תמונות ילדות

ככה זה התחיל

גַיִיר ואני הלכנו לחוג ילדים אצל אשת הכומר, ובסוף הפעילות, אחרי שגמרנו עם הלחמניות ועם השוקו, עם השירה ועם הדרשה, עם התפילה, כשהניחו לנו לנפשנו, כשהרשו לנו לצאת בריצה מהסלון הגדול, סלון ענק בגודל של שלושה סלונים רגילים, סלון שדלתות מפרידות בין חלקיו, דלתות שנפתחו עכשיו, כשאנחנו, כשגַיִיר ואני והילדים האחרים גמרנו עם הפעילות שהיינו חייבים להשתתף בה כדי להשתתף בחוג הילדים בבית הכומר, וכשגמרנו עם זה והרשו לנו לצאת בריצה מהסלון הענק, למסדרון, במעלה המדרגות, למעלה לעליית הגג הענקית, כשלא היו עוד שירים שחייבים לשיר, כשעלינו בריצה לעליית הגג הענקית, נשכבנו על הרצפה, אבל כשהאחרים באו בריצה, כשהבנות באו, כשהבת המיוחדת הזאת באה.

כשהיא באה.

כשהיא באה מכל ההפסקות בבית הספר, מכל ההפסקות שראית אותה, כשהיא באה עם השיער הארוך שלה, עם השדיים הקטנים שראית שם מאחורי החולצה, כשהיא באה בריצה במעלה המדרגות וידעת שלעולם לא תעז לדבר אִתה, שאתה שהרעשת והשתוללת שם על הרצפה, עשית שטויות עם גַיִיר או עם אחד החברים האחרים שלך, כשהיא באה, נרגעת, הפסקת לבעוט ברגליים, הפסקת לעשות שטויות, לקשקש, לדבר בקולי קולות, נרגעת, נעשית קצת נבוך, קמת מהרצפה ופתאום לא ידעת מה לעשות עם עצמך, הלב נמלא אי־שקט, כי עכשיו היא הייתה שם, היא הייתה קרובה אליך, עם השיער שלה, הגוף שלה, היא הייתה במרחק מטרים בודדים ממך, קרובה אליך כל כך, ולא יכולת לדבר אִתה, אפילו שלפני יומיים היא מסרה לך דרישת שלום, אפילו שאחת החברות שלה באה אליך מצחקקת ואמרה שיש לך דרישת שלום ממנה, ממנה, מזאת עם השיער הארוך. כשהיא עמדה שם, רגועה, עמדה שם ודיברה עם אחת הבנות האחרות, שם למעלה בעליית הגג האפלולית בבית הכומר, עמדה בין שאר המשתתפים בחוג הילדים, וכל הילדים השתתפו בו, כמעט כל ילדי הכפר באו, כשהיא עמדה שם, עם שדיה החדשים, עם שערה הארוך, וכשהיא חייכה לחברה שלה, ואתה עמדת שם, עמדת שם לבד בזמן שהאחרים השתוללו והרגשת צער שהלך וגדל בתוכך, בעצם אז זה התחיל.

אז המוזיקה באה אליך.

