במכתב מידיד שמעולם לא פגשתי פנים אל פנים, אחד מקוראיי, צוטטה השורה הזו: "אבל הוא, הוא מעולם לא הגיע לקַרֽקָסוֹן."
איני יודע מה מקור השורה, אך המצאתי בעקבותיה את הסיפור הזה.
קרקסון
עת משל קָמוֹרָק בְּאַרֽן, והעולם היה נאה יותר, ציווה המלך להנציח את פאר עלומיו ביום חג להמון העם. מספרים שמעונו בארן היה עצום ורם, ותקרתו צובּעה כחול; וברדת ערב היו משרתים עולים בסולמות להדליק את רבבות הנרות שנתלו ממנה בשלשלות דקיקות. וגם מספרים שלעיתים היה מגיע ענן, גולש פנימה מראש חלון נישא ולוחך בקצות הלבֵנים המסותתות, כמו שלוחכים ערפילי ים בשפתו המגולחת של צוק משונן סעור רוחות נושנות הנושבות לעולמי עד (כבר נסחפו על פניו אלפי עלי שלכת ואלפי מאות, אחת היא לו, בינו ובין הזמן לא נכרתה כל ברית). והענן היה משנה צורתו במרומי תקרת ההיכל, חולף על פניה אט אט ושב ויוצא אל השמיים מן החלון שמנגד. ומצורותיו היו אבירי היכל קמורק מנבאים את הקרבות והמערכות של עונת המלחמה הבאה. מספרים שבשום מקום לא היה כהיכל קמורק שבארן, וחוזים שלעולם לא יהיה.
באו אליו המוני העם, ובהם רועי צאן ושוכני יערות, והחליפו ביניהם מחשבות כבדות משקל על מזון ועל מחסה ועל אהבה בעודם יושבים משתאים בהיכל הנודע; וישבו בו גם אנשי ארן, העיר שצמחה סביב מעון המלך הרם. ומעל כולם סוככו רעפי אדמה אדומה, אימהית. אם נשׂים מבטחנו בשירים עתיקים — היה זה באמת ובתמים היכל פלאים.
רבים מהמסובים לא ראו את המקום לפנים אלא ממרחק בלבד, עצם מובחן בנוף אך קטן מגבעה. עתה חזו בכלי נשקם של אנשי קמורק תלויים לאורך הכתלים; כלי נשק ששובצו זה מכבר בשירים של נגני קתרוס ובסיפורים שסופרו על נושאיהם בפונדקים לעת ערב. מאלה זכור מגן קמורק, שאץ רץ אנה ואנה בקרבות רבים מספור, ולהב חרבו החד והמעוקל; וזכורים גם גַדֽרִיוֹל הנאמן, ונוֹרֽן, ואָתוֹרִיק בעל החרב היורדת כמטר, הֵרִיאֵל הפראי, יָרוֹלֽד, ותַנֽגָה מאֵסֽק. נשקיהם נתלו במאוזן מסביב להיכל, קרובים, הושט היד וגע בם. ובמרכז, במקום של כבוד, בין נשקו של קמורק לנשקו של גדריול הנאמן, נתלה נבל אַרֽלֵאוֹן. ויותר מכל כלי הנשק התלויים על אותם כתלים, יָראו אויבי קמורק מנבל ארלאון. לאוזני אדם המתייצב רגלי נגד מבצר ינעמו גם ינעמו נקישותיו וטרטוריו של מנוע מלחמה מטיל מורא שרעיו הלוחמים מפעילים בעורפו, שמתוכו גואים סלעי ענק, נורים מעל ראשו וצוללים על ראשי אויביו; ובחושך היורד נעימות ללוחם פקודותיו החדות של מלכו, ולעונג לו שאגות היצר של רעיו שנאחזו התרגשות פתאום עקב מפנה בקרב. כל זאת ועוד היה הנבל לאנשי קמורק; כי לא רק שעודד את רוחם של לוחמיו, אלא שפעמים רבות היה ארלאון, האוחז בנבל, מטיל מבוכה פרועה בלב יריביו בזעקת נבואה נלהבת שצלחה עליו פתע בעודו מרעיש במיתרים המצווחים. יתר על כן, מעולם לא הוכרזה מלחמה בטרם ישבו קמורק ואנשיו והאזינו ארוכות לנבל, רוממו את רוחם במנגינות והֵגִיסוּ את ליבם בשלום. פעם, לצורך חרוז בלבד, הכריז ארלאון מלחמה על אֶסֽטָבּוֹן; ומלך נתעב הודח, ולמנצחים כבוד ויקר. לעיתים גם מניעים משונים מעין אלה יחוללו טובות.
