אש, להבה וחלום

פתח דבר

האיש הזה הוא אבא שלי

היֹה היָה ילד קטן, שנולד בתקופה מרגשת בחיי המדינה וגדל במשפחה שההיסטוריה שלה כרוכה בציונות ויכולה למלא בעצמה ספרים רבים.

היֹה היָה ילד אחד, שנולד עם תפקיד בחיים: להיות מהנדס. כך קבע אבא שלו בחדר הלידה. בתחילת דרכו ניסה להגשים את חלומו של אביו, ללא הצלחה גדולה. הוא נאבק בלימודים בתקופה שבה עוד לא הכירו את המושג קשיי למידה וקראו לו "עצלן". הוא עשה הכול (כנראה בדרך ההפוכה) במטרה להצליח, אך ללא הועיל. אחרי ניסיונות רבים, עזב את גימנסיה הרצליה ועבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר. שם, למרבה ההפתעה, פרח וצמח והיה לעילוי וכך גם בצבא. מילד שלא מעניין אף אחד היה לנער וגבר שרוצים לשמוע את דעתו ושמצליח במקומות שבהם אחרים נכשלים. משם הכול כבר נראה אחרת.

היֹה היָה גבר ששוב אִתגר את עצמו כשנסע ללמוד באנגליה, שם גם הכיר את מי שהיתה לאשתו. יחד הביאו לעולם שני ילדים מקסימים (אם מותר לי להעיד). מזל! אחרת לא הייתי פה כדי לספר לכם הכול. הוא חזר לארץ, טיפס על קירות חלקים, ובנה את חברת ספקטרוניקס, שכל מטרתה להציל חיילים בשדה הקרב ולעזור למפעלים לשמור על חיי אדם ורכוש במקומות שבהם כל שנייה חשובה. הוא הפך לשם דבר - מוביל, ממציא, יזם ומפתח בתחום בטיחות האש, עשה עסקים ברחבי העולם וכולם ביקשו את קרבתו. ואז... הוא הגיע לגיל 70 ועשה את טעות חייו (הגדרה שלו), שפתחה לו פתח למשהו חדש ומרגש לא פחות.

אני לא יכולה לספר הכול: המקום שבו כל זה קרה (טוב, טוב, שדרות), התרומות, מעשי ההתנדבות, תפיסת העולם המיוחדת שלו. על כל זה ועוד הרבה תקראו בספר המרתק הזה על האיש שמעבר לכך שהוא אבא שלי הוא אישיות מדהימה, אדם משכמו ומעלה, פורץ דרך, מעורר השראה ולמרות זאת צנוע, נעים הליכות, איש של אנשים. אבא של כולם.

ומה איתי, אתם בטח שואלים, איך היתה הילדות שלי עם אבא כזה עסוק, שרוב ילדותי היה מטייל לו בכל מיני מדינות, מעניינות פחות ויותר? אמא חששה במהלך השנים, שמפני שאבא ממקם את העבודה במקום די גבוה בסדר העדיפויות שלו (אם לדייק: במקום הראשון), הקשרים שלו עם עודד אחי ואיתי לא יהיו קרובים מספיק. אז אגלה לכם סוד קטן: אני ילדה של אבא; זו שזקוקה למילה ולחיזוק שלו; זו שאוהבת לשתף אותו בכול וגם להתעצבן עליו כשהוא לא חושב כמוני; זו שיודעת שלא משנה מה יקרה ואם השמש תזרח או ירד מבול בחוץ, אבא שלי תמיד יהיה שם בשבילי. כך זה היה תמיד וכך זה גם היום. עודד ואני ובני משפחותינו מרבים לבלות עם אבא, ואם זה לא מספיק, יש גם בונוס - אני עבדתי עם אבא במשך 18 שנה ועודד עדיין עובד איתו. כנראה שבכל זאת עשית משהו טוב, אבא.

