אטלנטיס

פרולוג 

מכיוון שהייתי כתב נוער (כ"נ) של "מעריב לנוער", היה זה אך טבעי בעיני לנסות להתקבל ל"במחנה", עיתון חיילי צה"ל. יותר משרציתי להתחמק משירות קרבי ולא הקפתי את רמת חן עם מיטה על הגב כמו חברי לשכבה, רציתי לכתוב. כך הגעתי לריאיון עם יוסף אשכול, מפקד "במחנה", איש נעים הליכות אך קפדן, שהניח לי להסביר לו מדוע אני מעדיף לאחוז בעט ולא ברומ"ט. כדי להתקבל ככתבים, היה על המועמדים להגיש כתבה, דוגמא ליכולתם.

הגדרות המשימה היו רחבות למדי. כל אוויל הבין שכדי להתקבל לעיתון צה"ל, כדאי לו שיכתוב על מאיר הר ציון, יהודה קן דרור או יחידת ה־101; טקסט שרירי, רצוי מסוקס, על סצנה מגבורת ישראל. היה צריך להיות דפוק במיוחד לא להבין היגיון כה אלמנטרי. יש שתי גרסאות: האחת מטרידה באמת, שלא ירדתי לסוף דעתו של אשכול; השנייה, מתריסה יותר, נשמעת לי כמו משהו שהייתי עושה שוב ועשיתי כל חיי: כתבתי על ההתנקשות בחייו של הנשיא האמריקאי ג'ון פיצג'רלד קנדי.

הכתבה אינה ברשותי, אבל היא הייתה מתוחקרת היטב, מלאה להתפקע בנתונים בליסטיים, זוויות ירי וגם השערות בדבר לי הרווי אוסוולד כמתנקש בודד או חלק מקנוניה. זה היה הרבה לפני שהיה לי סגנון או חתימה אישית ככותב, ועדיין הייתי נפוח מגאווה ומלא תקווה כאשר הגשתי את הכתבה שאותה הדפסתי בהרמס בייבי שקיבלתי מסבי לבר מצווה, ושהייתה מכוסה בסטיקרים של באגס באני ודאפי דאק. כפי שאמרתי, לא הייתי חומר לשייטת.

אחרי שקרא, זימן אותי אשכול לשיחת פרידה. הוא היה נעים הליכות כדרכו וכמובן מנומס, אבל מתחת לעורו התגודדו גבשושיות של טינה. אינני רואה כיצד קשור הנשיא האמריקאי המת ל"במחנה", אמר אשכול, זאת קריאת תגר על המשימה. על מה חשבת? קל יותר לומר אמת כשאתה מצידה הנעול של הדלת. מה היה לי להפסיד. כתבתי על נושא שמעסיק אותי, עניתי. לא חשבתי שנושא הכתבה חייב להיות בזיקה מלאה לעיתון. כתבתי על קנדי גם משום שהיה גיבור מלחמה וגם מפני שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית.

חבל, אמר אשכול, לכתוב אתה יודע. אבל שיקול הדעת שלך מטריד אותי ואני עורך עיתון שנשמר מטרדות. שמעתי שזאב ענר, עורך "במחנה נח"ל", מחפש כתבים. חופש התנועה בנח"ל גדול יותר.

לא הלכתי לזאב ענר. הלכתי לנח"ל (לימים הייתי עורכו של ענר במדור הכלכלי של "מוניטין"). ללא ספק אחת ההחלטות המעצבות בחיי. החלטה שהביאה אותי לאמריקה. 

* * * 

לפעמים נשמעים הזיכרונות שלנו כמו סיפורי בדים. עם הגיוס הפסקתי לקרוא עברית ועברתי לאנגלית. זאת הייתה החלטה שרירותית לחלוטין אבל דבקתי בה. מי שהייתה חברתי ולימים אשתי הייתה אמריקאית, ובביתה נחשפתי לספרים שהגדירו את שארית חיי. הספר הראשון שקראתי באנגלית היה "מלאכי הגיהינום", תיעוד עיתונאי אמיץ וכתוב נהדר מאת הנטר תומפסון. ספר שהתרחש בסן פרנסיסקו. בשפה שהייתה גדולה עלי. בכתיבה של זרם תודעה וסמים מחוללי הזיות, בז'אנר שנקרא ניו ז'ורנליזם ולעיתים עיתונות ספרותית. במקרה הטוב, הבנתי חצי מהכתוב. סירבתי להשתמש במילון. קיוויתי שמילים שחוזרות על עצמן, יכולת לצוף מבלי לטבוע על דברי הכותב ודבקות במטרה, יישאו אותי אל חוף מבטחים. זה קרה, אבל לא מיד.

