נסחף

אבא לא היה

תמיד הרגשתי אותו כמו הר געש מתפרץ. פעמים רבות ישבתי על המדרגות של ג'ינה, באחת משכונות הבירה, ממתין שיצא מדלת הטורקיז שממול תיאטרון 'פרגוד'. הוא היה לוקח אותי לשם כל כמה שבועות, ובדרך מספר לי על העיר ועל תושביה המיוחדים. תמיד העצים בשבחה של ירושלים וסיפר את סודותיה.

כשהעזתי לשאול מי האחת שמנופפת לו לשלום מחלונה בכל פעם, מייד החל לספר על התיאטרון שהיה צמוד לגינה שלה.

"בבניין הזה שוכן מרתף עם חלל דמוי מערה, שהיה פעם אורווה, ובור מים ענקי. האגדה מספרת ששימש גם כחמאם טורקי."

"מה זה חמאם טורקי?" שאלתי בלי להבין.

"חמאם הוא בית מרחץ, ידוע ביכולות הריפוי שלו. פעם המים היו משאב יקר, שאבו אותם מבארות מי גשמים וחיממו אותם. ככל שחלף הזמן, המודרניזציה החליפה את הבארות העתיקות, והחמאם נותר נטוש ונשכח."

בכל פעם ששאלתי שאלה שלא רצה להשיב עליה, הוסיף פרטים נוספים או התעצבן כי העזתי לשאול. ככה למדתי לשתוק.

שוטטנו יחד בין החצרות בלב ליבה של ירושלים, בסמטאות השכונות הראשונות ששכנו ממש מעבר לחומות העיר העתיקה. כשהאזנתי לסיפוריו, דמיינתי את הרחובות ההומים ואת התושבים בדרכם מהעיר העתיקה רוכבים על סוסים וחמורים, הולכים לבתי המלאכה של שכונת נחלאות. הוא סיפר לי על בעלי המקצועות הישנים: פחחים, עובדי עור, שענים וסנדלרים. אבי רצה שאבין את האהבה והמסירות העמוקות שרחשו בעלי המלאכה למקצועותיהם. בין השבילים נגלו לעינינו בתי כנסת לכל קהילה, בתי ספר מגוונים ומאפיות לחמים ייחודיות. כשטיילנו ברחובות למדתי לזהות את האנשים לפי לבושם וצורת הדיבור המאפיינים כל קהילה, ואת הכניסות אליהם בין הסמטאות הרבות. במיוחד אהב אבי את ה'שוק העיראקי', שעמד במערב השוק הגדול. שם, בין הדוכנים השוקקים, הוא נזכר בילדותו, שקע בזיכרונות על חבריו ועל משחקי השש־בש. הניחוחות, הקולות והמראות עוררו בו נוסטלגייה מתוקה ומרה וגעגוע לתקופות שאהב.

הבארות נפרסו כמפת דרכים, ליד כל אחת מהן עמדו תנורי אפייה ושערים לחצרות קסומות. על חבלי כביסה היו תלויים בגדים שחשפו את ייחודיות יושבי הבתים. הלכנו בין הסמטאות עד שהגענו ליעד: חצר זעירה ואינטימית שהייתה צמודה לתיאטרון 'פרגוד' המפורסם, בעלת חזית מעוגלת, חלונות קטנים ודלת ברזל מסיבית.

בחצר של ג'ינה עמד עץ תות גדול. לפעמים הייתי אוכל מפירותיו, מטפס ודורך על אזוב שצמח בין האבנים הירושלמיות. על אדן החלון עמדה אדנית אדומה, ובה תבלינים עונתיים ובצל ירוק. ריח התבלינים וראשי הבצל הפורחים הוסיפו למקום ניחוח ייחודי כמו לשכונות הוותיקות של ירושלים.

"אבא, למי שייכת הכותונת הפרחונית?" שתיקה. "למה בכניסה תלויות חזיות אדומות?" שאלתי, סקרן באשר לפריטים המוזרים.

