ענתי שרועה על כיסא הנוח בגג העדן שלנו. אני מזדרז להישכב עליה, להניח את רגליי הקדמיות בין צלעות בית החזה שלה לבין צווארה, ולדחוף את המצח שלי אל שפתיה כדי שתפצח ברצף ארוך של נשיקות. שוב ושוב היא מנשקת את מצחי ואת אפי ואת פי עם שני הניבים החדים שבולטים משני צדי שפתיי. בין נשיקה אחת לאחרת אני שומע אותה לוחשת בקול בכייני:
שאול, די! אתה מכאיב לי.
אני נזהר לא לבטא את העונג שלי בשליפת ציפורניים חדות כמו מחטים או סיכות גדולות, אבל הן בכל זאת ננעצות בצוואר של ענת. כשהיא מתלוננת שאני מכאיב לה, אני מיד פוקד על ציפורניי להרפות.
אני מניח את ראשי על השוק השמאלית של ענתי, ושאר גופי הגדול נפרש בין רגליה. עיניי עצומות. איזו הנאה עילאית!
ענת שומעת את מה שאני מבקש ממנה ללא קול: תראי לי בבקשה עד כמה את אוהבת אותי. היא נעתרת להפצרתי האילמת, ומרעיפה עלי ליטופים ונשיקות. אני משוכנע שאין רגע טוב מזה בשביל כל חתול עלי אדמות.
קוראים לי שאול. השכנה של אמי המאמצת, יוליה, העניקה לי את השם הזה, וענת, שהיא אמי המאמצת, אימצה מיוליה את השם הזה בשבילי. אני כותב "אמי המאמצת", אבל האמת היא שיותר משענתי אימצה אותי — אני אימצתי אותה, ובמובנים מסוימים אפילו הכרחתי אותה למעשה האימוץ.
ענת, שהיא לא רק אמא אלא גם החברה הכי טובה שלי, מזכירה לי לא פעם ששאול הוא שם מכובד מאוד. באוזני עוברי אורח, שחולפים ליד הבניין שלנו בדיוק כשהיא צועקת את שמי כדי שאלך אחריה בעודי מתמהמה, היא מציינת לא פעם בגאווה גלויה שאני קרוי על שם מלך בישראל וגם על שמו של משורר חשוב בשם שאול טשרניחובסקי. וזה גם שם הרחוב שבו אני מתגורר עם ענתי כבר ארבע שנים.
רק ענת סופרת את מניין שנותינו יחד. אנחנו החתולים לא מייחסים חשיבות לממד הזמן, ואפילו לא מציינים מועדים חגיגיים. אני לא עונד שעון ואין באמתחתי לוח שנה, כך ששום דבר לא מזכיר לי את חלוף העתים — לטובה או לרעה.
עכשיו אתאר את מראי ואומר בלי שמץ צניעות: קל להבדיל ביני לבין שאר חתולי השכונה. אין זה עניין קל ערך, שכן רבים מהחתולים יכולים להיראות דומים זה לזה בעיני אלה שאינם מכירים אותם מקרוב. יותר מכל, קשה להבחין בין חתולים שצבעם שחור — כמוני! יש הרבה חתולים שחורים, ורובם עשויים להיראות ממש זהים. אבל חתול שחור ענקי כמוני כמעט שלא פגשתי בחיי. לפחות פעם ביום אני שומע הולך־על־שתיים, שצועד לצדי על המדרכה, אומר את המילים "איזה חתול גדול" או "איזה חתול ענקי". לתיאור גודלי נלוות לעתים גם מילים שמחממות מאוד את לבי, כמו "איזה חתול יפה..."
האמירות האלה גורמות לי להרגיש ייחודי במובן הטוב, אבל לפעמים נדמה לי שאנשים קצת פוחדים ממני. בדרך כלל אני שונא את ההרגשה שאני מפחיד — פרט למקרים שבהם הנבהלים הם כלבים ובעליהם. הם נבהלים כשאני חושף שיניים חדות, ונוהם כשהם מתקרבים אלי יותר מדי. מה שעוד מטיל סביבי פחד הוא הקול שלי, שמרתיע גם כשאני רגוע וידידותי. יש לי קול צווחני נורא. לזכותי או לגנותי אודה שאני חתול פטפטן, אבל כל דבר שאני אומר נשמע צורמני.
