האחים ביירן 3 - גאולה אכזרית

1

סטורמי
הווה

כל לחיצת יד הייתה כמו רולטה רוסית. בכל פעם שסיפרתי לאנשים שאני עובדת במועדון חשפנות, הם תמיד שאלו איך הצלחתי לשהות ליד כל הטיפוסים ההזויים שביקרו במקומות כאלה.

התגובה שלי? לפחות הם לא העמידו פנים שהם משהו אחר, מלבד מה שהם היו.

יותר מכול הפחידו אותי הזיקיות - אנשים שהסוו את עצמם. אין דבר מפחיד יותר מפסיכופת שמתחזה לג'נטלמן חתיך ומנומס.

גיליתי בדרך הקשה שאף פעם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי פנים יפות. הגבר המקסים שהתחיל לשוחח איתך בבית קפה, יכול להתגלות כקליע שיפגע בך.

בכל יום, סובבנו את הרולטה, יצאנו לעולם ולחצנו על ההדק.

שוחחנו עם נהגי מוניות.

הזמנו ארוחה בבית קפה קטן.

אספנו בגדים מניקוי יבש.

בכל שיחה היה טמון אסון אפשרי.

למרבה המזל, לרוב, הקנה היה ריק כי מרבית האנשים, גם אם נראו מוזרים, לא היו מזיקים. אחרת כולנו היינו מפחדים לצאת מהבתים ומסתתרים בפנים. אבל במקום זאת, הכרנו אנשים חדשים עם חיוך על הפנים ותקווה בלב - גם אלה מאיתנו ששיחקו במשחק רולטה והפסידו.

החיים היו חסרי תכלית, אם חרדה תמידית שלטה בהם.

וחוץ מזה, מה הסיכוי שבחורה תפגוש שני פסיכופתים בגלגול אחד? הגורל לא יכול להיות אכזרי עד כדי כך.

לא הייתי תמימה. העדפתי לקוות לטוב, אבל להתכונן לגרוע מכול. והעדפתי גם להקיף את עצמי באנשים שלא הסתתרו מאחורי מסכות.

זאת הסיבה שבחרתי במועדון החשפנות.

רוב הלקוחות שלנו היו אנשים רגילים שרצו להשתחרר קצת. ניתן היה להבחין בקלות באלה שבאו לעשות צרות, ולרוב גם הם לא היו מזיקים. אולי הייתי חושבת אחרת לו הייתי רקדנית, אבל עבדתי כמלצרית והצלחתי להתמודד עם רוב התקריות.

אומנם 'מוקסי' היה מועדון חשפנות, אך הוא הפך לבית עבורי. בית שהיה רחוק מהבית האמיתי שלי. המועדון הציע את האיזון המושלם - יוקרתי מספיק כדי להרחיק את הטיפוסים החולניים של החברה, ועם זאת לא מפואר מדי כדי למשוך טיפוסים מחליאים שהסתירו את הנשמות המרושעות שלהם מאחורי בגדים יקרים ומכוניות פאר.

אולי הייתי עייפה קצת.

בדרך כלל, נהניתי מהעבודה ואפילו חיבבתי את הבוס שלי - אולי אפילו יותר מדי. בעיקרון, היו לי שני בוסים, שניהם חתיכים עם עיניים כחולות עמוקות שנראו כמעט כמו חטא. גוון כחול חם שהזכיר לי חוף ים, קרם הגנה וצידניות מלאות חטיפים. אבל בעיקר נמשכתי לגסות שביופיים. הבחורים האלה היו מסתוריים להחריד, ולא טיפוסים בעלי פנים מגולחות וחליפות מחויטות ששידרו עידון. הגברים האירים האלה היו מלח הארץ, ולא עניינו אותם דעות של אחרים. הם היו כנים מטבעם ולא התנצלו על כך.

בעיניי, כנות הייתה חשובה יותר מחזות מזויפת. תמיד.