מעל המגינים והנבלים המקיפים את ההיכל, נתלו תמונות דיוקני גיבורים משירים מופלאים נודעים. פשוטים מדי — יען כי אנשי קמורק התעלו עליהם בקלות רבה מדי — נראו הניצחונות שידעה הארץ. אף גביע משבעים קרבותיו של קמורק לא הוצג לראווה, כי אלה היו כולם כאין וכאפס בעיניו ובעיני לוחמיו לעומת הדברים שעליהם חלמו בעלומיהם, ושאותם עוד היה עליהם לאזור כוחות ולהגשים.
מעל תמונות הדיוקן שררה חשכה, כי ערב ירד והנרות התלויים משלשלותיהם הדקיקות עוד לא דלקו והאירו את התקרה, ונדמה היה כאילו רסיס מן הלילה חבר אל המבנה העצום כסלע גדול מֵמדים הפורץ תחומו של בית. ושם ישבו כל לוחמי ארן, והמוני העם משתוממים עליהם. מספרם לא עלה על שלושים, והם כולם למודי מלחמה. וקמורק יושב בראשם, עולץ בעלומיו.
כשבעה עשורים נֵאָבֵק בזמן, ובשלוש המערכות הראשונות הוא יהיה יריב חלש ותבוסתן.
והנה במשתה האמור נכח מגיד עתידות, כזה הבקיא במזימות הגורל, והוא ישב בקרב דלת העם ולא זכה למקום של כבוד כי קמורק ואנשיו לא יראו מפני הגורל. ולאחר שנאכל הבשר והעצמות הושלכו הצידה, התרומם המלך מכיסאו, ומאחר שהיה שתוי יין ומבוסם בתפארת עלומיו וכל אביריו סביב לו, קרא אל מגיד העתידות ואמר: "נבואה".
מגיד העתידות קם, ליטף את זקנו האפור ושח לאיטו: "במשעולי הגורל," אמר, "יש שיסתתר דבר אף מעיני מגידי עתידות, אבל דברים רבים הגלויים לנו מוטב שיישארו מכוסים מעיני כול; דברים רבים ידעתי כי מוטב שלא אספר, ודברים אחרים שלא אספר מפחד ייסורי עולמים. אך זאת ידעתי ואגיד — אתה לעולם לא תגיע לקרקסון."
מייד עלה זמזום דיבורים על קרקסון — יש ששמעו את שמעהּ בשיחה או בשיר, היו שקראו עליה, והיו שחלמו על אודותיה. והמלך שלח את ארלאון האוחז בנבל, שישב לימינו, אל פשוטי העם לשמוע כל שבפיהם על קרקסון. ואילו הלוחמים סיפרו על מקומות שכבשו — שלל ביצורים עזים, שלל ארצות רחוקות — ונשבעו שעוד יגיעו לקרקסון.
כעבור זמן מה שב ארלאון אל מקומו לימין המלך, הניף את נבלו ושורר וסיפר על אודות קרקסון. רחוקה הייתה, רחוקת הרחוקות, עיר ביצורים בוהקים המתגבהים זה על גבי זה, ומאחורי הביצורים מדרגות שיש, ומעיינות נוצצים מפכים בין המדרגות. אל קרקסון נסוגו מפני בני האדם מלך האֶלְפִים ופיותיו, ובנו אותה בחודש מאי, בין השמשות, בתקיעה בקרני שדונים. קרקסון! קרקסון!