"תסתכל, ממש שם למעלה," השיב בלהיטות, "התגורר האומן אריה מרק, אושיית תיאטרון, שהקים את המקום ושיפץ אותו במו ידיו. הוצגו כאן אין־ספור הצגות, הופעות ואירועי מוזיקה חיה. הזמרים הידועים ביותר בישראל הופיעו כאן על הבמה," לפתע חזר לילדותו הירושלמית. "אל תטעה בגלל השקט," המשיך, "התיאטרון היה פעם לב ליבו הפועם של חיי הלילה בעיר, אך תושבי השכונה החתימו עצומות כדי לסגור אותו ואפילו רצו להרוס את הבניין." הוא המשיך להעמיס עליי עוד ועוד פרטים שיכלו להפוך אותי למדריך טיולים מקומי, אך לא הסביר מדוע טרח להביאני לכאן. כשנאלצתי להמתין לו, יכולתי לשמוע את קולות הג'אז שעלו מבטן האדמה, לדמיין את רבבות הצעירים והמבוגרים שבאו במוצאי השבת למופעי התיאטרון, ולראות את המלבושים החגיגיים שבלטו על רקע השכונה הצנועה והמסורתית שביקשה להילחם ברעש ולשמור על צביונה השלֵו.

"שב פה על המדרגה ותמתין לי שאצא," אמר והלך.

"תיאטרון בתחת שלי!" צעק על אחותי. "שום חוג תיאטרון את לא תלמדי על חשבוני! גם ככה עשית מהחדר שלך 'בורדל'. את הדלת אעקור לך אם אהיה צריך. שיהיה לך ברור."

אבא נשמע רציני, אבל כשבן זוגה החייל הגיע מהצבא, והיא הגיפה את התריס וסגרה אחריהם את דלתה, הוא עמד בצד והביט בצלליות, רוקע ברגליו בעצבנות וממלמל, "למה זה מגיע לי? למה עשתה לי בנות זאת? טפו," ירק באוויר. "זו אימא שלכם אשמה בכול, לא השכילה לחנך אתכם כפי שצריך."

אחותי החליטה להחריש אחרי שראתה שהוא מסתפק רק באיומים. אך כאשר רתח מזעם נהג להוציא את החגורה ולהכות את כל מי שנקלע בדרכו, מחפצים ועד עורה העדין של תחיה.

"איתי אל תתעסקו!" הזהיר. "תלמדי גם את! שמעת?" צעק לכיוון ירדנה, שהסתגרה מאחורי דלתה הנעולה, טורח שכולנו נשמע אותו היטב. בירדנה מעולם לא חבט, אולי משום שחשש לפגוע בנשמתה של אימו — שירדנה הייתה קרויה על שמה — ואולי כי עיניה הירוקות הזכירו לו את מבטה.

פעם אחר פעם לקח אותי לשם וציווה עליי להמתין לשובו.

"על המדרגות, אליאס," אמר, וכעבור דקה או שתיים יצאה מאותה הדלת ילדה צעירה ממני. בחורף ירדה עטופה במעיל חם ורחב, ובקיץ בשמלות מלמלה. שיחקנו על המדרגות ועקבנו אחר מופע השמש. בתחילה הצל כיסה את החלון ואט־אט התקרב אלינו, מאפיל על ציורי הגיר שנחרטו על גבי המדרכה. סופיה אילצה אותי לצפות בה מסובבת את שמלותיה, ואני, שנזהרתי שלא להפריע לאבי, נאלצתי להיות הצופה ולפעמים הנציב במשחקיה, שבחנו היטב את סבלנותי. כך יצרנו עולם משלנו, מבינים שאין מפריעים למבוגרים, עד שסיימו את ענייניהם ועד שהשמש נעה מצד לצד, והצל סימן את הרגע שבו תיפתח הדלת הישנה בחריקה, ושניהם ירדו ויצאו אלינו זה אחר זו. ג'ינה תסדר שערה שהתפזר ותמרח מחדש את האודם על שפתותיה העבות, והוא יוציא מכיסו מסרק קטנטן, יסרוק את שערו הדל, יכניס את בד חולצתו המשובצת למכנסיו ויעזוב ללא אמירה, תוך כדי שהוא מלטף בידו את שערותיה האדמוניות של סופיה. רוך שלא הכרתי, ועורר בי פליאה, יצא ממנו אל בתה הגנדרנית.

"אני צריך פיפי!" אמרתי, מתפתל, מתקשה להתאפק עוד.

"בחצר עושים," נבח עליי. "שם עושים כשצריכים, תשקה את העץ בזריזות!" אמר וסובב את גופו ממני. ואז ראיתי אותה. שערה בלונדינית ארוכה נאחזה בחגורת מכנסיו, ממאנת להיפרד. תלשתי אותה בחופזה, מסרב לתת לה לשוב איתנו הביתה ולהסגיר את הסוד. "אבא, למה אנחנו באים לפה?" שאלתי שוב, אף שידעתי את התשובה. חשבתי על אימי, שנשארה ברמת גן דואגת לפרנסתנו. לא יכולתי לתאר לעצמי איך תגיב אם תגלה את האמת, ואיך תרגיש כלפי השותף הנסתר למעשיו הנתעבים.

