רודפי העננים

פרק 1

בבית אחד, בחדר אחד, ישב לו לבד בישיבה מזרחית על הרצפה נוח שטיינר בן ה-14. על ברכיו, מחשב נייד. על עורפו, אוזניות ומיקרופון מדונה כשל גיימרים. לצידו, תמונה ממוסגרת שלו ושל אימו, בת-אל. חוץ מזה, כלום. הסבלים כבר לקחו את כל הארגזים.

"ס'תכל למעלה!" צרח נוח בעליצות לתוך המיקרופון תוך כדי שהוא מטופף על מקשי המקלדת במיומנות של פסנתרן.

אלו היו הדקות האחרונות שלו בבית הזה. בית ילדותו. כשנולד, גר כמה שנים בעיירה אחרת, אך אין לו משם שום זכרונות. הבית הזה היה כל מה שהכיר, על כל המשתמע מכך. הסביבה, החברים, הצופים (אף-על-פי שעזב לפני כשנה בעקבות מה שקרה), בית הספר וקרובי המשפחה. מבחינתו, אלו היו חייו מאז ומתמיד. בעוד כמה דקות - הוא ייאלץ להיפרד מהחיים האלו לנצח.

"נו, הוא בא אליך עם רקטה, ס'תכל… הופה!!!" קרא בהתלהבות.

"סתם אפס…" בקע קולו של נער אחר מבעד לאוזניות. זה היה דניאל, בן גילו של נוח וחברו הטוב ביותר. באיזשהו מקום, נוח הרגיע את עצמו שלפחות בזמנים של היום, קל מאוד לשמור על קשר עם אנשים מסביב לעולם, זאת בזכות הטכנולוגיה והאפליקציות שיש לכל אחד בסמארטפון שלו. פעם, לפני המצאת האינטרנט, הדרך היחידה לשמור על קשרים הייתה באמצעות טלפונים ומכתבים, מה שהוביל לקשרים להתמוסס לאיטם. נוח הבטיח לעצמו שהוא ימשיך לדבר עם כל החברים שלו על בסיס יומי ויבוא לישון אצלם לפחות פעם בשבועיים.

בתוך תוכו, הוא ידע שהוא משלה את עצמו. במוקדם או במאוחר, המרחק הפיסי יעשה את שלו, וכל אחד ימשיך לכיוונים שונים בחייו. הוא תיאר לעצמו שזה יקרה, אבל לא הצליח לדמיין איך תיראה המציאות החדשה הזאת. הוא היה מבועת מכך. המחשבה על-כך שהחברים שלו ישכחו אותו הפחידה אותו יותר מכל. לתחושתו, הישוב החדש, אור ים, הרגיש לו כמו מקום נידח השורץ בפרצופים זרים ומנוכרים שרק יחפשו איך להרע לו. העתיד, בדיוק כמו השמיים בחוץ, היה מעונן ועכור.

השניים שיחקו במשחק מז'אנר הבאטל רויאל, מהמשחקים הקבוצתיים האלו שהדמויות שלהם מונחתות באיזשהו איזור והם צריכים לחסל את כל מי שלא חלק מהקבוצה שלהם. הסטטוס הזה של גיימר היה יחסית חדש לו. כשנה, פחות או יותר. לפני כן, הוא התעניין יותר בפעילויות שמחוץ לבית. זה לא שהוא לא שיחק בטלפון או במחשב כמו יתר הילדים בשכבה שלו, פשוט הוא עשה זאת בתדירות נמוכה משמעותית.

פעם, הוא היה מה שנקרא 'ילד טבע'. חבר אדוק בתנועת הצופים. לא היה קשר אחד שלא ידע לעשות. נוח היה מחכה לטיולים הארוכים בחגים, כאלו שהיו יוצאים לישון בשטח במשך כמה ימים עם עוד כמה שבטים מהאיזור שלהם. פעם בשבוע, הוא וכמה חברים מהצופים היו מתארגנים ויוצאים לכיוון הפארקים העירוניים בשביל לעשות טיולי אופניים. כיוון שגרו בפאתי עיר גדולה, הם חיפשו מפלט מכל האיזורים המפויחים. למזלם, היו כמה פניני טבע בתוך העיר. יערות וחורשות היו מצויים מחוצה לה. בכדי להגיע אליהם, היה עליהם לחצות כמה כבישים מהירים, פעולה שהייתה קצת מסוכנת עבורם. שלא לדבר על-כך שההורים שלהם היו הורגים אותם אם היו מגלים זאת.

