שריף ההר

1

יום שלישי, 27 באוקטובר

החשכה נלחצה אל החלון. מעבר לשמשה נע משהו בשולי סבך הצמחייה.

נינה מונרו צבעה את ברווז העץ מתחת לנוהר של מנורת השולחן.

היא שכחה שהיא לבדה במפעל הברווזים דניסון המבודד. היא גם לא הבחינה בשעה המאוחרת. ראשה היה שקוע בעתיד.

לראשונה בעשרים ושבע שנותיה העתיד נראה טוב. לא סתם טוב. אלא מזהיר. כמעט מסנוור. לפעמים הייתה צריכה לצבוט את עצמה מאחר שהיה כל כך קשה להאמין בזה. תוך זמן קצר יהיה לה כל מה שרצתה אי־פעם. תוך זמן קצר היא לא תצבע ברווזים באמצע הישימון, זה בטוח.

 קול בראשה הזהיר אותה לא לרתום את הסוסים לפני העגלה. הקול היה זה של דודתה הארייט הרווקה הזקנה, והיא השתיקה אותו, בדיוק כפי שעשתה כל חייה. דודה הארייט הייתה רואת שחורות.

אחרי הערב נינה תקבל את המגיע לה. הגיע הזמן. היא חייכה כאשר חשבה על כך שתעזוב את העיר הטחובה והמשעממת הזו בידיעה שלעולם לא תביט לאחור, שאף פעם לא תחשוב יותר על טימבר־פולס, אורגון. היא הרגישה מסוחררת בשל האפשרויות. והתמלאה זעם צדקני על כי לקח לצדק זמן כה רב כדי להיעשות.

היא בחרה בליל כל הקדושים. זמן מתאים להסתיר את הפושעים האמיתיים. עד ליל כל הקדושים היא תעזוב — אבל לא תישכח. יהיה לה הכול, כסף ונקמה. מי אמר שהנקמה אינה מתוקה?

רחש ליד החלון גרם לה להרים את מבטה. מתוך החשכה בצבץ פרצוף מעוות. הוא מילא את החלון והעיניים דמו לארובות ריקות.

היא פלטה צעקה חנוקה, שמטה מידה את מברשת הצבע, הדפה לאחור את כיסאה וקמה על רגליה.

הפרצוף נעלם באותה פתאומיות בה הופיע. היא כיבתה את המנורה, האור היחיד בפינתה במפעל, ועמדה בחשכה כשהיא מתבוננת אל תוך הלילה.

מעבר לשמשה היה ג׳ונגל של שרכים, גפנים, טחב ועצים שנלחמו על מרחב מחיה בתוך יער הגשם החונק בצד האוקיינוס השקט של מפלי אורגון. לעתים הרגישה כל־כך סגורה כאן עד שרצתה לצרוח. כמו עכשיו, העצים נעו בחוסר מנוחה ברוח. צללים נפלו על השמשה בזכות מעט קרני הירח שהצליחו להסתנן לתוך היער.

היא התנשמה וניסתה להרגיע את עצמה. לא היה שם איש. זה היה רק תעתוע של אור הלבנה והצללים. האם חייה לא היו תמיד מלאים צללים? אבל לא לאורך זמן.

היא כל־כך התקרבה אל מה שתמיד רצתה, עד שהרגישה עצבנית, לחוצה, נרגשת ואולי קצת מבוהלת. מבוהלת מפני שמשהו עלול להשתבש.

אבל היא ידעה שזה שוב קולה של דודה הארייט. אחרי כל השנים האלה עם האישה הזקנה והפסימית, נינה יכלה לשמוע את הארייט בתוך ראשה. קול השלילה. קול התבוסה.

היא הדפה מעליה את המחשבות אודות הארייט בזמן שהציצה שוב החוצה ולא ראתה דבר מלבד תנועת העצים והשרכים לאור הסהר החיוור.

היא הציצה בשעונה עם המחוגים הזרחניים וראתה שנותרה לה עור שעה אחת לפחות של המתנה. היא רצתה לנסות לגמור את הברווז הזה, שנאה להודות שבחודש האחרון היא למדה להנות מהצביעה.

