פתיח
בשעות הערב של 7 באוקטובר 2023 עדיין היה רב הנסתר על הידוע. כמות אינסופית של בשורות איוב, סרטונים ושמועות שטפה את המדינה, אולם תמונת מצב ברורה על היקף האסון עדיין לא ניתנה לציבור. הודעת ווטסאפ פנימית דלפה ונתנה אינדיקציה ראשונה לממדי הטרגדיה. דווח בה על 250 הרוגים ו-180 חטופים. ההודעה כללה גם מידע על הטבח והחטיפה של תצפיתניות נחל עוז, על האבדות הכבדות של חטיבת גולני וכן רשימת קצינים בכירים שנהרגו בלחימה.
למרבה הצער, המספרים שהוצגו בה אפילו לא התקרבו להיקף הסופי שהתברר רק כעבור שלוש יממות, עם השלמת טיהור האזור ממחבלים ופינוי חללי מסיבת ה"נובה" והקיבוצים. המספרים נסקו ל-1,200 הרוגים ו-250 חטופים. ביום אחד ספגה ישראל מספר אבדות גדול יותר מבכל מלחמת ששת הימים ושתי מלחמות בלבנון. היקף הקורבנות ואופיים האכזרי של האירועים היו גדולים בהרבה גם בהשוואה לפרעות שנעשו ביישובים יהודיים בימים שקדמו להקמת המדינה.
איך קרה שדווקא ארגון החמאס שדורג ברשימת האויבים במקום נמוך בהרבה מאיראן וחיזבאללה היה זה שהצליח להנחית עלינו מכה כה קשה שעם השלכותיה ייאלצו גם הממשלות הבאות, מפקדי הצבא והחברה הישראלית להתמודד עוד שנים ארוכות. גלי ההדף של הפעולה הרצחנית ב-7.10 גררו את האזור כולו למלחמה שטרם הסתיימה, אך כבר ניתן לקבוע כי שינתה את פניו ל המזרח-התיכון. עזה ולבנון ספגו חורבן אדיר, משטר אסד קרס וישראל ואיראן החליפו לראשונה מהלומות ישירות וגלויות. אירועים אלה, יכולים לספק כל אחד בנפרד בסיס לספרים ומחקרים מרתקים, אולם הספר הנוכחי יתמקד במקום ממנו נולדה הסערה הגדולה.
מאז 1948 רצועת עזה הייתה המקום שאיש לא רצה בו. מצרים החזיקה בה עד 1967, אולם נמנעה מלספח אותה, ותחת זאת החילה עליה שליטה באמצעות ממשל צבאי. ב-1967 , במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רצועת עזה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה ב-1956, אולם אז אולצה ישראל לסגת לאחר כמה חודשים תחת לחץ המעצמות. אחרי מלחמת ששת הימים נותרה רצועת עזה תחת שליטה ישראלית. פעולות ראשוניות שננקטו בתחומי הבריאות והתברואה התרחבו תוך כמה חודשים לממשל צבאי "זמני" של ישראל, והוא נותר על כנו במשך 26 שנה, עד חתימת הסכמי אוסלו.
לאחר מיסוד הממשלה הצבאי כפתרון קבע ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון, כמעט תמיד הייתה הרצועה הגיזרה ממנה נפתחה הרעה. גל הטרור הראשון ברצועה גאה כבר בתחילת שנות ה-70. באותו עשור החל בה תהליך מואץ של אסלאמיזציה קיצונית בניצוחו של השייח' אחמד יאסין, מייסד תנועת החמאס. השורשים הללו יובילו לדחיקתו של אש"ף ולהשתלטותו העתידית של החמאס על הרצועה .
האינתיפאדה הראשונה ב-1987 פרצה במחנה הפליטים ג'באליה, ומשם התפשטה לכל רחבי השטחים ודעכה רק כעבור שש שנים, עם חתימת הסכמי אוסלו. משנות ה-80 הפכה הרצועה לממלכתם של שני הארגונים הקיצוניים - החמאס והג'יהאד האסלאמי.
בשנת 2007 השתלט החמאס על הרצועה, ומאז שועבדו באופן מלא משאביה הכלכליים, האנושיים והצבאיים למטרת מלחמה בישראל.
כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את הרצועה ולא רצו להחזיק בה. יוצאי דופן בהקשר זה היו דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, אם כי מניעיהם היו שונים בתכלית. בן-גוריון ראה ברצועה פוטנציאל של שגשוג חקלאי ותיירותי, ועל בסיס זה הוא סבר כי סיפוחה לישראל ישתלם ושהתועלת שתופק תהיה רבה (בשנות ה-50 חיו ברצועה רק כ-400 אלף איש). יצחק שמיר האמין בשליטה הישראלית מתוך תפיסה אידאולוגית נוקשה, שעל פיה אסור לישראל לוותר על "אף שעל".
אולם שתי תפיסות אלה היו חריגות ביותר. מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה. המצרים דחו על הסף את ההצעה ה"אדיבה". יצחק רבין איחל "שעזה תטבע בים", והסכים להסיר את הווטו על אש"ף על בסיס העיקרון של "עזה תחילה" ובשל רצונו להיפטר ממנה. שרון, שהיה מהוגי ההתיישבות היהודית בעזה עוד כאלוף פיקוד הדרום, היה גם מי שפינה אותה ב-2005. לוי אשכול אישר תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה, אולם התוכנית כשלה. בנימין נתניהו האמין כי ניתן "לנהל את הסכסוך" באופן שימזער את העיסוק הישראלי ברצועת עזה באמצעות הימנעות כמעט מוחלטת מעימות צבאי, ועל ידי חיזוק כלכלי-אזרחי של השלטון החמאסי.
הסכמי אוסלו ב-1993 החלו את תהליך ההתנתקות של ישראל מהרצועה. תחילה מהשליטה האזרחית ושתים-עשרה שנים לאחר מכן גם מהשליטה הצבאית, עם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 ופינוי היישובים היהודיים מהרצועה.
על אף האידאולוגיה הקיצונית של ארגון החמאס, היכולות שפיתח בתחום שיגור הרקטות, והעובדה שבמשך שני עשורים מירר את חייהם של תושבי עוטף עזה ושדרות, היה החמאס בשנים האחרונות בתחתית הסולם במדרג האיומים הביטחוניים על ישראל. הרבה מעליו דורגו איראן, חזבאללה, סוריה ואפילו יהודה ושומרון. רצועת עזה נתפסה כסוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה, אומנם מציקה ולא נעימה, אך לא מסכנת חיים.
7 באוקטובר 2023 שינה את הכול. החמאס ושותפיו הצליחו ביום אחד להנחית על ישראל את המכה הכואבת ביותר מאז השואה. המתקפה השטנית והמתוכננת חשפה במערומיה את תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לרצועה, טלטלה את החברה הישראלית והביאה עימה מראות שלא ידענו מאז הקמת המדינה. יישובים נשרפו ונבזזו, משפחות שלמות נרצחו באכזריות, זקנים, נשים וילדים נחטפו מבתיהם, חיילות נאנסו, נחטפו ונרצחו בבסיסי צה"ל. ביממה הקטלנית בתולדות המדינה נמנה, כאמור, מספר בלתי-נתפס של כ-1,200 קורבנות ועוד כ-250 חטופים, אשר בזמן כתיבת שורות אלה כמעט חצי מהם נמצאים עדיין במנהרות החמאס בעזה.