קייר ביירן היה קר ואדיש כל־כך עד שאנשים תהו אם הוא בכלל מסוגל לחוות רגשות. בן דודו הצעיר, תורין, אולי נראָה דומה לו כי שניהם היו מאופקים יחסית, אבל בפועל, תורין היה שונה לגמרי. האדישות של קייר נבעה משליטה עצמית אמיתית, ואילו לתחושתי התנהגותו המנוכרת של תוֹר דרשה מאמץ רב. הוא עבד קשה כדי לייצר מרחק בינו ובין שאר העולם, וזה ריתק אותי.

הבעיה היא שתורין ביירן היה הגבר האחרון עלי אדמות שהייתי אמורה להביע בו עניין. ועם זאת...

עיניי נדדו למקום שבו הוא ישב עם קייר ובת דודם, שֶי, שמדי פעם ביקרה במועדון. שלושתם נראו מרוצים והעבירו ביניהם בקבוק וויסקי יקר. מייד הסתקרנתי. הבוסים שלי לא היו טיפוסים שאהבו לחגוג.

לפני יומיים, הם קיימו מפגש משפחתי בבר. הם היו חשאיים מאוד ולכן ידעתי שמשהו קורה. ככל הנראה הכול הסתדר לטובה כי שלושתם שוחחו בנינוחות. התחשק לי לצותת והתקרבתי כדי להזין הזמנות במחשב.

"פלין יצא בזול. אם הייתי תופס אותו ראשון זה היה נגמר אחרת." ההערה האגבית של תורין הגבירה את סקרנותי, אבל ידעתי שעדיף לא לשאול. גברים כמו הביירנים לא אהבו לחשוף מידע. אומנם הם לא היו מדברים על נושאים סודיים במקום כזה, אבל הם לא אהבו שאלות.

"לפחות היית שם," שֶי אמרה. "לחלקנו שכחו להתקשר בכלל. כאילו אני לא יכולה לנצח את כולכם בקרב יריות ואגרופים."

"היית עסוקה, ואת יודעת את זה."

"לא עד כדי כך עסוקה," היא רטנה.

קייר גיחך ועינינו נפגשו. הוא הנהן אליי. "היי, סטורמי."

"היי, קייר. נהנים?"

"מנסים. זאת עצבנית, והוא עליז כמו תמיד." הוא הצביע על תורין וקרץ.

קייר ביירן בכבודו ובעצמו קרץ לי בזמן שהתגרה בבן דודו. פרצתי בצחוק.

שלושתם היו שתויים למדי.

תורין נהם ונעץ מבט נוקב בקייר.

"היי," נזפתי בהלצה. "זה התפקיד שלי לעשות לו חיים קשים. אל תפלוש לשטח שלי."

"הממזר הזה ממורמר כל־כך, שיש מספיק הזדמנויות לכולם."

מבטי ננעץ לרגע בעיניו הכחולות והממיסות של תורין. האלכוהול כנראה שיבש את תודעתו, כי במקום העצבנות שציפיתי לראות בעיניו, הופיע בהן רעב של טורף. בתגובה למבטו העז, צמרמורת עברה במורד גבי. שיגעתי את הבחור עם ההקנטות שלי. אם הוא היה יודע שמבטו הכעוס נראה לוהט ולא קר, כפי שהוא התכוון, הוא היה מזדעזע.

מה זה היה, לעזאזל?

תוֹר אף פעם לא הסתכל עליי ככה. הייתי זוכרת, כי המבט הבודד הזה שידר שהוא עמד להפשיט ולטרוף אותי בכל רגע.

בגלל האלכוהול, נכון? אפשר להתבלבל בקלות בין עיניים מעורפלות משכרות למבט תאוותני. ואם הוא באמת היה חרמן כל־כך בגלל האלכוהול, זה לא בהכרח היה קשור אליי. פשוט הייתי האישה הראשונה ללא קשר דם שניגשה אליו מאז שהם פתחו את בקבוק הוויסקי.