"אמריקה" מאת אליסטייר קוק, עם צילומים ואיורים רבים, פתח לי חלון לתולדות אמריקה. זה ספר מובהק למתחילים אבל קפסולה קלה לבליעה שמתמוססת בתודעה. יותר ממה שלמדנו על אמריקה בשיעורי היסטוריה. המעבר ל"שר הטבעות" של טולקין היה ברוטלי. לא רק מכיוון שהטרילוגיה הזאת היא בבושקה של שפות ותרבויות, אלא מפני שטולקין אהב בלשנות כשם שאהב פנטזיה. היו רגעים שהנחתי את הספר עם דמעות בעיניים. האתגר הצטייר כבלתי עביר. אבל התעקשתי. בספרים נוספים לא הבנתי אפילו רבע עמוד, אבל ככל שקראתי יותר כך נעשה קל יותר. את כוונת המילים שלא הבנתי, הקשתי מההקשר שבו הופיעו.

אחרי מלחמת יום כיפור קיבל צה"ל החלטה מתבקשת לשיטתו, ושלח אותנו לשל"ת ביד חנה, שהיה הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. הצבא לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים ונעסוק בפוליטיקה. ביד חנה התגבש הרעיון ללמוד קולנוע באמריקה. לימודי קולנוע היו קלישאה רווחת באותם ימים. את זמן הפנאי שלי ניצלתי לעבור מבחני התאמה בקונסוליה. עם ציון גבוה ב־Toefl בקשתי להתקבל ללימודי קולנוע באמריקה. NYU בניו יורק ו־SFAI בסן פרנסיסקו, ענו בחיוב. לא הייתה התלבטות כלל. לא היה לי ספק שאני שייך לחוף המערבי. קל וחומר לסן פרנסיסקו בה היו לנעמי סבתא ומשפחה. חלק גדול מגיבורי התרבות שלי היו מקליפורניה.

אין דרך להקל ראש באופן בו עיצבו אותי שש שנים בקליפורניה. הן היו משמעותיות ומרתקות. עשיתי לא מעט טעויות בחיי, חלקן מונומנטליות, אבל לעזוב את סן פרנסיסקו הייתה הגדולה בהן. נכון שאבי חלה ומת ונשארתי בישראל לצד אמי. אבל מישהו אחר היה סופר את השנים וחוזר לחלום חייו. אני נשארתי בישראל ונסחפתי לעיתונות. 

* * * 

בתחילת המילניום, בשנת 2000 בערך, קרו כמה דברים: עברתי גמילה קשה ממשככי כאבים שלקחתי עם מרשם והתמכרתי להם במהלך השנים. אמנון דנקנר, שאותו הבאתי ל"מעריב" בגלל קשרי עבודה וידידות בינינו, התמנה לעורך העיתון ופיטר אותי בעילה ששירתה את צרכיו. התחלתי להכין סרטים ותוכניות לערוץ 8 וחזרתי למקצוע שאותו למדתי וזנחתי.

ללא דד־ליין יומי מאיים של עיתון, היה לי זמן לחשוב. החוויה המיידית שלי הייתה תחושת דחייה מעשייה תקשורתית ותחושת בטן רעה באשר למצב הדברים בישראל ולנתיב שעליו עלתה. אינני טוען חלילה לנבואה, אבל אם רציתי לממש את ההבטחה לנעמי ולי, ולשוב לאמריקה, זה היה הזמן. אף אחד בפורום המשפחתי לא הביע מחאה עזה. כך הגעתי למדינת מיין לחפש בה בית.

