יומנית של טרנסית ישראלית

דבר הכותבת

קורא.ת יקר.ה,

כל האירועים המתוארים ביומנית זו הינם אירועים אמיתיים שחוויתי בארבע השנים הראשונות מהרגע שיצאתי מהארון הטרנסי. האירועים מתוארים מזווית המבט שלי, וחלקם שוחזרו בדיעבד, כדי לשקף את החוויה המלאה שלי. לעתים, במטרה לשמור על האנונימיות שלי, שונה בחלקו הרקע של האירועים, אך כל החוויות והתחושות הינן אותנטיות ונאמנות למציאות.

בנימה זו ארצה לפנות בבקשה אישית אליך. האנונימיות שלי חשובה לצורך שמירה על ביטחוני האישי, וליכולת שלי לחיות חיים שאינם חשופים מקצה לקצה בסביבה שלי. מי שהיו מעורבות.ים באירועים השונים, או שנחשפו לחלקים מסיפור החיים שלי, יוכלו לזהות ולקשר אותי לסיפור. אם את.ה מזהה אותי, אבקש שלא תשתף.י את השם, או פרטים נוספים עליי עם אחרים.ות, לטובת שמירה על האנונימיות שלי. ראה.י בעצמך שותף.ה לסוד.

מטבעם של האירועים בתקופות שונות בתהליך, חלקם עלולים להכיל טריגרים, שחשוב להיות מודעים.ות אליהם לפני הקריאה. חשוב לזכור שטריגרים הם סובייקטיביים, ולכן הספר עלול להכיל טריגרים נוספים שלא יופיעו ברשימה שאכתוב.

נושאים שעלולים לעורר טריגרים: דיכאונות ואובדנות, טרנספוביה, אלימות (במידה מועטה מאוד), ופירוט מלא על הניתוחים שעברתי ועל ההתאוששות מהם.

ימים אלו קשים ומורכבים עבור הקהילה הטרנסית במדינות שונות בעולם, וגם במדינת ישראל. בחשיפה זו אני מקווה להנגיש את החוויה האנושית שלי בתור טרנסית שחיה בישראל ללא פילטרים או מיסוך, באופן שיעביר את הרגשות המורכבים בצורה הטובה ביותר.

עם זאת, חשוב להדגיש שהחוויה הטרנסית שלי היא אינדיבידואלית, ושאין להכליל את החוויה שלי כלפי טרנסיות אחרות, גם אם קיים בסיס משותף. אירועים שאני חוויתי כטריגריים ומורכבים, יכולים להיות חסרי משמעות עבור טרנסית אחרת שחוותה אותם, ולהפך. אנחנו בנות ובני אדם.

פרק 1: יציאות

20.6.2020

יומנתי היקרה,

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אבל זאת כן הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות.

באפריל, לפני חודשיים, התחלתי, ביני לבין עצמי, להתנסות ולהגדיר את עצמי כאישה. נעמדתי מול המראה במקלחת (דבר מורכב שדרש ממני להתמודד עם המראה החיצוני שלי), ואמרתי: "אני בת". זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מחוברת באמת לעצמי.

מאותו היום, המשכתי בצעדים קטנים ומדודים לשנות את ההתנהגות שלי בצורה שהתאימה יותר לתפיסת הנשיות שלי, מתוך רצון לרמוז, בעיקר לאימא שלי, ואולי קצת להכין אותה, שאני הולכת לצאת מהארון. הקפדתי יותר מבעבר על סידור החדר, התחלתי להתנסח בצורה יותר עדינה כשדיברתי עם אימא שלי, אבל במקביל דאגתי שלא להתבלט יותר מדי. עדיין לא הייתי מוכנה להיחשף בפני החברה או המשפחה. הרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן.

הדברים שעשיתי כדי להראות את הנשיות שלי, או כדי להתחבר אליה יותר, הם לא הדברים שבעיניי באמת מגדירים נשיות. עשיתי אותם כדי להכין, בעיקר את אימא שלי, למה שאספר לה כשאהיה מוכנה.

היום אני כבר לא יכולה לשמור את הסוד הזה לעצמי, ואני מרגישה שאין טעם לחכות עם זה יותר. גם אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה מתישהו בעתיד, ואין סיבה להמתין. היום אספר לחברתי הטובה סיגל, שעכשיו אני מבינה מה היא מרגישה כשהיא מסתובבת בעולם בתור טרנסית.