זאת הייתה חייבת להיות הסיבה, כי ההתעניינות של תורין בי הייתה בעייתית בכל מובן אפשרי, גם אם מפתה להחריד. אומנם מוחי רצה להתעמק בנושא, אבל המועדון היה הומה. באחד מהתאים ששירתִּי התקיימה מסיבת רווקים רעשנית, הגברים חיכו למשקאות שלהם ולא התביישו להכריז על כך. הבחנתי בשני מטרידנים פוטנציאליים בקבוצה ברגע שהם נכנסו פנימה, ושניהם אכן נופפו לי.

ניגשתי אליהם במהירות והורדתי מהמגש כוסות מסבב משקאות נוסף. הם נתנו לי ולרקדניות טיפים נדיבים, ולכן השתדלתי להתעלם מהתנהגותם המחליאה.

"אתם בסדר בינתיים?" שאלתי לאחר שהנחתי על השולחן את המשקה האחרון.

"אני מניח שבינתיים כן..." הבחור הצעיר שישב בקצה התא טפח על ישבני בקולניות.

בינגו.

מטרידן.

חבריו הגיבו בעיניים פעורות ובפרץ של צחוק. רק אחד מהם טרח להיראות נבוך.

לא נאנחתי בתדהמה ולא פרצתי בצחוק, כמו שהוא ציפה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא העשרים, שגבר ניסה לגעת בי. במקום זאת, שיגרתי אליו מבט, שאותו אהבתי לכנות בשם 'המתנקשת המחייכת' - חיוך דרומי קורן עם פגיונות בעיניים.

"בחייך, צ'אד. אתה לא רוצה שיעיפו אתכם מפה ותהרוס לחבר שלך את המסיבה, נכון? ואתה בטח לא רוצה שכולם יחשבו שאתה טירון ולא מכיר את הנהלים במקומות כאלה. לא נוגעים בבנות - באף אחת מאיתנו - אלא אם מקבלים אישור מפורש. הבנת?" המילה האחרונה נשמעה מתנשאת והודגשה באמצעות גבה זקורה.

הוא הרים את הידיים בניסיון לטעון לחפותו. "רק נהניתי קצת."

"אם תנסה ליהנות ככה שוב, יגיע תורו של בלייז ליהנות איתך קצת."

הוא עקב אחר מבטי אל הר השרירים שעמד ליד הקיר בקרבת הבמה.

נקשתי על השולחן בפרקי אצבעותיי. "תיהנו. עוד מעט אחזור כדי לבדוק מה שלומכם."

כבר אחרי תקופה קצרה של עבודה במקום כזה, אפשר היה לזהות בקלות לקוחות בעייתיים. צ'אד והחברים שלו לא היו קרובים אפילו. לאחר שהעמדתי אותם במקום, ידעתי שכל הערב הם ידברו על כך שכמעט זרקו אותם ממועדון חשפנות.

ניגשתי לשתי קבוצות נוספות, שמתי לב שנגמרו המפיות לכוסות מאחורי הבר, והחלטתי לגשת למחסן האחורי. בזמן שסרקתי את המדפים, מישהו הצטרף אליי בחדר הקטן.

תורין.

למה הוא תמיד נראָה מאיים כל־כך בחללים קטנים? נוכחותו השתלטנית מילאה את החלל הקטן שגופו הפיזי הותיר, עד שכמעט לא נשאר חמצן בחדר.

"היי," אמרתי ונשמתי נשימה רועדת. "הכול בסדר?"

"זה מה שאני רציתי לשאול. הבחור ההוא שם עלייך ידיים?" הוא שאל בקול יציב ונמוך.

אם הוא היה שואל אותי את השאלה הזאת לפני שבוע - או אפילו בתחילת הערב - הייתי משערת שהוא פשוט מנסה להגן על העובדת שלו. אבל אחרי המבט שהוא שיגר אליי, התעוררו אצלי שאלות. האם הוא הגן עליי יותר מאשר על הבנות האחרות? יכול להיות שהדבר קרה בלי ששמתי לב בכלל? ולמה לעזאזל המחשבה לא הטרידה אותי אלא גרמה לפרפרים לרחף בבטני?