למרות יופייה שאין עליו ויכוח, מיין היא מדינה מאתגרת. היא דלת אוכלוסין, הומוגנית, קרה ומושלגת וצמודה לגבול קנדה בצפון־מזרח אמריקה. למה מיין? לאחותה של נעמי היה בה בית קיץ באי נחשק; בביקורים שם התאהבנו ברעיון שנוציא את ימינו בבדידות נוחה מעודדת יצירה. קנינו בית שנבנה ב־1830 עם 40 דונם אדמה נושקים ליער לגדות אגם גדול. בשנת 2005 עברנו למיין.

לא דיברתי בגנות ישראל. לא הפצתי מנשרים פוליטיים. תיעדתי את המעבר בטרילוגיה טלוויזיונית בשם "כל הדרך הביתה". עיקרי התירוץ שלי מתוך תחושת דחייה ומיצוי, היו שאני מעדיף שהטלפון שלי לא יצלצל במיין מאשר בתל אביב. מבוקשי ניתן לי.

ב־2013 הוצע לי לחזור ולכתוב מדור ב"מעריב". קראתי לו "באמריקה" והתנזרתי ככל יכולתי מלהביע דעה על המתרחש בישראל. לא צרכתי חדשות מהבית. לא עסקתי ב"המצב". כתבתי על אמריקה. ב־2009 הגעתי לישראל לצלם סרט על ידידי אדם ברוך שנפטר שנה קודם לכן. הייתי בישראל ביום בחירות ולא הצבעתי. חשבתי שזה לא מוסרי להשפיע עם קולי על חיים שאין לי בהם חלק. כך אני מאמין גם היום. 

* * *

הספר הזה מכיל אסופה מייצגת מתוך יותר מ־600 מדורים עם הלוגו "באמריקה" שכתבתי ב"מעריב" משנת 2013 ועד עכשיו. בכתיבת המדורים גיבשתי החלטה עקרונית: הם יהיו אישיים, כולל חשיפות כואבות ומנות גדושות של אירוניה עצמית; אכתוב מעט מאוד על נושאים שישראלים אוהבים ורגילים לקרוא על אמריקה; לא אכתוב על ישראלים באמריקה, אלא אם הגיעו להישגים בתחומים שמעניינים אותי; מניפת הנושאים תכלול אירועים משמעותיים מההיסטוריה האמריקאית, תכסה עונות בחירות, מועמדים ותוצאות, עגומות ככל שיהיו; והעיקר, רצון לשוב ולפתוח את הדיון בסרטים אמריקאים, לא להחמיץ סדרות טלוויזיה פורצות דרך, להיפרד מיוצרים חשובים שהלכו לעולמם ולהציג את פועלם באותה הזדמנות; להאיר סיפורי שוליים ראויים שאינם נמצאים בשגרה בהישג ידו של קורא ישראלי.

לא יכול הייתי לצפות שבמהלך המדור הזה איפרד מהאישה שיחד חיינו 45 שנה, אבל כאשר זה קרה ועמוק מתוך השבר הזה בחיי, תיארתי את השתלשלות הדברים, את ייסורי הפרידה, את האבל ועל ההסתגלות לחיות בגפי בבית שנועד לשנינו. הייתי בן 50 כאשר היגרנו לאמריקה לפני עשרים שנה, ולא היססתי לתעד את עצמי מזקין, מיואש, בודד ותלוש.

הקמנו בית במיין, המדינה שהמקומיים אוהבים לכנות אותה כמדינה עם שתי עונות: חורף ותיקונים. החורף מושלג, קפוא, מכתיב דרך חיים, שוכן דרומית לאפס מעלות צלזיוס, מאתגר ולפעמים מאיים וסוער. לא היה ישראלי אחד ברדיוס של עשרות קילומטרים; המקומיים הם שבט קשה עורף, קשוח, סגורים ולאקוניים כדרכם של צפוניים הספונים בבתיהם ומתחממים מול אח מבוער ואלכוהול. הם אנשים נחמדים אבל אינם פותחים בדבקה סוערת, אינם יוצאים מגדרם ולא מזמינים את התושבים החדשים לברביקיו. מצד שני, אם תשאיר את מכוניתך פתוחה במגרש החניה של הסופר בעונת הירקות, תמצא במושב האחורי שמישהו השאיר לך אוכמניות, אספרגוס, ביצים וחלב.