אבל אז, ברגעים בו חשב שהחיים האלו לא יכולים להיות יותר מהנים, קרתה טרגדיה איומה ונוראית: אמא שלו חלתה. זה קרה לפני שנתיים. בגופה החלו לצוץ כל מיני גבשושיות פנימיות והיא התקשתה לנשום. ערכו לה בדיקות באופן הדרגתי עד שגילו שהיא חולה בסרטן בבלוטות הלימפה בדרגה מאוד גבוהה. היא נלחמה על חייה במשך כשנה, עד שלא יכלה עוד ועברה אל מקום בו אין יותר כאבים.

נוח הרגיש שהמכה הארורה הזו נחתה עליהם בפתאומיות, זאת על-אף ההדרגתיות בהחמרה, מרגע שהופיעו התסמינים ועד שהיא נפטרה. במשך כל זמן המאבק, המשפחה והחברים תמכו, החזיקו אצבעות, התפללו, עשו כל מה שהם יכולים ושכנעו את עצמם שהסיפור הזה הוא בר חלוף ועוד רגע היא תהיה מאלו שמופיעים בעיתונים על-כך שהיא הסתכלה למחלה הזאת בעיניים והצליחה להביס אותה. לצערם, לא כך היה הדבר, ובת-אל, אמא של נוח, נפלה לתוך הסטטיסטיקה ההפוכה.

מאותו הרגע, המצב החדש בבית לא היה נעים, בלשון המעטה. נוח ונעמי, אחותו הקטנה בת ה-10, חוו חיכוכים שנבעו מהתסכול על האובדן, במיוחד מהצד של נוח. לפני כן, הם היו אח ואחות כמו רוב האחים והאחיות בעולם - לפעמים רבים ולפעמים עושים ביחד דברים. לאחר מותה של בת-אל, הם חשו הרבה יותר קרובים ורחוקים כאחד, כאילו הכבל האנרגטי שמחבר ביניהם התהדק שכן הם שותפים לאותו גורל עצוב, אך הוא היה יותר לוחץ ודוחק מאשר נעים. מקום שנוח יהיה הרבה יותר מכיל, הוא נהיה הרבה יותר כועס. מבלי להבין זאת, הוא בעצם 'חיפש' עימותים עם נעמי זאת בכדי להוציא את הזעם העצור שלו החוצה. היא, לעומת זאת, רצתה יותר את קרבתו, אך כיוון שהרגישה שהוא מתרחק ממנה, היא הייתה עושה דברים שיעצבנו אותו בכוונה לא מודעת, זאת על-מנת שיתייחס אליה.

מה שכן, נעמי לא הייתה היחידה שסבלה ממצבי הרוח הקיצוניים של נוח אלא גם אבא שלהם, מַתִי. כְּאַב המשפחה, הוא היה אמור להיות העוגן שלהם, זה ששומר עליהם ואוזק אותם חזק על הקרקע כך שלא יעופו בזמן הסערות. תוך-כדי, הוא גם היה אמור להתמודד עם כל המצב החדש הזה של האבל הנוראי שבו הוא איבד לנצח את אהובת ליבו, מעבר לכך שהוא צריך לדאוג בנוסף גם לבית, לפרנסה, לאוכל, להסעות, להכיל שני מתבגרים ולא להישבר אל מולם. נוח לא עזר לו יותר מדי להסתגל למצב החדש, אלא דאג להשיט את הספינה הישר אל תוך הסערות היותר קטלניות כך שהעוגן ייתלש מהמקום פעם אחר פעם.

ויכוחים, חיכוכים, כעסים וצעקות היו עניין של מה בכך ביום יום שלהם. משפחת שטיינר התקשתה לאסוף את השברים ולהמשיך את שגרת חייהם. כלומר, הם עשו כמיטב יכולתם להישאר במסלול החיים, אך מדי פעם הם סטו ממנו. במיוחד נוח, שאט אט התכנס אל תוך עצמו. הוא הרגיש מאוד לא בנוח להתסתובב בעולם שבחוץ. לכל מקום שהיה הולך, הרגיש תזכורת צורבת במיוחד לחסרונה של אימו. כשהיה מתארח אצל חברים ובלי משים מתבונן באמא שלהם מכינה אוכל. או כשהיה הולך ברחוב ורואה אימהות מלוות את ילדיהן לאיזשהו מקום. או סתם כשהיה נתקל בנשים מבוגרות כמו המורות שלו. זאת הייתה תחושה מאוד עגומה שנוח לא ידע איך להתמודד איתה, לכן באופן הדרגתי הוא התנתק מכל העולם שבחוץ - הצופים, הטיולים, האופניים - והחל להשתקע יותר ויותר בתוך העולם הווירטואלי של המחשב.

