אלוקי הקונפליקט

לכתוב זה כמו לצוד, אלא שכאן צריך לצוד את המחשבות העוברות במוחנו. חלקן עוברות בהיחבא והן כמעט אינן נראות באופק, וחלקן גלויות יותר. משוררים וסופרים הם אנשי ציד טובים שיודעים לצוד את המחשבות המוצלחות שבהן. החלטתי לצוד מחשבות שמרחיבות את האופק ונותנות ביטחון ושמחה.

הערת המחבר

נהוג להביא רעיונות בשם אומריהם, משתי סיבות עיקריות:

א. הצגת רעיון של מישהו אחר בלי להזכיר את שמו עלולה להיחשב גזל.

ב. היתלות באילן גדול מראה שיש על מי לסמוך.

אך עלול להיות חיסרון בדבר. כאשר מביאים רעיון בשם אנשים חשובים, כאילו רוצים לומר שאחרים כבר חשבו במקומנו ומיצו את הנושא. זה כמו לומר לקורא: קבלו את הרעיון כאמיתי, אף אם לא ירדו לסוף דעתו של הכותב, וגם אם לא ברור להם עד כמה הוא נכון ואמיתי. הדבר עלול לגרום לעצלות מחשבתית, וגם עלולים להתייחס לרעיון באופן שטחי, כי הרי הרעיון כבר הוצג על ידי אנשים גדולים וחכמים.

כאשר רעיון מובע בלי לצטט את שם אומרו, הקורא יתאמץ יותר וינסה לחקור אם הדבר אמת ועמוק, ואם נכון או לא. אז הוא נזקק להיכנס לעובי הקורה, ולא יקבל את הדברים עד שלא יתאמתו אצלו. לכן, לעיתים עדיף לומר דברים בלי לצטט את שם אומרם - כך הקורא יצטרך להתמודד עם הנאמר ולהתייחס אליו ביתר ספקנות. קבל את האמת ממי שֶׁאֲמָרָהּ - אם היא אמת, ואם לא - אל תקבל, לא משנה מי האומר.

קונפליקט בהגדרה

הגדרות:

סִכסוּך; ריב, סיבוּך, מחלוקת; מצב של סתירה או התנגשות - ממשית או מדומה - בין אנשים שונים הנמצאים ביחסי גומלין, או בין פעולות של ארגונים המקיימים ביניהם יחסי גומלין, או בין מגמות או שאיפות של אדם אחר.
(בספרות) התנגשות; אחד מחוקי הדרמה המתאר את מאבקו של הגיבור עם כוח נגדי חזק, חיצוני או פנימי: כל דרמה טובה דורשת קונפליקט שנפתר בסופה.
מאבק פנימי בין שני רגשות מנוגדים, מחשבות מנוגדות, צרכים מנוגדים וכו': הקונפליקט הפנימי שלו מנע ממנו להחליט על מהלכיו העתידיים.
(בפסיכולוגיה) מצב שבו לאדם יש נטיות, רעיונות, משאלות או דחפים מנוגדים זה לזה או סותרים זה את זה בעת ובעונה אחת.

מילון אבניאון

על הקונפליקטים בספר

הספר מתייחס לקונפליקטים מההגדרה השלישית:

א. הקונפליקט הגדול שיצר האלוקים - האדם - טמון בעצם בריאתו כחיבור בין חומר לרוח.

ב. האינסטינקט האנושי מול הצו האלוקי - הקונפליקט של אברהם.

אברהם מתמודד עם צו האלוקים, אל מול האינסטינקט הטבעי הבסיסי של אהבת אב לבנו. למי עליו להקשיב? לאלוקים הנצחי או לאינסטינקט האנושי הבסיסי?

מכאן אנו ממשיכים ומדברים על החיים ברי החלוף, ועל כך שאנו, האנשים החיים יחד בכל דור, שותפים לחלום הקיומי. משום כך שומה עלינו לעזור זה לזה, ובזמן העזרה, הערבות והאחריות ההדדית עלינו גם לשים לב שמתוך תחושת אחריות יתרה לא נבוא לידי השתלטות.

ג. החומר אל מול הרוח: קונפליקט תודעתי, האם החומר והרוח נוגדים זה את זה או משלימים זה את זה? - הקונפליקט של משה.

משה חזה בסנה הבוער באש ושאיננו אוכל. אין זה רק מחזה גשמי, זוהי גם תובנה שכלית רוחנית. הסנה (שיח קוצני) בוער אך אינו מתכלה. משה גילה את הבלתי משתנה הנצחי השורה בתוך המשתנה והחולף. בנקודה זו האלוקים מתגלה למשה ומבקש ממנו להוציא את עמו מהמֵצרים. לאורך הפרק מתוארת יציאת עם ישראל וההתמודדות של משה עם רצונו להנחיל את העניין האלוקי הנצחי אך הבלתי נראה. כל סיפור ותובנותיו.

ד. לדעת או לא לדעת, זו השאלה - הקונפליקט של האדם.

האלוקים אסר על האדם לאכול מעץ הדעת והתריע: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז). ההתמודדות של האדם היא מול הצו האלוקי וגם מול הרצון "לדעת", אל מול ההשלכה של הפיכתו לבן תמותה.

