נימים של תפוז

באר חלב

זה יֵרד? שאלתי אותו. בשביל זה באת לכאן, הוא ענה. התכוונתי אם הצבע של הטוש יֵרד. כן, כבר במקלחת הראשונה, זה טוש רגיל, הוא אמר לי והמשיך לקווקו בלי לצאת מהקווים. המגע של הדיו על העור היה קר ומצנן. לא יכולתי לחכות שגם הם ירדו ממני כמו הקווקווים השחורים.

כשחזרתי הביתה נעלתי את הדלת. לא שמתי לב איפה הנחתי את המפתח ומה עשיתי איתו. הוא כנראה נשמט מהיד שלי, נזרק לרצפה ונעלם בין חריצי המרצפות כמו בתוך תעלות הבית שהובילו אותו לאט־לאט לשום מקום.

חזרתי לחדר השינה שלי והדלקתי את הטלפון. לא לקחתי אותו לבית החולים כי חשבתי שהתקופה הזאת תהיה יפה יותר אם אהיה מנותקת. ראיתי את הימים של הניתוח כיציאה לחופשה קצרה. תהיתי אם אקבל הודעות אבל המסך נותר דומם למעט כמה קווקווי אנטנה שהזדקרו לאיטם. פתחתי בינתיים את אפליקציית החדשות כדי להתעדכן במה שקרה בזמן שהייתי מאושפזת. ראיתי שהכותרות האדומות של מטח הטילים האחרון התחלפו בכותרות כחולות של מתכונים למנגל לכבוד יום העצמאות. יצאתי מהאפליקצייה והסתכלתי על המסך. ברקע שלו הייתה תמונה של משטח חול שלא נגמר. לא היה בקצה שלו חוף ים או הרים. לא היו עליו עקבות של רגליים. הוא היה חלק ואין־סופי. גרגרי החול נצצו בתמונה ונראה שנעים להשתרע עליהם בלי בגדים. חשבתי שהייתי מכניסה את כפות הידיים שלי אל תוך הגרגרים המנצנצים ומרגישה איך הם נוגעים במרווחים שבין האצבעות שלי, איך הם נכנסים אל מתחת לציפורניים. איך הגרגרים האלה מחפשים את הפתחים של הגוף שלי ומנסים להיכנס לתוכו ולמלא אותו ברכות שלהם ובחום שספגו מהשמש. המשכתי להסתכל על התמונה הזאת של שומר המסך. אף הודעה לא הגיעה ונהייתי רעבה. היה מוקדם מדי לאכול ארוחת צהריים, אבל זה היה היום הראשון שלי מחוץ לבית החולים וחשבתי שזה בסדר אם אני עדיין רגילה לשעות של הארוחות שהגישו לי שם.

המקרר היה ריק חוץ מבקבוק חלב ששכחתי לזרוק לפני שיצאתי לניתוח. התגעגעתי למעדן הווניל שהגישו בכל יום באשפוז, אף על פי שביום הראשון הקאתי אותו עם חומר ההרדמה. התגעגעתי למרקם השומני והעסיסי שלו, שמציף את חלל הפה ואז שוקע בתוך נקבוביות הלשון שסופגות את הסוכר עמוק לתוכן. לא היה לי כוח לרדת למטה לפיצוצייה לקנות לי רביעיית מעדנים. הוצאתי את החלב וניערתי אותו. קיוויתי שאם אנער אותו חזק כמו שכתוב בגב האריזה לא ארגיש שהטעם שלו חמוץ. ניערתי חזק, עם כל הזרוע. ניערתי את הבקבוק והקשבתי לצליל של החלב שמשתקשק בתוכו מצד לצד וממלא את השקט של הבית שלי. לפתּי את הבקבוק בין האצבעות והמשכתי לנער כדי לשמוע את החלב מתחכך בין הדפנות ומחכה לרגע שבו הוא יוכל להישפך החוצה אל תוך כוס זכוכית שקופה ונקייה כמו בהמלצת ההגשה.

לא ידעתי בדיוק כמה זמן אשאר בבית החולים. לא חשבתי שאשאר שבועיים. האחיות לא הסכימו שאחזור לבד הביתה בלי שיהיה מי שיעזור לי. הן אמרו שהן חושבות שלא הבנתי עד כמה השיקום מהניתוח קשה. אמרתי להן שהבנתי אבל אני חושבת שאהיה מסוגלת להסתדר בעצמי. הן אמרו לי שכשאני אצא מהניתוח אבין שהוא לא כזה פשוט. וכשיצאתי חומר ההרדמה לא הסכים לצאת מהתאים שלי. בכל שעה עגולה התעוררתי והקאתי את השאריות שנותרו ממנו. הרופא אמר לי שאני מקרה חריג ושמעולם לא קרה שמנותחת שלו לא התעוררה מייד. זה בסדר, אמרתי, כולם אומרים לי שאני חולמנית. הוא אמר שבכל זאת זה היה מעט חריג ושאולי חסר לי משהו בגוף אם ככה הגבתי לחומר. לא נראה לי שחסרים לי דברים בגוף, עניתי לו.

