מגילנות לגזענות

הקדמה למהדורה העברית

״כי עלה מוות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות״, קונן ירמיהו הנביא (ירמיהו ט, כ), ודבריו מהדהדים בזמן כתיבת שורות אלה, כאשר רעמי המלחמה שאין לה שם וסוף וקולות הנהי על קורבנותיה מפלחים את הישראליוּת הנסדקת ואת המובן מאליו המתבקע, כאשר ילדים וזקנים לכודים בשבי החמאס, נשים וגברים עוברים התעללות והחיים־לא־חיים במנהרות הבלהה הופכים לחזות הכול של קיום שאין לו אח ורע. ההיזכרות בתקופת הקורונה היא אכן בבחינת נחמה פורתא, היתלות בקדימון תמים של תבהלת־אבדון חולפת ונשכחת. אך הכתובת על הקיר, שבישרה על בואו של הכיליון המתרגש עלינו לכלותנו, הייתה למעין ניסוי כלים של עמידה בפני אימת מוות ושכול שאין להם שיעור ואין להם ייצוג ושפה העשויים להכילם. דווקא משום כך, מכיוון שעברנו את מה שנדמה לנו אז כנורא מכול, חשוב ונחוץ לשוב אל המוות הוויראלי ההוא, כדי להעריך את ממדיה ואת עוצמתה של ההתייצבות העכשווית נוכח המוות ולהיערך להתמודדות עם השלכותיו של המצב האנושי המתוח על קו הקץ המשותף לשני האירועים. יותר מכול, ולעניינו של ספר זה, עולה דמותם של הזקנים, שכאז כן עתה הם קורבנותיו החלשים ביותר של האסון — אלה שהושלכו לגיא צלמוות בערוב ימיהם ומצויים בתחתית שרשרת המזון החברתית של החיים שראוי להצילם.

אמנם בשעתה טרפה המגפה את ספינות הדמה של המשמעות והוודאות שבהן הפלגנו עד שהתפרצה והתפשטה, אך יכולנו להשליך עוגנים היסטוריים של זיכרון תרבותי אל מצולותיהן של מגפות אחרות, כגון הדבר הימי־ביניימי, שהכחיד כ־60 אחוזים מאוכלוסיית אירופה וכ־35 מיליון סינים, או השפעת הספרדית של ראשית המאה ה־20 (Vinitzky-Seroussi & Maraschin, 2021), שקטלה בין 20 ל־40 מיליון נפש באמריקה ובאירופה, או אף מגפת האיידס, שבשלושים השנים האחרונות הביאה למותם של בין 30 ל־36 מיליון בני אדם ברחבי העולם. למרות הדמיון המתבקש, מיעטה התקשורת להידרש לדמיון זה ולא נאחזה במכנה משותף שיקביל בין מהלך התפרצותה של המגפה ודעיכתה בכל המקרים הללו, הקבלה שעשויה הייתה לנסוך ביטחון־מה ולהפיח רוח של תקווה לקִצה הקרב של המגפה בת ימינו. זוועות השבעה באוקטובר הושוו כבר עם היוודע גודל האסון למוראות השואה, כאילו שני הפרקים הללו בתולדות סבלות היהודים סמוכים וקשורים זה לזה בעבותות של אחדות גורל, שגלי האנטישמיות שסחפו את העולם בעקבות השבעה באוקטובר רק אוששו וחיזקו. לעומתן, עידן הקורונה נתפס כאירוע שאין לו אח ורע, התרחשות ייחודית וחפה מהַמְשָׁלוֹת מנחמות ומִסברות־כָּרֵס מאלחשות להישען עליהן, פורענות הנופלת מחוץ לזמן ההיסטורי והחברתי המוּכּר, אשר ממדיה שאין להם שיעור הם בעת ובעונה אחת אקראיים ומיתיים, נסיבתיים וקוסמיים, וירטואליים וריאליים ועל כן מבלבלים ומאיימים ואפילו אפופי מסתורין.

