ברבורים שחורים

1
לשנות את העולם

"מה אתה רוצה ממני?" שואל פרופסור אהרונוב.

ליואב ברור. זהו רגע האמת.

השניים יושבים במשרדו הצנוע של חתן פרס נובל הישראלי במכון המחקר שלו שבחיפה. החדר עמוס בספרי מחקר ובניירות עבודה של הצוות שלו, העסוק במעבדות החדשניות שמסביב. לכאן נשואות העיניים של מדענים מכל רחבי העולם, בתחום מדעי הביו־רפואה ובתחומים נוספים בקדמת המדע. מדענים ויזמים מועטים בלבד מצליחים להגיע לפגישה אישית עם הפרופסור. לרובם אין לאירוע המרגש המשך.

יואב מישיר את עיניו אל בן שיחו.

"פרופסור אהרונוב, אני מציע לך לחבור אלינו ולשנות יחד את עולם הרפואה," הוא אומר בשקט, אך בבטחה.

במוחו מהבהב המשפט האלמותי של סטיב ג'ובס, מייסד חברת אפל, אל ג'ון סקאלי, מנכ"ל פפסי, כשגייס אותו, כנגד כל הסיכויים, להנהיג את החברה: "אתה רוצה סיכוי לשנות את העולם?"

עד כה האזין פרופסור אהרונוב בעניין הולך וגובר לסיפורו של יואב רונן, טייס קרב בעברו ויזם הייטק כעת. בהערות קצרות ובשאלות נוקבות מלווה הפרופסור את הסיפור, ומפגין הבנה עמוקה וראייה מקורית. השיחה קולחת.

קודם לכן סיכם יואב את חזונו:

"במטוס קרב יש עשרות נוריות, מפסקים ותצוגות לטייס, המראים לו את מצב המטוס במדויק. נורה אחת נקראת 'מאסטר קושן', התרעה ראשית. כשהיא נדלקת, הטייס יודע שמשהו מסוכן קורה במטוס. עליו למצוא מייד את הבעיה, ולהחליט מה לעשות לפני שימשיך במשימתו. אנחנו רוצים ליצור התרעה ראשית כזו – לגוף האדם. היא תזהיר מפני אירוע בריאותי מסַכן חיים. היא תהיה חיונית כמו אותה נורה במטוס."

פרופסור אהרונוב מהרהר. הצורך ברור. הרעיון חדשני ומהפכני – "לשנות את עולם הרפואה..." אך האם יואב, מרשים ככל שהוא, יוכל לממש את החזון? האם יצליח לגייס אנשים נכונים, לשכנע משקיעים, לקבל תמיכה מעולם הרפואה? מניסיונו הוא יודע שמכשולים צפויים לצוץ, ואולי גם בעיות טכנולוגיות שאי־אפשר לחזות אותן ממתינות בהמשך הדרך.

בדרך כלל הוא פוסל מייד הצעות בשלב כה מוקדם, כשהסיכון גדול כל כך.

"יואב, אתה והחזון שלך מוצאים חן בעיניי," אומר הפרופסור. יואב עוצר את נשימתו וממתין ל"אבל". "אני מוכן להשתתף בפעילות שלכם ולסייע ככל שאוכל."

יואב מחייך בעיניים נוצצות.

"ברוך הבא לחברת HealthAlert, לכבוד הוא לי לקבל שותף כמוך."

השניים לוחצים ידיים כידידים ותיקים.

"נתחיל באופן בלתי רשמי. אחרי שאכיר יותר ונתקדם במחקר נהפוך את השותפות לרשמית," מסכם הפרופסור את הפגישה.

יואב מהנהן. חובת ההוכחה היא עליו כעת, והוא בטוח כי יעמוד בכך.

* * *

יואב בדרכו להיפגש עם חברו ושותפו הוותיק, אמוץ שניר. איזה מזל, סוף סוף הוא מקים סטארט־אפ שכל אחד יזדהה מייד עם מטרותיו, ויבין את חיוניותו ואת כדאיותו הכלכלית. כשנתיים טיפח את הרעיון, בדק את האפשרויות ואת הטכנולוגיות, תחילה לבד ולאחרונה התחיל לגבש סביבו מדענים שנִשבו בחזון. הפעם יהיה קל לרתום את אמוץ לנושא, וגם משקיעים.