כאשר שכחנו כמה רחוקים, מבודדים וקפואים היינו, הגיעו חברים מישראל לבקר. סך הכול ביקרו לא מעטים, אבל האימה ניכרה בפניהם. חבר אחד שמסעותיו חובקי עולם, נכנס למצוקה קיומית קשה כאשר הבין שאין בר סמוך להניח עליו את מרפקיו ולגמוע ג'יימיסון, וכי הפאב הוא בעצם חדר במסעדה עממית עם שידורי ספורט בטלוויזיה ובאדווייזר. זה היה כה קיומי וקיצוני עבורו, שערב אחד, בעיצומה של סופת שלג, הוא נכנס לג'יפ שלי, התניע ונהג לכיוון המשוער של בלו היל, העיירה הסמוכה, ושרף לי את מעצור היד. חברים אחרים באו בסתיו להציץ בעלים מתחלפים בשלכת והגזימו בפואטיקה של הטבע. כולם הביטו בנו במבט עקום והסתודדו. אינני יודע מה אמרו, אבל מן הסתם חלקם צדקו. היה קשה לשרוד את הבדידות בבית הנהדר ששיפצנו במיטב כספנו.

הספר אפיזודי בהגדרתו אבל התיעוד התרבותי, אנתרופולוגי ופוליטי של אמריקה מתאפיין בנוכחותו המתמשכת של המחבר. זאת סוגת כתיבה אישית ובחלקה כתבתי את הקורות אותי, זמנים טובים ורעים, במשך שנים רבות ומסעירות בהן ניסיתי לשרוד את הבחירה באחד מאזורי האקלים הקשים באמריקה וגם אחת המדינות הגדולות ודלילות אוכלוסין בה; מדינה ששטחה פי שישה מישראל ובה 1.2 מיליון תושבים בלבד. רבים מהבתים הם של דיירי הקיץ. אנחנו בחרנו בחבילה כולה. עבור ילד מגבעתיים ורמת גן ודורות של זיעה, הייתה מיין אתגר אקלימי וחברתי כאחד. רוב הזמן היינו לבד; מה שהחיש לדעתי את סופנו.

המיינרים מחלקים את האוכלוסייה כאנשים מ"כאן" ומ"שם". אנחנו היינו משם. זו אינה הפרדה פיזית שרירותית, אלא סוג של גאווה לוקל פטריוטית של משפחות שהגיעו לניו אינגלנד לפני 400 שנה וגאות במורשתן. הם נמצאים ברקע של הספר הזה, אבל מטבעם הם נמוגים ושומרים על שתיקה רועמת שאינה עוינת.

במוסף "מעריב" בו מופיע המדור הזה, הניחו לי לכתוב כאוות נפשי. לעיתים נדירות בלבד, לרוב בימי בחירות, בקשו ממני להיצמד לעיקר. שאר הזמן הם גילו על מה כתבתי כאשר שלחתי את המדור. לרוב עם האיורים המעולים של נעמי ליס־מיברג.

לכן יכולתי לכתוב על הלינץ' הנורא שנעשה בנער השחור אמט טיל ב־1955 ועל עיקרי "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. על התייר הגרמני התמהוני שבדרכו לביקור בסן פרנסיסקו ירד בבנגור, מיין, ובמשך שבועיים היה משוכנע שהגיע לסן פרנסיסקו עד שתיקנו אותו. על חובתי העגומה למכור ברווח נאה את הפרינט של גרייס קלי מאת אנדי וורהול ועל הישראלית שגררה אותי חצי נכה לניו יורק למכור אותו. לא פחות חשוב, על אוכל: במיין, בניו יורק, בדרכים וזיכרונות קולינריים מישראל. בעיקר הייתי חופשי להתעמק במוזיקה שאני אוהב שנעצרה אי שם באמצע שנות השבעים. כתבתי הרבה על אלבומים, הופעות ומוזיקאים שהלכו לעולמם, כי אלה הם הבשר ותפוחי האדמה שלי. זאת הייתה פריווילגיה לחזור לסרטים ישנים לצפייה ולהערכה מחודשת. כך גיליתי עד כמה אני לא אוהב את "הניצוץ" של סטנלי קובריק, על פי ספר מאת שכני סטיבן קינג; לעיתים יצא לנו לפטפט בסופר.