היא דרשה דיוק שדיבר אל ליבה. היא גילתה שיש לה כישרון שהפתיע — ועינג — אותה.

מאחוריה שמעה נקישה רכה. רחש של הדלת נפתחת מעברו השני של הבניין?

היא הסתובבה באיטיות. נורה קטנה ובודדה האירה את כניסת העובדים והטילה צללים אפלים של מאות ברווזים מעליה. כל סוגי הברווזים שמילאו את המדפים מן התקרה ועד הרצפה.

ממקום עומדה היא לא יכלה לראות מעבר למדפים העמוסים ברווזים. האם דמיינה את הרחש, בדיוק כפי שדמיינה את הפרצוף בחלון?

"בטח, זה כל מה שזה," שמעה את הבוז בקולה של דודה הארייט. "כסילה."

דבר מה זע באור מן העבר השני של הבניין. הבזק של צל כהה שאחריו נשמעה גרירת נעל על רצפת הבטון. ריח של אוויר הלילה הלח חתך את הריח המתוק יותר של עץ האורן שזה עתה נוסר. היא שמעה עוד נקישה. הדלת נסגרת?

השעה הייתה מוקדמת מדי. אלא אם היה שינוי בתוכניות. אבל ודאי היו מתקשרים אליה, לא? אחרי הכול, זו הייתה צריכה להיות פגישתם האחרונה הלילה. ברגע שהכסף יהיה בידיה...

היא הביטה במשרד הקומה השנייה של ווייד דניסון, וציפתה למחצה לראות שם את הבעלים של המפעל, מתבונן בה כפי שעשה לעתים קרובות. אבל המשרד היה חשוך, בדיוק כפי שצפתה, ולא היה איש מאחורי הזכוכית.

עוד גרירת נעל חרישית על הרצפה, קרובה יותר הפעם. היא אמרה לעצמה שזה חייב להיות אחד העובדים. לאף אחד אחר לא היה מפתח לדלת. אלא אם בהתרגשותה שכחה לנעול את הדלת.

ליבה זינק לגרונה כאשר ניסתה בייאוש להיזכר אם נעלה את הדלת.

אולי זה לא היה רעיון כל־כך טוב לקבוע את הפגישה כאן. אבל בדרך כלל הייתה כאן לבדה, העדיפה לעבוד בלילות. חבריה לעבודה חשבו שהיא עובדת עד מאוחר כדי להרשים את הבוס ושנאו אותה על כך — כאילו שאכפת לה. אבל בגלל זה קביעת הפגישה כאן נראתה לה כרעיון מבריק. אף אחד לא נמצא כאן בלילות והיא לא תצטרך לחשוש שמא בעלת הבית החטטנית שלה תנסה לצותת לדברים.

“מי שם?” קראה וציפתה לתשובה.

דממה.

היא לא פחדה, לא הייתה לה סיבה לפחד. עד עכשיו.

היא שמעה את הגיחוך של דודה הארייט בתוך ראשה. "אמרתי לך שהמזימה הזו תביא למותך."

נינה לא לקחה בחשבון עד כמה היא פגיעה, לבד במפעל. מפעל הברווזים עמד במרחק עשרה מייל מהעיר ובמרחק שני מייל לפחות מהבית הקרוב ביותר, שהיה ביתו של ווייד דניסון.

עוד רחש על הבטון. הפעם קרוב בהרבה. הדופק שלה זינק. מי נמצא עימה בבניין? מישהו שראה את המכונית שלה במגרש החניה, ידע שהיא נמצאת כאן לבד, אולי ידע בדיוק היכן היא נמצאת בתוך הבניין? או שזה אחד האנשים להם חיכתה, שהקדים? אבל כל אחד מהם היה עונה לה. אז מי נמצא אתה בבניין?

היא הרגישה את הנוכחות מן העבר השני של שורות הברווזים, מישהו נע לאט, מתוך כוונה, בין המדפים ולעברה.

בהלה מילאה אותה. היא אחזה בברווז שעמד על השולחן שלה והיה מרוח צבע טרי. היא תוכל לרוץ לעבר הצד המנוגד של המדפים, לנסות להגיע אל הדלת, אבל היא ידעה שהאדם האחר יוכל בקלות לחתוך אותה בטרם תצליח לצאת — גם אם אין בידיו נשק.