מאוד מוזר לי לחשוב שבמשך יותר משנה אני יודעת שהיא טרנסית, ורק היום אני מבינה את הרגשות שמעורבים בכך, מעבר לעניין לשון הפנייה ואת ההתמודדות הבלתי פוסקת מול החברה. אני מבינה שפגעתי בה לפעמים, מתוך חוסר ההבנה של משמעות התהליך הזה. תמיד ראיתי את החבורות המגניבות האלה, שבהן כל אחד ואחת יכול.ה להגדיר את עצמו.ה איך שהוא או היא רוצה, אבל מעולם לא הבנתי שלהגדרה הזאת יש משמעות יותר עמוקה ואישית, שתקפה גם מחוץ למעגל החברתי. רק עכשיו, כשאני בעצמי יוצאת מהארון, אני מבינה מה זה באמת אומר להיות טרנסית, ומה המשמעויות החברתיות והאישיות של זה.

כבר שבוע אני מנסה להיפגש איתה, אבל החרדה החברתית משתקת אותי. אני לא מצליחה למצוא את הכוחות. אני מפחדת שלא אספיק להיפגש איתה לפני שהיא תתאבד, ואני יודעת שהיא מנסה כבר תקופה. אני חייבת למצוא דרך לספר לה, אבל אני מפחדת לעשות את זה בווטסאפ, אני לא רוצה שזה יתגלה לעולם באפליקציה לא מאובטחת ויפגע בעתיד שלי.

יש לי רעיון. אפתח משתמש פיקטיבי בדיסקורד (פלטפורמה לשיחות אישיות וקבוצתיות), ואצור איתה קשר שם, אחרי תיאום בוואטסאפ, וככה אוכל לספר לה בלי לחשוף את הזהות שלי, דרך דפדפן ת’ור האנונימי.

יומנית יקרה, אני כותבת לך שוב אחרי שהצלחתי לשתף אותה. היא מאוד התרגשה בשבילי, ואמרה שהיא תמיד תהיה זמינה לכל דבר שאצטרך. ידעתי שהיא הייתה מחבקת אותי באותו הרגע אם היינו קרובות, כמו שהיא תמיד אוהבת לעשות. במהלך השיחה היא הפנתה אותי לגורם שאחראי על שירות טרנס** בצה"ל שנקרא יוהל"ם ואמרה לי לדבר איתו. הבטחתי לה שאעשה את זה מחר.

אני בהתרגשות שיא, אבל גם קצת מבוהלת. אני מבינה שעשיתי עכשיו צעד משמעותי לכיוון החלום שלי לחיות בתור אישה, כי כבר עכשיו יש מישהי אחת בעולם שיודעת שאני אישה. אבל אני יודעת שמחר אצטרך לחשוף את עצמי בפני אדם שאני לא מכירה עדיין. יש משהו מאוד אינטימי בהיחשפות כזאת.

21.6.2020

יומנתי היקרה,

אני מתרגשת ומפחדת. בשעות הצוהריים התקשרתי ליוהל"ם וסיפרתי לו שאני רוצה להתחיל בתהליך של התאמה מגדרית, ולבקש אישור להאריך שיער. הוא בירך אותי על התהליך ועל הדרך, ואז הודיע לי שאני יכולה להתחיל לפעול לפי חוקי ‘הופעה נשית’ כבר מעכשיו, "אבל זה יחייב אותך ללבוש מדי נשים," הוסיף.

מצד אחד, הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב, אך מצד שני, אותה אבן גוררת אחריה מפולת סלעים. אני לא יכולה ללבוש מדי נשים כשאני בכלל בארון מול כל הסביבה הקרובה שלי, אני פשוט עוד לא מוכנה לזה. ניסיתי להבין ממנו אם יש לי דרך לקבל אישור, לפחות זמני, להאריך את השיער, אבל הוא, בטון קר אך מתנצל, אמר שזה לא בסמכותו לאשר דבר כזה, ושאני צריכה לדבר עם קב"ן.

בתפיסה שלי, יציאה מהארון היא תהליך ארוך שדורש הרבה הכנות. אני לא מרגישה שאני מסוגלת ברגע אחד להודיע לכל העולם שאני משנה את השם, דורשת פנייה בלשון נקבה, ומתלבשת בצורה שונה ממה שהתלבשתי עד היום. אולי יעברו חודשים ארוכים עד שאוכל לקבל על עצמי את חוקי ההופעה הנשית. זה כל כך מתסכל שאין הבנה בתוך המערכת הזו שיציאה מהארון היא תהליך ארוך ולא רגע אחד.