זה ספר אקלקטי בבחירת הנושאים המופיעים בו, אבל עובר בו חוט שני שקשה להחמיץ. מדורים שנכתבו מנקודת מבט והשקפת עולם אישיות במיוחד, שלמרות אהבת המחבר את אמריקה, הוא אינו מהסס לבקר אותה על משובותיה, שיגיונותיה והאכזריות שאפיינה אותה במהלך ההיסטוריה שלה. במשך 20 השנים שחייתי בה ונהניתי ממנה, לא טעיתי בהבנת הנקרא. לא העלמתי עין מחלקיה האפלים, הרצחניים והמסוכנים. מעל ולפני הכול, אמריקה בעיני היא המדינה היחידה בעולם שהשליכה שתי פצצות אטום על אזרחים כדי לנצח מלחמה קונבציונלית. היא ביצעה מעשי טבח נוראים בווייטנאם שבה לא הייתה שייכת ובה נלחמה בשם אידאה עמומה והקריבה 58,000 חיילים. אמריקה היא המקום היצירתי, המתקדם והמודרני ביותר וגם מעוז רדידות דוחה.

מדורים רבים מדי שאני אוהב וכתבתי בדם לבי, נותרו בחוץ. שיקול הדעת כלל מגבלות מקום ומספר מילים. אלבומים, סרטים, ספרים וטלוויזיה נעדרים, כי לא היה להם מקום. נדמה לי כי המדורים בספר מייצגים את מה שהיה לי לומר לטוב ולרע, אבל לא בהיקף שרציתי. זה עניין אכזרי למדי לבחור 30 טקסטים מתוך 600 פלוס. גם האיורים שהיו חלק בלתי נפרד מההיגד העיתונאי, לא מופיעים כאן.

בעת הגשת הספר לדפוס אני בישראל 2025, כנראה אחד המקומות המבעיתים והמאיימים שהכרתי. אינני יודע היכן אהיה כאשר יראה הספר אור, אני מקווה שעם אנשים שאני אוהב היכן שהם נמצאים. בית היה תמיד עבורי היכן שהיה לבי. אחרי מיין, ליבי הוא צייד בודד.

רון מיברג, מארס 2025

שער ראשון
מקום אחר

ארווין קרויץ, הבלדה על הגרמני המבולבל

בנגור, הנמצאת מרחק שעה נסיעה מביתי, היא עיר שאני מתנזר ממנה באדיקות. בשנים הראשונות במיין חרגתי מאזור הנוחות שלי והתלוויתי לנעמי בגיחות ייעודיות שלא הייתה דרך להתחמק מהן. לרוב לחנויות המקיפות את בנגור באזור המכונה The Mall; שעטנז נטול חן ואטרקציות בין קניון ואאוטלט הניזון משש יציאות נפרדות בכביש המהיר דרומה, בזבוז מובהק ומייאש של זמן משום שאין מה לקנות בו, אין מה לראות ומה לאכול. בחיוך קפוא ועיניים ששידרו אימה גדולה, דשדשתי בעקבות בעלת הבית ככלב מאולף ומדוכדך. יש מחירים בחיים והגיחות שלי לבנגור היו מחיר סביר לתחזוק הזוגיות.

אינני מישהו שמשחית מילים רבות על קטסטרופה אורבנית. אבל בנגור היא מפגע חמור. בהתחלה הצלחתי להימלט לסניף המקומי של Borders, לעלעל במגזינים בריטיים על רוק וללקט ספרים חדשים מאת הסופרים האהובים עלי. בעיתות מצוקה ניתן היה לשבת בסניף המקומי של "סטארבקס", ללגום פרפוצ'ינו ולהרגיש חלק מהעולם. בגיחות מאתגרות במיוחד אכלנו צהריים במסעדה שהתחזתה למקסיקנית. אבהיר מיד שאין אוכל מקסיקני במיין, אלא אם אתם סופרים סניף של "צ'יפוטלה", שאפשר לאכול בו בין הפשיטות התכופות של פקחי משרד הבריאות. אבל ישבנו במרפסת דמוית הסיינדה, תקעתי את אפי במרגריטה מזויפת שהעלתה דמעות בעיני וחיכיתי לאסון המקומי המכונה קרנה אסאדה, שעה שנעמי חיטטה באי חשק ביציקת נאצ'וס. תגידו על האישה מה שתגידו, היא מה שנקרא באנגלית good sport. היא לא הידרדרה למחשבות אובדניות משום שהאוכל היה נורא וגם לא עשתה עניין.