היא שמעה את הנשימה מן העבר השני של קיר הברווזים. זה חייב להיות מישהו שידע מדוע באה לטימבר־פולס. ידע מדוע רצתה כל־כך לעבוד במפעל דניסון. מישהו ששמע על הפגישה שלה הלילה. מישהו שחשב שיוכל למנוע ממנה לקבל את המגיע לה. זה צמצם את האפשרויות.

אבל מי יהיה טיפש דיו לנסות לעצור בעדה? היא חשבה שהיא יודעת בזמן שחיכתה והחזיקה באגרופה את ברווז העץ הגדול, נחושה בדעתה לא להניח לאיש לקחת ממנה את המגיע לה. לא שוב.

היא הקשיבה לצעדים המתקרבים יותר ויותר — הם עצרו בקצה המדף הגבוה הקרוב ביותר אליה.

היא חמקה בשקט אל קצה השורה והרימה מעל לראשה את הברווז שהחזיקה. נו כבר. רק עוד כמה צעדים...

הדמות הופיעה מעבר לקיר המדפים המלאים ברווזים.

נינה בהתה בה בבלבול. לשנייה היא כמעט צחקה, שכן חשה הקלה עצומה. היא הורידה מידה את הברווז. לא הייתה לה סיבה לפחד.

זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שלה.

2

יום רביעי, 28 באוקטובר

רוח רעה נשבה בטימבר־פולס למחרת השכם בבוקר. היא התחילה בקצה הצפוני של רחוב מיין, ירדה לעבר מוטל הו־האם. סתם רוח. אבל כאשר הגיעה לבית הקפה של בטי, היא צברה מהירות, אבק ועלים יבשים והפשיטה כליל את עץ האדר שעמד בחצרה של לידיה אברנת׳י.

האבק הסתחרר על פני ספיט־קרל, משרד הדואר וטימבר־פולס קורייר, פיזר עלים וחול כמו מתנות בלתי רצויות לפתחיהם של בתי העיר הקטנה באורגון.

השמים היו כהים כבוץ בזמן שהרוח המאובקת הגיעה אל חנות כלי העבודה של הארי ואל הבר דאק־אין.

שריף מיטש טאנר קם משולחנו בבניין העיריה כאילו חש שלא רק רוח רעה נכנסה העירה, וניגש לסגור את החלון רגעים לפני שהשמשות החלו לרטוט. אבק וחול נקשו אל מול הזגוגיות. החומה העבותה של יער הגשם שהקיף את העיר נצצה באור העמום, וצללים אפלים נעו בתוכו.

הרוח גוועה באותה פתאומיות בה התעוררה והאבק והחול שקטו והעלים צפו מעדנות אל הקרקע כאשר טיפות גשם ראשונות הקישו על החלון.

החלה עונת הגשמים בטימבר־פולס.

מיטש גנח. דומה שהבעיות מתלוות תמיד לגשם. והוא חשש, שכן השנה הגשם והבעיות הקדימו. וכאילו כדי להחמיר את המצב, ליל כל הקדושים היה במרחק ימים ספורים בלבד והוא שמע שהבר דאק־אין עורך מסיבת תחפושות. הוא כבר חזה ערב ארוך של תגרות וניסיון להחזיר את המקומיים הביתה בשלום.

ווייד דניסון כחכח בגרונו מאחוריו. "שריף, כפי שאמרתי..."

מיטש הסיט את עיניו מהחלון הנוטף מים וניסה לנער מעליו את התחושה המבשרת רעות שהביא עימו הגשם בזמן שהחזיר את תשומת ליבו אל הגבר שישב מולו מעבר לשולחנו.

ווייד דניסון היה בן שישים פלוס, שערו הכהה היה שזור קצוות אפורים ואפפה אותו הילה של ייחוס.

"פשוט לא מתאים לנינה לא להגיע לעבודה." ווייד היה רך דיבור, אבל הוא היה אדם רב השפעה בעיר. הוא היה הבעלים של מפעל דניסון, המפעל שהעלה את טימבר־פולס על המפה, והיה מקור ההכנסה העיקרי של העיר.

