים ובהם שמנת צהבהבה, עוגות מרנג בקרם וניל, חביתיות דקיקות ומקפא לימון, שכולם נשזרו איכשהו בין המרכיבים המרכזיים יותר; אבל כולם היו שם, אם בעת ובעונה אחת ואם זה אחר זה, וכמותם גם מגדלי האפיפיות המתנודדים וכדי הכסף הדקים המלאים סירופ מייפל שליוו אותן בנאמנות סביב השולחן, כשהמשרתת השחורה מחדשת את המלאי.

הם אכלו — ועוד איך אכלו! — אף על פי שהגברות היו אמורות רק לטעום משהו קטן; אבל על צלחתו של לואיס נשארו המטעמים עד ששוב ושוב עוררו אותו מבטו הגוער של מר רייסי או מבטה המפציר של מרי־אדליין לתקוע בערימה מזלג אדיש.

וכל אותה שעה שטח מר רייסי את משנתו.

"בחור צעיר צריך לדעתי לראות עולם לפני שהוא משתקע; לגבש את טעמו; לחדד את כוח השיפוט שלו. הוא צריך לראות בניינים מפורסמים, להכיר את המבנה החברתי בארצות זרות, את המנהגים וההרגלים של התרבויות הישנות שאנחנו התנערנו מעולן בגבורה. הוא אולי יראה שם הרבה דברים שיש להצטער עליהם ולגנות אותם" — ("אבל פה ושם יש בחורות," נשמע קומודור לדג'לי משרבב) — "הרבה דברים שבגללם ירגיש אסיר תודה על כך שזכה להיוולד ולהתחנך בארצנו החופשית, ועם זאת אני סבור שהוא יוכל גם," אמר מר רייסי ברוחב לב, "ללמוד הרבה."

"אבל ימי ראשון," הסתכן מר קנט והזהיר, וגברת רייסי לחשה מעבר לשולחן לבנה: "אה, זה בדיוק מה שאני אומרת!"

מר רייסי לא אהב הערות ביניים; הוא הגיב עליהן בהתרחבות ניכרת לעין. להרף עין התנשא נפחו האדיר, כמפולת שלגים מתחשרת, מעל הדממה שהשתררה אחרי התערבותו של מר קנט ולחישתה של גברת רייסי; ואז ניחת על שניהם.

"ימי ראשון — ימי ראשון? מה הבעיה עם ימי ראשון? מה יש ביום ראשון באירופה שיכול להפחיד אפיסקופלי טוב? כולנו כאן שייכים לאותה כנסייה, לא? אין סביב השולחן שלי הערב מתודיסטים יללנים או אוניטריאנים אתאיסטים, עד כמה שידוע לי. ולא אעליב את הגברות במחשבה שמא הטו בחשאי אוזן לקשקשן הבפטיסטי בבית התפילה הקרוב. לא? כמו שחשבתי! אם כך, אני אומר, מה כל הבהלה הזאת מהקתולים? בוודאי שאני לא רואה בעין יפה את הדוקטרינות הברבריות שלהם — אבל לכל השדים והרוחות, הם הרי הולכים לכנסייה, נכון? ומתפללים באופן מסודר בדיוק כמונו, נכון? ויש להם כמרים אמיתיים ולא חבורה של חדלי אישים בלבוש חילוני, ועוד לבוש גרוע, שמפטפטים עם היושב במרומים כאילו הוא חבר שלהם בשפה משלהם? לא, אדוני" — והוא נפנה בתנופה אל מר קנט הנרתע — "לא הכנסייה מפחידה אותי בארצות נכר, אלא מערכת הביוב, אדוני!"

גברת רייסי החווירה מאוד; לואיס ידע כמה מדאיגה אותה מערכת הביוב. "ואוויר הלילה," נאנחה כמעט בלי קול.

אבל מר רייסי כבר חזר לנושא הרצאתו. "לדעתי, אם בחור צעיר כבר יוצא למסע, הוא צריך לנסוע עד כמה שמאפשרים לו... אה... האמצעים שבידו; לראות את העולם כמה שיותר. זאת פקודת ההפלגה שהבן שלי קיבל, קומודור. נרים כוס ונאחל לו שיוציא אותה אל הפועל כמיטב יכולתו!"

המשרתת שסילקה את נתח קותל החזיר, או לפחות את השיירים השקופים שנותרו על המגש, הצליחה לפנות מקום לקערת פונץ' אדום, ומר רייסי יצק מנות גדושות של משקה חריף וריחני לתוך הכוסות הסדורות לפניו על גבי מגש כסף. האדונים נעמדו, הגברות חייכו ובכו, ועל לואיס הורעפו איחולי בריאות והצלחה בטיול הגדול בשפה ציורית כזאת שגברת רייסי, במנוד ראש חטוף לבנותיה וברשרוש מלמלות מעומלנות שמילא את אוזניהן, הוציאה אותן מהחדר בלי מהומה.

"בל נשכח," שמע אותה לואיס אומרת להן חרש בפתח החדר, "זה שאבא שלכן מדבר במילים כאלה רק מראה שהוא ממש מרוצה מלואיס היקר."

*ההמשך זמין בספר המלא*