שניהם עובדים כשותפים כבר כמה שנים, כמנהלים או דירקטורים בחברות הייטק. בכל נושא אחד מהם הוא המוביל – "מספר אחת", כלשונו של יואב, והשני "מספר שתיים". הם שונים זה מזה בכל דבר, למרות הרקע המשותף, החל מבית הספר היסודי ועד סיום לימודיהם בתיכון בחיפה. יואב התבלט בלימודים ובספורט, אמוץ איש של אנשים וצחוקים. יואב שירת בחיל האוויר, אמוץ בנח"ל. יואב שקול ואנליטי, אמוץ אינטואיטיבי ואיש עסקים ממולח. יואב שקט, אמוץ אש וגופרית.

עם זאת, למרות חילוקי דעות אינסופיים בכל נושא, תמיד השכילו לזקק את ההיבטים השונים בכל דילמה עסקית וטכנולוגית, ולהגיע להחלטה משותפת. הנוסחה עובדת, שניהם מרגישים זאת. לכל מכריהם הם אומרים בגאווה כי כוחם המשותף הוא בכך שאינם מסכימים בשום דבר. חברתם המשותפת, "יואמוץ", שותפה בכמה סטארט־אפים שאפתניים, בהצלחות מרשימות לצד כישלונות.

"אני נגד," אמוץ מכריז לאחר שיואב מנסה לשכנע אותו ש־HealthAlert, או בקיצור HLA, תהיה הדבר הבא. "זה לא ישים, אף אחד לא ישקיע ברעיון כזה. חבל על הזמן."

יואב מתלבט איך להתקדם. לפי ההסכם ביניהם – הם נכנסים להשקעת זמן ואולי כסף רק כאשר שניהם מסכימים. במקרה זה אמוץ אינו מתנגד לכך שיואב ישקיע מזמנו, הוא מוּדע לקשר האישי של יואב לנושא. המדענים שיואב הצליח לגייס, כולם פרופסורים מובילים בתחומים שעשויים לסייע במימוש הרעיון. הצטרף גם חברו מקורס הטַיִס, אליק ברץ, בעל משרד פטנטים. הוא התחיל כבר בהליך רישום פטנט על "מערכת התרעה לגוף". עדיין לא החל גיוס הכספים, אך כולם מסכימים להשקיע מזמנם תמורת אופציות בחברה העתידה לקום.

"חשבתי שהצטרפות פרופסור אהרונוב תשכנע אותך," אומר יואב.

"הוא עוד לא הצטרף באמת. הוא מחכה לראות אם זה רציני."

יואב שותק. אמוץ צודק, צריך לעשות עוד כמה צעדים. עוד לא התחילו לדבר על כסף. את יְכולתו לגייס כספים כבר הוכיח פעמים רבות, אבל כעת זהו עולם חדש עבורו – רפואה. מה צריכה חברה רפואית לעשות כדי שיהיה לה סיכוי להצליח?

יואב לומד זאת בדרך הקשה, כשהוא מציג את הרעיון לפני ד"ר שנער, מהבכירים בעולם ההשקעות בחברות המִכשור הרפואי. הוא מסכם את עיקרי הרעיון שלו:

"יש כאן win-win לכל הגורמים. לציבור, הפחתת סיכונים למוות או לפגיעה קשה, בזכות ההתרעה המוקדמת; לרופאים, סיכוי טוב יותר להשאיר את החולים שלהם בחיים; לחברות הביטוח הרפואי, הקטנת הסיכון לתשלומי עתק על פיצויים בשל מוות וטיפולים מורכבים; למדינה, הפחתת התמותה; לבתי החולים, טיפול בחולים מוקדם יותר, לפני אירועים קשים. בקיצור – רק טוב. אשמח אם תצטרף אלינו."