אני מתרגשת שבחרתם לקרוא את הספר הזה ולצאת למסע שאני יצאתי אליו בנובמבר 2023, כשהתחלנו את הפרויקט. היתה לי הזכות המיוחדת לשבת שבוע אחרי שבוע עם אבא שלי ועם ענת המקסימה, שכתבה את סיפור חייו, ולשמוע סיפורים שלא ידעתי עליהם, לדייק סיפורים אחרים ובעיקר להיות יחד.

מאחלת לכם שגם אתם תלמדו להכיר את אבא שלי טוב יותר בזכות הספר הזה.

שילי

פרק 1
הצאצא של הביל"ויים

"אני מניאק ציוני מיום לידתי" 

לא הרבה אני זוכר מילדותי המוקדמת, אבל בזיכרוני צרוב היום שבו הגיעה אוניית המריבה אלטלנה לחופי תל אביב, ב־22.6.1948. הייתי אז כבן ארבע ואבי בא לקחת אותי מ"גן הילדים לאמהות עובדות" בקצה רחוב סירקין. אבא רץ איתי בין חצרות הבתים כשברקע הדי פיצוצים מהקרב המתנהל על החוף. לא פחדתי באותו יום - חשבתי שאנחנו משחקים - אבל שרידי האונייה, שנותרה שרופה מול החוף, עוררו בי תחושת פחד בכל פעם שחלפנו על פניה.

אני זוכר גם את היום במלחמת השחרור שבו יצא איתי אבי מהמקלט ועלינו לגג הבניין, ממנו צפינו במטוסים המצריים שהפגיזו את תל אביב, ואת הציפייה, שנה אחר כך, ב־4.5.1949 - יום העצמאות הראשון למדינה - למצעד צה"ל ברחובות העיר. לא זכינו לחזות במצעד. היה זה ה"מצעד שלא צעד" - אותו מצעד צה"ל שהחל לצעוד ברחובות תל אביב, אבל נעצר לאחר שהמוני הצופים הנרגשים פרצו אל המסלול בכיכר מוגרבי.

זיכרונות ראשונים של ילד קטן מהולים בימיה הראשונים של המדינה, אולי סימן לכך שתולדותיה של המדינה שאני כל כך אוהב יהיו תמיד שזורים בתולדות חיי. אני מכריז על עצמי מניאק ציוני מיום לידתי.

מצד אמי אני דור שלישי בארץ. נולדתי ב־23.3.1944, כ"ט באדר ב' תש"ד, בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, בפלשתינה־א"י. הורי גרו בירושלים בראשית חייהם המשותפים, אבל רוב ילדותי וגם המשך חיי עברו עלי בתל אביב, בגזרה שנעה בין שני אזורים שנחשבו אז לסוף העולם: מצד אחד שכונת "מגורים", שיכון עובדים ד', ברחוב דפנה, ומצד שני שכונת צהלה בצפון־מזרח העיר.

משפחתי המורחבת, בעיקר מצד אמי, נפרסה בין תל אביב לגדרה. הבדיחה אמרה שמי שיזרוק שם אבן, יפגע בכלב או במישהו מבני המשפחה. אמי, זיוה ספקטור, היא נצר למשפחות הביל"ויים פוקס, נוימן וגרוזובסקי. אני זוכר את לילות הסדר שעשינו בגדרה, בביתם של מינה פוקס, סבתה של אמי, ושל בעלה בנימין שנפטר לפני שנולדתי.