בזמן ובמקום ההם, ומאז לא הרפתה ממך. ואחר כך, בתום הפעילות של חוג הילדים בבית הכומר, והגיעה השעה לחזור הביתה. כולם היו אמורים לחזור איש לביתו, ואף אחד לא חזר הביתה. ואז הלכנו בכביש. ואז הלכנו בכביש חבורה של בנים ובנות, הרחק מהמקום שבו גר מישהו, לכיוון המקום שבו גרו אחרים. זה היה בסתיו, היה חשוך, והלכנו בכביש כפרי צר, בגשם, ברוח. הלכנו בכביש, היה חשוך, ושמענו את הפיורד. הים שהיה שם כל הזמן. הגלים. הלכנו בכביש, היינו אני, גַיִיר, היו עוד כמה, והיא הייתה. היא וגַיִיר הלכו ודיברו. אני הלכתי ודיברתי עם ילדה אחרת, ילדה אחרת לגמרי, ילדה שונה בתכלית, ילדה מהכיתה שלי, והכרנו זה את זה, יכולנו לדבר בקלות, אבל לעולם לא אשכח אותה, הולכת שם, כשני מטרים לפניי, עם השיער שלה, עם השדיים החדשים שלה מאחורי המעיל, הולכת ומדברת עם גַיִיר. אני הלכתי עם ילדה אחרת, ואולי זאת הייתה הילדה שגַיִיר רצה ללכת אִתה. דיברנו וצחקנו. היא הלכה לפניי, וגַיִיר הניח את זרועו על גבה, היא הניחה את זרועה על גבו של גַיִיר. אני הלכתי מאחוריהם, יחד עם ילדה מהכיתה שלי, והיא רכנה אליי קלות. דיברנו וצחקנו. הלכנו בחבורה בכביש, היינו באחת הכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי, אחדים מאִתנו רק התחילו את חטיבת הביניים. זה היה בסתיו, חשוך. גשם. היה אפשר לשמוע את הפיורד. הגלים. הלכנו בכביש. אנחנו נעצרים בתחנת אוטובוס, נכנסים לתחנה המקורה, מישהו, אחד מאלה שמעיזים, מציע שנשחק נשיקה-ליטוף-חיבוק, אף אחד לא עונה, וכולם רוצים לשחק, ואז אחד מאִתנו נוטל יוזמה, מתחיל את המשחק, בהתחלה יש רק ליטופים, נגיעות עדינות בלחי, בנים אקראיים ובנות אקראיות מלטפים זה לזה את הלחי, בתחנת אוטובוס, מוגנים מפני הגשם, שעת ערב מוקדמת בסתיו ואפשר לשמוע את הפיורד. הגלים. מישהו אוזר אומץ ואומר חיבוק, ואז הוא או היא עומדים, קצת נבוכים, קצת אמיצים, ומחבקים מישהו מהמין השני. חיבוק קצר ביותר, חיבוק קצת ממושך יותר. האחרים לא נועצים מבטים, מסבים את ראשיהם, משפילים מבט, בקושי מסתכלים אל הזוג שעומד שם ומתחבק. הזמן עובר, אנחנו מתרגלים למשחק, צוברים ביטחון, נעשים אמיצים יותר. הגשם מתחזק, הרוח גוברת והגלים המתנפצים על החוף נשמעים ברורים יותר. הערב נעשה שחור יותר. אנחנו מעיזים להתקרב עוד זה לזה. אנחנו אומרים נשיקה, וכשמועידים למי שאמר נשיקה את זאת שתקבל את הנשיקה, זאת שבשל חוקי המשחק האקראיים תזכה לנשיקה, וכשזה שאמור לנשק פוסע מתוך החושך לעבר זאת שתנושק, אף אחד לא מסתכל לכיוון השניים, אנחנו משפילים את העיניים. ואז רק החושך והגשם מקיפים את השניים, אנחנו, האחרים, נבלענו איש לתוך הבדידות הדוממת שלנו וסביב הבדידות שוררת תחושת ביחד שקטה, כן, תחושת ביחד שבה איש לא אומר דבר, אבל אנחנו קרובים זה לזה, בלי שנהיה דמויות בעלות אישיות זה בשביל זה, אבל אנחנו שם, ואז הגיע תורה ואני חש בעיניה בחושך, מבחין