הרכבת האחרונה ללונדון

הערת המחברת

בעקבות סיפוחה של גרמניה את אוסטריה הריבונית במרץ 1938 והמאורעות האלימים בליל הבדולח בנובמבר באותה השנה, הוחל בניסיון יוצא דופן להביא עשרת אלפים ילדים למקום מבטחים בבריטניה. אמנם ספר זה הוא יצירה בדיונית, אך הוא מבוסס על המאמצים האמיתיים שהובילו ליציאת הקינדרטרנספורט מווינה, מאמציה של חֶרטראוּדה וייסמילר־מאייר מאמסטרדם, שהחלה להציל קבוצות קטנות יותר של ילדים כבר ב־1933. הילדים הכירו אותה בכינוי דודה טרוּס.

חלק I

הזמן שלפני

דצמבר 1936

בגבול

פתיתים כבדים ריככו את המראה מבעד לחלון הרכבת: טירה מכוסה שלג על גבעה מכוסה שלג המרחפת כרוח רפאים באוויר המושלג, והכרטיסן קורא, "בּאד בֶּנטהיים; זוהי באד בנטהיים, גרמניה. נוסעים שממשיכים להולנד נדרשים להציג מסמכים." חרטראודה וייסמילר — הולנדית עזת סנטר ואף ומצח, בעלת פה רחב ועיניים אפורות כקשמיר — נישקה את התינוק שעל ברכיה. היא נישקה אותו פעם שנייה ושפתיה השתהו על מצחו החלק. לאחר מכן הושיטה אותו לאחותו והסירה את הכיפה מראש אחיהם הפעוט. "אֶס איסט אין אוֹרדנוּנג. אֶס וירט נישט לאנגֶה דָאוּרֶן. דַיין גוֹט וירט דיר דיזֶס אַיינֶה מאל פֶרגֶבֶּן," הגיבה טרוּס להתנגדויות של הילדים, בשפתם שלהם. זה בסדר. זה רק לכמה רגעים. אלוהים שלכם יסלח לנו הפעם.

הרכבת התנשפה ונעצרה, והילד הקטן זינק לחלון וצעק, "מאמא!"

טרוּס ליטפה את שערו ועקבה אחר מבטו מבעד לזגוגית המלוכלכת בשלג, וראתה גרמנים מסודרים על הרציף בשורות למרות הסערה, סבל מוביל עגלת מטען, גבר רוכן בתוך כרזת פרסומת לחייט על לוח עץ כפול. כן, היתה גם האישה שהילד ראה — אישה רזה במעיל כהה וצעיף שעמדה ליד מוכר נקניקיות, בגבה לרכבת, בשעה שהילד קרא אליה שוב, "מאאא־מאאא!"

האישה הסתובבה ונגסה בנקניקייה שמנונית תוך כדי צפייה בלוח הרכבות המשתנה. הילד קרס. לא אמו, כמובן.

טרוס משכה את הילד אליה ולחשה, "די, די," בלי יכולת להבטיח הבטחות שלא יתקיימו.

דלתות הקרון נפתחו בקולות מבהילים של שקשוק ושריקה. שומר גבול נאצי על הרציף הושיט יד לעזור לנוסעת לרדת, גרמנייה בהיריון שהושיטה אליו יד נתונה בכפפה. טרוס פתחה את כפתורי הפנינה של כפפות היום שלה העשויות עור צהוב ושחררה את החפתים המעוגלים המודגשים בשחור עדין. היא פשטה את הכפפות והעור נתפס בטבעת משובצת אבן אודם יחידה שענדה נוסף לשתי טבעות אחרות, ובידיים שעורן כבר החל להעלות כתמים ולהתרשרש, ניגבה את דמעותיו של הילד.

היא סידרה בזריזות את שערם של הילדים ובגדיהם, פנתה לכל אחד מהם בשמו, אבל עבדה במהירות וכל אותה העת השגיחה על שורת הנוסעים שהלכה והידלדלה.

"טוב," היא אמרה וניגבה את הריר מפי התינוק בשעה שאחרוני הנוסעים ירדו מהרכבת. "לכו לשטוף ידיים, כמו שתרגלנו."

שומר הגבול הנאצי כבר החל לעלות לרכבת.

"קדימה, תזדרזו עכשיו, אבל אל תמהרו ברחיצה," אמרה טרוס בשלווה. לילדה היא אמרה, "תדאגי שאחיך יישאר בשירותים, מתוקה."