מינה נולדה בעיירה טולצ'ה במחוז דוברודז'ה, שהיה אז חלק מהממלכה הטורקית והיום שייך לרומניה, והגיעה עם משפחתה לחוף יפו בראש חודש תמוז תרמ"ה, 1885. היא היתה אחת מעשרת ילדיו של מרדכי ניימן, מאנשי העלייה הראשונה, מחלוצי החקלאות בארץ ישראל וממקימי עקרון, היום מזכרת בתיה. מינה נישאה לבנימין פוקס מהקבוצה הראשונה של הביל"ויים, שעלו ארצה מניקולייב שבאוקראינה ב־1882, וממייסדי גדרה. מינה ובנימין גרו בעקרון, ממנה עברו אחר כך לגדרה, והיו חקלאים שגידלו ענבים וייצרו יינות. מינה היתה אישה חזקה ומרשימה מאוד ששלטה בממלכתה ביד רמה, בלי להרבות בדיבורים. כשדיברה, כולם מיהרו לעשות כדבריה. כילד ביתה נראה לי ענקי, אבל כשחזרתי אליו לימים וראיתי את המטבח הקטן, לא הבנתי איך נדחקנו בו כולנו.

סבתי תמר היתה הבכורה בששת ילדיהם של מינה ובנימין והילדה הראשונה של הביל"ויים. בשנת 1912 התחתנה תמר עם יצחק פלר. סבא יצחק, שלמד עברית עוד בבית הספר בעיירה זווניץ ברוסיה שבה נולד, היה איש חינוך בנשמתו. הוא השתלם בידיעות הטבע והארץ בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית בהנהלתו של אהרון אהרונסון, ניהל בית ספר בצפת ושימש מפקח על שיעורי ערב בעיר העתיקה בירושלים. לבסוף השתקע בתל אביב, שבה ניהל במשך יותר מ־25 שנה, עד פרישתו לגמלאות, את בית הספר תל נורדאו. סבי חיבר עשרות ספרים ללימוד קריאה וספרי חשבון וגם את חוברות הקיץ לתלמידים, החוברות שמעולם לא מילאתי. סבתא רבתא מינה האריכה ימים עד גיל 96, אבל בתה תמר, סבתי, נפטרה בגיל צעיר מקריש דם, בעיה שהיום בוודאי היתה נפתרת בעזרת כדור אחד.

אמי חששה מאוד מאביה - איש החינוך הרוסי הנוקשה והקשוח, שכולם פחדו ממנו ואמי כנראה יותר מכולם. כשידעה כי הוא צפוי להגיע לביקור, התרוצצה נרגשת בבית ומירקה כל פינה. אני הייתי הנכד המועדף עליו, היחיד שהוא הרשה לו לשבת על שולחן העבודה שלו ולהוריד סוכריות מהמדף.

אבי דב הוא בנם של גרשון ולנה לבית דרפקין, שעלו לארץ מקאפוסט שבפלך מוהליב של האימפריה הרוסית (היום בלארוס) ב־1910, בימי העלייה השנייה. אחיו היחיד, שייקה, נפטר בגיל צעיר מהתקף לב. סבתי לנה היתה אחותו התאומה של דוד רמז, מחותמי מגילת העצמאות, ממנהיגי היישוב, יושב ראש הוועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר מטעם מפא"י בממשלות ישראל הראשונות. בנו, אהרון רמז, היה המפקד השני של חיל האוויר.

אבי נולד בכפר גנים, אז מושב פועלים והיום שכונה בפתח תקווה. המשפחה עברה לזיכרון יעקב, שם עבדה סבתי כאחות היישוב, ולבסוף השתקעה בתל אביב כיוון שסבי עבד כפקיד בהסתדרות. הם גרו בשדרות קרן קיימת בתל אביב, מול אחיה של לנה ולצד דוד ופולה בן־גוריון. כשנולדתי, עמדה סבתא לנה על כך שיקראו לי יחיאל, על שם אביה. אבי רצה לקרוא לי בן וכך גם כינה אותי בחיבה.