כתיבת הספר הסתיימה בסוף ינואר 2025, בעיצומו של שלב א׳ של ההסכם שהביא לסיומה (הזמני) של מלחמת "חרבות ברזל". בפרק הזמן שחלף הושלם שלב א' של העיסקה בהתאם להבנות שהושגו, אך לאחר-מכן חודשה הלחימה, אם כי רק בעצימות חלקית. נכון לימים אלה בהם הספר נחתם, הן עתידה של המלחמה בעזה והן עתידה של עסקת החטופים עדיין לוטים בערפל.
ניתן לקבוע בשלב זה כי למרות הפגיעות הקשות שהסבה ישראל לחמאס, הכוח החזק ברצועה, שאף הצליח לקבל מענה לרוב דרישותיו במסגרת מתווה השלב הראשון של הסכם וכן להדוף את דרישותיה של של ישראל לשינוי בשלבים הבאים.
משמעותה של היעדר תמונת הסיום למלחמה היא כי טרם נמצא פתרון לקללה המלווה את רצועת עזה ואת יחסיה עם ישראל מאז 1948. מרצועת עזה נפתחה כאמור הרעה לישראל כמה פעמים בעבר, אולם אף לא אחד מהמקרים הללו דומה לאירועי השבעה באוקטובר ולהשלכותיהם.
לאורך השנים ראתה ישראל ברצועה סוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה. ספק רב אם ניתן יהיה להשלים עם גישה זאת לאחר האסון ולאחר הטלטלה הקשה שעברה ישראל בעקבות אירועי 7.10 והשלכותיהם.
איך קרה שהרצועה, שנתפסה כבעיה מציקה אך גם בעלת סיכון מוגבל, הנחיתה על ישראל מכה כה קשה? כיצד היא הצליחה לגרור את המזרח התיכון כולו לסערה גדולה שטרם הסתיימה ולמערכה שהביאה חורבן על עזה ועל חלקים מלבנון? המלחמה גרמה לאבדות כבדות לישראל, הובילה להרס ולפינוי חבלי ארץ שלמים בארץ, וגרמה לקרע בחברה הישראלית בשאלת האחריות לאסון. וכעת נותרו שאלות פתוחות בנוגע לעתיד הרצועה ולגורל החטופים שמוחזקים בה.
אני מקווה שקוראי הספר ימצאו בו תשובות לפחות לחלק מהשאלות.
מי את, רצועת עזה?
רצועת עזה היא חבל ארץ צר מאוד הנפרס לאורכו של מישור החוף הדרומי. אורכה של הרצועה הוא כארבעים ק"מ ורוחבה משתנה ונע בין חמישה לשנים-עשר ק"מ בלבד. במרכז הרצועה דרך מרכזית אחת, היא דרך צלאח א-דין, החוצה את הרצועה ממעבר ארז בצפון ועד מעבר רפיח בדרום.
מלחמת 1948 והמעבר של מאות אלפי פליטים לרצועה הפכו אותה כמעט בן לילה לשטח שרוב אוכלוסייתו פליטים (כשני שלישים לפי מפקד האוכלוסייה הראשון). חלק ניכר מהם יושב עד היום במחנות פליטים, ואחרים עברו למגורי קבע, אך בשל הריבוי הטבעי המהיר, המאפיין אוכלוסיות עניות, מספרם היחסי ברצועה רק גדל מאז.
היסטוריה
הוויכוח בישראל אם קיים עם פלסטיני הוא ארוך שנים ומושפע במידה רבה מעמדה פוליטית ופחות מעובדות היסטוריות. בתנ"ך ישנם אזכורים שונים לקיומו של עם פלשתי, מרביתם קשורים לאזור הגאוגרפי של רצועת עזה וצפונה ממנה, לכיוונן של אשדוד וקריית גת. בספר בראשית מתוארת הגעתו של אברהם אבינו לארץ: "ויגר אברהם בארץ פלשתים". אין התייחסות נרחבת בספר מי היו אותם פלשתים, האזכורים המעטים מתייחסים למיקומם בעיר גרר, שמיקומה המשוער הוא צפון-מזרחית לרצועת עזה, באזור נחל גרר, העובר כיום בין אופקים לנתיבות. היסטוריונים אחרים דווקא ממקמים את העיר גרר בצפון סיני, באזור אל-עריש, הנמצא דרום-מערבית לרצועה. מוצאם של הפלשתים שהגיעו לארץ כנען אינו חד-משמעי. ככל הנראה הם היו חלק מקבוצת שבטים המכונה "גויי הים", שנדדה מאזור יוון והבלקן של ימינו למצרים, תוך שהם מנהלים קרבות עזים עם המקומיים. הפלשתים הקימו שורת ערים במישור החוף הדרומי, ואילו השבטים האחרים נפרשו באזורים נוספים לאורך החוף עד צפון סוריה.
הפלשתים מופיעים שוב ושוב בסיפורי התנ"ך המאוחרים יותר, ודמותם מתהווה באופן חוזר כאויביו של העם העברי. חמש ערי הפלשתים המוזכרות בתנ"ך הן עזה, קריית גת, אשדוד, אשקלון ועקרון. האיבה בין העמים הולידה כמה מהמיתוסים הגדולים הקשורים לעם העברי בימי התנ"ך. אחד המפורסמים הוא של השופט שמשון הגיבור, שניחן בכוח נדיר והטיל את אימתו על הפלשתים, אך גם נשא בזו אחר זו שלוש נשים פלשתיות, כולן מאזור עזה. האחרונה שבהן, דלילה, הערימה עליו והביאה ללכידתו. רגע לפני שהוצא להורג ולאחר שנעקרו עיניו בייסורים, זעק שמשון את הקריאה המפורסמת "תמות נפשי עם פלשתים", ובכוחו העצום מוטט את יסודות המקדש על עצמו, אך גם על מאות הפלשתים שנכחו שם, והם נקברו איתו.
סיפורו של שמשון הגיבור קיים גם בקרב העזתים כסיפור מיתולוגי על אבו אל-עזם (אבי העוצמה והגבורה). אלוף משנה (במיל') דוד חכם, אשר עמד בראש המחלקה לענייני ערבים בממשל הצבאי, כתב כי האירוע סופר בצורה זהה ממש על ידי זקני העיר עזה בשנות ה-80. על פי גרסת המקומיים, אף ידוע מיקומו המדויק של המקדש שבו מת שמשון, בצומת רחובות בכביש המוביל ממחסום ארז לעיר עזה1.
המיתוס הגדול מכולם ביחס לסכסוכים החוזרים בין העמים קשור כמובן לסיפורם של דוד וגוליית, שלפיו רועה הצאן, הנער העברי האמיץ, הערים על הענק הפלשתי והכריע אותו, ובכך גרם להכרעת המלחמה ולמנוסת הפלשתים שעמדו לנצח במלחמה ולשעבד את העברים. אירוע זה התרחש רחוק יותר מרצועת עזה, במיקומה המשוער של בית שמש כיום. הקרב בין דוד לגוליית הוא משיאיה של המלחמה הממושכת בין העמים, המתוארת בספר שמואל לאורך תקופת מלכותו של שאול המלך. סבבי המלחמות בתקופה זאת מתקיימים הרחק מרצועת עזה והנגב המערבי ושיאם בקרב בגלבוע, שבו הורגים הפלשתים את שלושת בניו של שאול, והוא עצמו בוחר ליפול על חרבו כדי להימנע מליפול בידיהם. דוד מבכה את מות שאול המלך ויהונתן בנו. בקינתו נאמר, בין היתר, הפסוק המפורסם: "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצֹות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלֹזנה בנות הערלים".
