אוטוקרטיה בע”מ

מבוא

אוטוקרטיה בע"מ

כולנו רואים בעיני רוחנו קריקטורה של מדינה אוטוקרטית. בראשה ניצב איש רע. הוא שולט בצבא ובמשטרה. הצבא והמשטרה מאיימים על האזרחים בנקיטת אלימות. ישנם משתפי פעולה מרושעים ואולי כמה מתנגדי משטר אמיצים.

אולם במאה ה־21, הדמיון בין הקריקטורה הזאת למציאות קלוש. בימינו אוטוקרטיות אינן נשלטות על ידי רשע אחד, כי אם על ידי רשתות מתוחכמות שנשענות על מבנים כלכליים קלפטוקרטיים,¹ תשלובת של שירותי ביטחון - צבא, גופים כמו צבאיים, משטרה - ומומחי טכנולוגיה שמספקים מעקב, תעמולה ודיסאינפורמציה. חברי הרשתות האלה לא מחוברים רק זה לזה בתוך אוטוקרטיה נתונה, אלא גם לרשתות במדינות אוטוקרטיות אחרות ולעתים גם במדינות דמוקרטיות. חברות מושחתות בשליטת המדינה בדיקטטורה אחת עושות עסקים עם הדומות להן בדיקטטורות אחרות. יש והמשטרה במדינה אחת מחמשת, מציידת ומאמנת את המשטרה במדינות רבות אחרות. התועמלנים חולקים ביניהם משאבים - חוות הטרולים ורשתות המדיה שמפיצות את התעמולה של רודן אחד יכולות לשמש גם להפצת זו של רעהו - ואף מוטיבים משותפים: ניוונה של הדמוקרטיה, יציבותה של האוטוקרטיה, רשעותה של אמריקה.

אין פירוש הדבר שישנו איזה חדר סודי שבו הרעים נפגשים, כמו בסרטי ג'יימס בונד, או שהמאבק בינינו לבינם הוא מעין תחרות בין שחור ללבן, מעין "מלחמה קרה 2.0". עם האוטוקרטים בני זמננו נמנים כאלה המכנים את עצמם קומוניסטים, מלוכנים, לאומנים ותיאוקרטים. המשטרים שלהם נבדלים זה מזה בשורשיהם ההיסטוריים, ביעדיהם ובאסתטיקה שלהם. הקומוניזם הסיני והלאומנות הרוסית נבדלים לא רק זה מזה, אלא גם מהסוציאליזם בנוסח בוליבר של ונצואלה, מאידיאולוגיית ה"צ'וּצֶ'ה" השלטת בקוריאה הצפונית ומהרדיקליות השיעית של הרפובליקה האסלאמית של איראן. כל אלה נבדלים מהמשטרים המלוכניים הערביים והאחרים - ערב הסעודית, איחוד האמירויות, וייטנאם - שבדרך כלל אינם חותרים לערעור העולם הדמוקרטי. הם שונים גם מאוטוקרטיות רכות יותר ומדמוקרטיות היברידיות, המכונות לעתים דמוקרטיות לא ליברליות - טורקיה, סינגפור, הודו, הפיליפינים, הונגריה - שלפעמים, אך לא תמיד, מיישרות קו עם העולם הדמוקרטי. בשונה מבריתות צבאיות או מדיניות בזמנים ובמקומות אחרים, קבוצה זו איננה פועלת כגוש אחד, אלא כהתאגדות של חברות עסקיות, שהגורם המאחד אותן איננו אידיאולוגיה אלא נחישות עיקשת וחסרת רסן לשמר את עושרן ואת עוצמתן: "אוטוקרטיה בע"מ".

אנשי השררה המנהיגים את רוסיה, סין, איראן, קוריאה הצפונית, ונצואלה, ניקרגואה, אנגולה, מיאנמר, קובה, סוריה, זימבבואה, מאלי, בלארוס, סודן, אזרבייג'ן וכמה עשרות מדינות נוספות אינם חולקים בסיס רעיוני משותף, כי אם נחישות לשלול מאזרחיהם כל השפעה או חופש ביטוי של ממש, להדוף כל דרישה לשקיפות או לאחריותיות ולדכא כל גורם, מבית או מחוץ, שקורא עליהם תיגר. הם חולקים גם פרגמטיות בוטה ביחסם לעושר. שלא כמו השליטים הקומוניסטים והפשיסטים בעבר, שנשענו על מנגנונים מפלגתיים ולא הציגו לראווה את תאוות הבצע שלהם, רבים ממנהיגי אוטוקרטיה בע"מ מחזיקים במעונות פאר ובונים חלק גדול משיתופי הפעולה ביניהם כמפעלים למטרות רווח. הקשרים שלהם זה עם זה ועם חבריהם בעולם הדמוקרטי אינם נרקמים על בסיס אידיאלים כי אם באמצעות עסקאות - עסקאות שנועדו להקהות את עוקצן של סנקציות, להחליף ביניהם טכנולוגיות מעקב ולסייע זה לזה להתעשר.