"בוא, בית הכנסת פה בפינה," ענה לי. "זו מצווה להתפלל, שתדע לך. יהודים טובים מתפללים שלוש פעמים ביום, ואם יש מניין, הרי זה משובח. זה נהדר להתפלל."

"'אתה חושב שאנחנו יהודים טובים?" שאלתי בזהירות, חושש שמא תיפול עלינו איזו צרה.

"אין יהודים טובים," הכריז. "תראה את השוק־קניון הכושל הזה," תמיד היה טורח להעיר לכל מקבלי ההחלטות ולבקר אותם. "יכלו לעשות פה זהב, המטומטמים. כל הדגנרטים אוכלי החינם, הם כולם יהודים, רחמנא ליצלן." אבא ביקר את המבנה שנכשל ביכולת למנף את הרעיון המסחרי שמאחוריו. תוך כדי נהמותיו הכעוסות נכנסנו למבנה התפילה השומם, 'בית יעקב', שקירותיו כאילו סיפרו על ימים טובים יותר.

"חשוב להתפלל," חזר שוב. "נסיים ונביא לאימא שלך ממטעמי מסעדת מורדוך. אישה טובה, אבל בכל מה שקשור למטבח לא התברכו ידיה."

אני דווקא אהבתי מאוד את הבישולים שלה. הנחתי שלמדה להכין חלק מהם מסבתא — כולנו אהבנו להיפגש אצלה ולטעום מתבשילי הפרימוס המפורסמים שלה. ספרנו את ימי השבוע בציפייה לערב שבת, שבו נפגשנו כולנו סביב השולחן. במשך השבוע אחיותיי בדרך כלל בישלו מזון מהיר ומעובד, בתוספת מנות מקופסאות האוכל המוכנות שהגיעו מירושלים.

בבית הכנסת ישבו מתפללים מעטים, שכמו המתינו לאבא כדי להשלים מניין לתפילת ערבית. כשהוא הגיע המקום התמלא תנועה, אנשים נכנסו ויצאו עד שהושלם המניין.

מצאתי לי מקום בצד והבטתי לעברו. הוא ישב ואחז את הספר בידיו, עיניו עצומות, מדקלם את התפילה בעל־פה ללא מאמץ כמו שאר המתפללים. תהיתי, מי בכלל מקשיב להם חוץ מעצמם וממני? האם גם המתפללים הגיעו אחרי שביקרו בחצרות של נשים זרות?

יצאנו לרחוב אגריפס ונכנסנו למסעדת מורדוך, פינה חמה ומחבקת שזכתה למעמד של אגדה ברחוב השוקק. האוויר הסמיך התמלא בניחוחות הסירים הרותחים, שהזכירו את המנות המענגות שסבתא רג'ינה טרחה להכין לכבוד הביקורים שלנו, כשעלינו לירושלים בסוסיתא הלבנה והמקרטעת של אבא בימי שבת וחג.

איציק אגאי, בעל המסעדה, חיבק את אבא בחום והחל למלא מכלי פלסטיק בשלל תענוגות, עלי גפן ממולאים ושני סוגי קובה, האחד אדום והשני עשוי מגרגרי בורגול שאבא כל כך אהב. לצד אלה הוסיף קוסקוס, מג'דרה, סלטים ושאר פינוקים מענגים. תוך כדי כך סיפר איציק את הסיפור מאחורי שם המסעדה.

"הבניין הזה נבנה על ידי אבי, וקראנו לו על שם הכינוי שלו באצ"ל — מורדוך. איזה אבא תומך היה לי. אחרי שהשתחררתי מהצבא, הוא הסכים להיות השותף שלי בפתיחת המסעדה, למרות שלא ידעתי לטגן אפילו חביתה פשוטה. אימא שלי המתוקה תמיד פינקה אותי, אבל כשהחלטנו ללכת על עסק כזה, היינו מהראשונים שהביאו ארוחות ביתיות לאזור מסחרי, והאבא המיוחד שלי סמך עליי ותמך בי. תמיד ראה אותי." חייכתי לעברו ונזכרתי איך אבא אף פעם לא התעניין בדברים שיצרתי או בדברים שחשובים לי, ואיך תמיד היה עסוק בענייניו. אבל איציק בטח לא היה יכול לדעת את זה. "תענוג לראות אותך ככה, גדל בסביבה כל כך מטפחת, עם זוג הורים אוהבים. תמסור ד"ש לאימא," אמר איציק בחיוך רחב.