מיטש הנהן ותהה מדוע ווייד כל־כך עצבני. זה לא העובד הראשון בעולם שלא הופיע לעבודה.

"התקשרתי. בעלת הבית שלה אמרה שלא חזרה הביתה אמש," אמר ווייד.

"אין לה סלולרי?"

ווייד נענע בראשו ודאגה קרנה מעיניו. אולי דאגה גדולה מהנדרש? דאגה גדולה מהראוי לעובדת צעירה ומצודדת?

"ייתכן שהיא נשארה ללון אצל חברה או חבר," הטעים מיטש. "ואולי היא עם בני משפחה."

ווייד נענע בראשו. "אין לה משפחה. אין לה חבר. או חברים."

מיטש הרים גבה.

"לפחות, לא כאלה שאני יודע עליהם," הוסיף ווייד. "היא נמצאת בעיר חודש בלבד."

בחודש אפשר לרכוש לא מעט חברים, שלא לדבר על חבר. אבל מיטש שתק.

ווייד נע בכיסאו. "נינה... ביישנית. היא מסוגרת. היא מאוד רצינית, אתה יודע?"

הוא לא ידע. אבל עניין אותו לדעת כיצד גילה ווייד את כל זה. מיטש ראה את נינה מונרו פעמים ספורות בלבד בעיר ורק בחטף, אבל הוא זכר אותה כבחורה מצודדת עם שיער ארוך כהה ועיניים כהות. "רצינית, באיזה מובן?״

"היא עובדת טובה, תמיד מגיעה בזמן," אמר ווייד. "למעשה, היא עובדת המון עד שעה מאוחרת, היא מאוד רצינית בקשר לעבודה שלה." הגבר המבוגר כחכח שוב בגרונו. "לכן אני מודאג שמא קרה לה משהו."

המכ״ם של מיטש התעורר לחיים. "משהו כמו מה?"

ווייד נענע בראשו. "אני רק אומר שהיא הייתה מתקשרת אם לא הייתה מגיעה לעבודה."

צל הופיע בפתח המשרד. מזכירת העירייה סיסי ווקר עמדה כשידיה על מותניה הרחבים והבעה של טרדה על פניה. הוא הכיר טוב מאוד את ההבעה הזו.

"מיז ג׳נקינס בקו מספר שתיים," אמרה. "זו הפעם החמישית שהיא מתקשרת הבוקר. היא אומרת שאם לא תענה לה, היא תרדוף אחריך כמו כלב."

מיטש גנח ביודעו שזה לא איום סרק. "ווייד, שמעתי אותך בנוגע לנינה. תן לי לבדוק קצת ואני אחזור אלייך."

ווייד דניסון קם על רגליו בתנועה איטית. "אתה תודיע לי ברגע שתשמע משהו."

זו לא הייתה שאלה. "אתה יודע את זה." מיטש הרים את הטלפון ולחץ על מקש מספר שתיים ברגע שווייד יצא ממשרדו וסגר מאחוריו את הדלת. "צ'ריטי?" צ'ריטי לא התקשרה אף פעם עם חדשות טובות.

"מיטש, שלום," אמרה ורמז של הומור בקולה. ודאי בגלל שהצליחה לגרום לו לענות לה — ובמשך השנים היא הצליחה לעשות את זה בדרכים רבות.

"את יודעת שזה מנוגד לחוק לאיים על שריף," אמר, תמיד מופתע ממה שהצליח לעשות לו קולה.

היא צחקה. היה לה צחוק נפלא. "אתה מתכוון לעצור אותי?" נשמע כאילו זה לא יפריע לה.

הוא ניסה לדמיין את צ'ריטי באחד מתאי המעצר שלו וניער את ראשו בעודו חושב על זה. "מה כל־כך חשוב שהיית צריכה לעצבן את סיסי כבר על הבוקר?"

"סיסי תמיד מעוצבנת," אמרה צ'ריטי. "התקשרתי בנוגע לחדשות הטריות ביותר."

הוא לא ידע על איזה חדשות היא מדברת. בהכירו את צ'ריטי, היא ודאי שמעה כבר על ההיעלמות לכאורה של נינה מונרו. האישה היא כלב גישוש.