נכון, הוא היה חתיך. הוא הצליח להבעיר את גופי בעזרת מספר מילים פשוטות... וללא כל כוונה. גם אחרי מאמץ רב, לא הצלחתי להיזכר מתי הוא הביע אפילו טיפה של התעניינות בי או ניסה לפלרטט איתי מאז שהתחלתי לעבוד כאן. למען האמת, הייתי בטוחה שאני מעצבנת אותו.

כבר בהתחלה, שכנעתי את עצמי שזה עדיף, כי הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא להיות מעורבת עם גבר כמוהו. או כל גבר, לצורך העניין. וחוץ מזה, הוא היה הבוס שלי. איסור מוחלט מבחינתי. אהבתי לעבוד ב'מוקסי' ולא רציתי להסתכן ולהפוך את המצב למביך.

אז למה העולם התהפך בכל פעם שהוא עמד לידי?

כי הוא דואג לך, גם אם רק מתוקף תפקידו, ובזמנו, היית נואשת לתחושת ביטחון כזאת.

נכון, אבל אם העבודה שלו לא הייתה מאלצת אותו להתנהג ככה, האם המצב היה שונה? הלהבות שהוא הצית בתוכי היו אמורות לדעוך, לא? לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, לכן נקטתי בגישה שאימצתי בששת החודשים האחרונים מאז שהתחלתי לעבוד ב'מוקסי', והעמדתי פני אדישה.

"אתה לא חייב לעורר מהומה," אמרתי לו. "אין סיבה להבריח אנשים בגלל פרחח מפונק."

"אני יודע טוב מאוד שאני לא חייב לעשות כלום, ואני די בטוח שזה לא מה ששאלתי." הוא התקדם לכיווני בצעד איטי ומדוד, והאווירה בחדר התלהטה. "הוא שם עלייך ידיים?" כל מילה נשמעה מבוקרת ומדויקת, ועם זאת, רוויה בכאוס.

מה, לעזאזל, קורה כאן?

אף פעם לא ראיתי את תורין זועם כל־כך. הוא היה אדיש מטבעו, לפחות למראית עין. גם כשהוא טיפל בלקוחות מופרעים, נראה ששום דבר לא ערער את שליטתו העצמית. הוא היה שקול וקר רוח, וגרם לי לתהות אם התאוריה שלי על רגשותיו המודחקים נכונה בכלל. מה השתנה? או שהצד הזה תמיד ארב מתחת לפני השטח?

"רק פעם אחת," עניתי בשקט. "אבל בלייז משגיח עליו."

"דיברת עם בלייז?"

"כן, עדכנתי אותו ליתר ביטחון."

יכולתי להישבע שברק הבזיק בעיניו הסוערות. אולי דמיינתי, אבל הוא חשק שיניים, ושרירי לסתו התכווצו. "בפעם הבאה, תבואי ישר אליי."

"לא חשבתי שיש סיבה להפריע לך או לקייר."

"אולי תיתני לי להחליט, מה את אומרת?"

הנהנתי, המומה מכדי לדבר.

"מילים, סטורמי. אני צריך לשמוע אותן."

"כן. בפעם הבאה אעדכן אותך."

הוא נהם. "את צריכה מפה משהו?"

"אה... אממ, כן." התנערתי מההלם והסתובבתי למדפים. "רציתי לקחת מפיות. הנה הן." הבחנתי בקופסה בצבעי כחול ולבן על המדף העליון, והפכתי במהירות את הדלי שניצב לרגליי כדי להשתמש בו כשרפרף.

"אני יכול להביא לך–" הוא הושיט את היד לקופסה בזמן שנעמדתי על הדלי.

"לא, אני יכולה–"

התנגשנו, איבדתי שיווי משקל וצווחתי. זרועותיו של תורין נכרכו סביב מותניי ומשכו אותי לכיוונו כדי לבלום את הנפילה שלי.

"לכל הרוחות, אישה," הוא רטן והעמיד אותי על הרצפה.