"עד שתלבשי בחזרה את הכפפות, דודה טרוס," אמרה הילדה.

היה הכרח בכך שטרוס לא תיתפס כאילו היא מסתירה את הילדים, ובו בזמן היא לא רצתה אותם קרובים מדי במהלך המשא ומתן הזה. אנחנו קובעים את מבטנו לא במה שנראה, אלא במה שאיננו נראה, היא חשבה והצמידה את אבן האודם לשפתיה בבלי דעת, כנשיקה.

היא פתחה את תיק היד הקטן שלה, תיק עדין מכפי שהיתה נושאת אילו ידעה שתחזור לאמסטרדם מלווה בשלושה ילדים. היא תחבה את ידיה פנימה והסירה את הטבעות בשעה שהילדים, שהיו עכשיו מאחוריה, הלכו והתרחקו במעבר.

לפנים הופיע שומר הגבול. הוא היה בחור צעיר, אך לא צעיר מכדי להיות לא נשוי ואולי עם ילדים משלו.

"אשרות? יש לך אשרות יציאה מגרמניה?" הוא דרש מטרוס, המבוגרת היחידה שנותרה בקרון.

טרוס המשיכה לחטט בתיקה כאילו ביקשה לשלוף את המסמכים הנחוצים. "ילדים זה המון עבודה, מה?" היא ענתה בחמימות בשעה שאצבעותיה התעסקו בדרכונה ההולנדי היחיד, עדיין בתוך התיק. "יש לך ילדים, אדוני השוטר?"

השומר הבזיק לעברה רמז לחיוך בלתי מורשה. "אשתי, היא מצפה לילד הראשון שלנו, אולי בחג המולד."

"מזלכם הטוב!" אמרה טרוס וחייכה למזלה הטוב שלה שעה שהשומר העיף מבט לעבר קולות המים הזורמים בכיור והילדים המפטפטים במתיקות כשני פְּרוּשים קטנים. היא הניחה לו לחשוב על כך רגע: בקרוב יהיה לו תינוק שאינו שונה מאלֶכּסי הקטן, שיגדל ויהיה לילד כמו ישראל או שרה היקרה כל כך.

טרוס מיששה באצבעותיה את אבן האודם — החמימה והמתנוצצת — על הטבעת היחידה שענדה כעת. "אני בטוחה שיש לך משהו מיוחד לאשתך, לרגל המאורע."

"משהו מיוחד?" חזר הנאצי והחזיר אליה את תשומת לבו.

"משהו יפה שהיא תוכל לענוד יום־יום כדי לזכור את הרגע המיוחד כל כך." היא הסירה את הטבעת ואמרה, "אבא שלי נתן אותה לאמא שלי ביום שנולדתי."

אצבעותיה החיוורות היציבות הושיטו אליו את טבעת האודם בצד דרכונה היחיד.

הוא בחן את הטבעת בספקנות ואחר כך לקח את הדרכון בלבד ובחן אותו, ושב והעיף מבט לעבר עורף הקרון. "אלה הילדים שלך?"

ילדים הולנדים היו יכולים להיכלל בדרכונים של הוריהם, אך בשלה הופיעה רק היא עצמה.

היא סובבה את אבן האודם כך שתלכוד את האור ואמרה, "הם יקרים יותר מכל דבר אחר, ילדים."

ילד פוגש ילדה

שטֶפן פרץ החוצה וירד במדרגות המכוסות שלג, וילקוטו נחבט במקטורן בית הספר שלו בזמן שרץ לעבר הבּוּרגתֵיאַטֶר. בחנות כלי הכתיבה, הוא נעצר: מכונת הכתיבה עוד היתה שם, בחלון הראווה. הוא דחף את המשקפיים מעלה על אפו, הצמיד את אצבעותיו לחלון והעמיד פנים שהוא מקליד.

הוא חזר לרוץ, פילס לו דרך בהמון שמילא את הכּריסטקינדלמַרקְט ובניחוחות הגלוּוַיין המתוק המתובל ועוגיות הזנגביל, תוך שהוא אומר "סליחה. סליחה! סליחה" ומושך את הכובע על ראשו להימנע מזיהוי. הם היו אנשים טובים, בני משפחתו: עושרם בא להם ממפעל השוקולד שהקימו בכספם הפרטי והם הקפידו לשמור תמיד על מאזן זכות בחשבונותיהם בבנק רוטשילד. אם ייוודע לאביו שהפיל זקנה נוספת ברחוב, מכונת הכתיבה תישאר קרובה יותר לעץ האורן המואר כאן בראטהָאוּספּלאץ מאשר לזה שבחדר השמש בבית.