החלטתו של שאול להתאבד מהווה יסוד למחלוקת בין המפרשים עד היום. המצדיקים את המעשה החריג מנמקים זאת בכך שהאפשרות האחרת הייתה מוות בעינויים בידי הפלשתים. הדפוס של אכזריות והתעללות חוזר בכמה מקרים. גם בסיפורו של שמשון מוזכרת התעללות אכזרית, הכוללת את עקירת שתי עיניו.
סיפורו של העם הפלשתי מגיע, כפי הנראה, לסיום עם כיבוש הארץ בידי נבוכדנצר במאה ה-6 לפנה"ס, ולאחר מכן בתקופה הפרסית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבבלי הוגלו רוב יושבי הערים הפלשתיות למסופוטמיה (עיראק של היום), והאוכלוסייה המעטה שנותרה נטמעה בתרבותם של העמים שהגיעו לארץ. בגולים הייתה גם קהילה יהודית גדולה שחיה בעזה. שרידי בית כנסת ששימש אותה נמצאו דווקא על ידי המצרים בתקופת שלטונם ברצועה, לפני מלחמת ששת הימים. שרידים אלה העוברו אחר כך ליישוב נצרים, שהוקם בשנות ה-70 של המאה הקודמת ופונה בתוכנית ההתנתקות בשנת 2005.
רנסנס לשם "פלשתים" מגיע כ-750 שנה לאחר מכן, בחסות האימפריה הרומית, אך ללא קשר אמיתי לעם הפלשתי ההיסטורי. לאחר שהרומאים מצליחים לדכא את מרד בר כוכבא, הם מנסים לעשות חיסול תודעתי לעם היהודי ומשנים את שמה של פרובינקיית יהודה ל"סוריה-פלשתינה", ובמקביל משונה השם ירושלים ל"איליה קפיטולינה". צעדים אלה, בשילוב הגליית שארית העם ששרד את דיכוי המרד, מאזור יהודה וירושלים אל הגליל - היו מוכוונים בבירור למחיקת הזהות היהודית. השם "פלשתינה" בהטיות שונות נותר שמה של ארץ ישראל עד לסיומו של המנדט הבריטי.
בראשית המאה ה-16 כבש הצבא העות'מאני את כל האזור שלאורך רצועת החוף של הים התיכון. הצבא בהנהגת הסולטן סלים הראשון השתלט בקלות יחסית על כל רצועת החוף שבין ביירות לח'אן יונס והרחיב את שליטתה של האימפריה המתעצמת מסוריה של ימינו דרך לבנון, ארץ ישראל ורצועת עזה. רוב שטחי ארץ ישראל היו מיושבים בדלילות. בכל שטחה חיו בסך הכול כ-120 אלף איש, מתוכם פחות מ-10,000 יהודים, שהיו צאצאים למשפחות שנותרו מתקופת חורבן הבית השני, מעט יהודים שהגיעו מצפון אפריקה וכן מגורשי פורטוגל וספרד. כיסי התנגדות מועטים מצבאו של הסולטן הממלוכי התגלו בעיקר באזורים הדרומיים (ח'אן יונס) ודוכאו באכזריות. העות'מאנים לא ייחסו חשיבות רבה לחבל הארץ המוזנח, אלא ראו בו בעיקר תחנת מעבר הכרחית בדרך לקהיר, מרכז השלטון של הממלוכים המובסים.
בסופו של דבר סופחה ארץ ישראל על יושביה לאימפריה העות'מאנית. מסע הכיבושים המפואר הושלם ב-1520, והאימפריה, שכבר חלשה על שטחים נרחבים באירופה, הרחיבה את שטחה וכבשה באותה עת גם את מסופוטמיה, סוריה, לבנון, ישראל ומצרים של היום לאחר שהכריעה באופן מוחלט את הסולטנות הממלוכית. מבחינת העות'מאנים, ארץ ישראל לא נתפסה כחבל אָחוד. שטחה חולק לארבעה מחוזות מנהליים: צפת, שכם, ירושלים ועזה, וכולם שויכו לפלך דמשק.
גם בתקופת האימפריה העות'מאנית ישנן עדויות לקיומה של קהילה יהודית בעיר עזה. אחת הדמויות המוכרות בקהילה זאת היא נתן העזתי, ששמו נקשר בסיפורו של שבתי צבי, משיח השקר שהופיע בארץ ישראל במאה ה-17. ב-1660 התקיים בבית הכנסת של הקהילה בעזה טקס, ובו הכריז נתן העזתי כי שבתי צבי הוא המשיח, ולפיכך ישונה שמו של בית הכנסת ל"מרכז שבתי".
ככל הידוע, הקהילה הקטנה הוסיפה להתקיים בעיר גם במאה ה-18, אולם מסע הכיבושים האכזרי של נפוליאון הביא לסופה. צבאו הגיע ממצרים ב-1799 וכבש את עזה וסביבותיה בסערה בדרכו צפונה לכיבוש מישור החוף כולו ונבלם רק בעיר עכו. הכיבוש כלל טבח בחיילי הצבא הטורקי ובאזרחים, אך בכך לא תמו הצרות. תחת הכיבוש פרצה בעיר מגפת דבר קשה. ב-1811 עזבה את עזה שארית הקהילה היהודית. רובה נדדה לעיר חברון ושם חיה כקהילה יותר ממאה שנה, עד לפרעות תרפ"ט בשנת 1929.
מתוך אתר ויקיפדיה – מפת האימפריה העות׳מאנית.2
המאה ה-19 סימלה את ירידת קרנה של האימפריה העות'מאנית. כוחה נחלש ואחיזתה בחלק משטחיה העצומים התרופפה. היחלשותה נתנה את האות למעצמות אירופיות – רוסיה, צרפת בריטניה, גרמניה ואיטליה – לשלוח זרועות לטריטוריות שונות שנכללו בה. כל אחת מהן נגסה חלק בהתאם לאינטרסים שלה. שתיים מהן, צרפת ובריטניה, התקרבו לשעריה של ארץ ישראל ההיסטורית. צרפת חיברה שתי מסילות ברזל אסטרטגיות על אפם ועל חמתם של שליטי האימפריה. מסילה אחת חיברה בין ביירות לדמשק ומסילה שנייה בין יפו לירושלים, וכן החלה בניית כנסיות ומנזרים בשטחה של ארץ ישראל לטובת האוכלוסייה הנוצרית שחיה בה. אולם את המהלך המשמעותי ביותר ביצעה בריטניה, שכבשה את קפריסין ומצרים, ובכך יצרה לעצמה מעבר בטוח לתעלת סואץ, הנתיב הימי המהיר למושבות הבריטיות במזרח הרחוק. באותה נקודת זמן לבריטים לא היה כל עניין בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הדלה הייתה נחשלת ואדמתה נטולת אוצרות טבע. עם זאת, הכיבושים החדשים שהושלמו ב-1882 הציבו את כוחותיה בשעריה של עזה. לכך תהיה משמעות קריטית כאשר תפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשלושים שנה לאחר מכן.