אוטוקרטיה בע"מ פועלת במשותף גם להבטחת המשך שלטונם של חבריה. משטרו הלא פופולרי של אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס ספג ביקורת מארגונים בינלאומיים רבים - האיחוד האירופי, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה - והוחרם על ידי שכניו האירופאים. בארצות הברית ובאיחוד האירופי חל איסור למכור מוצרים מבלארוס. חברת התעופה הלאומית, בלאביה, מנועה מלטוס למדינות אירופה. ועם זאת, בפועל בלארוס איננה מבודדת כלל. יותר מ־20 חברות סיניות השקיעו בה כספים ואפילו הקימו פארק תעשייה סיני־בלארוסי על פי הדגם של פרויקט דומה בסוג'ואו. ב־2023, איראן ובלארוס קיימו ביקורים דיפלומטיים הדדיים בדרג גבוה. נציגים בכירים של קובה הביעו סולידריות עם לוקשנקו באו"ם. רוסיה מעניקה לבלארוס שווקים, השקעות, תמיכה מדינית וקרוב לוודאי גם שירותי משטרה וביטחון. ב־2020, בעת שעיתונאים מבלארוס התקוממו וסירבו לדווח על תוצאות מזויפות בבחירות, רוסיה שלחה עיתונאים רוסים לעשות זאת במקומם. בתמורה, המשטר הבלארוסי התיר לרוסיה להציב בשטחו כוחות צבא ואמצעי לחימה ולהשתמש בהם כדי לתקוף את אוקראינה.

ונצואלה אף היא, להלכה, מנודה על ידי העולם כולו. מ־2008 ואילך, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופי הגבירו את הסנקציות עליה בתגובה לאכזריותו של המשטר, למעורבותו בהברחת סמים ולקשריו עם ארגוני פשע ברחבי העולם. ואולם, משטרו של הנשיא ניקולאס מדורו מקבל הלוואות מרוסיה, שאף משקיעה בתעשיית הנפט של ונצואלה, וכמוה גם איראן. חברה בלארוסית מרכיבה טרקטורים בוונצואלה. טורקיה מסייעת לסחר הזהב הלא חוקי של ונצואלה. קובה מספקת זה זמן רב טכנולוגיה ויועצים ביטחוניים לעמיתיה בקראקס. מכת"זיות, מכלי גז מדמיע ומגינים מתוצרת סין שימשו לדיכוי הפגנות בקראקס ב־2014 וב־2017, שבהן נהרגו יותר מ־70 איש, וטכנולוגיית מעקב שפותחה בסין משמשת לפיקוח על הציבור. בה בעת, סחר הסמים הבינלאומי מרפד את אנשי המשטר, מקורביהם ובני משפחותיהם בשפע של מוצרי ורסצ'ה ושאנל.

הרודנים של בלארוס וונצואלה שנואים על רבים מאזרחיהן. שניהם היו מפסידים בבחירות חופשיות, אילו היו מתקיימות אי־פעם. לשניהם יש יריבים פוליטיים רבי־עוצמה: בראש תנועות האופוזיציה בבלארוס ובוונצואלה עמדו מנהיגים כריזמטיים ופעילי שטח מסורים, שעוררו את האזרחים לקחת סיכונים, לפעול למען שינוי ולצאת למחות ברחובות. באוגוסט 2020, יותר ממיליון אזרחי בלארוס, מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון בלבד, הפגינו ברחובות נגד סילוף תוצאות הבחירות. מאות אלפים מאזרחי ונצואלה השתתפו אף הם במחאות חוזרות ונשנות ברחבי המדינה.