הוא נופף לשלום לזקן בדוכן העיתונים. "אחר צהריים טוב, הֶר קליין!"

"איפה המעיל שלך, אדון שטֶפן?" קרא אחריו הזקן.

שטפן השפיל מבט — הוא שוב שכח את המעיל בבית הספר — אבל האט רק כשהגיע לרינגשטראסֶה, שהפגנה נאצית פתאומית חסמה בו את דרכו. הוא חמק אל תוך עמוד מודעות מעגלי וירד במדרגות המתכת אל אפלת עולמה התחתון של וינה, ושב והגיח בצד הבורגתיאטר של הרחוב. הוא פרץ מבעד לדלתות התיאטרון וירד במדרגות שתיים שתיים למספרה שבמרתף.

"אדון נוימן, איזו הפתעה גדולה!" אמר הֶר פֶּרגֶר וזקף גבות לבנות מעל משקפיים עגולים ושחורים כמשקפיו של שטפן, אם כי נקיים משלג. הספּר עמד כפוף וטאטא לתוך יעה את קווצות השיער האחרונות של היום. "אבל הרי סיפּרתי —"

"רק תספורת מהירה. עברו כמה שבועות."

הר פרגר הזדקף וזרק את השיער לפח אשפה, ואחר הניח את המטאטא והיעה ליד צ'לו שנשען על הקיר. "נו טוב, הזיכרון כנראה לא יושב כל כך טוב במוח זקן," הוא אמר בחמימות והחווה בראשו על כיסא הספר. "או שאולי הוא גם לא יושב כל כך טוב במוח של בחור צעיר שיש לו כסף לבזבז?"

שטפן שמט מידו את הילקוט וכמה דפים ממחזהו החדש התפזרו על הארץ, אבל לא היתה לזה חשיבות, הר פרגר ידע שהוא כותב מחזות. הוא פשט את המקטורן, התמקם על הכיסא והסיר את משקפיו. העולם היטשטש, הצ'לו והמטאטא היו עכשיו זוג רוקד ולס בפינה, ופניו במראה מעל העניבה היו פניו של כל אחד. הוא נרעד כשהר פרגר כרך את השכמייה סביב צווארו; שטפן תיעב תספורות.

"שמעתי שאולי יתחילו חזרות על מחזה חדש," הוא אמר. "מחזה של שטפן צווייג?"

"אה, כן, אתה אוהד גדול של הֶר צווייג. איך יכולתי לשכוח?" אמר אוֹטוֹ פרגר בלגלוג קל על שטפן, אך לגלוג של טוב לב, ומכל מקום, הר פרגר ידע כל סוד אפשרי על המחזאים והכוכבים בתיאטרון. לחבריו של שטפן לא היה מושג מאין משיג שטפן את כל ידיעותיו המרעישות; הם חשבו שהוא מכיר מישהו חשוב.

"אמא של הר צווייג עדיין גרה פה בווינה," אמר שטפן.

"אבל הוא מקפיד לא לפרסם את דבר ביקוריו מלונדון. צר לי לאכזב אותך, שטפן, אבל המחזה החדש הזה הוא של צ'וקור, 3 בנובמבר 1918, על סופה של האימפריה האוסטרו־הונגרית. היו די הרבה התלחשויות ואינטריגות אם באמת יעלו אותו. אני חושש שהֶר צ'וקור בטח חי עם מזוודה ארוזה. אבל נאמר לי שבכל זאת מתכוונים להעלות אותו, עם הצהרה פומבית שהמחזאי אינו מתכוון לפגוע באף אומה שהיא באימפריה הגרמנית לשעבר. קצת מזה, קצת מההוא, כל מה שצריך כדי לשרוד."

אביו של שטפן היה מביע התנגדות וטוען שזוהי אוסטריה, לא גרמניה; ההפיכה הנאצית דוכאה לפני שנים. אבל את שטפן לא עניינה פוליטיקה. שטפן רק רצה לדעת מי ישחק את התפקיד הראשי.

"אולי אתה רוצה לנחש?" הציע הר פרגר וסובב את שטפן אליו עם הכיסא. "אם אני זוכר נכון, אתה די מוצלח בזה."

עיניו של שטפן עדיין היו עצומות והוא נרעד שוב מבלי דעת, אף על פי שלשמחתו שום שיער לא נפל על פניו. "וֶרנֶר קראוּס?" הוא הציע.