היו תיירים שחזו בה כבחלום צלול עת ברקה השמש על מבצרה הנח על גבעה מרוחקת נישאה, אך אז היא נעטפה עננים או ערפל פתאום. איש לא ראה אותה די זמן כדי להתקרב אליה; היו אומנם אחדים שהתקרבו פעם עד מאוד, אבל אז עשן ארובות בתיה של קרקסון הכה בפניהם בפרץ מפתיע — וזה הכול, השאר נמוג. הם רק הוסיפו שכנראה מבעירים שם עצי ארז. אנשים חלמו שחיה שם מכשפה, והיא מהלכת בדד בחצרות ובמסדרונות הקרים של ארמונות השיש, יפה להבהיל וזקופה על אף ארבע מאות שנותיה, מזמרת את השירה השנייה בעתיקותה, זאת אשר לימדהּ הים, ומזילה דמעות על בדידותה מעיניים שבכוחן להוציא צבאות מדעתם. ואף על פי כן לא תקרא לדרקוניה לשוב — על קרקסון חונה משמר כבד. יש שתשחה באמבט שיש שבמעמקיו זורם נהר, או שתוציא את הבוקר בשכיבה על שפתו להתייבש בשמש בעצלתיים ותצפה בנהר הגואה ומרעיש את מצולות האמבט. אל תהומות הארץ הוא שוטף, רחוק משידוע לה, נובע אל האור באמבט המכשפה ושב וצונח אל מעבה האדמה, עד ליציאתו הבאה בים המוכר לו לבדו. לעיתים בסתיו הוא גואה שחור משלג שהמיס האביב בְּהרים שאין להעלותם בדמיון, או שפריחות קמלות של צמחי פסגות נסחפות מעדנות בין זרמיו. וכשתמלא הבריכה דם, תדע המכשפה כי מלחמה מתחוללת בהרים; אך את מקום ההרים לא תדע. כשתשיר, יקומו המעיינות מן האדמה האפלה וירקדו; כשתסרוק שיערה, כך מספרים, יפרצו סערות ים; כשתכעס, יאזרו הזאבים אומץ, ועדרים יכונסו לרפתות; כשתעצב, ייעצב גם הים, ושניהם יהיו עצובים לנצח נצחים. קרקסון! קרקסון!
יפתה העיר מכל פלאי הבוקר, השמש תצהל עת תחזה בה; ולילות קרקסון יתייפחו בצאתם. וארלאון סיפר על הסכנות הרבות האורבות מחוץ לעיר ובתוכה, ועל הדרך הלא ידועה אליה, ועל הרפתקה השמורה לאבירים. או אז קמו כל הלוחמים ושרו תשבחות לתעוזה. וקמורק נשבע באלים שבָּנו את ארן ובכבוד לוחמיו, שחי או מת, הוא עוד יגיע לקרקסון.
אבל מגיד העתידות קם ויצא את ההיכל, ובדרכו הבריש מעליו בידו פירורים והחליק את גלימתו. וקמורק אמר: "דברים רבים יש לתכנן, ומועצות יש לקיים, וצידה לאסוף. מתי נתחיל?" וכל הלוחמים ענו בצעקה: "עכשיו." וקמורק חייך לשמע תשובתם, כי רק ביקש לנסותם. אז הורידו מן הכתלים את נשקם סִיקוֹרִיקֽס, קֵלֵרוֹן, אַסֽלוֹף, ווֹל האוחז בגרזן, יוּהֵנוֹת מחרחר המדון, ווֹלווּף אבי המלחמה, טָרִיאוֹן השש אלי קרב ועוד רבים אחרים. והעכבישים שדָרו בנקרות ההיכל ההומה לא חלמו באותה העת על דומיית אין מפריע שבקרוב ישגשגו בה.
לאחר שהתחמשו כולם, התייצבו בטור ויצאו את ההיכל, ארלאון רוכב בראשם ושר על אודות קרקסון. ואילו שיחתם של פשוטי העם קמה לשוב אל הצריפים בבטן מלאה. לא נדרשו להם לא מלחמות ולא סכנות נדירות, מלחמת תמיד ניטשה בינם ובין הרעב. בצורת מתמשכת או חורף קשה היו עבורם קרבות עקובים מדם; חדירת זאבים אל דיר כבשים כמוה כנפילת מבצר, וסופת ברקים על יבול — כהתקפה ממארב. בבטן מלאה חזרו לאיטם אל צריפיהם, שביתת נשק הוכרזה בינם ובין הרעב, והלילה נזרע כוכבים.