אילו אויביהן היחידים היו המשטר המושחת ופושט הרגל של ונצואלה או המשטר האכזרי והמכוער של בלארוס, תנועות המחאה האלה היו עשויות לנצח. אולם הן לא נלחמו רק באוטוקרטים מבית, אלא גם באוטוקרטים ברחבי העולם, השולטים בחברות ממשלתיות במדינות רבות ובאמצעותן יכולים להחליט על השקעות במיליארדי דולרים. הן נלחמו במשטרים שיכולים לרכוש מצלמות אבטחה מסין או בוטים מסנקט פטרבורג. מעל לכול, הן נלחמו נגד שליטים שכבר מזמן הקשיחו את לבם כלפי רגשותיהם ודעותיהם של בני ארצם ושל כל אחד אחר. אוטוקרטיה בע"מ מעניקה לחבריה לא רק ממון וביטחון, אלא גם דבר מה מוחשי פחות: פטור מעונש.

האמונה הרווחת בקרב האוטוקרטים המושבעים ביותר, שהעולם החיצון אינו יכול לגעת בהם - שאפשר להתעלם מדעתן של מדינות אחרות ושהם לעולם לא יעמדו למשפט הציבור - היא אמונה חדשה יחסית. היו זמנים שבהם מנהיגי ברית המועצות, האוטוקרטיה החזקה ביותר במחצית השנייה של המאה ה־20, גילו רגישות יתרה לאופן שבו נתפסו ברחבי העולם. הם קידמו במרץ את רעיון עליונותה של השיטה הפוליטית שלהם ומחו על הביקורת שנמתחה עליה. הם לכל הפחות שילמו מס שפתיים למערכת הנורמות והבריתות השאפתנית שהונהגה בעקבות מלחמת העולם השנייה, מערכת שדיברה על זכויות אדם אוניברסליות, על חוקי המלחמה ועל שלטון החוק באופן כללי יותר. כאשר שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב קם על רגליו באו"ם וחבט בנעלו על השולחן, כפי שעשה כידוע בעצרת הכללית ב־1960, היה זה משום ששליח הפיליפינים לאו"ם אמר כי תחת הכיבוש הסובייטי "נשללו מתושבי מזרח אירופה הזכויות המדיניות והאזרחיות" והם "נבלעו על ידי ברית המועצות". לחרושצ'וב היה חשוב למחות על הדברים. אפילו בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, רוב הדיקטטורות הסתירו את כוונותיהן האמיתיות תחת מסווה מתוחכם וערמומי של התנהלות דמוקרטית לכאורה.

כיום, לחברי אוטוקרטיה בע"מ כבר לא אכפת אם הם או מדינותיהם סופגים ביקורת, או מה מקורה. כמה מהם, כגון מנהיגי מיאנמר וזימבבואה, דוגלים רק בהתעשרות אישית ובהבטחת המשך שלטונם, כך שלא ניתן להביך אותם. מנהיגי איראן אינם מהססים להתייחס בביטול להשקפותיהם של כופרים מערביים. מנהיגי קובה וונצואלה מתייחסים לביקורת חיצונית כראיה לקנוניית הענק האימפריאליסטית הנרקמת נגדם. מנהיגי סין ורוסיה הקדישו עשר שנים להתפלמסות עם שיח זכויות האדם השגור בקרב ארגונים בינלאומיים והצליחו לשכנע רבים ברחבי העולם שההסכמים והאמנות בנושא מלחמה ורצח עם - ומושגים כמו "חירויות האזרח" ו"שלטון החוק" - מגלמים רעיונות מערביים שאינם חלים עליהם.

בהיותם אטומים לביקורת בינלאומית, האוטוקרטים בני זמננו פטורים מכל רגש בושה באשר לנקיטת אכזריות גלויה. החונטה הצבאית במיאנמר לא מסתירה את העובדה שרצחה מאות מפגינים, לרבות בני נוער, ברחובות יאנגון.² המשטר בזימבבואה מתנכל למועמדי האופוזיציה לעיני כול במהלך בחירות מבוימות נלעגות. ממשלת סין מתרברבת בכך שריסקה את התנועה הדמוקרטית העממית בהונג קונג ובמערכה שניהלה "נגד הקיצוניים" במחוז שינג'יאנג - מערכה שכללה מעצרים המוניים וכליאה של אלפי אויגורים מוסלמים במחנות ריכוז. המשטר האיראני אינו טורח להסתיר את הדיכוי האלים של נשים באיראן.