אבי היה איש יפה תואר, מקסים ומלא חן, מהנדס מחונן בצורה יוצאת דופן, בעל יכולות, דמיון ומעוף, קול נפלא שירשתי ממנו (הקול שלו היה יפה משלי) ובעיקר איש חזון. ממנו למדתי לחלום ולהפוך את החלום למעשה. עם הכסף שחסך בעבודה קשה במפעלים בצפון ים המלח נסע ללמוד הנדסה באנגליה. לאחר שובו ארצה שירת בחיל ההנדסה הבריטי ובתקופה זו הכיר את אמי. הם נפגשו בקולנוע, כשהוא הלך עם חבריו להצגה שנייה והיא יצאה עם חברותיה מהצגה ראשונה. אבי התערב עם חבריו, שטענו שאין לו סיכוי להשיג אותה. הוא ניצח בהתערבות. סבתא לנה חשבה שלבנה המהנדס, ה-engineer ליתר דיוק, מגיע יותר.

לאחר נישואיהם התגוררו הורי בשכונת בית הכרם בירושלים. במקביל לעבודתו עבור האנגלים, שירת אבי בחשאי גם בש"י, שירות הידיעות של ההגנה שהיה הבסיס להקמת שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. מי שצירף אותו לש"י היה אריה שור, ממפקדי ההגנה ולימים ניצב במשטרה. אבי ואריה למדו יחד בבית הספר היסודי. שני הילדים השובבים היו אחראיים לפיצוץ המעבדה בבית ספרם באחד מהניסויים שעשו. בזמן מלחמת השחרור השתתף אבי בפעילות הרכש הביטחונית, שהיתה לימים הבסיס להקמת מִנהל הרכש של משרד הביטחון.

למעלה: 1. זיוה ספקטור, 2. דב ספקטור, 3. יצחק פלר, אבא של זיוה, 4. דוד רמז (דרפקין), 5. לנה ספקטור (דרפקין), 6. גרשון ספקטור למטה: מינה פוקס (ניימן) עם נכדתה זיוה וניניה תמי ויחיאל בביתה בגדרה

מירושלים עברו הורי לתל אביב, ואמי עבדה במשך 18 שנה כמחנכת בבית הספר שאותו ניהל אביה. לימים נפגשתי במסגרת עבודתי עם מנכ"ל בתי הזיקוק, תלמיד לשעבר של אמי, שסיפר לי כי היא המורה היחידה שהוא זוכר כל חייו.

ההורים שלי הביאו לעולם ארבעה ילדים, כל שניים מהם צמודים זה לזה בהפרש של שנה וחצי, ועשר שנים מפרידות בין שני הצמדים. אחותי הבכורה תמר, תמי, נקראה על שם סבתי. אני נולדתי אחריה. מיד כשראה אותי אמר אבי שאהיה מהנדס, ולמרות כל הקשיים שצצו במהלך הדרך לא שינה את דעתו. עשר שנים נחו הורי עד שהביאו לעולם את אבנר ודוד (במעין עסקת חבילה משפחתית נקרא דוד על שם דודו של אבי, דוד רמז, ואת שמה של סבתא לנה קיבלה בתו של אהרון רמז). אולי חיכו הורי כל כך הרבה שנים בגלל נסיעותיו הרבות של אבי לחו"ל במסגרת עבודתו, ואולי השקט שהשתרר פתאום בבית לאחר ששני הילדים הראשונים גדלו דרבן אותם להרחיב את המשפחה. תמי, שהיתה מרשימה בעצם נוכחותה ובכישוריה החברתיים, נפטרה מסרטן לפני כעשר שנים. אבנר הוא מהנדס מוכשר ויזם, ודוד יועץ תקשורתי.

היתה לי ילדות מעניינת ושמחה, מאתגרת במידה כלשהי. אני מוכן להיות ילד שוב. התגוררנו תחילה בקצה רחוב דיזנגוף, בבית שבחזיתו עמדו שקי חול כהגנה מהפצצות מטוסי אויב במלחמת השחרור, ומשם עברנו לרחוב דפנה בשכונת "מגורים", לדירה שהשיג לנו דודו של אבי ושבה גרנו במשך שמונה שנים.