המשכנו לעמוד ככה, זרועותיו מחבקות אותי חזק, גבי צמוד לחזהו ושנינו לא נושמים. הזמן עצר, והמוזיקה הקצבית הייתה הרעש היחיד שהסתנן מבעד לקירות.

ידעתי שגופי הוא טיפוס בוגדני ונוהג להגיב לגברים שלא הייתי אמורה לרצות, לכן לא הייתי אמורה להיות מופתעת מכך שמייד נמסתי אל גופו הקשה כאבן, כמו דבש על עוגייה חמה.

מעולם לא הייתי קרובה אליו כל־כך.

גופו החזק בשילוב ניחוח עץ האלגום המעושן שנדף ממנו היה משכר, ומחשבותיי התערפלו.

הייתי מכורה לריגושים מהסוג הגרוע ביותר.

שאפתי אוויר בחדות והסתובבתי לכיוון השני, כאילו עליתי מתוך תהום מרושעת שבה נלכדתי.

תורין הסיט מבט, הרים את הקופסה והושיט לי אותה. "אם את צריכה משהו, תבקשי." הוא גייס את שליטתו העצמית שוב, דיבר באדישות המהונדסת שלו ויצא מהחדר בהליכה האיטית האופיינית לו.

בינתיים, חלקים קטנים במוחי חוו קצרים חשמליים עם ניצוצות ועשן.

אין מצב שדמיינתי את זה. אבל מה זה היה בדיוק? למה הוא רצה שאעדכן אותו ולא את בלייז? למה ידו השתהתה עליי לאחר שהוא בלם את הנפילה שלי? למה הוא התנהג ככה ומה הייתי אמורה לעשות?

שמחתי מאוד שהמקום עמוס, אחרת עד סוף המשמרת לא הייתי מפסיקה לחשוב על מה שקרה. אבל 'מוקסי' נסגר והחששות שלי צפו.

השינוי בהתנהגותו של תורין היה יכול להיראות מבלבל ולא מטריד, לולא העובדה שהוא עקב אחריי הביתה מהעבודה בכל יום במהלך החודש האחרון.

הקשיש החביב שניהל את חנות הפרחים בפינה, אפשר לי לצפות במצלמות האבטחה כדי לאשר את החשד שהתעורר אצלי לאחר שהבחנתי לראשונה בצל שלי. ברגע שגיליתי את זהותו, הייתי המומה. אחר כך נתקפתי חרדה, אבל נזכרתי בתקרית במועדון שבה גבר נגע בי. תוֹר זרק את הבחור החוצה וכנראה עקב אחריי הביתה כדי לוודא שאגיע בבטחה. בפעם ההיא הייתה לי תחושה שמישהו צופה בי.

רצף האירועים נראה הגיוני. הנחתי שהוא גילה שאני גרה קרוב, והחליט שעדיף לצעוד מספר רחובות מאשר להתמודד עם ההשלכות הכרוכות בתקיפת עובדת. אחרי הכול, הוא אף פעם לא הביע בי שום עניין. למעשה, הוא העדיף לעקוב אחריי מאשר ללוות אותי.

החרדה שככה, אבל בכל זאת שקלתי לחפש עבודה חדשה ואפילו לעבור. עם זאת, בכל יום שחלף, המעשים שלו נראו מזיקים פחות. ובדרך מעוותת כלשהי, די נהניתי לדעת שהוא שם. עבר זמן רב מאוד מאז שמישהו דאג לי.

אבל באותו רגע הייתי צריכה לשאול את עצמי איפה עובר הגבול בין דאגה להטרדה? כי הוא היה שם. הייתה לי תחושה שהוא צפה בי מתוך הצללים.

צעדתי הביתה בקצב מהיר מהרגיל. הגעתי לחזית הבניין ללא תקריות, וחשתי הקלה כפולה לראות שסוף־סוף החליפו את האינטרקום. שבוע שלם רבתי עם המפקח של הבניין על הנושא. הלחצנים בלוח המקשים כבר מזמן הפסיקו לעבוד. לפני מספר לילות, אפילו חשבתי שלא אצליח לפתוח את המנעול הארור. ברגעים כאלה, התנחמתי בעובדה שלא הייתי לבד.