האמת היא שגם אני שונא את הקול שלי, אם כי השנאה הזאת אף פעם לא הצליחה להשתיק אותי. אני אוהב לדבר אל מכרים וזרים. ברור לי שרוב האנשים שאליהם אני פונה בבקשות פשוטות בדרך כלל, כמו "לטף אותי" או "תתייחס אלי", לא מבינים מה אני בכלל רוצה. אבל זה לא מה שיגרום לי לוותר עליהן. יותר מכל חשוב לי לדעת או להרגיש שענת מבינה את כל מה שאני אומר לה — אפילו כשאני מדבר בלי קול, כי לפעמים אני מתבטא רק באמצעות עיניי או אחת מרגליי או ראשי.
אני לא יודע לומר מאין הגעתי לשכונת המגורים של ענתי ביום בהיר אחד, או אולי היה זה יום מעונן או גשום? גם את זה אני לא זוכר. אני הרי חתול, וזה מה שמשחרר אותי לא מעט מהכלוב האנושי התוך־מוחי שנקרא "זיכרון". זהו אותו כלוב שכולא בתוכו אירועים רבים מהעבר המת כאילו היה חי וקיים.
לא פעם אני שומע את ענת מתנצלת בשמי או מזהירה מפניי או מגוננת עלי מפני בעל או בעלת כלב או כלבה שמתקרבים אלי:
זהירות! יש כאן חתול ששונא כלבים. הוא תוקף אותם ואת בעליהם, כנראה מפני שחווה משהו איום מכלב או מכלבה לפני שהגיע לכאן. בגלל זה צריך לסלוח לו, כי חוץ מהתוקפנות שלו כלפי כל כלב וכלבה הוא חתול ממש נהדר!
אפשר אם כן להניח ששנאת הכלבים שלי היא תולדה של טראומה שחוויתי אי שם בעברי ובשכונה אחרת. גם אצל מי שבמוחו כלוב זיכרון עצום עלולה טראומה כלשהי להסתתר היטב או להתגלות מעת לעת בדרך פתלתלה. לכן אני יכול לשער שאיזה כלב או כלבה פגעו בי פעם מאוד בגלגול קודם של חיי.
כשבעלי כלבים מבועתים שואלים את ענת אם אני החתול שלה, היא מתחמקת מתשובה ברורה. כן ולא, היא עונה בלי להרחיב. זה קצת מעליב אותי, אבל אני מבין שהיא פוחדת להימצא אשמה בהתנהגותי האלימה. אני רק לא משוכנע שבמקומה הייתי מגיב כמוה — שהייתי מתכחש, ולו רק מהשפה אל החוץ, לאהבה העצומה שמחברת בינינו.
ועוד אמת חייבת להיאמר כאן: לא רק שאני לא רוצה שענת תיפגע בגללי, רוב הזמן אני מתפקד כשומר הראש שלה. כך לפחות אומרים אחדים משכניה של ענת, והם כנראה צודקים. אף אחד לא מינה אותי לתפקיד הזה, ואני גם לא יודע מה בדיוק נדרש ממני כשומר הראש של האישה היקרה בחיי; אני רק יודע שבכל פעם שהיא עוזבת את הבית, אני נדחף ללכת אחריה גם אם לפני כן נמנמתי או הייתי שקוע בשינה עמוקה. די שאשמע את דלת הדירה נטרקת בעודי נח בגג העדן שלנו, ואת ענת מתחילה לרדת את חמש הקומות בכיסא המעלון האדום שלה, ואז מיד אני מתעורר ומגיח מהגג ויורד אחריה את כל שבעים המדרגות עד החצר. שם אמתין לענתי תחת שיח גדול עד שהיא תחזור מהסידורים או מהבריכה. היא מודיעה לי לאן פניה מועדים לפני שאנחנו נפרדים, ודורשת ממני:
בבקשה, שאול, עכשיו אל תבוא אחריי!
גם אם ההמתנה לשובה של ענתי אורכת שעה או שעתיים או אפילו שלוש ויותר, בתור חיה פטורה מתכתיבי השעון אני יודע רק לחוש עד כמה חזקה וארוכה הציפייה לשובה של אהובתי. וכשהיא מופיעה שוב בפתח החצר, ישובה בכיסא הגלגלים הממונע שלה, היא קוראת בשמי בקול רם ומלא שמחה, ומודיעה לי:
שאול, הנה חזרתי אליך!
אז אני מבין שגם היא התגעגעה אלי.