אני רוצה כבר להוציא את זה החוצה, אך גם מפחדת מהתגובות הלא רציונליות שעלולות להיות לא.נשים, כמו למשל צחוק של מבוכה ברגע שאספר על כך, או חצאי חיוכים כשיראו אותי בלבוש שלא תואם את המוסכמות החברתיות.

אני חושבת שכרגע אמשיך לשמור את זה בבטן, עד שארגיש מוכנה להתמודד עם התגובות. בינתיים, הדבר הכי נכון בשבילי הוא לבקש לראות קב"ן, ואולי ככה אוכל להשיג פטור שיער שישרת אותי בשלב הביניים הזה – בין הגילוי העצמי לשיתוף המלא.

23.6.2020

יומנתי,

היום הלכתי לראש המחלקה שלי וביקשתי ממנו אישור להיפגש עם קב"ן. הוא הביט בי מבולבל, ושאל בחשש מה קרה ואם יש משהו שהוא יכול לעזור בו. הרגעתי אותו שזה עניין אישי שלי עם ההתנהלות הצבאית. אחרי התעקשות מצידו, הסברתי שאני רוצה לקבל פטור שיער.

"זה הכול?" הוא שאל בגיחוך קל, "זה בסך הכול שיער, למה זה כל כך חשוב לך?"

הרגשתי שאני רועדת מלחץ, לא הצלחתי להגיד את האמת. אמרתי שהגעתי לנקודה שבה אני לא מסוגלת להמשיך לחיות בצורה הזאת יותר.

"אבל," הוא אמר בחשדנות, "מה אם היו קושרים אותך לכיסא ומספרים אותך בכוח? האם זה באמת היה מפריע לך כל כך? זה בסך הכול שיער."

הייתי בשוק. איך הוא בכלל מעז להעלות את המחשבה המצמררת הזאת מולי?

"זה חיים ומוות בשבילי," אמרתי.

שתקנו לכמה שניות שבהן ניסה לבחון האם אני רצינית, ואחריהן אמר שישלח את הבקשה שלי להיפגש עם קב"ן ושהוא יעדכן אותי.

כשיצאתי מהחדר שלו, המילים המזעזעות שלו המשיכו להדהד לי בראש. מכעיס אותי שיש כל כך מעט רגישות לפעמים. כל מה שרציתי זה להיפגש עם קב"ן, למה זה צריך להיות כל כך קשה?

אני כותבת לך עכשיו כשאני מלאת חששות מהפגישה עם הקב"ן. אני לא יודעת איך הוא או היא יגיבו – האם אראה חיוך של זלזול או מבוכה כשאגיד "אני מרגיש שאני רוצה להיות בת"? עם אילו שאלות אצטרך להתמודד? האם אקבל את הפטור? אני גם מפחדת מחובת הדיווח למפקדים, שעלולה לחשוף את הסוד בפני ראש המחלקה שלי.

דבר נוסף, אני מקווה שזאת תהיה קב"נית, כי תמיד יותר קל לי להיפתח בפני נשים.

27.6.2020

יומנתי היקרה,

יום שבת היום, ואימא שלי נמצאת בחדר שלה. אני כבר לא יכולה לשמור את זה בבטן, ואני לא חושבת שיש לי סיבה. אני יודעת שהיא תקבל אותי, ושאני רק צריכה למצוא את הדרך לבוא ולספר לה. חיפשתי באינטרנט על דרכים לצאת מהארון בפני אימא או בפני ההורים, וכל מה שמצאתי שם היה המלצות כמו: "לצאת בתור הומו קודם כדי לבדוק את השטח".

יש לי רעיון למשפט: "אני לא הבן הבכור שלך, אני הבת הבכורה שלך". אבל אני לא רוצה סתם לשלוח לה את ההודעה הזאת בוואטסאפ, אני רוצה להגיד לה את זה פנים אל פנים, ולהיות לידה באותו הרגע, כדי שהיא תראה אותי ואת הרגשות שלי כשאני מניחה את הנפש שלי בתוך המשפט הקצר. חשוב לי לראות אותה, חשוב לי להרגיש אותה ולהתרגש ביחד איתה ברגע המזוקק הזה של היציאה מהארון, אחרי שנים בהן דאגתי להסתיר כל רמז או סימן למי שאני, או למה שהנפש שלי רוצה. אלך לשכב לידה קצת ואחשוב על זה, אני מאמינה שלידה אמצא את המילים הנכונות.