בתקופה זאת הוקמה התיישבות יהודית מחודשת וקטנה בעיר עזה במודל שמזכיר במידה מסוימת את פעילות הגרעינים התורניים בימינו. את היוזמה הוביל זאב קלונימוס ויסוצקי3, מאנשי תנועת "חובבי ציון". יוזמה זאת הייתה חריגה באופייה, אך לצד זאת גם תאמה באותן שנים את רוח חידוש ההתיישבות היהודית באמצעות הקמת מושבות חקלאיות ושכונות חדשות מחוץ לחומות בערים שבהן התקיימו קהילות יהודיות. ויסוצקי שהיה נדבן יהודי אמיד שחי ברוסיה, בחר להפנות את משאביו לטובת הקמת יישובים חדשים גם בלב ערים ערביות. שלוש ערים ערביות נבחרו – לוד, שכם ועזה, שהייתה באותה עת העיר הגדולה היחידה בדרום ארץ ישראל. הקהילה היהודית הקטנה שהתמקמה בעזה, הגיעה בשיאה ל-200 נפשות והורכבה משילוב של אנשי היישוב הישן בירושלים ועולים יהודים מרוסיה. ככל הידוע, אנשיה עסקו בעיקר במסחר וקיימו יחסי שכנות טובים עם הרוב הערבי בעיר.
בינתיים בגזרת האימפריות, אחת מפעולות התגובה של השלטון העות'מאני להתייצבות הצבא הבריטי בשערי עזה הייתה הקמה מחדש של העיר באר שבע4. ב-1899 העיר המחודשת נועדה לפקח על שבטי הבדואים בנגב, שהיה ריק לחלוטין מהתיישבות קבע, וגם להיערך לאפשרות של פלישה בריטית. החשש מפלישת הבריטים היה גם מה שהניע את העות'מאנים להדק יחסים עם גרמניה, שבעצמה שלחה זרועות לאזורים אחרים בתחומה הענק של האימפריה הדועכת. שיתוף פעולה זה בין העות'מאנים לגרמנים הניח את היסודות לברית שתקשור אותם יחד במלחמה העולמית שתתחולל עשור לאחר מכן.
המתיחות הגוברת שהגיעה לסף מלחמה ב-1906, אילצה את העות'מאנים להיענות לדרישת הבריטים להסכים לקביעת גבול בין מצרים לאימפריה העות'מאנית. כל זמן שגם שטחה של ארץ ישראל וגם שטחה של מצרים היו תחת ידיהם של העות'מאנים, כמובן שלא היה צורך לדון בכך, אולם כעת, תחת האיום של הפלישה הבריטית, הסכימו העות'מאנים להכיר באובדנה של מצרים.
קו הגבול שנקבע הגדיר למעשה במדויק את גבולותיה העתידיים של מצרים כמדינה עצמאית, וגם את גבולן הבין-לאומי העתידי של מצרים וישראל. החריג בתיחום שסוכם בין המעצמות ביחס לגבול העתידי היה רצועת עזה, שנותרה על פי ההסכם בשטחה של האימפריה העות'מאנית, כלומר מחוץ למצרים. באוקטובר 1906 הסתיימה הנחתו של קו הגבול, ובלי שהן מודעות לכך סימנו שתי האימפריות את גבולה הדרום-מערבי העתידי של מדינת ישראל, למעט אותה רצועת עזה, שגם עתידה להיות כנטע זר שאינו חלק מישראל אך גם לא ממצרים.
ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. במערך הבריתות שקדם לה וקשר את מדינות אירופה בשתי פקעות סבוכות של בריתות והתחייבויות, נאלצו להתייצב לקרב אלה מול אלה. האימפריה העות'מאנית הייתה חלק מקואליציית "מעצמות המרכז" במסגרת ברית הגנה מוקדמת שקשרה עם גרמניה. הברית הזאת חייבה אותה גם כלפי האימפריה האוסטרו-הונגרית ובולגריה, שהיו בנות בריתה של גרמניה. ניסיונות העות'מאנים לשמור על ניטרליות בתחילת המלחמה לא החזיקו מעמד רב, והם נגררו שלא בטובתם להצטרף לקרבות כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
החזית המזרח-תיכונית נחשבה משנית במלחמה, והעות'מאנים מצאו עצמם במערכה מול הבריטים כמעט ללא סיוע מבנות בריתם, שמיקדו מאמץ בזירה המרכזית באירופה. הקרב העיקרי היה על השליטה בתעלת סואץ, שהייתה נתיב שיט קריטי. דווקא העות'מאנים היו מי שתקפו ראשונים וניסו להרחיב מחדש את שליטתם לתוך חצי האי סיני ולכיוונה של תעלת סואץ, אולם הם נהדפו בידי הבריטים, שהסתייעו בשבטים מקומיים.
ב-1916 החלה התקפת הנגד של הבריטים. אף שארץ ישראל לא נחשבה יעד אסטרטגי, החליטו הבריטים, לאחר תקופת השתהות, להתקדם אליה לאחר ההשתלטות על סיני ולהמשיך עד להכרעה מוחלטת של העות'מאנים. קו ההגנה של האימפריה העות'מאנית השוקעת, שעברה מהתקפה למגננה, נפרש מרצועת עזה ועד באר שבע. פעמיים כשלו הבריטים ונהדפו בשערי עזה. הקרבות נחשבו לקשים במיוחד וגבו את חייהם של אלפים משני הצדדים. בפעם השלישית נקטו הבריטים פעולת הונאה, בעוד העות'מאנים נערכו והתבצרו לסיבוב הגנה שלישי על עזה. הבריטים הפתיעו אותם והצליחו לעקוף את עזה המבוצרת ולכבוש בקלות את באר שבע, הנמצאת כ-40 ק"מ מזרחה, עמוק בתוך השטח העות'מאני. כיבוש באר שבע וההלם שהטיל על הכוחות המתגוננים סללו את הדרך לכניעה מהירה גם של עזה. משם דהרו הבריטים צפונה, למוקדי השלטון בירושלים וביפו, ולאחר כיבושם המהיר המשיכו לצפון ארץ ישראל ולדמשק עד להכרעה מוחלטת של המלחמה.
במהלך המלחמה והכיבוש הבריטי גורשה הקהילה היהודית שהוקמה בעזה בסוף המאה ה-19, אולם לאחר סיום המלחמה היא הוקמה מחדש. שלוש משפחות ראשונות הגיעו אליה ביוזמה עצמאית. הנהלת "ההסתדרות הציונית" שלחה לשם שוב משפחות עולים והקימה גרעין התיישבות בהרכב שונה ובורגני יותר בהשוואה לקהילה היהודית שחיה בעיר לפני המלחמה. מרכז הקהילה המתחדשת היה באזור שבו נמצאת כיום שכונת זייתון.
בשנות ה-20, שבהן החלו לגאות המתחים בין יהודים לערבים באזורים אחרים בארץ ישראל, התאפיינו הערבים והיהודים שגרו בעזה ביחסים תקינים. יחסים אלה הגיעו לקיצם ב-1929, במהלך פרעות תרפ"ט שפשטו בכל רחבי הארץ. בפרעות אלה הותקפו לראשונה יהודי עזה בידי המקומיים. מי שמנעו טבח ביהודים היו בני משפחת א-שווא, אחת המשפחות העשירות והחזקות בעיר, שאחד מבניה יכהן בהמשך כראש העיר עזה בתקופת הממשל הצבאי, בשנות ה-80. באותן פרעות הרובע היהודי בעזה היה נתון תחת מצור, אולם, כאמור, מקומיים סיפקו לו הגנה עד להגעת השוטרים הבריטים שחילצו אותם ללא פגע לתל אביב. למרות זאת הפעם לא חודש היישוב היהודי. אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו יישובים יהודיים ברצועת עזה, אולם לא בעיר עזה עצמה.
הערות
1 חכם ד. (2016), עזה בגובה העיניים – מבט לאינתיפאדה מבפנים, הוצאת מודן.
2 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%AA%27%D7%9E%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA
3 מייסד חברת "תה ויסוצקי" הקרויה על שמו.
4 העיר הוקמה במקום שבו נמצאת כיום העיר העתיקה בבאר שבע.