אם כבר הזכרתי את כיסא הגלגלים הממונע, אגלה שבזכותו נכתב הפרק הראשון בסיפור האהבה של ענתי ושלי. עוד לפני שאימצתי אותה לי לאם ולחברה קניתי לי את הזכות לשבת בכיסא הזה כשענת שוהה בביתה.
ענת אוהבת לשתף את כל מי שמוכן לשמוע בסיפור האימוץ שלי אותה. היא מספרת את זה תמיד בלוויית צחקוקי התפעלות:
יום אחד מצאתי את שאול מנמנם בכיסא הגלגלים שלי שבמבואת חדר המדרגות. זו הייתה הדרך שלו לאותת לי שאני מוצאת חן בעיניו. אחר כך הוא התחיל לטפס אחריי במדרגות כשהייתי חוזרת הביתה. ליד דלת הדירה הוא היה נשכב לנוח, כי מדובר בלא מעט מדרגות, ושאול כבר מהרגע הראשון לא נראה לי צעיר במיוחד.
האם באמת ניכר עלי שאני חתול זקן למדי? האמת היא שאף פעם לא הקדשתי מחשבה לגיל שלי או לשאלה אם ניכר או לא ניכר עלי מניין שנותיי. רק בגלל ענתי התחלתי לייחס חשיבות לעובדה שעלומיי עברו כבר. בגללה התחלתי גם אני לפחד לפעמים שאולי לא נותר לנו זמן רב יחד לפני שמותי יפריד בינינו, כפי שקרה לענת עם כל החתולים שהיו לה לפניי.
למען האמת, לא לגמרי מדויק לומר שאין לי מושג שאני כבר די זקן. גם בלי להסתכל במראה אני יודע שפרוותי השחורה נהייתה אדמונית פה ושם — סימן ברור לכל עין אנושית וחתולית של בגרות על גבול הקשישוּת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
מה הסיפור: שאול הוא חתול שחור ענק ומפונק, וגם פילוסוף והוגה דעות לא רע בכלל המנהל מערכת יחסים מורכבת עם בעלת הבית ענת.
קל/ כבד: שנון וחכם.
למה כן: לשאול יש מה לומר על כל דבר כמעט, מעניינים ברומו של עולם ועד לפרטים הקטנים של הקיום, וזה תמיד מעניין.
למה לא: לא הזווית הכי מקורית שיש.
השורה התחתונה: החלקים היותר מסקרנים ויפים בספר הם אלה שעוסקים בחיבור בין בעלי חיים לבין בני האדם, וזה אף פעם לא פשוט.
לעוד המלצות יומיות
ענתי שרועה על כיסא הנוח בגג העדן שלנו. אני מזדרז להישכב עליה, להניח את רגליי הקדמיות בין צלעות בית החזה שלה לבין צווארה, ולדחוף את המצח שלי אל שפתיה כדי שתפצח ברצף ארוך של נשיקות. שוב ושוב היא מנשקת את מצחי ואת אפי ואת פי עם שני הניבים החדים שבולטים משני צדי שפתיי. בין נשיקה אחת לאחרת אני שומע אותה לוחשת בקול בכייני:
שאול, די! אתה מכאיב לי.
אני נזהר לא לבטא את העונג שלי בשליפת ציפורניים חדות כמו מחטים או סיכות גדולות, אבל הן בכל זאת ננעצות בצוואר של ענת. כשהיא מתלוננת שאני מכאיב לה, אני מיד פוקד על ציפורניי להרפות.
אני מניח את ראשי על השוק השמאלית של ענתי, ושאר גופי הגדול נפרש בין רגליה. עיניי עצומות. איזו הנאה עילאית!
ענת שומעת את מה שאני מבקש ממנה ללא קול: תראי לי בבקשה עד כמה את אוהבת אותי. היא נעתרת להפצרתי האילמת, ומרעיפה עלי ליטופים ונשיקות. אני משוכנע שאין רגע טוב מזה בשביל כל חתול עלי אדמות.
קוראים לי שאול. השכנה של אמי המאמצת, יוליה, העניקה לי את השם הזה, וענת, שהיא אמי המאמצת, אימצה מיוליה את השם הזה בשבילי. אני כותב "אמי המאמצת", אבל האמת היא שיותר משענתי אימצה אותי — אני אימצתי אותה, ובמובנים מסוימים אפילו הכרחתי אותה למעשה האימוץ.