ד"ר שנער מחייך:

"תסלח לי, יואב. אתה לא יודע על מה אתה מדבר," יואב מנסה לשמור על פנים שלוות, כאילו אינו נפגע מהתגובה החריפה. "כל אחד מהגורמים שציינת, ויש עוד, עלול להתנגד למוצר, ומסיבות טובות. יש לי רק עצה אחת אליך, לך לפרופסור יצחק גלשר מהמחלקה לכלכלה רפואית של אוניברסיטת תל־אביב. הוא יסביר לך איך הדברים מתנהלים בפועל, בחיים האמיתיים, כאשר רפואה נוגעת בכסף, באינטרסים ובתחרותיות."

יואב מודה על העצה החשובה ועושה כדברו.

"אל תהיה נאיבי," פרופסור גלשר מחייך ומסביר ליואב בפגישתם במשרדו: "לכל גוף יש אינטרסים שמשפיעים עליו באופן שיכול להפתיע מי שלא מכיר מקרוב. לא תמיד הרופא רוצה לדעת שיש בעיה המחייבת פעולה מיידית שלו. הוא עלול להיתבע אם לא יפעל מיידית – אם לא יגיב להודעה טלפונית או אלקטרונית, למשל."

מתברר ליואב שגם למשתמשים לא תמיד נוח לקבל התרעות שונות או להשקיע זמן בבריאותם, וגם למדינה לא תמיד נכון להשקיע בהארכת חיים. יש מחיר לכל שנת חיים נוספת, כתלות באיכות החיים שתתקבל.

"בקיצור," הפרופסור מסכם, "עלינו לתכנן היטב את המוצר ואת המסרים מול כל גורם, ועוד לא דיברנו על המתחרים."

"עלינו"? הוא מתכוון לכך? כאילו שמע את מחשבותיו של יואב, פרופסור גלשר מודיע לו שהוא מוכן להשתתף בוועדה המדעית המייעצת, ואפילו להשקיע כסף מייד.

* * *

"לפני שתספר לי על הרעיון שלך, ספר לי קצת על עצמך."

פרופסור דרור חסדיאל מסתכל בחביבות על יואב. השניים יושבים זה מול זה בקליניקה הפרטית של הפרופסור, המשמש רופא לב בכיר במרכז הרפואי הגדול. הם הכירו כשיואב ליווה את אביו לייעוץ ולביצוע צנתור לב. יואב התרשם ממקצועיותו של הרופא, אדיבותו וסבלנותו להסביר כל פרט, יכולתו להרגיע לצד אמירת העובדות, והרגשת האמון והנוחות שהייתה לאביו כלפיו לאורך כל הדרך.

"שירות ארוך בחיל האוויר כטייס קרב, תואר ראשון במדעי המחשב בטכניון, ותפקידים במערך המחשוב של החיל עד לפרישה בדרגת אלוף־משנה. ניהול חברות הייטק ישראליות ובין־לאומיות," יואב מתמצת. "וכעת, פרופסור, אחרי שהכרתי אותך בטיפול המסור באבי, ואחרי תחקור קצר שעשיתי עליך..."

"קרא לי דרור, בבקשה," בן שיחו קוטע אותו בחיוך. "גם אני עשיתי תחקור קטן עליך לפני הפגישה. היית קצת צנוע בסיפור שלך. טסת על מטוסי פנטום, קיבלת עיטור במלחמת ההתשה, טסת בטייסת 'האחת' במלחמת יום הכיפורים, התואר שלך מהטכניון הוא 'בהצטיינות ראויה לשבח', וגם אתה דוקטור, כמוני."

יואב מסתיר את הפתעתו ומחייך.

"אני רואה שאתה יסודי גם מחוץ לטיפול הרפואי. אני דוקטור אבל לא לרפואה. הדוקטורט שלי הוא בפילוסופיה של המדע, וזה עוזר לי גם בנושא שלנו."

"טוב, נשמע את הסיפור שלך ונראה מה הלאה."