כנראה מחצתי את הבקבוק יותר מדי בלי ששמתי לב. אולי הפקק לא היה סגור עד הסוף. הרצפה התמלאה בשכבת חלב מקולקל. כתמים לבנים הותזו על השפתיים ועל הידיים שלי. הסירחון שלו היה חריף ונשמתי רק מהפה כדי לא להריח אותו. השלולית הלבנה מתחתיי הלכה והתפשטה אט־אט מסביבי. עמדתי במקום והסתכלתי על הבועות מרצפות מחדש את המטבח. לא הצלחתי לזוז, רק הסתכלתי איך השלולית שהקיפה אותי ממשיכה להתרחב. ניסיתי לראות אם הדמות שלי משתקפת באגם החלב. הבגדים שלי, שסוף־סוף חזרתי אליהם אחרי כל כך הרבה זמן שלבשתי רק כותונת מבד של מפות חד־פעמיות של מסיבות יום הולדת של בנות, נרטבו לחלוטין. כשהייתי ילדה לא אהבתי ללכת לאותן מסיבות יום הולדת של הבנות מהכיתה. הייתי ביישנית ושקטה ולא הסתדרתי עם המשחקים שלהן ועם הריבים שלהן ועם השולם שלהן. לא עמדתי בקצב. אמא שלי הייתה מתעקשת שאלך למסיבות האלה. אחרת אף אחת לא תבוא למסיבה שלך, היא הזהירה אותי. אחרי כמה שנים, כשהתחילו מסיבות בת מצווה יחד עם הבנים, התחננתי אליה שתסכים שלא אלך אליהן. למה? היא שאלה והמשיכה להתארגן בזריזות בבית, עוברת בין חדר לחדר, מעבירה את הבגדים מהכביסה לארון ואת התיק מהסלון לחדר וחוזרת למטבח ללגום עוד שלוק של קפה שהתקרר מזמן. הלכתי אחריה מהסלון לחדר השינה והסברתי לה שאני לא אוהבת לרקוד כשכולם רואים אותי. אז תשתתפי רק בפעילויות ולא בריקודים, היא הייתה אומרת לי, מתפשטת ונכנסת למקלחת. אבל הפעילות היא תמיד לתת נשיקה או סטירה לבנים ולא בא לי, אמרתי לה והסתכלתי עליה עומדת מתחת לטוש, עוצמת עיניים ומרכינה את הראש. היא אהבה להתקלח במים רותחים והחדר התמלא באדים שכיסו את המראה ואת המשקפיים שלי. ניגבתי את הזגוגיות וראיתי איך זרם המים החזק ניתך על השיער שלה. הסבון זלג ממנו על הפנים ופחדתי שישרוף את העיניים שלה. הקצף הזדחל מטה אל החזה והתנקז לזרם לבן, שנטף בין השדיים הנפולים שנשפכו על הבטן שלה, שהייתה רכה וגדולה. היא מזגה כמות גדולה של סבון נוזלי אל כף היד שלה וסיבנה איתה את הבטן בסיבובים שוב ושוב. סביב הפופיק שלה היו קמטים דקיקים והסבון זלג לתוכם. היא מרחה את הסבון מהבטן אל שאר הגוף והרימה כל אחד מהשדיים וסיבנה את העור שמתחתיהם. היא קרצפה את שׂער הערווה והכניסה את היד המסובנת פנימה לתוך הגוף שלה. איך היא לא התביישה שראיתי אותה ככה. היא ראתה את הגוף שלי כמו חלק מהגוף שלה, כאילו אין בינינו הפרדה. היא לא הבינה למה אני מתביישת להתפשט מולה. היד שלה זזה בתנועות מעגליות על הבטן ועל החזה ועל הישבן. היה נדמה שכפות הידיים שלה מסוגלות לנקות הכול. שכל מקום שהיא תלטף ותסבן יהפוך לרך ועגול. עקבתי בעיניים אחרי האצבעות שלה וחשבתי שהמגע שלה יכול להחליק את הקמטים של העור הדקיק שלה ולהפוך אותו לחדש ומתוח.