שכונת "מגורים" היתה סמוכה לכביש חיפה-תל אביב, אז כביש צר, דו־מסלולי, שהתנועה עליו היתה כל כך דלילה שיכולתי להחליק עליו עם הסקטים שלי עד לגשר העץ על נחל הירקון שהוביל לרידינג, לאצטדיון הכדורגל שבו נערכה המכבייה וליריד המזרח. הדרך לשם, בירידה, היתה קלה, את הדרך חזרה כבר עשיתי עם הסקטים ביד.

מאחורי הבלוקים של השכונה - בניינים משותפים בני ארבע קומות - עמד בסיס צבאי שחיל התחזוקה השתלט עליו לאחר שהבריטים עזבו. מהשכונה שלנו ומשיכון הקצינים הסמוך - שכונה של בתים נמוכים, דו־משפחתיים, שנבנתה עבור קצינים משוחררים בין הרחובות הנרייטה סאלד ודפנה - נמתח שדה שהוביל עד גן הדסה, הסמוך לרחוב אבן גבירול. גן הדסה, שהיום עומד עליו מתחם גן העיר, הכיל את בריכת ההשקיה של פרדס פורטליס, שהיתה לבריכת שחייה, ואת גן החיות העירוני. בחורף היינו מלקטים פטריות בשדה. משמאל לשכונה עמד מבנה גדול שהלך ונבנה במשך שנים רבות עד שהיה לבית החולים איכילוב.

מקום המפגש של ילדי השכונות היה בשדות, בשלוליות או במעבר שחיבר בין שכונת מגורים לשיכון הקצינים. אילנה ויסנשטין, מי שתהיה יום אחד לאשתי, ואחיה חנן, שגרו בשיכון הקצינים, גידלו צבים שאותם שחררו אחר כך בשדות. בחורף המעבר בין השכונות הפך גם הוא לשלולית גדולה. במעבר היו הצרכנייה ובית הכנסת. אחותי תמי אהבה להגיע לבית הכנסת לשלישידס, הסעודה השלישית לפני צאת השבת, כדי ליהנות מהחלה עם ההרינג שהגישו. במעבר גם חנו מוכרי הקרח והלחם, שהגיעו לשם בעגלה רתומה לסוס והודיעו על בואם בצלצול פעמון. הקרח שימש להחזקת ארגזי הקירור שהקדימו את המקררים החשמליים, אבל למשפחתי היה מקרר בשלב די מוקדם, כך שלא היינו זקוקים לקרח. אחותי ואני אהבנו לקנות בצרכנייה לחם טרי־טרי - לחם אחיד, שחור או קימל - שממנו הבאנו הביתה רק את הקליפה, לאחר שבדרך אכלנו את כל ה"בתוכו", שאהוב עלי עד היום.

כמגרש משחקים היו לנו גם הצינורות הענקיים שעמדו בצד המזרחי של השכונה, מאחורי חניון האוטובוסים של דן, ושימשו אחר כך להקמת המוביל הארצי. בינתיים אנחנו נהנינו לטפס עליהם ולזחול בתוכם.

גרנו בדירה קטנה - סלון ושני חדרים, שבאחד מהם ישנו הורי ובשני אחותי ואני. במרפסת עמד לול תרנגולות. נהנינו מהביצים שהטילו ואני מניח שגם מבשרן. הדירה הקטנה הזו היתה מקום מפגש לצעירי מפא"י שסבבו את אבי שופע הקסם, בהם שמעון פרס, מאיר אביזוהר, אברהם עופר ואשר ידלין.

מימין: שלולית חורף בשכונת "מגורים". משמאל: תמי ויחיאל עם בני דודם על צינור המוביל הארצי

מגן הילדים לאמהות עובדות ברחוב סירקין המשכתי לגן ברחוב בן יהודה, שבו ביקרתי פחות משנה. כנראה שכבר אז הייתי פרחח רציני ומיהרו לשלוח אותי לכיתה א' בבית חינוך לילדי עובדים צפון (בית הספר על שם א"ד גורדון), ברחוב לסל פינת ברנשטיין, סמוך לבית דודו של אבי, דוד רמז. באחד הימים ברחתי מבית הספר, טיפסתי על הגדר, התייצבתי בביתו של רמז והתלוננתי בפניו על מורה שהציקה לי. בתגובה הוא אמר לי להתנהג כמו בן אדם ושלח אותי חזרה לבית הספר.