בשיער הארוך שלה, היא אמרה נשיקה ואני רוצה בכל מאודי שלא אהיה זה שהיא תנשק, זה צריך להיות גַיִיר, כי גַיִיר הוא זה שהיא רוצה לנשק, לא אותי, רק שזה לא יהיה אני, אני מבקש בכל מאודי ואז אני נבחר ואני צריך לצעוד צעד קדימה מתוך הביחד החשוך, עם השיער שלי, עם הגוף שלי, והיא באה לקראתי, אני עומד מולה, לא מרגיש את הגשם, מרגיש רק איך נדחפתי, איך כפיתי על עצמי להשתתף במשחק הזה, הוא לא בשבילי, אני רק משתתף בו, הוא לא נועד לי, אבל אני תמיד צריך להידחף, אני רק רוצה לחזור אל האחרים השותקים, אני עומד שם במעיל הרטוב שלי, הידיים שמוטות לצִדי הגוף, והיא ממהרת לקראתי, יוצאת מהחושך, עם העיניים שלה, עם השיער שלה והיא מחבקת אותי בזרועותיה, אנחנו עומדים מעיל אל מעיל, השיער שלי רטוב ואני חש שהיד שלה מלטפת את גבי ואז היא מקרבת את פיה הפתוח למחצה אל הלסת שלי, החום משפתיה, הפה שלה, הלחוּת, לחות חמה, לא יותר, אבל נפרדת כל כך מכל השאר, הרף עין, והכול שונה, שם בתחנת האוטובוס, החושך, הגשם, ואז הלכנו הלאה, כל החבורה, הלכנו הלאה בכביש השחור, לאורך החוף, במקומות אחדים הגלים הגיעו כמעט עד לכביש, המשכנו ללכת, אני השתרכתי מאחור, מלפנים הלכו היא וגַיִיר, הם היו מחובקים, הלכנו עד לצרכנייה, שם נעצרנו, עמדנו שם, עמדנו שם לאור חלון הראווה, עמדתי יחד עם ילדה מהכיתה שלי, דיברנו וצחקנו, דיברנו כמו שתמיד דיברנו בינינו, ניסיתי להיות כמו שתמיד הייתי, וכשהלכנו הביתה החזקתי את היד שלה והלכנו יד ביד בכביש עד שהגענו לבית שלה, ואז התחבקנו, והיא הלכה הביתה, ואני המשכתי ללכת עם האחרים, הלכנו הביתה, שמענו את הגלים, גַיִיר והיא היו עדיין אִתנו, הם הלכו יד ביד, שניהם שתקו, כולנו שתקנו ואני הגעתי לבית שלי, אמרתי להתראות, רצתי הביתה, במעלה הכביש, אמרתי לאימא שלי שאני לא רעב, עליתי לחדר שלי. בעצם אז זה התחיל. ערבים כאלה, אחרי שהיינו בחוג הילדים בבית הכומר, השתתפנו בפעילות זאת או אחרת, בערבי סתיו חשוכים כאלה, אחרי שהמבוגרים מילאו את חובותיהם החינוכיים והניחו לנו לנפשנו, לבדנו, היינו שם יחד עם כל הדברים שיום אחד נצטרך לעשות, בערבים כאלה, כשהלכנו בכבישים, בנים ובנות, כשהיינו לבדנו, עם כל מה ששלנו, אז זה התחיל, זה התחיל אִתה, זאת עם השיער הארוך, זאת שגַיִיר נהג ללכת אִתה יד ביד, זאת עם השדיים החדשים, היא הייתה שם זמן רב, כמה שנים, ועד היום אני מרגיש משהו בגוף שלי, מרגיש בגלים המתנפצים, נדמה לי שמשהו מזה דבק בגוף שלי, בתנועות שלי. ככה זה התחיל, בחושך, בגשם, בכביש שעובר לאורך חוף, הגלים שתמיד התנפצו, והעור שגדל וגדל. הנשיקה שלה הייתה סימן על העור, נשיקה שחדרה לגופי, ונשארה בו. עכשיו היא נשואה, יש לה ילדים גדולים, היא עקרת בית והיא ובעלה נוהגים לבוא למסיבות הכפר. הם היו שם בקיץ, כשאנחנו ניגנו. היא הייתה במסיבת הכפר, אבל הגוף שלה איבד מצורתו. השיער שלה קצר. השדיים שלה גדלו מאוד.