מאחר שהמחלה ושיעורי התמותה הגבוהים שבאו בעקבותיה פגעו בתחילת התפשטותה בעיקר באוכלוסיות סיכון מוחלשות ביולוגית ובראשן זקנים, זוהתה המגפה כבר בראשיתה עם הזִקנה, ולכך היו ועוד תהיינה השלכות מרחיקות לכת על מעמדם החברתי של אלה המכונים זקנים, או לשיטתי, ״נשאי זִקנה״ (חזן, 2003). זאת ועוד, הקורונה מטביעה וכנראה תטביע חותם אף על מקומה בתרבות של הקטגוריה שאליה משויכים ומתויגים הבאים בימים, בדרך כלל בעל כורחם. זוהי הקטגוריה הקרויה זִקנה, שאף היא, כמו נשאיה, תוצר של הבניה חברתית תלויַת זמן ומקום. היותה של הזִקנה הקורבן הראשון והראשי של המגפה הפכה את נשאי הזִקנה לשעיר לעזאזל של האימה והתבהלה שאחזו בציבור עם בוא ההכרה שקצרה ידה של הרפואה מלהושיע, ושדינם של אלה שחוסנם לא עומד להם כנגד המגפה נחרץ לשבט ולכן הם בחזקת מתים־חיים עד בוא קִצם. פחד ההדבקה, וההיתלות באמצעי מנע שיעילותם מפוקפקת כנגד מחלה שאין לה מזור, הפכו בעת המגפה לדרך חיים והושלכו על הזקנים, שנתפסו לא רק כמוּעדים להינגע ולגווע אלא אף כמפיצי המחלה. כתוצאה מכך הסדרי הבידוד וההדרה, שנכפו על זקנים באורח פיזי או סימבולי ושתורצו בתואנות של הגנתם בשם המחויבות הבין־דורית, לא רק העצימו את פגיעותם, החישו את תחלואתם והגביהו את המחיצות בינם ובין משפחותיהם, אלא שבגללם אפילו אלה ביניהם שחמקו מהידבקות בנגיף עצמו נמנו עם קורבנותיו המסווגים כספק־חיים־ספק־מתים, ומכל מקום הושלכו אל מעבר לגדר המפרידה בין אזור סכנה לקרקע בטוחה. הגבול בין ה״אנחנו״, המוגנים כביכול בזכות גילנו, ל״הם״, החיים על תנאי ו״בינתיים״, שהיה מטושטש עוד לפני פרוץ המגפה, הפך עם הזיהוי בין זִקנה ומחלה לחומה בצורה של הפרדה גילית ושל התנכרות הישרדותית המתחזה לחמלה צדקנית. בניגוד לטבח השבעה באוקטובר, שלא הפלה גילית בין חלליו, הקורונה דווקא כיוונה את חיציה לעבר קבוצת גיל אחת, שמקִרבה באו מרבית הנפגעים. הזרקור הציבורי הופנה על כן אל קבוצה זו, שטרם המגפה דווקא הועלמה מעין והייתה כמעט בבחינת רואה ואינה נראית, מודחקת ומוכחשת, מודרת חברתית ומוכחדת תרבותית.

אין תֵּמַהּ אפוא שתקופת הקורונה הייתה כר פורה לגילנות, שאמנם הִכתה שורשים בתרבות המערב טרם המגפה, אך עלתה כפורחת עם ההכרה באיום הזִקנתי הכפול — לזקנים עצמם ולאחרים. הזקנים היו נפגעים שפגיעתם רעה, קורבנות הזיהום ומפיציו, מושא לחסד ולהזדהות אך גם מעמסת יתר על מערכת הבריאות. טיבם של סתירות ומתחים מעין אלה שהם מוטמעים ומתמצים בדימויים סטריאוטיפיים שגורים, המקפלים בתוכם מארג של דעות קדומות שעיקרן תפיסת הזִקנה כמצב אל־אנושי ולא אישי, מפה של ייצוגים שבינה ובין טריטוריית המציאות אין דבר. כך בנוי אף מרחב המשמעויות של הגילנות, המכיל בתוכו בכפיפה אחת סטריאוטיפים של חולשה וחוסן, טרחנות מתגרה ומרדנית תוך הסכנה וכניעות, קבלת הדין בהווה ונסיגה לעבר, שיטיון ותבונה, ניסיון חיים ושכחה, תלות ועצמאות, התנתקות והתחברות, חופש ומוגבלות, יצירתיות ושמרנות, שטניות ואין־אונים, אומללות ואושר, ילדותיות וחוכמת חיים ועוד כהנה וכהנה אוקסימורונים המציירים את דו־פרצופיותה התרבותית של הזִקנה. כל אלה מיוצגים במרחב הציבורי־תקשורתי, בספרות ובאמנות וגם בהליכי המיון והארגון של האוכלוסייה המבוגרת, ובחלקם אף משמשים לעיצוב מדיניות כלפי זקנים, להחלטות על הקצאת משאבים ולתכנון שירותים ומתקנים המיועדים לסמנם ולהרחיקם באמתלה של הכלה, קִרבה ודאגה.