ענת, שהיא לא רק אמא אלא גם החברה הכי טובה שלי, מזכירה לי לא פעם ששאול הוא שם מכובד מאוד. באוזני עוברי אורח, שחולפים ליד הבניין שלנו בדיוק כשהיא צועקת את שמי כדי שאלך אחריה בעודי מתמהמה, היא מציינת לא פעם בגאווה גלויה שאני קרוי על שם מלך בישראל וגם על שמו של משורר חשוב בשם שאול טשרניחובסקי. וזה גם שם הרחוב שבו אני מתגורר עם ענתי כבר ארבע שנים.
רק ענת סופרת את מניין שנותינו יחד. אנחנו החתולים לא מייחסים חשיבות לממד הזמן, ואפילו לא מציינים מועדים חגיגיים. אני לא עונד שעון ואין באמתחתי לוח שנה, כך ששום דבר לא מזכיר לי את חלוף העתים — לטובה או לרעה.
עכשיו אתאר את מראי ואומר בלי שמץ צניעות: קל להבדיל ביני לבין שאר חתולי השכונה. אין זה עניין קל ערך, שכן רבים מהחתולים יכולים להיראות דומים זה לזה בעיני אלה שאינם מכירים אותם מקרוב. יותר מכל, קשה להבחין בין חתולים שצבעם שחור — כמוני! יש הרבה חתולים שחורים, ורובם עשויים להיראות ממש זהים. אבל חתול שחור ענקי כמוני כמעט שלא פגשתי בחיי. לפחות פעם ביום אני שומע הולך־על־שתיים, שצועד לצדי על המדרכה, אומר את המילים "איזה חתול גדול" או "איזה חתול ענקי". לתיאור גודלי נלוות לעתים גם מילים שמחממות מאוד את לבי, כמו "איזה חתול יפה..."
האמירות האלה גורמות לי להרגיש ייחודי במובן הטוב, אבל לפעמים נדמה לי שאנשים קצת פוחדים ממני. בדרך כלל אני שונא את ההרגשה שאני מפחיד — פרט למקרים שבהם הנבהלים הם כלבים ובעליהם. הם נבהלים כשאני חושף שיניים חדות, ונוהם כשהם מתקרבים אלי יותר מדי. מה שעוד מטיל סביבי פחד הוא הקול שלי, שמרתיע גם כשאני רגוע וידידותי. יש לי קול צווחני נורא. לזכותי או לגנותי אודה שאני חתול פטפטן, אבל כל דבר שאני אומר נשמע צורמני.
האמת היא שגם אני שונא את הקול שלי, אם כי השנאה הזאת אף פעם לא הצליחה להשתיק אותי. אני אוהב לדבר אל מכרים וזרים. ברור לי שרוב האנשים שאליהם אני פונה בבקשות פשוטות בדרך כלל, כמו "לטף אותי" או "תתייחס אלי", לא מבינים מה אני בכלל רוצה. אבל זה לא מה שיגרום לי לוותר עליהן. יותר מכל חשוב לי לדעת או להרגיש שענת מבינה את כל מה שאני אומר לה — אפילו כשאני מדבר בלי קול, כי לפעמים אני מתבטא רק באמצעות עיניי או אחת מרגליי או ראשי.
אני לא יודע לומר מאין הגעתי לשכונת המגורים של ענתי ביום בהיר אחד, או אולי היה זה יום מעונן או גשום? גם את זה אני לא זוכר. אני הרי חתול, וזה מה שמשחרר אותי לא מעט מהכלוב האנושי התוך־מוחי שנקרא "זיכרון". זהו אותו כלוב שכולא בתוכו אירועים רבים מהעבר המת כאילו היה חי וקיים.
לא פעם אני שומע את ענת מתנצלת בשמי או מזהירה מפניי או מגוננת עלי מפני בעל או בעלת כלב או כלבה שמתקרבים אלי:
זהירות! יש כאן חתול ששונא כלבים. הוא תוקף אותם ואת בעליהם, כנראה מפני שחווה משהו איום מכלב או מכלבה לפני שהגיע לכאן. בגלל זה צריך לסלוח לו, כי חוץ מהתוקפנות שלו כלפי כל כלב וכלבה הוא חתול ממש נהדר!