בגילוייו הקיצוניים, זלזול כזה עלול להידרדר לממשל על פי "מודל מדורו", כפי שכינה זאת שרדג'ה פופוביץ', פעיל פוליטי ולוחם למען הדמוקרטיה ברחבי העולם, על שמו של מנהיג ונצואלה הנוכחי. לדבריו, אוטוקרטים המאמצים מודל זה "מוכנים להניח לארצם להיכנס לקטגוריה של מדינות נחשלות" ולהשלים עם קריסה כלכלית, עם אלימות כרונית, עם עוני המוני ועם בידוד בינלאומי, ובלבד שימשיכו להחזיק בשלטון. בדומה למדורו, נראה שהנשיאים בשאר אל־אסד³ בסוריה ולוקשנקו בבלארוס אינם מוטרדים כלל מקריסת הכלכלה והחברה תחת שלטונם. מי שחי בדמוקרטיה עלול להתקשות להבין משטרים מסוג זה, שכן יעדם העיקרי איננו לחולל שגשוג או לקדם את רווחת האזרחים. יעדם העיקרי הוא להישאר בשלטון ועל מנת לעשות זאת הם מוכנים לערער את יציבותן של המדינות השכנות, להרוס את חייהם של אזרחים מן השורה או, כפי שנהגו קודמיהם, אפילו לשלוח מאות אלפים מאזרחיהם אל מותם.

במאה ה־20, העולם האוטוקרטי לא היה מאוחד יותר מכפי שהוא כיום. קומוניסטים ופשיסטים יצאו להילחם אלה באלה. לעתים, קומוניסטים אף נלחמו בקומוניסטים אחרים. אולם הם החזיקו בהשקפות משותפות בנוגע לשיטה הפוליטית שלנין, מייסד המדינה הסובייטית, כינה בלגלוג "דמוקרטיה בורגנית", שאותה תיאר כ"מוגבלת, תלושה, כוזבת וצבועה, גן עדן לעשירים ומלכודת תעתועים למנוצלים, לעניים". הוא כתב כי "דמוקרטיה טהורה" היא "המליצה הכוזבת של ליברל המבקש להונות את הפועלים". כמנהיגה של סיעה פוליטית זעירה במקורה, אין פלא שלנין התייחס בביטול גם לרעיון של בחירות חופשיות: "רק נוכלים ופתאים עשויים לחשוב שמעמד הפועלים צריך תחילה לזכות ברוב בבחירות שיתקיימו תחת עולה של הבורגנות... זהו שיא האיוולת".

מייסדי הפשיזם, אף על פי שהיו מתנגדים מרים למשטרו של לנין, דמו לו ביחסם המזלזל כלפי יריביהם הדמוקרטים. מוסוליני, המנהיג האיטלקי שתנועתו טבעה את המילים "פשיזם" ו"טוטליטריות", תיאר בלעג את החברות הליברליות כחלשות ומנוונות. "המדינה הליברלית עתידה להיכחד", חזה ב־1932. "כל הניסויים הפוליטיים של ימינו הם אנטי־ליברליים". הוא אף הפך על פיה את ההגדרה של "דמוקרטיה" בהגדירו את הדיקטטורות של איטליה וגרמניה כ"דמוקרטיות המפוארות והאיתנות ביותר הקיימות בעולם כיום". ביקורתו של היטלר על הליברליזם התאפיינה בדפוס זהה. בספרו "מיין קאמפף" כתב שדמוקרטיה פרלמנטרית היא "אחד הסימנים החמורים ביותר לריקבון בקרב המין האנושי" והכריז שלא "חופש הפרט הוא סימן לרמה גבוהה יותר של תרבות, כי אם הגבלת חופש הפרט", אם היא מתבצעת על ידי ארגון טהור גזע.

עוד ב־1929, מאו דזה־דונג, לימים הדיקטטור של הרפובליקה העממית של סין, הזהיר אף הוא מפני מה שכינה "אולטרה־דמוקרטיה", שכן "רעיונות אלה סותרים לחלוטין את משימות המאבק של מעמד הפועלים" - קביעה ששבה והופיעה ב"ספרון האדום" שלו. אחד המסמכים המכוננים של המשטר החדש במיאנמר, תזכיר מ־1962 שכותרתו "דרכה של בורמה לסוציאליזם", כולל טקסט חוצב להבות נגד רשות מחוקקת נבחרת: "לא זו בלבד ש'הדמוקרטיה הפרלמנטרית' של בורמה לא שירתה את התפתחותנו הסוציאליסטית, אלא עקב הסתירות הפנימיות שבה, פגמיה, חולשותיה, פרצותיה, ניצולה לרעה והיעדר דעת קהל בוגרת, היא אף איבדה קשר עם היעדים הסוציאליסטיים וסטתה מהם".