העוצמה הטמונה בדימויי הזִקנה נובעת מתכלולם לכדי שפת זִקנה, הווה אומר, האופן שבו התרבות מנסחת את מושג הזִקנה וממקמת אותו בתוך השקפת עולמה וסדר הדברים המרכיב אותה. תכונתה העיקרית של מערכת ייצוגים זו היא הטוטליות שלה — האופן שבו היא מקיפה את כל תחומי חייהם של נשאי הזִקנה וכורכת למקשה אחת את המאפיינים האישיים שלהם, דמותם החיצונית, הנראוּת שלהם בסביבתם, הקשרים המשפחתיים שלהם, מקומם בקהילה והזיקות החברתיות שלהם. כוללנות זו מתכנסת ללשון הזִקנה, המטביעה חותם אחיד על כל נשא זִקנה ועושה אותו חלק משם עצם כללי המכונה ״זקן״ או ״הזקן״, ובריבוי: ״הזקנים״. זוהי ישות תודעתית לכידה, נטולת פנים וחסרת מובחנות, שמעמדה התרבותי הוא מעמד של אובייקט סביל וכנוע, מרוקן מאנושיותו, מזיכרונותיו, מתקוותיו ולמעשה מעצמיותו (אמרי, 1968/2023) ולא מעמד של סובייקט פעיל ומודע לעצמו, המסוגל או מבקש להיות אחראי למשמעות חייו ולניהולם.

שפת הזִקנה הגילנית מסווה עצמה באצטלה מתחסדת של דאגה אכפתית לשלומם ולרווחתם של זקנים, או ברומנטיזציה ובאידיאליזציה של הזִקנה כפי שהיא מוצגת, לעתים בקריצה אירונית, בתרבות הפופולרית של הסיפורת, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע (Chivers, 2011;‏ Cohen-Shalev, 2012; איילון ואהרוני־ליר, 2023). הלכה למעשה זוהי פטרונות מתנשאת המתחזה לתשומת לב ועניין, פיקוח רגולטורי המעמיד פנים של הוגנות חברתית והדרה המיתממת כהאדרה. הלשון הנקייה שבה נעשה שימוש תדיר כלפי זקנים, כגון הגיל השלישי, גיל הזהב, אזרחים ותיקים, מבוגרים וכיוצא בזה, נועדה לכסות על ולטהר את שרץ הזלזול, העוינות והסלידה הטמון באדנות המתנכרת והמאוימת, המתגוננת והמתבצרת מפני אימת המוות האורבת בהזדקנות.