בית חינוך לילדי עובדים הותיר עלי רושם עצום, אף שלמדתי בו רק שנתיים, בכיתות א'-ב'. השירים ששרנו בבית הספר נותרו חקוקים בראשי והיו למוטו של חיי, כמו האינטרנציונל (נוסח עברי: אברהם שלונסקי), בעבר המנון ברית המועצות ועד היום המנון הסוציאליסטים באשר הם:

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכַה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל,

מָחָר - הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם

בכל בוקר נערכו מסדרים, שבהם שרנו שירי מולדת שהסתיימו ב"תחזקנה", העיבוד המקוצר והמולחן של ברכת עם שכתב ביאליק ואומץ כהמנון תנועת העבודה הישראלית: 

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל־אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם - עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם! 

ביום ראשון, לפני ארוחת הצוהריים במסעדה של בית הספר שבה עבדו התלמידים בתורנות, התקיימה שירה בציבור - שירי מולדת, כמובן - שנחתמה בשיר "התשמע תפילתנו": 

הֲתִשָּׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ

עִם תְּפִלַּת הַיְּקוּם

הָעוֹלָם מֵעַל פְּנֵי רֶשַׁע וָדָם

לְאַחֲוָה, לְאַחֲוָה

לְרֵעוּת, לִשְׁלוֹם הָאָדָם 

בבית הספר היתה גם תזמורת פעילה. ובימי שישי הגיעו התלמידים לבושים בחולצות תנועות הנוער שאליהן השתייכו.

בכיתה ג' עברתי ללמוד בשכונה שלי, בבית הספר החדש שנפתח בה, בר כוכבא, שהחל את דרכו בדירה בשכונת מגורים עד שעבר לבניין שנבנה עבורו. הוקסמתי במיוחד מהמורה אמנון דוקטור, שריתק אותי בסיפוריו על כל דבר שראה או שמע, כמו סרטים בקולנוע. ישבתי מולו בפה פעור כשתופף באצבעותיו על השולחן כדי להמחיז את קול דהרת הסוסים. למדתי בכיתה אחת עם אילנה. אביה, הצלם המיתולוגי רודי ויסנשטין שהנציח את הקמת המדינה, הנציח בצילומיו גם אותנו, התלמידים. אילנה זכרה אותי כפרחח עם אוזניים גדולות.

לשכונת צהלה, השכונה היוקרתית שנבנתה לאנשי צבא וביטחון ולכן נקראה על שם צה"ל, הגענו כמעט במקרה. לאבי, שעבד עם משרד הביטחון בימי הקמתו, הוצע עוד קודם מגרש בצהלה, אבל הוא דחה על הסף את הרעיון לגור בשכונה הנידחת. כמה שנים לאחר מכן תושבת צהלה, שבעלה הגיע הביתה מהצבא לעתים רחוקות, הציעה לאמי להחליף את הווילה שבה גרה רוב הזמן לבדה בדירתנו ברחוב דפנה. אמי קפצה על המציאה.

אם חשבתי ששכונת מגורים היא בסוף העולם, צהלה היתה באמת בסוף העולם, או לפחות בסוף תל אביב. השכונה היתה מגודרת ובפתחה עמד שער. מדירה קטנה של שיכון עובדים עברנו לווילה, שהשתרעה על פני כ־180 מטר מרובע על מגרש של דונם בקצה השכונה, שממנו נמתחו שדות רחבים. כל הקצינים הגדולים גרו בשכונה (חלקם עוד היו אז קצינים זוטרים). ברחוב שלנו גרו יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, ומרדכי מקלף, הרמטכ"ל השלישי. ברחוב שהוביל לרחוב שלנו גר הרמטכ"ל באותה עת, משה דיין. ברחוב אחר התגורר אהרון רמז, בן דודו של אבי, ומימיננו דן טולקובסקי, מפקד חיל האוויר.