"לפני כמה שנים, במהלך נסיעה עסקית עמוסה במיוחד כמנכ"ל חברת הייטק, התעוררתי באמצע הלילה במלון בדיסלדורף והרגשתי שחצי גוף שלי לא מתעורר איתי. לא הבנתי מה קורה, תמיד הייתי בריא. לא היה לי עם מי להתייעץ. לא הייתה שום אזהרה מוקדמת. החלטתי להמשיך לישון, בתקווה שהכול יעבור עד הבוקר. טעות חמורה."

"מה קרה בבוקר?" שואל דרור.

"כל הצד הימני, מכף רגל ועד הראש, היה בתחושת נִמלול וכמעט לא תִפקד. למזלי, יכולתי לדבר והתקשרתי לשותף המקומי שלי שיבוא וייקח אותי לשדה התעופה. כשהגיע, מייד אמר שהוא לוקח אותי לבית חולים. שם נודע לי שעברתי אירוע מוחי."

"אתה נראה לא רע כמישהו שעבר שבץ."

"כשיכולתי להתחיל לחשוב באופן רציונלי על האירוע, הדבר העיקרי שהציק לי הוא שלא הייתה כל התרעה מוקדמת. ככה פתאום זה קורה, החיים מתהפכים ואתה במקום אחר. ככל שהעמקתי בעניין, התברר שיש כמה וכמה סוגי אירועים כאלו, שהמכנה המשותף לכולם הוא שללא התרעה מוקדמת עלול להתרחש אירוע רפואי דרמטי שעלול גם להביא למוות."

"כן, זה נכון. כל רופא מכיר את זה. אין הרבה מה לעשות בנושא, לצערנו."

"תראה, דרור, אני לא מכיר את גוף האדם, אבל מכיר מטוסי קרב."

יואב מסביר לו את תפקידה של נורת ההתרעה הראשית במטוסי קרב, ואת משמעותה לטייס. דרור מקשיב בעניין רב, וכותב הערות במחברתו.

"לי לא הייתה נורה כזו. הדבר כמעט עלה בחיי, ועד היום אני סובל מהאירוע, גם אם לא רואים את זה חיצונית," יואב ממשיך בקול שקט ונחרץ. "אני רוצה שלכל אדם תהיה אזהרה בריאותית, מעין התרעה ראשית לגוף. אילו הייתה לי אזהרה כזו היה מצבי טוב יותר, כי הייתי מקבל סיוע מוקדם. זה יציל אנשים ממוות או יאפשר טיפול מונע בזמן."

דרור חושב מעט, ורק אז מגיב.

"אתה רוצה שאנשים ילכו עם מכשירים רפואיים על הגוף, כל הזמן?"

"לא. אני יודע שזה לא מעשי. גם הטייסים לא עושים פעולה מיוחדת, אלא פשוט טסים, מבצעים את המשימות. אבל אם יש צורך, הם יקבלו התרעה. בדיוק אותו דבר אני רוצה במוצר שלנו – אישה או גבר שמשתמשים בו לא יידרשו לשום פעולה מיוחדת שחורגת משגרת חייהם. הם יבצעו את משימותיהם ויחיו כרגיל. אבל אם יקרה משהו בגוף, סכנה מיידית שמחייבת תשומת לב של רופא, תתקבל התרעה ברורה. יכול להיות שההתרעה תתקבל מייד גם אצל הרופא האישי או במוקד."

דרור חושב שוב בטרם יתייחס.

"לפני כמה חודשים ישב אצלי, על הכיסא שאתה יושב כעת, אדם שהציע לי להמליץ על מוצר שהוא מפתח – מעין טלאי או תחבושת שמדביקים על היד, והוא מודד את הדופק של הלב ומתריע אם יש בעיה."

"ומה עשית?"

"כבר בפגישה הראשונה היה לי ברור שהוא שרלטן, אולי נוכל. זו גם הייתה הפגישה האחרונה," דרור מחייך וממשיך: "אני כבר יכול לומר שאני מוכן להמשיך ולדבר איתך. זה מאוד מעניין אותי, אף על פי שכרגע אני לא יכול לתאר לעצמי איך תצליח ליצור מכשיר מתאים לדרישות שהגדרת. אני מוכן לנסות לעזור לך."