איכשהו קרה שבנגור — אותה כיניתי בעוינות "פנינת הצפון" עד שגם המקומיים החלו להביט בי עקום — הפכה לחדר המיון ולבית החולים האישי שלנו. עם 35 אלף תושבים, היא העיר השנייה בגודלה אחרי פורטלנד עם 67 אלף תושבים ועם מרכז רפואי גדול. עברנו בה אירועים רפואיים מסדר גודל שאפילו בניו יורק מחייבים דעה שנייה בדרך כלל. כולל הסרת גידול שפיר בגודל פוטבול מהכבד של אחד מאיתנו, שבשל גודלו נשמר בפורמלין ויש לו שעות ביקור; קיבוע ברך מרוסקת והחלמה שארכה שנה; בדיקות פולשניות שגרתיות היו כסף קטן אצלנו.

בשבוע שעבר נקלעתי שוב לבנגור למעקב החצי שנתי אצל הנפרולוג. הוא גבר צעיר מרומניה שהגיע לבנגור מבוקרשט, אם אתם תוהים עד כמה מסתוריות ואכזריות הן דרכי האל, ואנחנו מפטפטים בעליצות בנושאים שונים, בעיקר קולינריים. הכול חוץ ממצב הכליות שלי. הפעם הבאתי דווקא תוצאות בדיקות דם ושתן טובות. אני מודע לתמיהה במחלקה כאשר שרנו יחד את האינטרנציונל וצעקנו מיטיטיי ומורטורה. מיכאיל שאל איך בישראל ועניתי לו מבלי להוציא את דיבתה של המולדת. במקום לחכות שלוש שעות לתור בגסטרו בקומה הראשונה, הצלחתי לשכנע את הרופא שיראה אותי מיד. איפה שפעם קראתי שפתיים, בגלל המסכות בשנה האחרונה אני רוב הזמן מנחש מה שאומרים לי. במקומות שבהם אני מכיר את סדר השאלות השגרתיות, אני מסתדר עם הימור מיומן בכן ולא. מה שלא עובד עם רופא ששואל אם אתה אלכוהוליסט ואתה עונה כן כי לא שמעת.

אין לי ידיעה ברורה בעניין בריאותי, אבל בנגור נשארה אחת הערים המדכאות בעולם, והייתי גם במזרח אירופה ובקמבודיה. חוץ מפנום פן ושדות הקטל, בנגור מובילה את רשימת המדכאות. בעיקר בחורף, כאשר יציקות הבטון החשוף השולטות בה מקבלות מראה רטוב וכהה, הרחובות נטושים, מאחורי דלתות מסבאות מוגפות מטביעים אנשים את יגונם באלכוהול והעיר נראית כמו כתם רורשאך. והגרוע מכול, בעיירה הדיכאונית הזו אין מאורה אחת שבה ניתן ללעוס דבר מה סביר. שעה וחצי דרומה בפורטלנד, פורחת אחת הסצנות הקולינריות המסעירות באמריקה. השבוע, וכל מילה אמת, קבעו במגזין Food & Wine, שכמה מהבייגל'ס הטובים ביבשת אופים באזור פורטלנד. 

* * * 

מיכאיל מהכליות, אפרופו תחושת התלישות האתנית שלנו, הפנה את תשומת ליבי לסיפור האנושי, המוזר והנוגע ללב, על התייר הגרמני ארווין קרויץ והרפתקאותיו בבנגור. מכיוון שהיינו מול מחשב, מיכאיל העלה כמה קטעי עיתונות ושלח לי לינקים.

את בנגור ראיתי לראשונה בתחילת שנות השמונים. לא את העיר אלא את שדה התעופה שלה, המכונה בינלאומי. משום שאורך מסלולו שני מייל, בעיתות מצוקה נוחתות בו טיסות בינלאומיות, ובמלחמות עיראק ואפגניסטן הוא היה אחד מנמלי היציאה והחזרה של חיילים אמריקאים. טסתי אז בטאוור אייר זצ"ל והמטוס היה חייב לנחות בבנגור כדי לתדלק, בעיקר משום שהיעד הסופי היה סן פרנסיסקו. היו מקרים שבהם חייבו את הנוסעים לרדת ולעבור בבנגור ביקורת דרכונים ולחזור למטוס. אבל רוב הזמן ישבנו על המסלול עם דלת פתוחה מוקפים בשורות של מטוסי קרב.