אז תני להם רק סטירות, אמרה כשהתנגבה. אחרי שהתלבשה היא הוציאה את הליפסטיק שלה ממגירת האיפור וניגשה למראה. אמרתי לה שלא תפספס את השקע הקטן שבאמצע השפה העליונה כי צריך להדגיש את מה שיפה בקו של השפתיים. היא התקרבה אליי, עצמה עיניים ואמרה לי, תמרחי לי את. לקחתי את הליפסטיק והתקרבתי לשפתיים שלה. הן היו רכות ורפויות וזה היה בלתי אפשרי לאפר אותה ככה. תכווצי את השפתיים, אמא, חזק. אחזתי את הראש שלה ביד השנייה כדי שלא יזוז ומתחתי את עור הפנים שלה עם האצבעות שלי. הנה, בחלק הזה את אמורה להדגיש את הצורה של שני ההרים שיש לשפתיים, אמרתי ושרטטתי את קו הנוף של הפה שלה. יש ביניהם עמק. אם מישהו היה עומד על קצה ההר הוא היה מביט למטה, צועק ושומע את ההד של עצמו עולה חזרה מתוך התהום. היא חתמה את השפתיים חזק ומרחה את הליפסטיק. ואז חייכה אליי ואמרה לי שהיא חייבת לצאת. ראיתי שעל השיניים שלה נמרח הצבע הוורוד, אבל היא מיהרה והפריחה נשיקה באוויר.

אצבעות הידיים שלי היו רטובות מהחלב המסריח והרגליים עדיין עמדו טבולות בתוך השלולית שמתחתיי. סגרתי את הפקק של הבקבוק והשארתי אותו על השיש. לא היה לי כוח לנקות את השלולית. השרירים שלי התעייפו מלנער. אחרי קצת יותר משבועיים שרק שכבתי על המיטה כמעט בלי לזוז, התעייפתי. העדפתי ללכת לנוח ולנקות אחר כך. אמא הייתה מתנגדת למנוחות כאלה באמצע היום כי היא פחדה שהיום יחמוק בלי שהיא תנצל אותו כמו שצריך. היא פחדה להירדם לשינה קלה ולהתעורר אחרי שהשמש כבר תשקע. היא רצתה שגם אני לא ארצה לתת לימים לחמוק. אבל נהייתי פתאום כל כך עייפה.

שלפתי את כפות הרגליים הנוטפות מתוך נהר החלב שהמשיך לזרום במטבח ושטתי אל החדר שלי. הורדתי את הבגדים הרטובים והמוכתמים וישבתי על המיטה כמעט עירומה, לבושה בתחתונים ומכוסה בתחבושות שמלופפות סביב החזה. חשבתי שהן מחמיאות לי, התחבושות האלה, כמו מומיה ששכחו ללפף את יתר האיברים שלה.

האישה ששכבה במיטה שלידי הקשיבה לשיחה שלי עם האחיות ואמרה לי שכדאי לי להסיר את התחבושות ולהסתכל סוף־סוף איך יצא. היא הפנתה רק את הראש שלה אליי, כי אחרי הניתוח אסור לשכב על הצד, ואמרה לי שהיא כבר לא יכולה לחכות עד שהאחיות יסכימו שהיא תוריד את התחבושות. שהיא מתה ללכת בלעדיהן ולראות איך היא נראית. שהיא מקווה שהוא יאהב איך שזה יצא. מי יאהב? שאלתי אותה וסובבתי את הראש לכיוון המיטה שלה. בעלי, אמרה. אני מקווה שהוא יעוף על זה, זו מעין הפתעה קטנה שעשיתי לכבודו. הוא חוגג ארבעים, ואת יודעת איך הם לפני כל עשור חדש. פתאום הם במשבר וחושבים שהם איבדו אותה. את מי? שאלתי. את הגבריות, ענתה. אז חשבתי שהוא ישמח שאני אגדיל. זה היה גם החלום שלי כל החיים, שלא תחשבי שזה רק בשבילו, היא אמרה והישירה מבט לכיוון החזה שלי, שהיה מכוסה היטב בתחבושות ובכותונת ובשמיכה עם הלוגו של בית החולים. זה הציק לי שהם כאלה קטנים, שאפילו חזייה במידה של ילדות קטנות נשארת ריקה. רציתי למלא את החזייה, שיהיה לו משהו לתפוס. נראה לי שהוא ימות על ההפתעה הזאת. זו מתנה לשנינו, היא אמרה כשהקאתי שוב אל תוך הדלי שהיה מונח לידי.