יואב חש בפעימות מואצות של ליבו. הוספת פרופסור דרור חסדיאל היא צעד משמעותי לקראת מימוש החזון.

"אבל משהו לא ברור לי," דרור ממשיך, "למה באת דווקא אליי? אני קרדיולוג, מומחה ללב. החזון שלך רחב הרבה יותר. יש הרבה גורמים שכדאי שידליקו מאסטר קושן, נורת אזהרה לגוף," הוא משתמש במילה מאסטר קושן בנונשלנטיות.

"כמובן, אבל כדי להיות מעשי ולהגיע למוצר ראשוני בטווח זמן סביר ובמשאבים מעשיים, נצטרך לבחור רק תחום אחד שבו נתמקד בהתחלה. יש כבר קבוצה של מדענים, רובם פרופסורים מכל הכיוונים שנראים רלוונטיים, שהצטרפו למיזם כוועדה מדעית מייעצת. יחד נצטרך לקבוע בקרוב מהו הכיוון הנכון למימוש. התרעה שנוגעת ללב היא בוודאי אחת האפשרויות האטרקטיביות."

יואב מנסה כבר שנתיים לגבש את הכיוון למימוש החזון, עם קבוצת המדענים שאסף סביבו. בחירת סוג האירוע הבריאותי שבו יטפל המאסטר קושן בגרסתו הראשונה היא החלטה קריטית להצלחת החברה.

"תראה, יואב, אני לא מתאים לוועדה המייעצת של המוצר הכללי. אותי מעניין רק הלב, ואם אוכל לתרום זה יהיה בכיוון הזה. אם תחליטו ללכת על מוצר שייתן התרעה הנוגעת ללב, אשמח להצטרף בתפקיד המנהל המדעי של HLA."

יואב לא יכול היה לבקש יותר. הוא תכנן לבקש מדרור שיקבל על עצמו את תפקיד המנהל המדעי רק בעוד כמה פגישות, בהמשך הדרך, אך דרור הקדים אותו.

רק כשיתיידדו יותר בעתיד, יגלה דרור ליואב שכבר מזמן צמח בו החיידק של השתתפות בסטארט־אפ שיחדש משהו מהפכני בתחום הרפואי, ובמיוחד בתחום הקרדיולוגי, העולם שלו.

"בכל רופא פרטי יש גרעין של יזם טכנולוגי, שרק ממתין להזדמנות לפרוץ," יסביר דרור.

* * *

ליאנג צ'ין חש בזיעה קרה על גופו. זה עומד להיות רגע השיא בחייו – הוא מוזמן להציג את התוכנית שהכינה חברת הייעוץ שלו, בהזמנת המפלגה הקומוניסטית של סין. ההודעה בוויצֶ'ט, הוואטסטאפ הסיני, שקיבל שבוע לפני הפגישה הייתה קצרה:

"בפגישה ישתתפו ראשי המפלגה ובראשם המנהיג שי ג'יפינג. נא להתייצב במשרד הראשי, רחוב פו־סינג 4, שי־צ'נג, בייג'ין, ב־24 בספטמבר 2012 בשעה 16:00."

ליאנג הוא איש העולם הגדול. כמו רבים מאנשי העסקים הסינים, הוא אימץ לעצמו שם שמתאים לעולם המערבי – רוג'ר. כך נוח לתקשר עם אנשי שיחו בארצות הברית, באוסטרליה ובניו־זילנד, שם בבעלותו עדרי כבשים ואלפי דונמים של מרעה. בסין יש בבעלותו חברות שונות, ובראשן חברת הייעוץ. הוא בן חמישים, ומחלק את זמנו בין סין לניו־זילנד. כשקיבל לפני כשנה את הזמנת המפלגה הסינית להכין תוכנית ל"מוצר חדשני לתקשורת המונים", לא שיער שהנושא יעלה לרמה העליונה של מנהיגי סין. היה עליו לחתום על התחייבות ל"סודיות ברמה העליונה ביותר", דבר שהודגש בכל הפגישות שנועדו לדיווח התקדמות התוכנית בדרג המנהלי – הוועדה לביטחון לאומי של הרפובליקה העממית של סין.