[1987]

תמונות ילדות

השעה אולי ארבע

השעה אולי ארבע כשטְריגְוֶה ואני מגיעים לאסם הישן בשדה. סבא שלי בנה פעם את האסם הזה, אבל עכשיו הוא מט לנפול, הקרשים הלא צבועים בקירות הולכים ומרקיבים, במקומות רבים יש חורים שדרכם אפשר לראות מבעד לקירות ואנחנו רואים שני רעפים זרוקים בסבך סרפדים, ושלושה רעפים מזדקרים מתוך בִּיצה. על מסגרת הדלת תלוי וו קרס חלוד. הדלת נפתחה פנימה בזווית עקומה ומחוברת למסגרת הדלת בחוט ברזל לקשירת אלומות. יום קיץ חמים, בשעת אחר הצהריים. טְריגְוֶה ואני יושבים על אבן עגולה גדולה במרחק מטרים אחדים מהאסם. לרגלינו ניצבות שקיות הפלסטיק שלנו, אחת לכל אחד, ובתוכן הכריכים שלנו, פרוסות לחם עם גבינת עיזים חומה, ובקבוק מיץ לכל אחד. חם לנו, ושנינו מזיעים. סביב ראשינו מזמזמים יתושים.

אני לא מצליח בשום אופן לכוון את הגיטרה

אני לא מצליח בשום אופן לכוון את הגיטרה, ועוד מעט מתחיל ערב הריקודים, באולם כבר התאספו לא מעט אנשים, מרביתם קשורים איכשהו להופעה פלוס החברים והחברות שלהם, בסך הכול קהל גדול, אני רואה אותם מסתובבים באולם כשאני מציץ מהמסתור שלי מאחורי השיער הארוך שמכסה לי את העיניים. אני רוכן מעל הגיטרה ומסובב ומסובב את אחד ממפתחות הכיוון, אני משחרר אותו לגמרי והמיתר מתנדנד רפוי כמעט כשאני פורט עליו, אני מסובב לצד השני, מהדק ומהדק, אני שומע את הצליל מחליק כלפי מעלה, אני פורט על שני מיתרים, יכול להיות שעכשיו הגיטרה מכוּונת? לא, עדיין מזייפת נורא, לא? אני ממשיך לסובב, אני מסובב ומסובב, מהדק ומשחרר, אני מסובב ומסובב והמתופף הולם בכל כוחו ומקרקש במצילות ונגן הבס הולם גם הוא והבחור האחר על הגיטרה עומד ומנגן אקורד אחרי אקורד ולעזאזל אני לא מצליח לכוון את הגיטרה העלובה שלי. אני מהדק עוד, והמיתר פוקע. אני מסיט את השיער לאחור וצועק שהמיתר פקע. האחרים פשוט ממשיכים ברעש שלהם. אני מנתק את הגיטרה מהחשמל וניגש אל אחורי הבמה, בקייס של הגיטרה יש לי מיתרים רזרביים. אני מוצא מיתר שלישי חדש. אני מחליף את המיתר, מהדק אותו ככה בערך. אני חוזר לבמה. מחבר את הגיטרה למגבר, אני מתחיל שוב לכוון אותה. אני לא שומע שום דבר. אני צועק לאחרים להיות בשקט. הם מפסיקים להרעיש. אני מנסה לכוון את הגיטרה. אני לא מצליח. אני מבקש מהגיטריסט האחר להשמיע לי את הצליל, הוא פורט על המיתר השלישי שלו. אני מסובב.

עוד קצת, הוא אומר.

אני מסובב עוד קצת. מסתכל על הגיטריסט האחר, הוא מנענע קצת את הראש. אני מסובב עוד קצת, פורט. הוא מרים את העיניים, עומד ומקשיב.

תהדק קצת, הוא אומר.

אני מהדק קצת, פורט.

עוד קצת, הוא אומר.

ועכשיו הצליל מתחיל להישמע די מכוּון.

כמעט, הוא אומר. אולי עוד טיפה.

אני מהדק קצת, פורט.

תשחרר קצת, הוא אומר.

אני משחרר קצת, פורט.

מה לעזאזל, הוא אומר. תשחרר לגמרי, ואז ננסה שוב, הוא אומר.

אני משחרר עד הסוף. הוא מנגן על המיתר השלישי הפתוח שלו. אני מתחיל להדק. אני שומע שאני מתקרב. אני מתקרב. אני רואה שהגיטריסט האחר מהנהן. אני מהדק עוד קצת. ואז הצליל נשמע די מכוּון.

כמעט, אומר הגיטריסט האחר.

אני מהדק עוד קצת, המיתר מזייף, אני מהדק עוד ושומע שאני שוב מתקרב. עוד קצת.

עכשיו בזהירות, אומר הגיטריסט.

אני מהדק עוד קצת. ואני שומע את המיתר פוקע.

איזה חרא, אני אומר.

זה כבר השני, אומר האחר.

אני חוזר לקייס הגיטרה לקחת עוד מיתר. אבל אני רואה שאין לי עוד מיתרים שלישיים. אני צועק שלא נשארו לי עוד מיתרים שלישיים, אצטרך ללוות אחד, אני אומר והגיטריסט האחר ניגש לקייס של הגיטרה שלו ומחפש מיתר. אני רואה אותו עומד ומשעין ברך אחת על הרצפה ומחטט בקייס שלו ומחפש מיתר. הוא מסתכל אליי.

אני חושב שאין לי, הוא אומר.

והוא ממשיך לחטט בקייס של הגיטרה. הוא מזדקף, מנענע את הראש מצד לצד.

אין לי, הוא אומר. אני לא מוצא אף מיתר שלישי.

אז אצטרך לנגן עם חמישה מיתרים, אני אומר.

אני מניח שתסתדר, הוא אומר.

כן, אנשים כבר הגיעו, אני אומר.

יהיה בסדר, הוא אומר.