צ'ריטי הייתה הבעלים של השבועון המקומי, טימבר־פולס קורייר, אותו הקימה מיד אחרי שסיימה את הקולג', כשהתואר שלה בעיתונות עדיין לוהט בידיה. מיטש האמין בסתר ליבו שהיא ייסדה את העיתון כתירוץ בלבד לחטט בעניינים של כולם — בעיקר שלו. הוא היה בטוח שהיא לא עושה המון כסף בעיר בגודלה של טימבר־פולס. אבל כפי שידע טוב מאוד, צ'ריטי אהבה אתגרים.

"על איזה חדשות את מדברת?" הוא שנא לשאול את זה.

"אל תגיד לי שלא שמעת! מישהו ראה את ביגפוט בשולי העיר. פרנק, מפיץ הלחם של גרני, ראה אותו בבירור לאור פנסי המכונית שלו אמש. מרוב לחץ הוא ירד מהכביש."

מיטש קילל חרישית. ביגפוט. נפלא. החדשות לא היו יכולות להיות גרועות יותר אם היה שומע שחללית חוצנים נחתה במפעלי דניסון וחטפה את נינה מונרו. ביגפוט. דבר מעין זה מביא העירה כל מיני פסיכים — כאילו שטימבר־פולס זקוקה לזה. ועוד במהלך העונה הגשומה!

"אני אוכלת ארוחת בוקר אצל בטי," אמרה צ'ריטי.

לא היה בזה שום דבר חדש. הוא יכול לדמיין אותה יושבת על השרפרף הרגיל שלה בבית הקפה. המראה היה יותר ממצודד. היא תלבש ג׳ינס וסוודר שיחבקו את קימורי גופה. שערה האדום יהיה אסוף בקוקו. ואולי יהיה פזור על כתפיה עם תלתלים טבעיים סביב פניה ויוסיף לעיניה החומות הגדולות נופך זהוב של שמש קיץ.

"כולם מדברים על התופעה," אמרה. "שמעתי שהיא הגיעה לעיתונים הגדולים."

הוא גנח ושנא את המחשבה שאנשים רבים יגיעו עתה לאזור בתקווה להציץ ביצור המיתולוגי. בדיוק כמו בפעם הקודמת. לעזאזל.

"בטי הכינה עוגת קרם בננה," אמרה צ'ריטי. פיו התמלא מים והיא ידעה שזה מה שיקרה. האישה הזו אינה מוותרת. "אכלת כבר ארוחת בוקר?"

רק צ'ריטי ג׳נקינס תוכל לראות בעוגה "ארוחת בוקר של אלופים". לא שלא בילה רבים מהבקרים שלו במשך השנים על שרפרף לצידה כשהוא אוכל עוגה לארוחת בוקר. האישה השחיתה אותו עם השנים בדרכים שאפילו לא רצה לחשוב עליהן.

אבל לא הבוקר. "אף שהצעתך מפתה ביותר, עליי לדחות אותה." צ'ריטי תעשה הכול כדי להשיג סיפור, כולל פיתויו באמצעות עוגת קרם בננה. אבל הוא לא יספר לה דבר עליו יתחרט מאוחר יותר רק כדי שיהיה לה מה לפרסם בעיתונה.

מלבד זאת, הוא חייב לטפל בעניין נינה מונרו, אם יש בכלל במה לטפל, והדבר האחרון אותו היה צריך בתחילת העונה הגשומה הוא לבלות את הזמן בחברת צ'ריטי ג׳נקינס. האם לא למד כבר את הלקח שלו עם האישה הזו?

"האם קורה משהו שאני צריכה לדעת עליו?" שאלה, תמיד ערנית.

"לא," נחפז להגיד. ודאי נחפז מידי. "אני פשוט לא רוצה שום קשר למאמר הזה. את יודעת מה דעתי על ההצצות האלה בביגפוט. כסילים שרואים דברים שכולנו יודעים שאינם קיימים, ואז מדברים בלי הפסקה."

"אני יכולה לצטט אותך?"

״לא! ואם כבר מדברים על כסילים, תדאגי לכך שלא יהיה שום אזכור לאבי ולביגפוט הפעם. צ'ריטי, אני רציני."

היא השמיעה נהמה של חוסר רצון. "אתה משבית שמחות."