כמה סי־סי את שמת? היא שאלה אותי. אמרתי לה שאני לא באתי להגדיל אותם. אז מה באת להגדיל? לא, לא באתי להגדיל כלום, אמרתי. אז מה בחורה יפה כמוך באה לעשות כאן? ידעתי שהיא לא חושבת שאני יפה, בטח שלא בכותונת בית החולים. אמרתי שבאתי כדי להוריד אותם. להוריד? היא שאלה אף על פי שהיא בטח שמעה — החדר היה שקט למעט הרעש של המזגן, שלא קירר ולא חימם. כן, להוריד. לכרות? היא שאלה והתיישבה לאיטה במיטה. כן, עניתי, אף על פי שאהבתי את המילה להוריד. את שניהם? היא שאלה ושמעתי את הרוק נבלע בגרון שלה. כן, למה שאני אוריד רק אחד? בגלל המחלה, היא לחשה כל כך שרק קראתי את השפתיים. העפעפיים כיסו את העיניים שלי כמו שמיכה כבדה של חורף. אוי, אני כל כך מצטערת, היא אמרה לי. הסתכלתי עליה והתאמצתי שהעיניים יישארו פקוחות. וואו, אני כל כך מצטערת, היא אמרה שוב והסתכלה עליי ואז הניחה ידיים על החזה שלה, שהיה עטוף בשכבות של תחבושות. אני מצטערת על כל מה שאמרתי על בעלי ועליי ועל הציצי הקטן שלי ועל זה שצריך משהו לתפוס. אמרתי לה שאין לה על מה להצטער. היא אמרה שבטח כולם מצטערים בשבילי עכשיו. עניתי שלא אמרתי לאנשים על הניתוח. היא אמרה שבכל מקרה כולם בטח מצטערים בגלל המחלה עכשיו, ושוב בקושי ביטאה את המילה בקול. אמרתי לה שאין לי את המחלה, טפו טפו טפו, ונקשתי שלוש פעמים על מסגרת המיטה. אז הקדמת תרופה למכה? היא שאלה כמו שכל האחיות והרופאים כבר שאלו לפניה. ניסיתי להרים את העיניים שלי למעלה, לעברה, אבל לא הצלחתי. רציתי שהיא תראה שאני בסדר. יש לך את הגֵן? היא המשיכה לשאול בלחישות. הנדתי את הראש מצד לצד והיא אמרה, גם לגיסתי יש. בדיוק מאחוריה, על הקיר, הייתה תלויה מנורת פלורסנט ענקית. היא סנוורה אותי מאוד והכול נראה לי פתאום לבן. היא, הקירות והתקרה השתלבו עם הסדינים הלבנים ועם הכותנות הלבנות. לא, אמרתי, אין לי כלום. העיניים כבר נעצמו שוב עד הפעם הבאה שהתעוררתי להקיא.

כשהתעוררתי הפלורסנט הענקי היה מכובה. הסתכלתי על המיטה שלה והיא הייתה ריקה. המצעים הלבנים היו מגולגלים בערֵמה אחת. קיוויתי שבעלה ימות על זה. שהוא ישמח מהמתנה שקיבל. חשבתי איך הוא לקח אותה מהמיטה הלבנה שלידי והתרגש לראות אותה. איך בלילה הראשון שלהם יחד אחרי הניתוח הוא נגע בה ובהם ואמר לה שהם יפים ושהיא יפה וליטף אותה ואותם ונישק אותה ואותם וליקק אותם והכניס את הלשון שלו אל תוך הפה שלה. היא עצמה עיניים ואפשרה לו ללקק את הגוף החדש שלה, עשיר בסי־סי שמרפד אותה והופך את הציצים למוצקים, לבשרניים. שמקשה את הפטמות הוורודות שלה, שמזדקרות מתוך השד הממולא והחזק. הוא ייגע בהם כשהיא תרכון מעליו וימחץ אותם בין האצבעות שלו. אבל הם יהיו קפיציים ולא יימחצו. הוא ינסה למעוך אותם בין הלחיים שלו ולהגיע עד לרקמת השומן המקורית, שדחוסה מתחת לשכבת הסיליקון. אבל הם לא יימעכו. הוא ימצוץ אותם בשפתיים וירגיש בקצה הלשון איך הקמטים שמתחת לציצים שלה נעלמו. איך הם כבר לא נופלים על הבטן ונצמדים אליה, אלא מתנגדים לכוח המשיכה למרות הכובד החדש שלהם. אבל היא לא תרגיש. השדיים החזקים והמלאים יישארו אדישים לכל מגע. העור הרך והדקיק שמסביב לפטמות יהפוך לעור מתוח כמו ניילון שאורז את המתנה במיוחד לכבודו. בעלה יניח את כפות הידיים שלו על השדיים שלה וילפות אותם, יתגעגע למרקם הרך שהיה להם פעם, ואז הוא יגמור בתוכה והציצים שלה יישארו זקופים ודוממים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*