ארווין קרויץ מתואר כגרמני חביב וידידותי (באף מקום לא כינו אותו בוק), עובד במבשלת בירה (17 שנה) בבוואריה, שמעולם לא עזב את גרמניה חוץ מגיחה קצרה לשווייץ. הוא חסך את כספו לביקור שאמור היה להיות פסגת חייו ומאווייו בסן פרנסיסקו. באוקטובר 1977 עלה קרויץ על טיסת צ'רטר מפרנקפורט לסן פרנסיסקו. בעיני רוחו ראה עצמו לוגם בירה מאגרטלים גדולים בגרסה האמריקאית לאוקטוברפסט. ניסיונות לחקור אודותיו ממרחק השנים העלו כי השתתף במלחמת העולם השנייה מצד הרעים, אך אין תיעוד לאיזו יחידה היה שייך והיכן לחם.

כאמור, נחת מטוסו של קרויץ לתדלוק וביקורת דרכונים בבנגור, מיין. בתור לביקורת דרכונים — מדובר בשדה מיניאטורי, מאויש בדלילות, נטול דיוטי־פרי ומקושט בצילומים גדולים של לובסטרים — נפרדה ממנו אחת הדיילות שסיימה את משמרתה בבנגור ואיחלה לו "ביקור נעים בסן פרנסיסקו". קרויץ שהיה כנראה מטושטש וסבל מדיסאוריינטציה המאפיינת רבים שזה ביקורם הראשון באמריקה, פירש את מילות הפרידה של הדיילת כקביעה שהגיע ליעדו, לקח את מזוודתו ויצא דרך המכס.

כמי שמכיר את שדה התעופה בבנגור וגם חי חמש שנים בסן פרנסיסקו, אין בעיני מצב שהתייר השיכור והתלוש ביותר יכול לבלבל בין השתיים. זה יותר מטעות תרבותית וארכיטקטונית. הראשונה היא האתר המזרחי ביותר באמריקה לגדות האוקיינוס האטלנטי; השנייה היא עיר מסעירה ומאתגרת לגדות האוקיינוס השקט. אבל עובדה. בלי הגבעות התלולות, הגולדן גייט ברקע ובליל השפות והדיאלקטים, נכנס קרויץ למונית ונחת במלון בלב בנגור. הוא לא דיבר אנגלית. הוא לא תהה ולא שאל. הוא הסתובב בבנגור הזעירה שלושה ימים. נהר חוצה את העיר ועליו כמה גשרים; אחד מהם, ישן וירוק, נרשם אצלו כגשר הזהב. בעוד שסן פרנסיסקו נחשבת לערש האוכל הסיני באמריקה ומשופעת במסעדות מקטגוריות מגוונות, היו בבנגור שתי מסעדות סיניות בלבד. אחת מהן הגישה אוכל סיני נחות במיוחד (האמינו לי) לצד המבורגר ופנקייקס. הנחת העבודה של קרויץ הייתה שכנראה לא מצא את השכונה הנכונה.

האושר השקרי הזה התרסק כאשר קרויץ התעשת, נכנס למונית וביקש מהנהג באנגלית הרצוצה שלו שייקח אותו לסן פרנסיסקו. מיין אינה מדינה שמתגלגלת באחו בהומור דשן, והנהג ענה לו שהמרחק שלו מהיעד הוא 3,000 מייל והוא נמצא בבנגור, מיין.

בשום מקום לא הצלחתי למצוא תיאור שאפיין את תגובתו של קרויץ לדברים. מדובר כנראה בגרמני שניצב על בסיס מוצק ולא נרעש בקלות. למזלו, הכיר נהג המונית מישהי שדיברה גרמנית; גרטרוד רומין, שלה ולבעלה הייתה מסעדה גרמנית באזור הישן של העיר. הנהג הסיע את קרויץ למסעדה ושם, מעל שניצל וקרטופלאך, הסבירה פראו רומין לתייר המקרי את עובדות החיים. מיד זומן כתב של עיתון מקומי ובן לילה הפך קרויץ לסלבריטי.