מה פשר האזהרה? מה משמעות הידיעה? מה הפרדוקס שבה? מיהו האני היודע? סוגיות אלו ועוד נדונות בפרק זה.

ה. הציפיות אל מול המציאות הקיימת - הקונפליקט של לאה.

לאה מתמודדת בחייה מול כיסופיה הלא ממומשים ליעקב. היא נמצאת בקונפליקט רגשי תמידי של כמיהה לא ממומשת. מתוך אכזבה זו היא מקבלת פרספקטיבה אחרת על המציאות.

פרק זה דן בתהליכים רגשיים ותודעתיים המתפתחים מתוך קונפליקט בין הרצוי למצוי, ומסתיים בפתרון של לאה להתמודדות שלה.

הערה:

לעיתים יהיו קטעים שנראה כחוזרים על אותו רעיון. אין בחזרה זו אלא תוספת העמקה או הסתכלות על אותו נושא מזווית שונה.

הקונפליקט האלוקי
הקונפליקט שיצר האלוקים: האדם

"וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים..."
(בראשית ב', ז')

1
זהות האדם בין הזמני לנצחי

לחיות בקונפליקט, זוהי דרך חיי האדם.

כל חיינו מלאים סתירות. אנחנו יודעים שהכול בר חלוף, ובכל זאת מתייחסים ברצינות תהומית למעשינו, ומתאמצים בלי לעשות הבחנה בין דברים בעלי ערך ובין אלו שהם חסרי ערך.

השאלה הנשאלת היא: מהו דבר בעל ערך?

יש שיגידו שהכוונה לדברים שאינם אגואיסטיים ואינם חומריים, כי חומרי נחשב בר חלוף. התמקדות באגו שלנו, גם היא נחשבת שגויה, כי גם אנחנו בני חלוף. נוסף על כך, כאשר האדם מזהה את עצמו רק עם גופו, הוא קטן בממדיו ומוגבל בזמן, וממילא אינו שווה השקעה רבה מעבר לנדרש.

כאן בדיוק מתחילה התסבוכת - כאשר אדם מנתק את זהותו מקיומו בגוף, היכן ימצא מקום למנוחת נפשו? עם מה או עם מי הוא אמור לזהות את עצמו? האם אין בכך התכחשות לעובדה שבסופו של דבר אדם חי בגופו? ואז נשאל: האם אדם יכול להקריב את עצמו למען דברים חשובים ממנו, עבור הכלל או למען ערכי נצח, והאם ראוי שיעשה זאת?

השאלה הקשה יותר היא: מדוע לו להקריב את עצמו? או יותר נכון: מהיכן ישאב את הכוח או את ההצדקה להקריב עצמו? האם אין בכך פרדוקס, שמישהו ירצה או יוכל לאיין את קיומו? על סמך איזה היגיון יעשה זאת? הרי להיות קיים - זה כל מה שיש לו. אחרי מאה ועשרים אדם מפסיק להתקיים, אז איך אדם יכול להצליח להתעלות על קיומו ולהחליט נגדו?

השאלה העומדת מאחורי כל אלו היא: עד כמה האדם הוא יצור אוטונומי? האם עלינו להתייחס לעצמנו כאל יצור עצמאי שכל סיבת קיומו והצדקתו נמצאים בו עצמו, או כאל יצור שקיומו תלוי בסובב אותו ובקיום הבורא, וקשור אליהם באלפי חוטים נסתרים?

נגזר עלינו, בני האדם, להיות קרועים בין שמיים לארץ - פעם להזדהות עם קיומנו האישי בעולם הקטן, ופעם להגביה עוף ולחוש את רוח הגבהים ואת הזרמים הנצחיים של החיים הזורמים בתוכנו.

עצם היותנו מורכבים מעפר מן האדמה עם נשמה אלוקית מביא לכך שאנו חיים תמיד על הסף בין הרוחני לפיזי, בין העל־זמני לזמני. קונפליקט הזהות הוא בעיה מוטמעת ויסודית בחיינו.

הקונפליקט של אברהם
הקונפליקט של אברהם: הצו האלוקי אל מול רגשותיו

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ..."
(בראשית כ"ב, ב')

2
החיים הם היוצר שלנו

אנו רואים שהחיים טובים. אנו אוהבים לחיות. כשיש דברים שמונעים מאיתנו לחיות בצורה מהנה אנו מתלוננים.

לחיים יש רבדים רבים. ברובד החיצוני, ברור שהחיים הם אציליים ויקרים. ברובד הנוסף, החיים הם אלו שמלמדים אותנו, מגדלים אותנו מגיל צעיר ומחכימים אותנו, נותנים לנו לחוש אינסוף גוונים של תחושות, ומראים לנו את האופקים המשתרעים עד אינסוף.

החיים הם סוד עמוק שאנו רק מגרדים את הקליפה הדקה שלו. אם ננסה לזכור את כל החוויות שעברנו מילדותנו ועד היום, ואת אלו שאנו עוברים מדי יום, אין לנו אלא לשתוק, להעריץ, להשתאות ולנסות לקלוט ולוּ קצת ממה שמתחולל מול עינינו ובתוכנו. לפעמים ננסה אולי להינשא על אחד מגלי ההתרגשות שהחיים מספקים לנו, על גלי היופי והנשגב.