כן, אין ספק שיש כאן משהו מיוחד, שונה מכל הפרויקטים של חברת הייעוץ שלו בעבר.

רוג'ר מתייעץ עם שותפו, ואנג קונג, ריצ'ארד בשמו המערבי, הצעיר ממנו בכעשר שנים. הם עובדים יחד עשר שנים, והתיאום ביניהם מושלם.

"אולי טעינו בתוכנית? לא חשבנו מספיק על היבטים אסטרטגיים אפשריים שיעניינו את ראשי המדינה?"

"תן לי לחשוב," אומר ריצ'ארד, "לקראת המצגת אולי אעשה כמה שינויים כדי להראות אפשרויות מרחיקות לכת."

רוג'ר מתלבט. מה יכול לעניין את מנהיגי המפלגה, שליטי סין?

"ריצ'ארד, ידידי, נלך על הכיוון של שליטה בהמונים," הוא אומר לבסוף.

"בסין?"

רוג'ר קם ממקומו ופונה לחלון משרדו המשקיף על גורדי השחקים שבמרכז המסחרי של שנחאי.

"בעולם, ידידי. לא פחות."

* * *

"רוצה לשמוע את הבשורות הטובות קודם או את הרעות?" שואל יואב את פרופסור דרור חסדיאל בפגישתם בקליניקה.

"תמיד את הטובות, לרעות נקדיש את רוב הזמן, כנראה."

"עשינו ניסוי קליני מוצלח עם אב־טיפוס ראשוני ברמב"ם," יואב מחייך חיוך רחב. "שוב, תודה על ההיכרות שעשית לנו עם מנהל מערך הלב של בית החולים. התוצאות מצוינות, וכל הצוות שיתף פעולה בהתלהבות."

"נהדר, אבל אני עדיין לא מבין איך בודקים מוצר שלא הוגדר עדיין."

הספקנות במקומה, אבל הצעד היה חשוב. יואב מסביר:

"ברור שאי־אפשר לבדוק משהו שאינו קיים עדיין. אנחנו גם עוד לא סגורים על מה בדיוק יעשה המוצר הראשון. אבל החלטתי שנבדוק את עקרונות היסוד של המוצר, שהם מספיק מהפכניים בפני עצמם. היכולת להסתובב ללא מגבלה עם משהו שמאפשר לרופא להחליט מרחוק, באופן רציף, אם יש בעיה מסכנת חיים, באותה רמה של חיבור למכשיר בבית החולים, יכולה לשנות סדרי עולם. אם נוסיף לכך יכולת התרעה אופציונלית לאדם עצמו, הרעיון הופך לאטרקטיבי עוד יותר. אם נוכיח שאפשר לבצע את זה, גם אם עדיין לא באמצעות מכשיר ממש אלא רק כאוסף מרכיבים ברמת אב־טיפוס, זה הישג ראשוני, בסיס שיאפשר להקים עליו את הסטארט־אפ שלנו.

"אנחנו מכוונים כאן די גבוה – לא סתם להראות, אלא במקום הכי מקצועי, בבית חולים, עם חולים ורופאים אמיתיים, שהשתתפו בניסוי ובחנו את התוצאות. זה ידחוף אותנו לעשות את הדברים ברמה המקצועית הנדרשת. אין ברירה, חייבים לקפוץ למים ולהירטב. אי־אפשר רק לדבר ולהציג תוכניות, גם אם עד כה אנשים רציניים מאמינים בי ובחזון."

מה שיואב לא מספר הוא שהניסוי עולה כסף, כמובן. מוקדם מדי לצפות שמישהו אחר ישקיע כסף בעניין. לפי האמרה הידועה בעולם העסקים, "שים את כספך במקום שבו נמצא פיךָ", הוא מחליט להשקיע בעצמו בשלב הזה, כדי לאפשר את המעבר לשלב הבא, שבו יבקש מאחרים להשקיע גם הם את כספם בחברה החדשה. הוא עושה זאת בניגוד לעצתו של אמוץ, אבל זה הדבר הנכון לעשותו כעת. אמוץ עובד ומסייע ליואב בחברה החדשה ככל יכולתו, אך עדיין מסתייג מהסיכון הגבוה שיואב לוקח על עצמו.