אבא טווה ללא מאמץ סיפורים על בגדד, בירת עיראק, למרות היותו כורדי ממשפחה מקהילת זאכו שבצפון כורדיסטן. הוריו עלו משם לארץ בשנות החמישים, ואבי שמע מהם סיפורים על ההוד וההדר של העיר, סיפורים שאימץ בלב שלם. הוא אהב לדבר על אזורי העיר השונים, על הפירות השופעים שהיו קוטפים שם ועל הסמטאות הסודיות שהובילו אותו למוכר מסוים, שהתפרסם בזכות הסמבוסק שטיגן במחבת נמוכה. "לא בשמן עמוק," נהג להדגיש, מופתע מהדיוק ומהטעם של המנה, והתפאר בגאווה, "ותמיד הכניס יותר מילוי בבצק."

בסופו של יום הוא היה לוקח אותי לעיתים קרובות לחלק העיראקי של השוק, שם היינו מעמיסים סמבוסק לקחת הביתה. אבל יותר משאהב לספר סיפורים, נהנה לחקור אנשים על היכולות הכלכליות שלהם, גם אם לא הכיר אותם כלל. הייתה לו דרך מיוחדת לנווט שיחות כך שיגיע לנקודה שבה יוכל לשאול שאלות אישיות, לעיתים בחיפוש אחר פרטים שאחרים לא העזו לשאול כמו: "כמה מרוויח נהג אוטובוס בימינו?" שאל את נהג קו 402 תוך כדי שיחה על יוקר המחיה בישראל. הוא גם ניסה לברר אם הנהג חבר באגד, חברת האוטובוסים הוותיקה. הנהג, כמובן, סירב לספק מידע מדויק. אף שהתרגלתי לטבעו החקרני של אבי, לא יכולתי שלא להתכווץ במושבי כשחשתי איך הוא חודר לתחום הפרטי של אנשים. ראיתי איך הם מתפתלים תחת החקירה הצולבת שלו, וחשתי באי־הנוחות שלהם כשניסה לאסוף מידע על הרגלי הקנייה שלהם, אורחות חייהם, המכוניות שבהן נהגו, הביטוחים שלהם ואפילו התוכניות לחופשה הקרובה. אבא לא הניח להם עד שסיפקו לו תשובה. בסוף השיחה תמיד מצא דרך לשאול על כספים: הימורים ובתי קזינו היו מהנושאים המועדפים עליו, והוא תמיד ניסה לגשש אחר הזדמנויות פיננסיות שעשויות לצוץ משום מקום.

כשחזרנו סוף־סוף הביתה אבא הזכיר לי, "סמבוסק טאוו'ה, אליאס, שלא תתבלבל." הוא הוסיף, "אני אקנה כאן עוד כמה דברים," ונעלם לכיוון המרכז הקטן שמתחת לביתנו, כמו שתמיד עשה אחרי כל טיול בשוק.

כשנכנסתי הביתה שמעתי את אחותי צועקת אחרי שגילתה שאבי פלש לחדרה, ואת אימי מנסה להרגיעה.

"איך הוא מרשה לעצמו לחטט לי בדברים?"

הבית נראה מוזנח, והחדר היה הפוך. אחיותיי היו מגיעות לפני הורינו והיו אמונות על ניקיונו של הבית, אך הפעם החליטו לפתוח בשביתה, אחרי שגילו ששוב חדר לחדרן. בימות השבוע אבא נהג לחטט בחדרי הבית, לנבור בזבל, במגירות ובארונות ולדאוג להשאיר סימנים כדי שנדע שביקר. הוא שפך את תכולת הפח ופיזר אותה על הרצפה, פרע מצעים והשאיר דלתות פתוחות. אינני יודע מה חיפש. תמיד בדק וניסה לחוש את כל מה שלא טרח לעשות בשיחה, פנים אל פנים, בצורה פשוטה ואבהית. הייתי רוצה שפשוט יתעניין וישאל אותי על חבריי, על אהבותיי ועל הקשיים שלי בבית הספר, אבל הוא מעולם לא שאל לשלומי ולא חשב לתת לי הדרכה של גבר לנער מתבגר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*