וכנגד השמיים המכוכבים נגלו קסדות הלוחמים השחורות והקמורות כשחלפו על פני פסגות רכסים או ביורדם לגאיות, מהבהבות מעת לעת, אור כוכב נוצץ על מתכת. הם שמו פעמיהם דרומה בעקבות ארלאון, משם הגיעו כל השמועות על קרקסון; הם צעדו לאור הכוכבים, והוא שר לפניהם. ולאחר שהרחיקו צעוד עד שנדמו כל קולות ארן ואפילו צלצול פעמוניה לא הגיע עוד לאוזניהם, וכשנֵרות המגדלים המאירים למרחק חשכו וחדלו לרצד בעיניהם לשלום, באמצע הלילה הנעים, הנוסך שקט על מרחבי הטבע, ירדה עייפות על ארלאון וההשראה שנחה עליו אבדה. אט אט אבדה. בהדרגה התפוגגה ודאותו באשר לדרך אל קרקסון. הוא עצר לשעה קלה וחשב, וחזר ונזכר בדרך; אך ודאותו הברורה נעלמה, ובמקומה אימץ את ראשו להיזכר בנבואות נושנות ובשירי רועים המספרים על עיר הפלאים. ובשעה ששינן לעצמו בקפידה שיר שלמד נווד מפי שוליית רועה עיזים הרחק במעלה המדרון התחתון של קצה קצהו של רכס הרי הדרום, ירדה לאוּת על ראשו הקודח כמו שלג הצונח עם ליל על דרכיו הארוכות של כרך רועש ומשקיט הכול.
הוא נעצר והחיילים קרבו אליו. במשך שעות ארוכות חלפו על פני אלונים אדירים שעמדו בדד פה ושם כענקים הנושמים עמוקות את אוויר הלילה טרם יעוללו את זממם הנורא; עתה הגיעו אל פאתי יער שחור; גזעי העצים ניצבו כאותם עמודים נישאים בהיכל מצרי שבו קיבל האל באחד מגלגוליו הנושנים את מנחות האדם; צמרותיהם נטו כנטות רוח קדומים. כאן חנו והדליקו מדורה מענפים, ניצוצות מאבני צור הציתו צרורות שרך. הם נחלצו משריונותיהם וישבו מסביב לאש, וקמורק קם ופנה אליהם. וקמורק אמר: "יצאנו למלחמה בגורל שגזר שלא אגיע לקרקסון. אם נפר אחת מגזרות הגורל, הרי עתיד העולם כולו בידינו, והעתיד שציווה הגורל כמוהו כנתיבו החרב של נהר שסטה ממסלולו. אבל אם אנשים כמותנו, כובשים תקיפים, אינם מסוגלים להפר גזרה אחת שגזר הגורל, אזי נידון המין האנושי לעבדות עולמים לעול עליבותו ולקוצר ימיו." אז שלפו כולם את חרבותיהם והניפו אותן לאור האש, ונשבעו להילחם בגורל.
ביער הקודר דבר לא נע ולא זע, ודומייה כבדה שרתה בו.
העייפים אינם חולמים על מלחמה. כשעלה הבוקר על השדות המתנוצצים, גילתה משלחת שיצאה מארן את מחנה הלוחמים וציידה אותם במזון ובמחסה. והלוחמים סעדו, וציפורי היער שרו, ובארלאון ניעורה ההשראה. והנה קמו כולם, הלכו אחרי ארלאון, נכנסו אל היער וצעדו אל הדרום. ורבות מנשות ארן שלחו בעקבותיהם את ערגתן וזימרו לעצמן לחן פשוט, אך מחשבות הלוחמים הקדימו את צעדיהם שלהם וחמדו את האמבט שבמצולותיו זורם נהר בקרקסון מעולפת השיש.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*