דרור בוחן את שרטוט התצורה של המכשיר בניסוי. זוהי חגורה הנלבשת סביב החזה, אשר נרכשה מחברה גרמנית. יש בה אלקטרודה אחת שמשדרת את קריאת פעימות הלב למחשב מרוחק, ככל שמאפשרת תקשורת הבלוּטוּס. המחשב יודע להתריע כאשר הפעימות עוברות סף מסוים, והרופא רואה תמונה של הפעימות בזמן אמת. הוא בוחן גם את התוצאות המודפסות.

דרור מתקשר למנהל מערך הלב בבית החולים, פרופסור המֶר, כדי לשמוע את התרשמותו.

"מבטיח מאוד," הפרופסור מציין בהתלהבות, "בעזרת המוצר שלך אוכל להגדיל את כמות המטופלים שלי פי חמישה – נמשיך לנטר מרחוק, ובתשלום, חולים שיעזבו את המחלקה גם בביתם, במקום להישאר עוד כמה ימים כאן."

"מעולה!" דרור מחייך, "יש עוד הרבה עבודה, אבל ההתחלה טובה ומרשימה."

"רגע, עוד לא שמעת את הבשורות הרעות. כשהצגתי את האב־טיפוס ואת התוצאות לוועדה המייעצת הייתה אכזבה כללית. חלק מהם אמרו שיש הרבה חגורות דומות, לספורט ובבתי חולים, ולמעשה אין כאן כל חידוש. הציפייה, מתוך החזון המפואר שהצגתי להם בשיחות, הייתה למשהו מתקדם הרבה יותר, ובעיקר לקונספט חדשני, עתידני."

דרור מניף את ידו בביטול.

"הם לא מבינים. אתה מראה להם אב־טיפוס ראשוני בלבד. אני מבקש שבפעמים הבאות תזמין גם אותי להופיע. כקרדיולוג וכמנהל המדעי אוכל להסביר באופן יותר רציני את הנושא."

אומנם דרור חושב שהוא "יכול להסביר", אבל יואב מנוסה יותר ממנו בשיווק ובהתלהבות של משקיעים ושל משתמשים. אם צריך להסביר – זה פחות טוב.

"דרור, אני לא שקט. אני מציע שנקיים סיעור מוחות בינינו ונחשוב איך מתקדמים, אולי אחרת. אני רוצה שמי שרואה את המוצר יתלהב ויתאהב בו ממבט ראשון."

יואב לא מספר שגם בקשתו למימון מהמדען הראשי, במסגרת תוכנית "תנופה" שנועדה לממן ניסויים ראשוניים כאלו של מיזמים חדשים, נדחתה בהודעה לקונית:

"הוועדה לא השתכנעה ביכולת החברה להגיע להוכחת היתכנות טכנולוגית במסגרת תקציב 'תנופה'."

הוא חש אכזבה. אכן, לא הבטיחו לו שהדרך תהיה קלה. יואב מחליט להמשיך בכוחות עצמו בשלב זה, ולשלוח ערעור על קביעת הוועדה לאחר שיגיעו להתקדמות מסוימת.

כן. אנשים יתאהבו במוצר ממבט ראשון. זה היעד, למרות הקשיים.

* * *

"בוא נתחיל מהבסיס," יואב פונה לפרופסור דרור חסדיאל כשהם נפגשים שוב בקליניקה, "מה בדיוק קורה כשהלב גורם למוות?"

דרור פותח בהרצאה קצרה.

"זה לא כל כך מסובך. יש, למעשה, שתי משפחות של בעיות – אלו שקשורות בקצב פעימות הלב ואלו שקשורות בתפוקה של הלב, באספקת החמצן לדם. באב־טיפוס השתמשנו באלקטרודה אחת. זה כמו למדוד דופק עם אצבע על היד, רק יותר מדויק. זה מספיק רק למדידה מדויקת של קצב הלב."