"נו, כל הכבוד!" אמר הר פרגר בהתלהבות מפתיעה.

הר פרגר שב וסובב את הכיסא לעבר הראי, ושטפן הופתע לראות — במטושטש, בלי משקפיו — שהספר אינו מריע לניחושו, אלא מדבר אל ילדה שהגיחה כחמנייה סוריאליסטית מתוך סבכת חימום על הקיר מתחת לבבואתו של שטפן. היא עמדה שם מולו במשקפיה המלוכלכים וצמותיה הבלונדיניות ושדיה המנצים.

"אחח, ז'וֹפִיֶה־הֶלֶנֶה, אמא שלך תקרצף את השמלה הזאת כל הלילה," אמר הר פרגר.

"זאת לא היתה שאלה כל כך הוגנת, סבא אוטו, יש שני תפקידים ראשיים," אמרה הילדה בעיניים מאירות וקולה נתפס אי־שם בתוך שטפן, כמו הסי במול הגבוה הראשון ב"אווה מריה" של שוברט, קולה וצלילו הלירי של שמהּ, ז'ופיה־הלנה, וסמיכותם של שדיה.

"זאת הלֶמניסקטֶה של ברנוּלי," היא אמרה ומיששה באצבעותיה מחרוזת עם תליון מזהב. "מבחינה אנליטית, אוסף האפסים של הפולינום X בריבוע ועוד Y בריבוע מינוס המכפלה של X בריבוע מינוס Y בריבוע כפול פעמיים A בריבוע."

"אני..." גמגם שטפן שהסמיק מבושה על כך שנתפס לוטש עיניים בשדיה, אף על פי שלא קלטה שעשה זאת.

"אבא שלי נתן לי אותה," היא אמרה. "גם הוא אהב מתמטיקה."

הֶר פרגר פתח את השכמייה, נתן לשטפן את משקפיו ופטר בתנועת יד את מטבע הנחושת ששטפן הושיט לו לאמור שלא יגבה ממנו תשלום הפעם. שטפן תחב את דפי כתב היד בחזרה לילקוט מאחר שלא רצה שהילדה תראה את המחזה שלו, או שתדע שכתב מחזה שלדעתו ראוי לקריאה. הוא השתהה רגע, מופתע: הרצפה נקייה לגמרי?

"שטפן, זאת הנכדה שלי," אמר אוטו פרגר עם המספריים בידו והמטאטא והיעה במקומם ליד הצ'לו. "ז'ופיה, שטפן פה מתעניין בתיאטרון לפחות כמוך, אם כי יש לו נטייה רבה יותר לשיער מסודר."

"נעים מאוד, שטפן," אמרה הילדה. "אבל למה באת לעשות תספורת שאתה לא צריך?"

"ז'ופיה־הלנה," גער בה פרגר.

"עקבתי דרך הסבכה. לא היית צריך תספורת, אז סבא אוטו רק העמיד פנים שהוא מספר אותך. אבל רגע, אל תגיד לי! תן לי להסיק." היא הסתכלה על החדר, על הצ'לו ומתלה המעילים ועל סבהּ, ושוב על שטפן עצמו. מבטה נח על ילקוטו. "אתה שחקן! וסבא יודע כל מה שיש לדעת על התיאטרון."

אוטו פרגר אמר, "אֶנגֶלכֶן, כפי שתגלי, שטפן הוא סופר. ואת ודאי יודעת שהסופרים הגדולים ביותר עושים את הדברים המוזרים ביותר פשוט לשם החוויה."

ז'ופיה־הלנה הביטה בשטפן בעניין חדש. "באמת?"

"אני... אני מקבל מכונת כתיבה לחג המולד," אמר שטפן. "אני מקווה שאני מקבל."

"מייצרים מכונות מיוחדות?"

"מיוחדות?"

"זה מוזר להיות שמאלי?"

שטפן בחן את ידיו בבלבול, והיא פתחה את הסבכה שמתוכה הגיחה וירדה בחזרה על ידיה וברכיה אל תוך הקיר. ראשה שב והציץ מתוכו כעבור רגע. "נו בוא כבר, שטפן; החזרות תכף נגמרות," היא אמרה. "לא יפריע לך קצת לכלוך על השרוול המוכתם בדיו הזה, נכון? בשביל החוויה?"

