לילא

פתח דבר

זה היה ערב רגוע יחסית בתחילת מאי 2023. הוזמנתי לדבר על העתיד בראי האמנות באירוע תרבותי בתל אביב. זמן רב התלבטתי מה לומר, ובאופן אינטואיטיבי בחרתי לדבר על העתיד במקום שבו נדמה שאין לו קיום: עזה. הצגתי את סיפורה של האמנית הצעירה זיינב אל-קולק, שחייה השתנו לבלי הכר בליל ה-16 במאי 2021. במהלך מבצע "שומר החומות". אז, בהפצצות במרכז העיר עזה, נהרגו 22 מבני משפחתה — בהם אמה, אחיותיה ואחיה. זיינב עצמה נלכדה תחת ההריסות למשך 12 שעות, מבלי לדעת מי מהם שרד. מאז שמרה על שתיקה — וציירה. שנה שלמה של ציור אובדן.

באותו ערב בתל אביב הקרנתי את ציוריה — בהם נראים בני משפחתה חסרי פנים, בצבעים קודרים, עטופים בדימויי קבר ומוות — והקראתי בקול את דבריה. הבאתי את הסבל העזתי אל לב תל אביב. רציתי שישראלים שמעולם לא שמעו על עזה, יכירו את חייהם של אלו שמעבר לגדר. את הכישרון שנגדע. את החלומות שנמחקו.

"האם אתם רוצים שאספר לכם מה קורה כשבניין שלם קורס ואנשים נמצאים בתוכו?" כתבה אז זיינב, "איך אפשר לספר לכם על השעות שלי תחת ההריסות כשצעקתי וביקשתי עזרה? אפילו אבני הבית בכו יחד איתי. לספר לכם על הדקות לפני הפיצוץ, כשהמשפחה שלי רצה למדרגות והבניין כולו רעד? האם לספר לכם על המעבר החד בין להרגיש בטוחה עם המשפחה לבין המאבק על החיים והמפגש עם המוות? האם חשבתם לרגע להיות במקומי ולדמיין איך זה לשרוד ולגלות שאיבדתי את כל משפחתי, אמי, אחותי, כל המשפחה? אני לא מצליחה לזכור את כל הרגעים מתחת להריסות. אבל הטרגדיה הגדולה היתה אחרי שהצילו אותי וגיליתי את מי איבדתי".

אני זוכרת שהקראתי את דבריה של אל-קולק ונחנקתי בעצמי. החזקתי את עצמי מלבכות.

כשסיימתי להקריא, שתק הקהל. ההלם היה מוחשי. במבטיהם של הנוכחים ראיתי פחד — לא מפני עזה, אלא מפני האפשרות שבצד השני חיים בני אדם.

חזרתי מתל-אביב לכפר ברכב שלי, וכל הדרך בכיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשתי עד כמה עמוק חוסר הרצון בישראל להכיר באנושיות של תושבי עזה. כאילו מדובר בכוכב לכת אחר. לא במרחק של שעה נסיעה.

מאז ה-7 באוקטובר אני מסקרת את המצב ההומניטרי והשלכות המלחמה ברצועה. אני קוראת את שמות ההרוגים. רואה משפחות שלמות שנמחקות. יש לילות שבהם אני מתכווצת מבפנים, ואז עולה בי השאלה: איך מספרים את העצב הזה לציבור הישראלי שגם הוא מדמם? איך מחזיקים כאב של האנשים בעזה מבלי לאבד את המקום שבו כואב לישראלים?

כשד"ר אושי שהם-קראוס פנה אליי והציע שאכתוב על עזה, ידעתי מיד שאסכים. ואז בא הפחד. האם יש מקום לקול כזה? האם מותר בכלל לדבר על הצד שמעבר לגדר? אבל השתיקה משחיתה את הנפש ומחלישה את היכולת שלנו לשפוט את המציאות במוסריות. הבנתי שתפקידי — כעיתונאית, כאישה, כחברה — הוא לפתוח מרחב אנושי להתבוננות, גם כשזה קשה.

אני יודעת שיהיו מי שיטענו ש״כל עזה היא חמאס״ או "אין חפים מפשע בעזה". זה לא סתם לא נכון, זה שיא של דה-הומניזציה. יותר מכל, המלחמה הזו מנשלת את העזתים והעזתיות מהדבר הבסיסי ביותר — האנושיות. היא הופכת אותם לצללים, לדמויות מטושטשות בדיווח חדשותי, מספרים בשורת סטטיסטיקה, גופות שנותרו מתחת להריסות אחרי הפצצות. אלה שמחולצות, לעתים בחלקים, נקברות בקברי אחים. גם את קולם של העזתים המלחמה שודדת, את אפשרות הזעקה. כאילו אין להם זכות לומר: "כואב לי. אני מפחדת. החיים שלי שווים משהו".