פתיח
בשעות הערב של 7 באוקטובר 2023 עדיין היה רב הנסתר על הידוע. כמות אינסופית של בשורות איוב, סרטונים ושמועות שטפה את המדינה, אולם תמונת מצב ברורה על היקף האסון עדיין לא ניתנה לציבור. הודעת ווטסאפ פנימית דלפה ונתנה אינדיקציה ראשונה לממדי הטרגדיה. דווח בה על 250 הרוגים ו-180 חטופים. ההודעה כללה גם מידע על הטבח והחטיפה של תצפיתניות נחל עוז, על האבדות הכבדות של חטיבת גולני וכן רשימת קצינים בכירים שנהרגו בלחימה.
למרבה הצער, המספרים שהוצגו בה אפילו לא התקרבו להיקף הסופי שהתברר רק כעבור שלוש יממות, עם השלמת טיהור האזור ממחבלים ופינוי חללי מסיבת ה"נובה" והקיבוצים. המספרים נסקו ל-1,200 הרוגים ו-250 חטופים. ביום אחד ספגה ישראל מספר אבדות גדול יותר מבכל מלחמת ששת הימים ושתי מלחמות בלבנון. היקף הקורבנות ואופיים האכזרי של האירועים היו גדולים בהרבה גם בהשוואה לפרעות שנעשו ביישובים יהודיים בימים שקדמו להקמת המדינה.
איך קרה שדווקא ארגון החמאס שדורג ברשימת האויבים במקום נמוך בהרבה מאיראן וחיזבאללה היה זה שהצליח להנחית עלינו מכה כה קשה שעם השלכותיה ייאלצו גם הממשלות הבאות, מפקדי הצבא והחברה הישראלית להתמודד עוד שנים ארוכות. גלי ההדף של הפעולה הרצחנית ב-7.10 גררו את האזור כולו למלחמה שטרם הסתיימה, אך כבר ניתן לקבוע כי שינתה את פניו ל המזרח-התיכון. עזה ולבנון ספגו חורבן אדיר, משטר אסד קרס וישראל ואיראן החליפו לראשונה מהלומות ישירות וגלויות. אירועים אלה, יכולים לספק כל אחד בנפרד בסיס לספרים ומחקרים מרתקים, אולם הספר הנוכחי יתמקד במקום ממנו נולדה הסערה הגדולה.
מאז 1948 רצועת עזה הייתה המקום שאיש לא רצה בו. מצרים החזיקה בה עד 1967, אולם נמנעה מלספח אותה, ותחת זאת החילה עליה שליטה באמצעות ממשל צבאי. ב-1967 , במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רצועת עזה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה ב-1956, אולם אז אולצה ישראל לסגת לאחר כמה חודשים תחת לחץ המעצמות. אחרי מלחמת ששת הימים נותרה רצועת עזה תחת שליטה ישראלית. פעולות ראשוניות שננקטו בתחומי הבריאות והתברואה התרחבו תוך כמה חודשים לממשל צבאי "זמני" של ישראל, והוא נותר על כנו במשך 26 שנה, עד חתימת הסכמי אוסלו.
לאחר מיסוד הממשלה הצבאי כפתרון קבע ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון, כמעט תמיד הייתה הרצועה הגיזרה ממנה נפתחה הרעה. גל הטרור הראשון ברצועה גאה כבר בתחילת שנות ה-70. באותו עשור החל בה תהליך מואץ של אסלאמיזציה קיצונית בניצוחו של השייח' אחמד יאסין, מייסד תנועת החמאס. השורשים הללו יובילו לדחיקתו של אש"ף ולהשתלטותו העתידית של החמאס על הרצועה .
האינתיפאדה הראשונה ב-1987 פרצה במחנה הפליטים ג'באליה, ומשם התפשטה לכל רחבי השטחים ודעכה רק כעבור שש שנים, עם חתימת הסכמי אוסלו. משנות ה-80 הפכה הרצועה לממלכתם של שני הארגונים הקיצוניים - החמאס והג'יהאד האסלאמי.
בשנת 2007 השתלט החמאס על הרצועה, ומאז שועבדו באופן מלא משאביה הכלכליים, האנושיים והצבאיים למטרת מלחמה בישראל.
כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את הרצועה ולא רצו להחזיק בה. יוצאי דופן בהקשר זה היו דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, אם כי מניעיהם היו שונים בתכלית. בן-גוריון ראה ברצועה פוטנציאל של שגשוג חקלאי ותיירותי, ועל בסיס זה הוא סבר כי סיפוחה לישראל ישתלם ושהתועלת שתופק תהיה רבה (בשנות ה-50 חיו ברצועה רק כ-400 אלף איש). יצחק שמיר האמין בשליטה הישראלית מתוך תפיסה אידאולוגית נוקשה, שעל פיה אסור לישראל לוותר על "אף שעל".
אולם שתי תפיסות אלה היו חריגות ביותר. מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה. המצרים דחו על הסף את ההצעה ה"אדיבה". יצחק רבין איחל "שעזה תטבע בים", והסכים להסיר את הווטו על אש"ף על בסיס העיקרון של "עזה תחילה" ובשל רצונו להיפטר ממנה. שרון, שהיה מהוגי ההתיישבות היהודית בעזה עוד כאלוף פיקוד הדרום, היה גם מי שפינה אותה ב-2005. לוי אשכול אישר תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה, אולם התוכנית כשלה. בנימין נתניהו האמין כי ניתן "לנהל את הסכסוך" באופן שימזער את העיסוק הישראלי ברצועת עזה באמצעות הימנעות כמעט מוחלטת מעימות צבאי, ועל ידי חיזוק כלכלי-אזרחי של השלטון החמאסי.
הסכמי אוסלו ב-1993 החלו את תהליך ההתנתקות של ישראל מהרצועה. תחילה מהשליטה האזרחית ושתים-עשרה שנים לאחר מכן גם מהשליטה הצבאית, עם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 ופינוי היישובים היהודיים מהרצועה.
על אף האידאולוגיה הקיצונית של ארגון החמאס, היכולות שפיתח בתחום שיגור הרקטות, והעובדה שבמשך שני עשורים מירר את חייהם של תושבי עוטף עזה ושדרות, היה החמאס בשנים האחרונות בתחתית הסולם במדרג האיומים הביטחוניים על ישראל. הרבה מעליו דורגו איראן, חזבאללה, סוריה ואפילו יהודה ושומרון. רצועת עזה נתפסה כסוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה, אומנם מציקה ולא נעימה, אך לא מסכנת חיים.
7 באוקטובר 2023 שינה את הכול. החמאס ושותפיו הצליחו ביום אחד להנחית על ישראל את המכה הכואבת ביותר מאז השואה. המתקפה השטנית והמתוכננת חשפה במערומיה את תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לרצועה, טלטלה את החברה הישראלית והביאה עימה מראות שלא ידענו מאז הקמת המדינה. יישובים נשרפו ונבזזו, משפחות שלמות נרצחו באכזריות, זקנים, נשים וילדים נחטפו מבתיהם, חיילות נאנסו, נחטפו ונרצחו בבסיסי צה"ל. ביממה הקטלנית בתולדות המדינה נמנה, כאמור, מספר בלתי-נתפס של כ-1,200 קורבנות ועוד כ-250 חטופים, אשר בזמן כתיבת שורות אלה כמעט חצי מהם נמצאים עדיין במנהרות החמאס בעזה.