במקום להמשיך במהירות לסן פרנסיסקו, נשאר קרויץ בבנגור שלושה שבועות שבמהלכם נפרש לרגליו שטיח אדום והורעף עליו כבוד מלכים. הוא התקבל כחבר של כבוד לשבט האינדיאני פנובסקוט; קיבל את המפתח לעיר; גויס למועדון "רוטרי" המקומי ונפגש עם מושל מיין ג'יימס לונגלי. ניסיון לגרום לאנדרה, כלב הים הצייתן לנתר מהמים ולנשק את קרויץ על לחיו, לא עלה יפה. אז הגיע יום הולדתו ה־50 של התייר המקרי ולפי בקשתו הוא חגג אותו בסניף מקדונלד'ס מקומי, שם הניחו לו להפוך המבורגרים. נאמר על קרויץ שקיבל שלוש הצעות נישואים בבנגור שלא נענו.

במחוז ארוסטוק, אחד הצפוניים, הנידחים, המיוערים והמבודדים במיין, העניקה לו המועצה המקומית ארבעה דונמים לגדות נהר. התקווה הייתה שקרויץ יחזור למיין ויקים בית במחוז ארוסטוק הדליל. זה לא קרה, אבל על פי הפקידה במרשם המקרקעין, שילם קרויץ מיסים על נחלתו לפחות עד 1984, שנים אחרי ביקורו הראשון במיין.

היה בסיפור נחיתתו השגויה של קרויץ והאופן העצל והלא החלטי שבו ביקש לתקן אותה, משהו אטרקטיבי לתקשורת. חוץ מאשר בעיתונות המקומית במיין ובמקביל בסן פרנסיסקו, שם הפגינו איפוק ולא התלוננו על טעות הניווט המביכה, הבשיל קרויץ לאייטם בשבועון "טיים" וגם ב"Today Show" של טום ברוקואו באן־בי־סי, שם זכתה בנגור בטפיחות טלוויזיוניות עזות על שכמה בשל רוחה הנדיבה כעיר שפתחה את ליבה בפני הגרמני האובד.

ריצ'רד שואו, היסטוריון מבנגור, ניסה להסביר את הקסם המיוחד והרוח הטובה שנבעו מהמפגש המקרי של קרויץ ומיין. "אני חושב שאנשים התחברו להיבט הכיפי וקל הדעת של המקרה ובחרו שלא ללעוג לו על טעותו", אמר שואו. "הם אימצו אותו ולדעתי זה אומר הרבה על המנטליות של מיינרים. הוא חיבק אותנו ואנחנו חיבקנו אותו בחזרה".

אינני ממהר לקנות את ההבחנה המפרגנת הזאת. אני חי במיין כבר 15 שנה ונניח שהמיזנטרופיות שלי אינה מזכירה את הגרמני שתעה ב־3,000 מייל והשכיל להפוך את הטעות לסוג של חופשה שכל הוצאותיה ממומנות. אבל מיינרים אינם חבורה צוהלת ומסבירת פנים במיוחד, אלא חברה מופנמת ומסוגרת שלמדה להעביר חורפים ארוכים ספונה בדל"ת אמותיה ואינה מצפה לדפיקה בדלת.

נאמר על אחד, מרקוס סטארק, צלם ומנהל השיווק של תיאטרון מקומי, שקרויץ הצית את דמיונו והוא ניסה להתחקות אחרי סיפורו האישי כמה שנים ולא העלה הרבה. קרויץ שב וביקר בבנגור פעמיים נוספות, פעם אחרונה ב־1979, אבל על חייו בגרמניה לא העלה סטארק דבר. במקור היה קרויץ יליד ותושב גרמניה המזרחית ונמלט לגרמניה המערבית אחרי המלחמה. מה שמעגל את סימן השאלה בנושא חלקו במלחמה. הוא התמחה בהכנת בירה וייצור גבינות. מהמעט שידוע עליו, היה קרויץ גרסה נטולת דעות קיצוניות ועמדות נוקשות והייתה בו מין התמסרות מוזרה לדברים שקרו לו מבלי שהייתה לו שליטה מלאה בהם. בווארי מאושר, אם תרצו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*