את מעמדם של קציני הצבא הבכירים שגרו בשכונה אפשר היה לזהות לפי כלי הרכב שבו נסעו: טנדר, ג'יפ או מכונית לארק אמריקאית. הבכירים ביותר נסעו בלארק, בתוכם היה גם הרמטכ"ל משה דיין, שהיה בעיני גיבור־על. במשאית עם מנוף הוא לקח אותי יחד עם אודי, בנו, שהיה חבר שלי, לחפש אבני בארות בנגב ופטפט כל הדרך. התפלאתי כשכיוון רובה לעבר עיט רחוק בשמים. כששאלתי אותו על כך, אמר דיין שהוא רוצה לראות אם הוא מצליח לפגוע ממרחק כזה.

אבא שלי נסע במכונית שברולט גדולה. אולי אז פיתחתי חיבה למכוניות אמריקאיות גדולות, שליוו אותי כל השנים. התרגלתי לשבת בתוך מכונית ענקית. פעם התפתיתי וקניתי בטעות מכונית כמו זו ששרים נסעו בה, שברולט אימפלה, אבל לא הספקתי ליהנות ממנה. קיבלתי אותה לפני יום כיפור ולמוחרת היא נגנבה.

צהלה היתה שכונה מיוחדת מאוד, שהחיים בה התנהלו כמו בקיבוץ. בין הדיירים שררו יחסים קרובים, והילדים שיחקו כל היום בחוץ. בשכונה גרו חבריו הטובים של אבי, לוחמי גדוד 54 ו־52 של גבעתי, כמו יוסקה גבע, אלוף פיקוד המרכז, מישקה אייל ואליהו בן חור. מישקה שם קץ לחייו בגבעה 69, שבה לחם במלחמת השחרור, לאחר שמנחם, בנו הטייס, הוכרז כנעדר במלחמת יום כיפור. אליהו בן חור, מאלופי צה"ל במלחמת השחרור, ויתר על דרגתו בגלל מחלוקת עם דוד בן־גוריון על ניהול המלחמה ועיצוב הצבא, ונלחם בדרגת טוראי כנהג זחל"ם בגבעתי. לימים הכיר בן־גוריון בגדולתו והחזיר לו את דרגת האלוף, אבל המעשה של בן חור שימש דוגמה לאלי גבע, בנו של יוסקה, כאשר במהלך המצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה ביקש להשתחרר מהפיקוד על חטיבה 211 מחשש לפגיעה נרחבת באוכלוסייה אזרחית ומוות מיותר של חיילים. אהבתי לבלות עם אליהו בן חור, שלקח אותי איתו לציד, אבל לא הסכמתי ללמוד ממנו איך לערוף את ראשי היונים שצד.

הייתי תלמיד במחזור הראשון של בית ספר צהלה, שלימים למדו בו גם ילדי. בית הספר פעל אז באחד מבתי השכונה - בחדר אחד למדנו אנחנו, תלמידי כיתה ה', ובחדר הגדול יותר למדו תלמידי כיתה ב'. שאר התלמידים למדו במרכז המסחרי בבניין שהיה אז בית הכנסת ומאוחר יותר הפך לסניף בנק אוצר החייל. היינו פחות מ־20 תלמידים בכיתה, חבר'ה נהדרים שמהם צמחו שופטת, קצינת נספחים זרים, בכיר ברפא"ל, רופא נשים מפורסם ותעשיין פטפטן ומצליח, שאז היה תלמיד בינוני ומטה. הייתי ספורטאי טוב ובמשחקי כדורגל וכדורסל ששיחקנו בשכונה הצטיינתי הרבה יותר מאשר בלימודים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*