כתיבת הספר הסתיימה בסוף ינואר 2025, בעיצומו של שלב א׳ של ההסכם שהביא לסיומה (הזמני) של מלחמת "חרבות ברזל". בפרק הזמן שחלף הושלם שלב א' של העיסקה בהתאם להבנות שהושגו, אך לאחר-מכן חודשה הלחימה, אם כי רק בעצימות חלקית. נכון לימים אלה בהם הספר נחתם, הן עתידה של המלחמה בעזה והן עתידה של עסקת החטופים עדיין לוטים בערפל.
ניתן לקבוע בשלב זה כי למרות הפגיעות הקשות שהסבה ישראל לחמאס, הכוח החזק ברצועה, שאף הצליח לקבל מענה לרוב דרישותיו במסגרת מתווה השלב הראשון של הסכם וכן להדוף את דרישותיה של של ישראל לשינוי בשלבים הבאים.
משמעותה של היעדר תמונת הסיום למלחמה היא כי טרם נמצא פתרון לקללה המלווה את רצועת עזה ואת יחסיה עם ישראל מאז 1948. מרצועת עזה נפתחה כאמור הרעה לישראל כמה פעמים בעבר, אולם אף לא אחד מהמקרים הללו דומה לאירועי השבעה באוקטובר ולהשלכותיהם.
לאורך השנים ראתה ישראל ברצועה סוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה. ספק רב אם ניתן יהיה להשלים עם גישה זאת לאחר האסון ולאחר הטלטלה הקשה שעברה ישראל בעקבות אירועי 7.10 והשלכותיהם.
איך קרה שהרצועה, שנתפסה כבעיה מציקה אך גם בעלת סיכון מוגבל, הנחיתה על ישראל מכה כה קשה? כיצד היא הצליחה לגרור את המזרח התיכון כולו לסערה גדולה שטרם הסתיימה ולמערכה שהביאה חורבן על עזה ועל חלקים מלבנון? המלחמה גרמה לאבדות כבדות לישראל, הובילה להרס ולפינוי חבלי ארץ שלמים בארץ, וגרמה לקרע בחברה הישראלית בשאלת האחריות לאסון. וכעת נותרו שאלות פתוחות בנוגע לעתיד הרצועה ולגורל החטופים שמוחזקים בה.
אני מקווה שקוראי הספר ימצאו בו תשובות לפחות לחלק מהשאלות.
מי את, רצועת עזה?
רצועת עזה היא חבל ארץ צר מאוד הנפרס לאורכו של מישור החוף הדרומי. אורכה של הרצועה הוא כארבעים ק"מ ורוחבה משתנה ונע בין חמישה לשנים-עשר ק"מ בלבד. במרכז הרצועה דרך מרכזית אחת, היא דרך צלאח א-דין, החוצה את הרצועה ממעבר ארז בצפון ועד מעבר רפיח בדרום.
מלחמת 1948 והמעבר של מאות אלפי פליטים לרצועה הפכו אותה כמעט בן לילה לשטח שרוב אוכלוסייתו פליטים (כשני שלישים לפי מפקד האוכלוסייה הראשון). חלק ניכר מהם יושב עד היום במחנות פליטים, ואחרים עברו למגורי קבע, אך בשל הריבוי הטבעי המהיר, המאפיין אוכלוסיות עניות, מספרם היחסי ברצועה רק גדל מאז.
היסטוריה
הוויכוח בישראל אם קיים עם פלסטיני הוא ארוך שנים ומושפע במידה רבה מעמדה פוליטית ופחות מעובדות היסטוריות. בתנ"ך ישנם אזכורים שונים לקיומו של עם פלשתי, מרביתם קשורים לאזור הגאוגרפי של רצועת עזה וצפונה ממנה, לכיוונן של אשדוד וקריית גת. בספר בראשית מתוארת הגעתו של אברהם אבינו לארץ: "ויגר אברהם בארץ פלשתים". אין התייחסות נרחבת בספר מי היו אותם פלשתים, האזכורים המעטים מתייחסים למיקומם בעיר גרר, שמיקומה המשוער הוא צפון-מזרחית לרצועת עזה, באזור נחל גרר, העובר כיום בין אופקים לנתיבות. היסטוריונים אחרים דווקא ממקמים את העיר גרר בצפון סיני, באזור אל-עריש, הנמצא דרום-מערבית לרצועה. מוצאם של הפלשתים שהגיעו לארץ כנען אינו חד-משמעי. ככל הנראה הם היו חלק מקבוצת שבטים המכונה "גויי הים", שנדדה מאזור יוון והבלקן של ימינו למצרים, תוך שהם מנהלים קרבות עזים עם המקומיים. הפלשתים הקימו שורת ערים במישור החוף הדרומי, ואילו השבטים האחרים נפרשו באזורים נוספים לאורך החוף עד צפון סוריה.
הפלשתים מופיעים שוב ושוב בסיפורי התנ"ך המאוחרים יותר, ודמותם מתהווה באופן חוזר כאויביו של העם העברי. חמש ערי הפלשתים המוזכרות בתנ"ך הן עזה, קריית גת, אשדוד, אשקלון ועקרון. האיבה בין העמים הולידה כמה מהמיתוסים הגדולים הקשורים לעם העברי בימי התנ"ך. אחד המפורסמים הוא של השופט שמשון הגיבור, שניחן בכוח נדיר והטיל את אימתו על הפלשתים, אך גם נשא בזו אחר זו שלוש נשים פלשתיות, כולן מאזור עזה. האחרונה שבהן, דלילה, הערימה עליו והביאה ללכידתו. רגע לפני שהוצא להורג ולאחר שנעקרו עיניו בייסורים, זעק שמשון את הקריאה המפורסמת "תמות נפשי עם פלשתים", ובכוחו העצום מוטט את יסודות המקדש על עצמו, אך גם על מאות הפלשתים שנכחו שם, והם נקברו איתו.
סיפורו של שמשון הגיבור קיים גם בקרב העזתים כסיפור מיתולוגי על אבו אל-עזם (אבי העוצמה והגבורה). אלוף משנה (במיל') דוד חכם, אשר עמד בראש המחלקה לענייני ערבים בממשל הצבאי, כתב כי האירוע סופר בצורה זהה ממש על ידי זקני העיר עזה בשנות ה-80. על פי גרסת המקומיים, אף ידוע מיקומו המדויק של המקדש שבו מת שמשון, בצומת רחובות בכביש המוביל ממחסום ארז לעיר עזה1.
המיתוס הגדול מכולם ביחס לסכסוכים החוזרים בין העמים קשור כמובן לסיפורם של דוד וגוליית, שלפיו רועה הצאן, הנער העברי האמיץ, הערים על הענק הפלשתי והכריע אותו, ובכך גרם להכרעת המלחמה ולמנוסת הפלשתים שעמדו לנצח במלחמה ולשעבד את העברים. אירוע זה התרחש רחוק יותר מרצועת עזה, במיקומה המשוער של בית שמש כיום. הקרב בין דוד לגוליית הוא משיאיה של המלחמה הממושכת בין העמים, המתוארת בספר שמואל לאורך תקופת מלכותו של שאול המלך. סבבי המלחמות בתקופה זאת מתקיימים הרחק מרצועת עזה והנגב המערבי ושיאם בקרב בגלבוע, שבו הורגים הפלשתים את שלושת בניו של שאול, והוא עצמו בוחר ליפול על חרבו כדי להימנע מליפול בידיהם. דוד מבכה את מות שאול המלך ויהונתן בנו. בקינתו נאמר, בין היתר, הפסוק המפורסם: "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצֹות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלֹזנה בנות הערלים".