אפשר אם כן להניח ששנאת הכלבים שלי היא תולדה של טראומה שחוויתי אי שם בעברי ובשכונה אחרת. גם אצל מי שבמוחו כלוב זיכרון עצום עלולה טראומה כלשהי להסתתר היטב או להתגלות מעת לעת בדרך פתלתלה. לכן אני יכול לשער שאיזה כלב או כלבה פגעו בי פעם מאוד בגלגול קודם של חיי.
כשבעלי כלבים מבועתים שואלים את ענת אם אני החתול שלה, היא מתחמקת מתשובה ברורה. כן ולא, היא עונה בלי להרחיב. זה קצת מעליב אותי, אבל אני מבין שהיא פוחדת להימצא אשמה בהתנהגותי האלימה. אני רק לא משוכנע שבמקומה הייתי מגיב כמוה — שהייתי מתכחש, ולו רק מהשפה אל החוץ, לאהבה העצומה שמחברת בינינו.
ועוד אמת חייבת להיאמר כאן: לא רק שאני לא רוצה שענת תיפגע בגללי, רוב הזמן אני מתפקד כשומר הראש שלה. כך לפחות אומרים אחדים משכניה של ענת, והם כנראה צודקים. אף אחד לא מינה אותי לתפקיד הזה, ואני גם לא יודע מה בדיוק נדרש ממני כשומר הראש של האישה היקרה בחיי; אני רק יודע שבכל פעם שהיא עוזבת את הבית, אני נדחף ללכת אחריה גם אם לפני כן נמנמתי או הייתי שקוע בשינה עמוקה. די שאשמע את דלת הדירה נטרקת בעודי נח בגג העדן שלנו, ואת ענת מתחילה לרדת את חמש הקומות בכיסא המעלון האדום שלה, ואז מיד אני מתעורר ומגיח מהגג ויורד אחריה את כל שבעים המדרגות עד החצר. שם אמתין לענתי תחת שיח גדול עד שהיא תחזור מהסידורים או מהבריכה. היא מודיעה לי לאן פניה מועדים לפני שאנחנו נפרדים, ודורשת ממני:
בבקשה, שאול, עכשיו אל תבוא אחריי!
גם אם ההמתנה לשובה של ענתי אורכת שעה או שעתיים או אפילו שלוש ויותר, בתור חיה פטורה מתכתיבי השעון אני יודע רק לחוש עד כמה חזקה וארוכה הציפייה לשובה של אהובתי. וכשהיא מופיעה שוב בפתח החצר, ישובה בכיסא הגלגלים הממונע שלה, היא קוראת בשמי בקול רם ומלא שמחה, ומודיעה לי:
שאול, הנה חזרתי אליך!
אז אני מבין שגם היא התגעגעה אלי.
אם כבר הזכרתי את כיסא הגלגלים הממונע, אגלה שבזכותו נכתב הפרק הראשון בסיפור האהבה של ענתי ושלי. עוד לפני שאימצתי אותה לי לאם ולחברה קניתי לי את הזכות לשבת בכיסא הזה כשענת שוהה בביתה.
ענת אוהבת לשתף את כל מי שמוכן לשמוע בסיפור האימוץ שלי אותה. היא מספרת את זה תמיד בלוויית צחקוקי התפעלות:
יום אחד מצאתי את שאול מנמנם בכיסא הגלגלים שלי שבמבואת חדר המדרגות. זו הייתה הדרך שלו לאותת לי שאני מוצאת חן בעיניו. אחר כך הוא התחיל לטפס אחריי במדרגות כשהייתי חוזרת הביתה. ליד דלת הדירה הוא היה נשכב לנוח, כי מדובר בלא מעט מדרגות, ושאול כבר מהרגע הראשון לא נראה לי צעיר במיוחד.
האם באמת ניכר עלי שאני חתול זקן למדי? האמת היא שאף פעם לא הקדשתי מחשבה לגיל שלי או לשאלה אם ניכר או לא ניכר עלי מניין שנותיי. רק בגלל ענתי התחלתי לייחס חשיבות לעובדה שעלומיי עברו כבר. בגללה התחלתי גם אני לפחד לפעמים שאולי לא נותר לנו זמן רב יחד לפני שמותי יפריד בינינו, כפי שקרה לענת עם כל החתולים שהיו לה לפניי.
למען האמת, לא לגמרי מדויק לומר שאין לי מושג שאני כבר די זקן. גם בלי להסתכל במראה אני יודע שפרוותי השחורה נהייתה אדמונית פה ושם — סימן ברור לכל עין אנושית וחתולית של בגרות על גבול הקשישוּת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