יומנתי, אני כותבת לך עם דמעות של התרגשות. שכבתי לצידה של אימא, כתבתי בוואטסאפ את המשפט "אני לא הבן הבכור שלך, אני הבת הבכורה שלך", והסתכלתי עליו שוב ושוב, רועדת מהתרגשות. היססתי כמה דקות, סובבתי את הפלאפון אליה, תוהה אם אלה המילים הנכונות ומצפה לתגובה שלה ולרגע שבו היא תבין למה אני מתכוונת.

בהתחלה היא הסתכלה מבולבלת ושאלה מה הכוונה. אמרתי שתקרא שוב. היא הביטה בי, הפעם עם דמעות בעיניים, ושאלה אותי אם זה אמיתי. אמרתי שכן. כששתינו עם דמעות היא אמרה לי, "אני מצטערת שנאלצת להסתיר את מי שאת באמת, רק כי לחברה לא היה נוח עם זה," וחיבקה אותי חזק.

בשקט, כי אבא בסלון ועדיין לא יודע, שיתפתי אותה ברצון שתמיד היה לי למדוד חזיות ושמלות, אבל בגלל שהיא לא משתמשת בכאלה, אלא רק בגוזיות, לא הייתה לי באמת אף פעם הזדמנות לנסות. שתינו צחקנו מכך שדווקא ברגע הזה מצאתי לנכון להתלונן על הדרך שבה היא מבטאת את הנשיות שלה.

30.6.2020

יומנתי היקרה,

היום התקיימה הפגישה שלי עם הקב"ן. בחדר ההמתנה הרגשתי שאני רועדת בלי שליטה מפחד ומהתרגשות. בזמן שחיכיתי חשבתי על המילים שיבטאו בצורה הטובה ביותר את מה שאני צריכה.

כשקראו לי נכנסתי לחדר שלו רועדת. בהתחלה פחדתי להגיד מה אני מרגישה, כי זה היה קב"ן ולא קב"נית, ולא כל כך ידעתי איך לומר או להסביר שאני בעצם מרגישה ולא מרגיש.

"אני מרגיש שאני רוצה להיות אישה," אמרתי כשנמאס לי ללכת סחור-סחור.

הקב"ן הסתכל עליי ואמר, "אוקיי."

הייתי קצת מופתעת מהתגובה. חשבתי שהוא הולך לצחוק, חשבתי שאני הולכת לראות לפחות חצי חיוך על הפנים שלו, אבל זה לא היה שם. הוא פשוט שאל, "ומה את רוצה לעשות עם זה?"

הרגשתי הקלה. כל החששות והפחדים שלי התפוגגו כלא היו כשראיתי את המבט הישיר והענייני שלו. הרגשתי שהוא אומר לי "את במקום בטוח עכשיו," מבלי להזיז אפילו שריר בפנים, ושאני יכולה לומר את מה שאני באמת רוצה.

אחרי שתיארתי את מה שאני מרגישה ואת מה שהוביל אותי לרגע הזה, ביקשתי פטור שיער. הסברתי שאני לא יכולה לאמץ את כל כללי הדיגום של הופעה נשית ולהופיע עם מדי נשים ביום־יום כי אני עדיין בארון בפני רוב הא.נשים.

הוא השיב בהתנצלות שאין לו אפשרות לתת פטור שיער, ושזה תפקידו של היוהל"ם.

היוהל"ם? שוב? רציתי להרים טלפון ליוהל"ם ולתת להם להתווכח ביניהם על תפקידו של מי לתת לי את הפטור. ההבנה שאין דרך מסודרת לקבל את המענה לצורך שלי הייתה מתסכלת.

בסוף הפגישה הוא קבע לי את הפגישה הבאה עם קב"נית מהיחידה. אני חייבת לומר שהופתעתי מהיכולת שלי להיפתח בפניו למרות היותו גבר, ואני לא יודעת אם זה מפני שהוא ציין שיצא לו ללוות טרנס בתהליך (הפוך משלי) מול המשפחה שלו, או פשוט בגלל הרגישות שלו.

אני עדיין מרגישה מתוסכלת מהסיפור של פטור השיער. אני לא חושבת שיש לי עוד מה לעשות בנושא חוץ מלצאת מהארון בקצב מהיר יותר, ואני הולכת לעשות את זה, למרות שאני עוד לא יודעת איך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*