צריך ללמוד להינשא על גלי הרוח, כמו שציפורים לומדות לעוף - כך יש ללמוד לקלוט את גלי הרגש הנפלא, האצילי והנסתר שהחיים משדרים לנו בכל רגע, ולחוש את ההערצה והביטול כלפי הקיום הסובב אותנו מכל עבר.

אך החיים הם אף יותר מזה - אנו עצמנו תוצר החיים, עם כל מה שאנו מייצגים. החיים הם היוצר שלי, שלך ושל כולנו. אי־אפשר לא לחוש תחושת ביטול כלפי יוצרנו. הרי כל קיומנו נובע ממנו. אין זו רק הערצה של יש אחד כלפי יש אחר, אלא זו הערצה של יש כלפי יוצרו.

כל מה שיש בנו נוצר מהחיים. מחשבותינו העמוקות, הרגשות הנאצלים ביותר והתחושות הכי אינטימיות וחזקות - כל אלה נובעים מהם. אנחנו כמו כלי נגינה שעליו החיים פורטים את המנגינה שלהם, כמו ספר שעליו הם כותבים את הסיפורים וכמו חומר גלם שבו הם צרים את הצורות. ההערצה שלנו לחיים אף פעם לא יכולה להיות יותר מדי, כי כל קיומנו מלא מכך.

3
עשייה כהתגלמות החיים: מעבר להבנה וללמידה

החיים שלנו באים לידי ביטוי יותר בעשייה מאשר בלימוד ובהבנה. יש בהתנסות המעשית משהו, בריכוזיות שבה, דווקא לפני היות הדבר מוסבר ומובן. ההתנסות הופכת את החיים לרבי־עוצמה יותר מאשר הלימוד השכלי. בחוויה הפיזית משתתפת כל התודעה, כולל התת־מודע, מה שאין כן בלמידה הקשורה רק לחלק המודע שבנו.

4
הצו האלוקי והלב האנושי

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק..." (בראשית כ"ב, ב').

בפרשת העקדה האלוקים מנסה את אברהם.

ברור שהוא יודע שאברהם יעמוד בניסיון, אם כן למה לנסות? כי כך חווים את החיים. אולי אלוקים יודע מראש, אך אנו לא יודעים. יותר מכך - הידיעה איננה העיקר כאן אלא המעשה. האדם יכול לדמיין מה יקרה בעתיד והידיעה, גם אם היא נבואית, אינה דומה לעצם המעשה, כאשר הדבר מתחולל. החיים הם העשייה והחוויה, והאדם שנוצר בעקבות כך.

אברהם לפני עמידתו בניסיון שונה מאברהם לאחר הניסיון. נוצר אברהם חדש. אף על פי שבפוטנציאל היו לו כוחות נפש לעמוד בניסיון, היו לו גם אפשרויות אחרות. הוא היה במעין סופרפוזיציה - מצב שבו כל האפשרויות קיימות. לאחר עמידתו בניסיון הוציא לפועל אפשרות ספציפית.

אך מדוע ניסיון קשה כזה?

ניסיון קשה כזה מראה לאדם את המצב האמיתי של קיומו - הוא יצור זמני שסופו הכחדה, כולל כל מה שהוא מייצג. עקדת יצחק מעמידה אותו מול קיומו האנושי והשברירי.

אם ברצונו להתעלות מעל עצמו ולהיות בן חורין מכל מה שקיומו הפיזי מייצג, עליו להיות מסוגל לראות את קיומו מלמעלה, כך שכל יצריו ומאווייו יהיו בטלים מבחינתו. רק כך - אחרי שיגבר על כל מגבלותיו האנושיות - יזכה בחופש מוחלט, ומשם יתחיל לעצב את עצמו מחדש לפי רצונו האמיתי.

נשאל: איך יחיה האדם לאחר שכבר ביטל את קיומו הפיזי? בשביל מה יחיה? מה נשאר לו בחיים אם אינו מעריך את כל מה שהוא מייצג כאדם? הרי בעקדה הקריב את כל מה שהאדם מייצג, אז מה נשאר לו מעבר לכך?

אם האדם רוצה לגעת באינסופי ובנצחי, עליו לדעת שיש לכך מחיר - קיומו הזמני. ליד האינסוף והנצח האדם מתבטל כולו, ואין לו קיום ממשי. רק על ידי התגברות על חולשות אנוש ראוי האדם להתגלות האלוקית, שבה הפרספקטיבה האנושית מתחלפת בפרספקטיבה אלוקית נצחית.

אפשר להסתפק ולשאול: מי אמר שבוודאות זוכים בנצחיות?

אולי האדם מאבד את עולמו הקטן ולנצחיות לא יגיע, אלא יישאר קירח מכאן ומכאן. אולי עליו להיות עניו, לחיות את חייו האנושיים ולשמוח בחלקו ללא יומרות רוחניות אלוקיות?