המערך התרבותי הדו־ערכי של אחד־בפה־ואחד־בלב מגובה, מתוחזק ומופץ ברשות ובסמכות חברתית באמצעות רשת של סוכני זִקנה, המתוגמלים כדבעי במשרות, במעמד ובדמים. החל במנגנוני המדינה, הרשויות המקומיות, הבריאות והרווחה, דרך ארגוני התנדבות ועמותות מן המגזר האזרחי הקרוי ״המגזר השלישי״, וכלה באקדמיה ובפרופסיות המסתופפות תחת חסותם של כינוסים ופרסומים. לצִדם של אלה מתמסד השיח על הזִקנה בהתארגנויות כגון אגודות מקצועיות ומסגרות לימוד ומחקר, האמורות להתוות דרך ולהציג סדר יום לניהול שאלת הזִקנה תחת גושפנקה של ידע שכביכול אין עליו עוררין, המושתת לכאורה על אמיתות יסוד. ואולם אמיתות אלה אינן אלא בבחינת הנחת המבוקש, קרי, שהזִקנה והזקנים שייכים לסוג אנושי נבדל. כך חוברים להם יחדיו יצרני זִקנה בעלי עניין: פקידים המופקדים על משק הזִקנה, פוליטיקאים הקובעים את סדרי העדיפויות החברתיים־כלכליים שאליהם היא מוכפפת, עסקנים הצומחים על קרקע האשמה והבושה בשל היחס לזִקנה, סוחרי ותעשייני הגיל השלישי, המשווקים את מרכולת החיים הטובים והמוצלחים בכלובי הזהב של סוף החיים, משפטנים המגדירים גבולות של אחריות אפוטרופסית על אלה שעבר זמנם כאזרחים מן המניין ולפיכך הפכו לנתיניה נטולי הזכויות של המערכת הגילנית, אנשי רפואת הגוף והנפש, המאבחנים את מחלות הזִקנה ואת הזִקנה כמחלה, עובדי רווחה הנדרשים לזִקנה ולתלאובותיה כבעיה התובעת מענים ופתרונות שרק בידם לספק, מחנכים שתחת הסיסמה ״והָדרת״ מנחילים הדרה, גרונטולוגים שלמען הצדקת קיומם רואים בזִקנה אבן סיזיפית ששׂומה עליהם לשוב ולגלגל וכך מבססים את יומרתם לשמש שושביניה ומגיניה לעד, אנשי תקשורת העוטים את תיוגי הזִקנה כעלה תאנה מוסרני על ערוותם בביזויה הגילני, ופרסומאים המעלים מצגי תדמית של נחת זִקנתית או לחלופין של חולשת דעת באה בימים, המומרים בעושר השמור לבעליו המפרסם.

כל אלה מתמצקים לכדי ממסד עתיר כוח שעיסוקו המרכזי, העמום בכוונותיו אך החד־משמעי בתוצאותיו, הוא הצבת מתרס גילני בין הזִקנה ונשאיה מעברו האחד ובין גילים אחרים שלא יהא חלקם עִמה, הנמצאים מעברו האחר. לשם כך פועל הממסד, המעצב והמנטר את סוף החיים כתעשייה המייצרת זקנים על פי מידותיה של מיטת הסדום שבנו המכוננים אותו כסרח עודף של שנות קיום מיותרות חברתית. ואכן, בחברה בירוקרטית, שהסיווג התפקידי והזהותני תלוי הגיל, אותו עריץ מספרי כול יכול, הוא אחד מעקרונות הריבוד, הניעות החברתית וחלוקת המשאבים המכוננים אותה, להיות זקן פירושו להיות נעלם ונאלם, תזכורת חיה לאין־מוצא של מוות חברתי ידוע מראש. הזִקנה, כמבוי סתום של מסלול החיים וכתחתית שרשרת המזון שלו, הופכת לצורת קיום הישרדותית ששומר נפשו ירחק ממנה, כולל נשאי הזִקנה עצמם, המסרבים ופוחדים להודות בזִקנתם. דא עקא שדווקא השתקת הזִקנה מסייעת לנשאיה להפריד בין תיוגם החברתי ובין הדימוי העצמי שלהם, תחושותיהם והתנהגותם. הם יכולים להימנע מחבישתה של מסכת הזִקנה האימתנית, זו הנכפית על ידי החברה (Featherstone & Hepworth, 1989) למען יראו ויירָאו. הפער הזה, בין דימוי חברתי ובין רצון אישי או קבוצתי, הוא מרחב החופש של אלה הנתפסים כנשאי זִקנה אך מורדים בייעודם. זוהי יכולת תמרון הנקנית בזכות ובמחיר מקומה השולי והמוכפף של הזִקנה כיתירוּת חברתית. מטעם זה התנהלות זִקנתית הנתפסת כלא נורמטיבית ומתריסה מתקבלת בהעלמת עין מלגלגת ובסובלנות סלחנית.