החלטתו של שאול להתאבד מהווה יסוד למחלוקת בין המפרשים עד היום. המצדיקים את המעשה החריג מנמקים זאת בכך שהאפשרות האחרת הייתה מוות בעינויים בידי הפלשתים. הדפוס של אכזריות והתעללות חוזר בכמה מקרים. גם בסיפורו של שמשון מוזכרת התעללות אכזרית, הכוללת את עקירת שתי עיניו.
סיפורו של העם הפלשתי מגיע, כפי הנראה, לסיום עם כיבוש הארץ בידי נבוכדנצר במאה ה-6 לפנה"ס, ולאחר מכן בתקופה הפרסית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבבלי הוגלו רוב יושבי הערים הפלשתיות למסופוטמיה (עיראק של היום), והאוכלוסייה המעטה שנותרה נטמעה בתרבותם של העמים שהגיעו לארץ. בגולים הייתה גם קהילה יהודית גדולה שחיה בעזה. שרידי בית כנסת ששימש אותה נמצאו דווקא על ידי המצרים בתקופת שלטונם ברצועה, לפני מלחמת ששת הימים. שרידים אלה העוברו אחר כך ליישוב נצרים, שהוקם בשנות ה-70 של המאה הקודמת ופונה בתוכנית ההתנתקות בשנת 2005.
רנסנס לשם "פלשתים" מגיע כ-750 שנה לאחר מכן, בחסות האימפריה הרומית, אך ללא קשר אמיתי לעם הפלשתי ההיסטורי. לאחר שהרומאים מצליחים לדכא את מרד בר כוכבא, הם מנסים לעשות חיסול תודעתי לעם היהודי ומשנים את שמה של פרובינקיית יהודה ל"סוריה-פלשתינה", ובמקביל משונה השם ירושלים ל"איליה קפיטולינה". צעדים אלה, בשילוב הגליית שארית העם ששרד את דיכוי המרד, מאזור יהודה וירושלים אל הגליל - היו מוכוונים בבירור למחיקת הזהות היהודית. השם "פלשתינה" בהטיות שונות נותר שמה של ארץ ישראל עד לסיומו של המנדט הבריטי.
בראשית המאה ה-16 כבש הצבא העות'מאני את כל האזור שלאורך רצועת החוף של הים התיכון. הצבא בהנהגת הסולטן סלים הראשון השתלט בקלות יחסית על כל רצועת החוף שבין ביירות לח'אן יונס והרחיב את שליטתה של האימפריה המתעצמת מסוריה של ימינו דרך לבנון, ארץ ישראל ורצועת עזה. רוב שטחי ארץ ישראל היו מיושבים בדלילות. בכל שטחה חיו בסך הכול כ-120 אלף איש, מתוכם פחות מ-10,000 יהודים, שהיו צאצאים למשפחות שנותרו מתקופת חורבן הבית השני, מעט יהודים שהגיעו מצפון אפריקה וכן מגורשי פורטוגל וספרד. כיסי התנגדות מועטים מצבאו של הסולטן הממלוכי התגלו בעיקר באזורים הדרומיים (ח'אן יונס) ודוכאו באכזריות. העות'מאנים לא ייחסו חשיבות רבה לחבל הארץ המוזנח, אלא ראו בו בעיקר תחנת מעבר הכרחית בדרך לקהיר, מרכז השלטון של הממלוכים המובסים.
בסופו של דבר סופחה ארץ ישראל על יושביה לאימפריה העות'מאנית. מסע הכיבושים המפואר הושלם ב-1520, והאימפריה, שכבר חלשה על שטחים נרחבים באירופה, הרחיבה את שטחה וכבשה באותה עת גם את מסופוטמיה, סוריה, לבנון, ישראל ומצרים של היום לאחר שהכריעה באופן מוחלט את הסולטנות הממלוכית. מבחינת העות'מאנים, ארץ ישראל לא נתפסה כחבל אָחוד. שטחה חולק לארבעה מחוזות מנהליים: צפת, שכם, ירושלים ועזה, וכולם שויכו לפלך דמשק.
גם בתקופת האימפריה העות'מאנית ישנן עדויות לקיומה של קהילה יהודית בעיר עזה. אחת הדמויות המוכרות בקהילה זאת היא נתן העזתי, ששמו נקשר בסיפורו של שבתי צבי, משיח השקר שהופיע בארץ ישראל במאה ה-17. ב-1660 התקיים בבית הכנסת של הקהילה בעזה טקס, ובו הכריז נתן העזתי כי שבתי צבי הוא המשיח, ולפיכך ישונה שמו של בית הכנסת ל"מרכז שבתי".
ככל הידוע, הקהילה הקטנה הוסיפה להתקיים בעיר גם במאה ה-18, אולם מסע הכיבושים האכזרי של נפוליאון הביא לסופה. צבאו הגיע ממצרים ב-1799 וכבש את עזה וסביבותיה בסערה בדרכו צפונה לכיבוש מישור החוף כולו ונבלם רק בעיר עכו. הכיבוש כלל טבח בחיילי הצבא הטורקי ובאזרחים, אך בכך לא תמו הצרות. תחת הכיבוש פרצה בעיר מגפת דבר קשה. ב-1811 עזבה את עזה שארית הקהילה היהודית. רובה נדדה לעיר חברון ושם חיה כקהילה יותר ממאה שנה, עד לפרעות תרפ"ט בשנת 1929.
מתוך אתר ויקיפדיה – מפת האימפריה העות׳מאנית.2
המאה ה-19 סימלה את ירידת קרנה של האימפריה העות'מאנית. כוחה נחלש ואחיזתה בחלק משטחיה העצומים התרופפה. היחלשותה נתנה את האות למעצמות אירופיות – רוסיה, צרפת בריטניה, גרמניה ואיטליה – לשלוח זרועות לטריטוריות שונות שנכללו בה. כל אחת מהן נגסה חלק בהתאם לאינטרסים שלה. שתיים מהן, צרפת ובריטניה, התקרבו לשעריה של ארץ ישראל ההיסטורית. צרפת חיברה שתי מסילות ברזל אסטרטגיות על אפם ועל חמתם של שליטי האימפריה. מסילה אחת חיברה בין ביירות לדמשק ומסילה שנייה בין יפו לירושלים, וכן החלה בניית כנסיות ומנזרים בשטחה של ארץ ישראל לטובת האוכלוסייה הנוצרית שחיה בה. אולם את המהלך המשמעותי ביותר ביצעה בריטניה, שכבשה את קפריסין ומצרים, ובכך יצרה לעצמה מעבר בטוח לתעלת סואץ, הנתיב הימי המהיר למושבות הבריטיות במזרח הרחוק. באותה נקודת זמן לבריטים לא היה כל עניין בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הדלה הייתה נחשלת ואדמתה נטולת אוצרות טבע. עם זאת, הכיבושים החדשים שהושלמו ב-1882 הציבו את כוחותיה בשעריה של עזה. לכך תהיה משמעות קריטית כאשר תפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשלושים שנה לאחר מכן.