טיפסתי במדרגות לדירה שלי שבקומה השלישית ותהיתי אם טעיתי לגבי תורין. הייתי בטוחה שהוא לא היווה איום. אבל אולי ההורמונים שלי היו אלה שדיברו. אפשר בכלל להתייחס לגבר שנמשכים אליו כאל מטרידן?

אלוהים ישמור, סטורמי. את פשוט מטורפת.

כבר ידעתי את זה.

"איך עבר עליך היום, בלו בל?" הרמתי את החתלתול האהוב שלי והעברתי את האגודל לאורך גשר אפו בזמן שהוא גרגר. הוא אהב מאוד גירודים באף. "קרה משהו מעניין היום?"

הוא יילל בעליזות. וזאת אחת הסיבות שהוא היה שותף נפלא כל־כך. הוא היה בן שיח מצוין, יחסית לחתול.

"באמת? שתי ציפורים במדרגות החירום? אני מקווה שלא הבהלת אותן."

מיאו.

"יופי. גם לי קרו כמה דברים היום." ניגשתי לווילונות וסגרתי אותם כמעט עד הסוף. נעצתי מבט ברווח שנותר, ותחושת אשמה כרסמה בי.

בכל לילה, השארתי את הווילונות פתוחים מעט מאז שהבנתי שתורין עוקב אחריי. המעשה היה טיפשי וחסר אחריות. לא היה לי מושג למה המשכתי לעשות את זה, למרות היעדר ההיגיון.

אנשים מהרחוב לא היו מצליחים לראות את פנים הדירה, גם אם רצו, אבל הפרט הזה היה חסר חשיבות. לא הייתי אמורה לרצות שאנשים יסתכלו עליי.

לא בהתחשב בעבר שלי.

התחושה הייתה טובה מכדי להדחיק אותה בכל פעם שחשבתי שתורין השגיח עליי. לא רציתי לנתק את הקשר הזה. אבל אם מניעיו לא נבעו מרצון להגן בלבד - אם הוא רצה... יותר - הייתי צריכה לסגור את הווילונות מייד. המחשבה שגבר מסוכן כמוהו מתעניין בי הייתה אמורה לדחות אותי.

ועדיין, לא הצלחתי להכריח את ידי להזיז את הבד ולסגור את הרווח. למה?

"בלו בל, מה לא בסדר איתי?" הדבקתי נשיקה למצחו של החתול המתוק שלי והתיישבתי על הספה ברגליים שלובות.

למרות הרתיעה והיעדר ההיגיון, לא יכולתי להתנתק מהפנטזיה שגבר חסר רחמים שמר עליי. לא יכולתי להתנתק מתחושת הנחמה שהציפה אותי בכל פעם שחשבתי על תורין. הוא השגיח עליי ועל הבנות האחרות בעבודה, ומשום מה, המוח שלי נאחז בקשר הזה.

אבל הרגשות שלי היו אמורים להשתנות ברגע שגיליתי שהוא עוקב אחריי, לא?

לכל השדים.

התשובה הייתה מטרידה, ולא בגלל תחושת החרדה הקיצונית, אלא להפך. גל של התרגשות שיגר עקצוצים לכפות ידיי ולרגליי.

"המצב לא טוב, בלו. ממש, אבל ממש לא טוב." לא הייתי אמורה להגיב ככה. זאת לא הייתה תגובה נורמלית.

באמת חשבת שאחרי כל מה שעברת תהיי נורמלית?

נכון. למרות כל המאמצים שהשקעתי, העבר שינה אותי. הייתי גאה במי שאני. הייתי פיקחית וחזקה, וכנגד כל הסיכויים, לא איבדתי את תחושת החמלה. הצלחתי לשרוד למרות העבר, אבל לפעמים טירוף שכזה הותיר כתם נצחי.

ומתברר שהוא הותיר עליי כתם מבפנים ומבחוץ.