אודם או חיקוי

כפתור פנינה נתלש מחפת הכפפה המעוגל שעה שעם התינוק ביד אחת היא הושיטה את ידה לאחוז בילד; הוא היה מרותק כל כך לתקרת הברזל היצוקה הגדולה בתחנת אמסטרדם, עד שכמעט נפל מהרכבת.

"טרוס," קרא אליה בעלה כשלקח את הפעוט בידו והעמיד אותו על הרציף. הוא עזר גם לילדה ולטרוס עם התינוק.

על הרציף, טרוס קידמה בברכה את חיבוקו של בעלה, דבר נדיר בפומבי.

"חרטראודה," הוא אמר, "פראו פראייר לא היתה יכולה —"

"אל תתחיל איתי עכשיו, יוֹפּ. מה שהיה היה, ואני בטוחה שאשתו של השומר הצעיר והנחמד שבדק אותנו בגבול צריכה את אבן האודם של אמא שלי יותר מאיתנו. איפה רוח חג המולד שלך?"

"אלוהים אדירים, אל תגידי לי שהסתכנת ושיחדת נאצי בחיקוי?"

היא נישקה אותו על לחיו. "כמו שאתה לא מסוגל להבדיל ביניהם, יקירי, נראה לי שאף אחד משניכם לא ישים לב בקרוב."

יופ צחק למרות הכול, והוא לקח את התינוק והחזיק אותו בצורה מגושמת אבל המה לעברו — גבר שאהב ילדים אך לא היו לו משלו, למרות שנים רבות שבהן ניסו. טרוס תחבה את ידיה, שהתינוק לא חיממן עוד, לכיסים ושיחקה באצבעותיה בקופסת הגפרורים שכבר הספיקה לשכוח מקיומה. בחור מוזר כל כך, הרופא בקרון שנתן לה אותם. "אלוהים שלח אותך, בלי ספק," הוא אמר בלוויית מבט מלא חיבה בילדים. הוא אמר שהוא תמיד נושא עליו אבן מזל ורצה לתת לה אותה. "לשמור על ביטחונך ועל ביטחונם של הילדים," הוא התעקש ופתח את הקופסה הקטנה להראות לה אבן שטוחה ישנה שהזכירה חצץ ולא היתה יכולה להיות לה שום מטרה אחרת מלבד להביא מזל. "בהלוויות יהודיות לא מביאים פרחים אלא אבנים," הוא אמר, משפט שאיכשהו מנע ממנה לסרב. הוא הבטיח לה שייקח את האבן בחזרה כשיזדקק שוב למזל. אחר כך ירד בבאד בנטהיים לפני שהרכבת חצתה מגרמניה להולנד, ועכשיו היתה טרוס באמסטרדם עם הילדים וחשבה שאולי יש אמת כלשהי בטענה שהאבן הקטנה והמכוערת מביאה מזל טוב.

"אז תקשיב, קטנצ'יק," אמר יופ לתינוק, "אתה צריך לגדול ולעשות משהו מיוחד מאוד שיצדיק את העובדה שכלתי המטופשת פה סיכנה את חייה." אם ההצלה הלא מתוכננת הזאת הפריעה לו, לא היה בדעתו להביע התנגדות עכשיו כשם שלא הביע התנגדות כשתכננה את נסיעותיה לגרמניה להוציא ממנה ילדים. הוא נישק את לחיו של התינוק. "הזמנתי מונית שמחכה," הוא אמר.

"מונית? קיבלת העלאה בשכר בבנק בזמן שלא הייתי פה?" בדיחה קלה; יופ היה בנקאי של בנקאים, חסכן עד לשד עצמותיו, אם כי כזה שעדיין קרא לאשתו זה עשרים שנה כלתי.

"אפילו בלי השלג, זאת הליכה קשה מתחנת החשמלית לבית הדוד שלהם," הוא אמר, "ודוקטור חרוּנֶפֶלד לא רוצה שהאחיינית והאחיינים של החבר שלו יגיעו עם כוויות קור."

חבר של ד"ר חרונפלד. אז זה ההסבר, חשבה טרוס בשעה שיצאו אל בינות ענפי העצים המכוסים בתחרת שלג, שבילי הרפש הרמוס, התעלה המכוסה כפור לבן קשה. זאת היתה הדרך שבה ניתנה רוב העזרה מצד הוועד לעניינים יהודיים מיוחדים: אחייניות ואחיינים של אזרחים הולנדים; חברים של חברים; ילדים של חברים של שותפים עסקיים. לא פעם, קשרים מקריים קבעו גורלות.