"רגע, וזה לא מספיק חשוב?"

"זה חשוב מאוד, אבל זה לא מזהה התקף לב, בלשון העם. המשפחה השנייה – כאשר הלב אינו עושה את משימתו העיקרית, שהיא אספקת החמצן לדם. זו בעיה מסכנת חיים באופן מיידי ביותר. כדי לזהות בעיה זו נדרשות לפחות עשר אלקטרודות – בחזה, ברגליים ובידיים. המיקום של האלקטרודות קריטי ביותר, הוא מאפשר חישוב של שנים עשר ערוצים שונים של מדידות במכשיר אק"ג, ומוכתב על ידי הרשויות המוסמכות לאשר מכשירים רפואיים."

"כולם מכירים פתרונות של אלקטרודה אחת. זה קל מדי. לכן כל מי שראה את האב־טיפוס לא התלהב ממנו," אומר יואב, "אבל לא נצפה מאיש לשים עשר חגורות על עצמו. אין דרך לעקוף את הבעיה?"

"אין, ידידי. לכן לא הצעתי לך את הכיוון הזה מראש. אין חריגים. אם רוצים לגלות התקפי לב, חייבים לשים עשר אלקטרודות לפחות, כמו אק"ג של בית חולים. אתה דורש שהמוצר לא יגרום לשינוי באורח החיים של המשתמש, זה בלתי אפשרי. יכולות להיות גמישויות מסוימות, אבל אין ויתור על כל האלקטרודות."

יואב שוקע במחשבות. מה עושים? האם הם נתקעו? אולי הלב הוא לא הכיוון הנכון להתחלה?

"רגע, מהן אותן 'גמישויות מסוימות' שהזכרת?"

"לא בכמות האלקטרודות, אבל במיקום של חלק מהן," מסביר דרור, "במקום בידיים אפשר למקם ליד הכתפיים, ובמקום ברגליים – בתחתית הבטן. מחקרים מראים שהדיוק נשמר, ומה שחשוב יותר הוא היציבות, כלומר: כל פעם שאותו משתמש נמדד, המיקומים צריכים להיות זהים."

יואב נדרך. וואו, זה מעניין. מה אם ימצאו דרך לשים אלקטרודות במקומות המתאימים, על גופייה רגילה? הרי בכל פעם שהמשתמש ילבש אותה האלקטרודות תהיינה במקום הנכון... גופייה שהיא מכשיר רפואי... אין דבר כזה בעולם. הוא מראה לדרור סקיצה של גופייה, בשקף שהשתמש בו בעבר לתיאור המערכת.

"תוכל לסמן לי על הגופייה מיקום אפשרי של כל האלקטרודות?"

דרור מסמן, ושניהם מביטים בציור שלפניהם.

"אבל איך תוכלו לפתח גופייה כזו, עם אלקטרודות?" שואל דרור.

יואב מרים את ראשו מהציור. הכול מתבהר לו. סוף סוף.

"גם לי לא ברור איך נצליח מבחינה הנדסית לפתח גופייה כזו. יש הרבה שאלות פתוחות, אבל הכול ברור כעת – זה הכיוון הנכון, מסכים איתי?"

דרור מהנהן.

"אם תצליחו לפתח גופייה מתאימה," הוא אומר בזהירות.

זה בדיוק מתאים להתרעה, כמו מאסטר קושן, התרעה ראשית לגורם המוות מספר אחת בעולם. וזה יהיה בבית, ובכל מקום שבו המשתמש יסתובב, בלי הגבלה, פשוט בלבישת גופייה. אין בעולם יכולת כזו מחוץ לבית החולים. זה כיוון ראוי למהפכה שרצה להביא לעולם הרפואה – חיים רגילים לאנשים בסיכון. וזו רק ההתחלה.

"אנחנו נצליח," הוא אומר ומאגרף את ידו המונחת על השולחן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*