עד התפרצותה של הקורונה וזיהויה כמגפה תלוית גיל, יכלו הממסד הזִקנתי והתרבות הפופולרית לאחוז בחבל הזִקנה בשני ראשיו — המקבל והדוחה, הקולט והפולט. אולם מצב החירום שגזרה המגפה בראשיתה, ושהעמיד את פגיעותה של הזִקנה ואת האיום שייצגה במרכז הבמה הציבורית, הפנה אליה את הזרקור וחייב נקיטת צעדים לא מתנצלים ולפרקים דרקוניים להצגת הזִקנה כקורבן שהוא בעת ובעונה אחת גם אויב מר, מיידי וגלוי. שפת הזִקנה, המתחטאת ברגיל לפני האתוס הליברלי־הומניסטי, יצאה עתה מגדרה ומצביעותה וקיבלה עליה לומר דברים כהווייתם ולהעמיד את הזִקנה ואת נשאיה על מקומם התרבותי הראוי להם לעת הקורונה, מתוקף הסכנה שהציבו והאימה שגילמו. כך התנערה ההתייחסות לזִקנה ממֶתק השפתיים הצדקני שבו התחנחנה טרם המגפה, והמירה אותו בבוטות בלתי מתפשרת, שמשמעותה הייתה הרחקה, הפרדה ובעתה (רמר־ביאל ופירסט, 2023) ושמעל לכול בישרה זיהוי הומולוגי בין הזִקנה כקטגוריה תרבותית ובין נשאיה האנושיים. זיהוי זה היה מלכודת מוות, שלזקנים הכלואים בתוכה לא היה לאן להימלט ממנה אלא למבצרי בתיהם או לארצות הגזרה שמאחורי המנעול והבריח של מוסדות הסיעוד, שם תישלל מהם זהותם החוץ־זִקנתית, ייפרמו הקשרים שלהם לעברם, לשארי בשרם ולקהילתם, ולבסוף ישימו המחלה והבדידות קץ לחייהם.

בידודם של זקנים בימי קורונה אינו אלא המשך מוקצן במוחשיותו של היות הזִקנה מרחב מוקצה של סכנה ממשית והכחדה סמלית, טאבו תרבותי שהפך לחיִץ חברתי הכלוא והכולא במובלעות פיזיות ומיתיות. כמו כל טאבו, ששומר נפשו ירחק ממנו, אף היחס לזִקנה כורך טומאת מוות בקורטוב של קדושה, ומכאן הרתיעה המהולה במשיכה שהוא מעורר. אך הקורונה עִקּרה את הזִקנה מיסוד הקדושה שהיה גלום בה והותירה את היראה והרתיעה בלבד; שארית יראת הכבוד נדחתה מפני עודפות יראת המוות. להוציא קהילות חרדיות, שבהן ההנהגה מסורה בידי הבאים בימים, שאף ניווטו את ההתנהלות מול המגפה (שמוע־ניר, רופורקר־אפפלד וכהן, 2023), נשללו מן הזקנים הזכות והאפשרות לחלוק עם הממסד את ההכרעות על גורלם. הזיהוי בין זִקנה לנשאיה אכן אפיין את תקופת הקורונה, אך לאוכלוסייה המבוגרת בחברה הלא־אמונית הייתה הקבלה זו, עד בוא הנגיף, לצנינים. מצב החירום שהוחל בשם המגפה, ושבישראל נוסח והופעל תחת מעטה של רטוריקה צבאית מנוסה (בנזימן, 2023), כפה את הזִקנה על נשאיה הסרבנים ואילצם להסכין עם מעמדם הכנוע, כנתינים שזכויותיהם כאזרחים נשללו מהם מתוקף מצב החירום שהטילה המדינה על תושביה.

בשם מצב החירום אכן חשפה המגפה והעצימה תהליכי הדרה וניכור כלפי זקנים וזִקנה, שהונחו בתשתיתו של מפעל התחייה הלאומית העברית משחר הפצעתו בארץ ישראל בשלהי המאה ה־19. עוד בתקופת היישוב, שבה היה שיעור הזקנים בקרב המתיישבים בטל בשישים, לא זכתה הזִקנה לנוכחות תרבותית משמעותית; שורשי הגילנות נבטו באתוס הציוני שנוצק באותם ימים, אשר קידש את ״יהדות השרירים״ בדמותו של הצבר (אלמוג, 1997) ויצא נגד דמותו של היהודי הגלותי רפה הגוף והחולני, שנגדו מרדו החלוצים שנותרו בארץ (לאחר שרבים מהם שבו על עקבותיהם). הטמעת הגוף הלאומי בגוף הפרט, ששימש לו סמל ומופת, הייתה לא רק לאידיאל אלא אף למורה דרך מעשי לעיצוב ולחישול דמותו הפיזית של הצבר, הפועל והלוחם איש האדמה והדם, שחייו ומותו (טרם זמנו על פי רוב) נועדו לשרת את האומה (גלוזמן, 2007).

*המשך הפרק זמין בספר המלא*