בתקופה זאת הוקמה התיישבות יהודית מחודשת וקטנה בעיר עזה במודל שמזכיר במידה מסוימת את פעילות הגרעינים התורניים בימינו. את היוזמה הוביל זאב קלונימוס ויסוצקי3, מאנשי תנועת "חובבי ציון". יוזמה זאת הייתה חריגה באופייה, אך לצד זאת גם תאמה באותן שנים את רוח חידוש ההתיישבות היהודית באמצעות הקמת מושבות חקלאיות ושכונות חדשות מחוץ לחומות בערים שבהן התקיימו קהילות יהודיות. ויסוצקי שהיה נדבן יהודי אמיד שחי ברוסיה, בחר להפנות את משאביו לטובת הקמת יישובים חדשים גם בלב ערים ערביות. שלוש ערים ערביות נבחרו – לוד, שכם ועזה, שהייתה באותה עת העיר הגדולה היחידה בדרום ארץ ישראל. הקהילה היהודית הקטנה שהתמקמה בעזה, הגיעה בשיאה ל-200 נפשות והורכבה משילוב של אנשי היישוב הישן בירושלים ועולים יהודים מרוסיה. ככל הידוע, אנשיה עסקו בעיקר במסחר וקיימו יחסי שכנות טובים עם הרוב הערבי בעיר.
בינתיים בגזרת האימפריות, אחת מפעולות התגובה של השלטון העות'מאני להתייצבות הצבא הבריטי בשערי עזה הייתה הקמה מחדש של העיר באר שבע4. ב-1899 העיר המחודשת נועדה לפקח על שבטי הבדואים בנגב, שהיה ריק לחלוטין מהתיישבות קבע, וגם להיערך לאפשרות של פלישה בריטית. החשש מפלישת הבריטים היה גם מה שהניע את העות'מאנים להדק יחסים עם גרמניה, שבעצמה שלחה זרועות לאזורים אחרים בתחומה הענק של האימפריה הדועכת. שיתוף פעולה זה בין העות'מאנים לגרמנים הניח את היסודות לברית שתקשור אותם יחד במלחמה העולמית שתתחולל עשור לאחר מכן.
המתיחות הגוברת שהגיעה לסף מלחמה ב-1906, אילצה את העות'מאנים להיענות לדרישת הבריטים להסכים לקביעת גבול בין מצרים לאימפריה העות'מאנית. כל זמן שגם שטחה של ארץ ישראל וגם שטחה של מצרים היו תחת ידיהם של העות'מאנים, כמובן שלא היה צורך לדון בכך, אולם כעת, תחת האיום של הפלישה הבריטית, הסכימו העות'מאנים להכיר באובדנה של מצרים.
קו הגבול שנקבע הגדיר למעשה במדויק את גבולותיה העתידיים של מצרים כמדינה עצמאית, וגם את גבולן הבין-לאומי העתידי של מצרים וישראל. החריג בתיחום שסוכם בין המעצמות ביחס לגבול העתידי היה רצועת עזה, שנותרה על פי ההסכם בשטחה של האימפריה העות'מאנית, כלומר מחוץ למצרים. באוקטובר 1906 הסתיימה הנחתו של קו הגבול, ובלי שהן מודעות לכך סימנו שתי האימפריות את גבולה הדרום-מערבי העתידי של מדינת ישראל, למעט אותה רצועת עזה, שגם עתידה להיות כנטע זר שאינו חלק מישראל אך גם לא ממצרים.
ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. במערך הבריתות שקדם לה וקשר את מדינות אירופה בשתי פקעות סבוכות של בריתות והתחייבויות, נאלצו להתייצב לקרב אלה מול אלה. האימפריה העות'מאנית הייתה חלק מקואליציית "מעצמות המרכז" במסגרת ברית הגנה מוקדמת שקשרה עם גרמניה. הברית הזאת חייבה אותה גם כלפי האימפריה האוסטרו-הונגרית ובולגריה, שהיו בנות בריתה של גרמניה. ניסיונות העות'מאנים לשמור על ניטרליות בתחילת המלחמה לא החזיקו מעמד רב, והם נגררו שלא בטובתם להצטרף לקרבות כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
החזית המזרח-תיכונית נחשבה משנית במלחמה, והעות'מאנים מצאו עצמם במערכה מול הבריטים כמעט ללא סיוע מבנות בריתם, שמיקדו מאמץ בזירה המרכזית באירופה. הקרב העיקרי היה על השליטה בתעלת סואץ, שהייתה נתיב שיט קריטי. דווקא העות'מאנים היו מי שתקפו ראשונים וניסו להרחיב מחדש את שליטתם לתוך חצי האי סיני ולכיוונה של תעלת סואץ, אולם הם נהדפו בידי הבריטים, שהסתייעו בשבטים מקומיים.
ב-1916 החלה התקפת הנגד של הבריטים. אף שארץ ישראל לא נחשבה יעד אסטרטגי, החליטו הבריטים, לאחר תקופת השתהות, להתקדם אליה לאחר ההשתלטות על סיני ולהמשיך עד להכרעה מוחלטת של העות'מאנים. קו ההגנה של האימפריה העות'מאנית השוקעת, שעברה מהתקפה למגננה, נפרש מרצועת עזה ועד באר שבע. פעמיים כשלו הבריטים ונהדפו בשערי עזה. הקרבות נחשבו לקשים במיוחד וגבו את חייהם של אלפים משני הצדדים. בפעם השלישית נקטו הבריטים פעולת הונאה, בעוד העות'מאנים נערכו והתבצרו לסיבוב הגנה שלישי על עזה. הבריטים הפתיעו אותם והצליחו לעקוף את עזה המבוצרת ולכבוש בקלות את באר שבע, הנמצאת כ-40 ק"מ מזרחה, עמוק בתוך השטח העות'מאני. כיבוש באר שבע וההלם שהטיל על הכוחות המתגוננים סללו את הדרך לכניעה מהירה גם של עזה. משם דהרו הבריטים צפונה, למוקדי השלטון בירושלים וביפו, ולאחר כיבושם המהיר המשיכו לצפון ארץ ישראל ולדמשק עד להכרעה מוחלטת של המלחמה.
במהלך המלחמה והכיבוש הבריטי גורשה הקהילה היהודית שהוקמה בעזה בסוף המאה ה-19, אולם לאחר סיום המלחמה היא הוקמה מחדש. שלוש משפחות ראשונות הגיעו אליה ביוזמה עצמאית. הנהלת "ההסתדרות הציונית" שלחה לשם שוב משפחות עולים והקימה גרעין התיישבות בהרכב שונה ובורגני יותר בהשוואה לקהילה היהודית שחיה בעיר לפני המלחמה. מרכז הקהילה המתחדשת היה באזור שבו נמצאת כיום שכונת זייתון.
בשנות ה-20, שבהן החלו לגאות המתחים בין יהודים לערבים באזורים אחרים בארץ ישראל, התאפיינו הערבים והיהודים שגרו בעזה ביחסים תקינים. יחסים אלה הגיעו לקיצם ב-1929, במהלך פרעות תרפ"ט שפשטו בכל רחבי הארץ. בפרעות אלה הותקפו לראשונה יהודי עזה בידי המקומיים. מי שמנעו טבח ביהודים היו בני משפחת א-שווא, אחת המשפחות העשירות והחזקות בעיר, שאחד מבניה יכהן בהמשך כראש העיר עזה בתקופת הממשל הצבאי, בשנות ה-80. באותן פרעות הרובע היהודי בעזה היה נתון תחת מצור, אולם, כאמור, מקומיים סיפקו לו הגנה עד להגעת השוטרים הבריטים שחילצו אותם ללא פגע לתל אביב. למרות זאת הפעם לא חודש היישוב היהודי. אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו יישובים יהודיים ברצועת עזה, אולם לא בעיר עזה עצמה.
הערות
1 חכם ד. (2016), עזה בגובה העיניים – מבט לאינתיפאדה מבפנים, הוצאת מודן.
2 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%AA%27%D7%9E%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA
3 מייסד חברת "תה ויסוצקי" הקרויה על שמו.
4 העיר הוקמה במקום שבו נמצאת כיום העיר העתיקה בבאר שבע.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