"כן, זה מה שאת אומרת לי כל הזמן." היא תמיד אמרה שאין לו טיפת דמיון בגלל שהוא לא האמין בצלחות מעופפות, ברוחות רפאים או בנישואים. היא ודאי תוסיף את ביגפוט לרשימה הזו, אם לא הוסיפה אותו כבר מזמן.

"טוב, בסדר, אם אתה בטוח. דרך אגב," אמרה בנימת הקול המפתה והרכה שלה, "תודה על המתנה."

"מתנה?"

"זו שהשארת על מפתן הבית שלי?" היא לא נשמעה בטוחה מאוד.

"צ'ריטי, לא השארתי לך שום מתנה."

"אה, חשבתי."

הוא שמע את האכזבה בקולה. הוא לא רצה לפגוע בה. בגלל זה לא היה מניח מתנה על מפתן ביתה. "מצטער, זה לא הייתי אני."

היא פלטה אנחה קטנה כאילו הייתה צריכה לדעת. בדיוק כפי שהייתה צריכה לדעת שאסור לה להחליט להתחתן איתו. אבל היא החליטה.

למרות רגשותיו כלפיה, הוא לא יכול להתחתן איתה. לא יכול להתחתן עם אף אחת. אבל בעיקר צ'ריטי. די היה במחשבה על כך שיערבבו את מאגרי הגנים שלהם יחד כדי שיתכסה זעה קרה.

"אני תוהה, מי יכול היה להשאיר לי את המתנה," אמרה יותר לעצמה מאשר לו.

הוא תהה כמוה. האם לא ידע שזה רק עניין של זמן עד שגבר אחר יגיע ויסחף את צ'ריטי? ידיעה היא דבר אחד. ההתרחשות עצמה... הפתיע אותו עד כמה הוטרד מהמחשבה על כך שצ'ריטי תהיה עם גבר אחר.

"כמעט שכחתי," אמרה. "לא ראיתי את ווייד דניסון יוצא ממשרדך לפני כמה דקות? קורה משהו במפעלי דניסון שאני צריכה לדעת עליו?"

עם הצ'ריטי הזו הוא יכול להתמודד. "לא כל דבר הוא סיפור חדשותי. וזה גם לא עניינך."

צ'ריטי צחקה. "שנינו יודעים טוב יותר."

הוא ניתק וראה את סיסי שוב בפתח. היא שלחה לעברו את אחד ממבטיה שאמרו 'למה אתה לא עושה משהו בעניין האישה הזו?' "תרשי לי לשאול אותך משהו," אמר לפני שפתחה את פיה לנדנד לו בקשר לחייו האישיים. ״את חושבת שווייד דניסון נאה?״

"הוא לא הטיפוס שלי."

"לא, אני מתכוון, את חושבת שנשים רואות בו גבר... מושך?"

היא נחרה בבוז. "יש לו כסף, אז כן, הוא מושך נשים."

מיטש נענע בראשו ותהה מדוע כל־כך קשה להוציא מהאישה הזו תשובה ישירה. "האם את חושבת שווייד ואישה בת עשרים ומשהו יוכלו — "

"אני מבינה לאן אתה לוקח את זה," קטעה אותו בקוצר רוח. "האם הוא יגלה עניין באישה צעירה מספיק להיות בתו?" גבותיה התרוממו. "ווייד דניסון הוא גבר, לא?" בכך הסתובבה וחזרה אל שולחנה.

מיטש נענע בראשו ובחן את המידע ששמע מווייד. אבל מחשבותיו חזרו כל הזמן אל צ'ריטי ואל 'המתנה' שהניח על מפתן ביתה מעריץ חשאי כלשהו. הטריד אותו שלאיש לא היה אומץ לעשות זאת בגלוי ולהבהיר את הכוונות שלו. הוא תהה מי האיש. ומהן הכוונות שלו.

הוא קילל וחזר לבחון את הדברים ששמע מווייד והתרכז בכתובת של נינה מונרו. הוא גנח כאשר ראה מיהי בעלת הבית שלה — דודתה של צ'ריטי, פלורי. העיר הזאת קטנה מידי, לעזאזל, ונראה שהיא קטנה מרגע שמתחילה עונת הגשמים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*