סייד קוטב, הוגה דעות שנמנה עם מייסדי האסלאם הקיצוני בן זמננו, שאל רעיונות הן מהאמונה הקומוניסטית במהפכה כלל־עולמית והן מהאמונה הפשיסטית בכוחה המשחרר של האלימות. בדומה להיטלר ולסטלין, הוא טען שהרעיונות הליברליים והסחר המודרני הם איום על יצירתה של ציוויליזציה אידיאלית - במקרה זה, ציוויליזציה אסלאמית. הוא פיתח אידיאולוגיה שבמרכזה התנגדות לדמוקרטיה ולזכויות הפרט וטיפח את הסגידה להרס ולמוות. האחיות לדאן ורויה בורומנד, חוקרות ופעילות זכויות אדם, כתבו שקוטב שיער בנפשו ש"מיעוט בעל מודעות עצמית אידיאולוגית יהיה חיל החלוץ" שיוביל מהפכה אלימה על מנת ליצור חברה אידיאלית "ללא מעמדות, שתסלק את 'הפרט האנוכי' של הדמוקרטיות הליברליות ותשים קץ ל'ניצול של אדם בידי אדם'. אלוהים לבדו ימשול בה באמצעות החלת ההלכה האסלאמית (שריעה)". לדבריהן, זה היה "לניניזם בלבוש אסלאמי".

ישנם הבדלים רבים בין אוטוקרטים בני־זמננו לבין קודמיהם בני המאה ה־20, אבל ליורשיהם של אותם מנהיגים והוגי דעות, חרף הפערים האידיאולוגיים ביניהם, ולהולכים בעקבותיהם יש אויב משותף. האויב הזה הוא אנחנו.

ליתר דיוק, האויב הזה הוא העולם הדמוקרטי, "המערב", נאט"ו, האיחוד האירופי, יריביהם הדמוקרטים מבית והרעיונות הליברליים שמהם שואבים כולם את השראתם. אלה כוללים את הרעיון שהחוק הוא כוח ניטרלי, שאיננו כפוף לגחמות פוליטיות; שבתי משפט ושופטים חייבים להיות עצמאיים; שאופוזיציה פוליטית היא לגיטימית; שאפשר להבטיח את חופש הביטוי וההתכנסות; ושייתכן שיהיו עיתונאים, סופרים והוגי דעות שימתחו ביקורת על השליט או על מפלגת השלטון ועם זאת יישארו נאמנים למדינה.

אוטוקרטים מתעבים את העקרונות האלה משום שהם מאיימים על שלטונם. אם שופטים ואנשים בחברי מושבעים יהיו עצמאיים, הם עשויים לדרוש מהשליטים דין וחשבון. אם תתקיים עיתונות חופשית באמת, עיתונאים עשויים לחשוף גניבה ושחיתות בצמרת. אם השיטה הפוליטית תעניק לאזרחים את הכוח להשפיע על השלטון, הם יוכלו להחליף אותו ביום מן הימים.

עוינותם כלפי העולם הדמוקרטי איננה רק סוג של תחרות גיאופוליטית מסורתית, כפי ש"ריאליסטים" ומומחים כה רבים ליחסים בינלאומיים עדיין מאמינים. הם מתנגדים לעצם טבעה של השיטה הפוליטית הדמוקרטית, המתבטאת במילים כמו "אחריותיות", "שקיפות" ו"דמוקרטיה". הם שומעים את השפה הזאת הן מפי העולם הדמוקרטי והן מפי מתנגדיהם מבית והם מבקשים להרוס את שניהם. הרטוריקה שלהם עצמם מבהירה זאת. ב־2013, כאשר שי ג'ינפינג החל לטפס אל צמרת השלטון, תזכיר סיני פנימי שנודע בשם האניגמטי "מסמך מספר תשע", או בשמו הרשמי, "הודעה בדבר מצבו הנוכחי של התחום האידיאולוגי", מנה את "שבע הסכנות" האורבות לפתחה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP). בראש הרשימה הופיעה הדמוקרטיה החוקתית המערבית ומתחתיה, "ערכים אוניברסליים", עצמאותם של אמצעי התקשורת, מעורבות אזרחית פעילה וכן ביקורת "ניהיליסטית" על המפלגה הקומוניסטית. מסקנת התזכיר, הידוע לשמצה כיום, היתה ש"כוחות מערביים עוינים לסין" ועמם מתנגדי שלטון מבית "ממשיכים ללא הרף להסתנן לתוך התחום האידיאולוגי". בהמשך, התזכיר הורה לראשי המפלגה להדוף את הרעיונות האלה ולרסן אותם במרחבים ציבוריים, בראש ובראשונה באינטרנט, בכל מקום שייתקלו בהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*