ברגע שאוזניות המדונה היו מכסות את אוזניו, נוח היה מרגיש שהוא אוטם את עצמו מהמציאות היומיומית הקודרת וכרגע נכנס אל תוך מציאות יותר בטוחה ומוגנת, כזאת המשמרת חברויות, גם אם נוח לא פוגש אותם פנים מול פנים. באיזשהו מקום, משחקי המחשב האלימים הללו - מי יותר ומי פחות - הרגישו לנוח הרבה פחות אלימים מהחיים האמיתיים, שכן שם, במחשב, בניגוד לחיים עצמם, ברגע שדמות אחת נהרגת היא חוזרת לחיים לעוד משחק. מצד שני, זה גרם לנוח לתהות אם זה בעצם לא כמו גלגול נשמות, שהנשמה של אדם לא באמת נעלמת אלא חוזרת בתור בן אדם אחר לעוד משחק.

יצא לו לקרוא הרבה באינטרנט על הנושאים של העולם שמעבר, אולי מתוך איזשהו רצון למצוא תשובות לשאלות גורליות כמו 'למה דווקא לה? למה דווקא לי? למה דווקא לנו?', או מתוך רצון עמוק יותר למצוא דרך לתקשר איתה. כך או כך, הנבירה בנושאים הללו הייתה כמו אדם המעביר את ידו מעל האש חזור ושוב - הוא נמשך ונרגש לבצע את הפעולה המשונה הזאת שבמקרה הטוב תכאיב לו, ובמקרה הרע זה תכלה אותו לגמרי.

לְמַתִי לא היה קל בכלל, בלשון המעטה, להתמודד עם המצב לגמרי לבדו. הוא היה חייב עזרה דחופה, אחרת כל אפשרות לחיים נורמטיביים, ככל הניתן, ינתצו לרסיסים. לכן, הוא החליט שהדבר הנכון לעשות לטובתם כולם יהיה לעבור דירה בסמיכות למשפחה שלו. כמובן, היה יכול להיות יותר פשוט אם המשפחה שלו הייתה עוברת לעיר שלהם, אבל מן הסתם אופציה כזאת לא הייתה בכלל על השולחן, אז מתי נאלץ לחפש בית באיזור שלהם.

תחילה בדק אם יש בתים להשכרה במושב בו הוריו גרים.

לא היו.

בכל זאת, מושב קטנטן בלי תחלופה כמעט.

לפיכך, הוא הרחיב את מעגל החיפוש ולבסוף מצא בית במושב קרוב העונה לשם "אור ים", שבניגוד למה ששמו מרמז, לא היה קרוב לים בכלל. מתי, שעבד בתחום הבנייה, ביקש ממנהליו העברה לפרויקט הסמוך למקום מגוריהם החדש. הם באו לקראתו ואישרו לו את ההעברה.

כשהודיע זאת לילדיו, הם חשו שהשמיים נופלים עליהם.

שוב.

נוח קיווה שזאת בדיחה לא מוצלחת ואילו נעמי התעצבנה ורקעה ברגליה, אך יחד-עם-זאת שמחה שהיא עוברת לגור בסמוך לסבה וסבתה אליהם הרגישה מאוד מחוברת. למרות שהייתה קטנה מנוח, מיום ליום היא הרגישה שהיא משלימה עם המעבר. המהלך הזה קצת הלחיץ אותה, אבל היא מאוד אהבה את האיזור ההררי בו סבה וסבתה חיים ולכן התרגשה מכך שהיא הולכת לעבור לגור שם, ועוד בבית פרטי עם חצר.

נוח, לעומת זאת, לא השלים עם הבשורה עד הרגע האחרון. מבחינתו, זה היה הבית שלו לנצח נצחים. זה היה מבצרו. חללי החדרים היו מלאים בהדהודים של חוויות מכל שנות חייו, כולל הרגעים הפחות מאושרים עם כל מה שקרה לאימא שלו. את כל הטוב והרע הזה הוא לא היה מוכן להחליף בעד שום הון שבעולם. מבחינתו, לעבור לבית חדש בו לא יהיה שום זכר או סימן לכך שאימא שלו חייתה שם היה בלתי מתקבל על הדעת מבחינתו.

אך כנראה שמה שהלחיץ אותו יותר מהכל היה שהוא לא הצליח לדמיין איך ייראו חייו החדשים, מה. הבית הזה היה כל מה שהכיר, על כל המשתמע מכך. הסביבה, החברים, הצופים (אף-על-פי שעזב לפני כשנה בעקבות מה שקרה), בית הספר וקרובי המשפחה. מבחינתו, אלו היו חייו מאז ומתמיד. ובעוד כמה דקות - הוא ייאלץ להיפרד מהחיים האלו לנצח.

האנרגיה השלילית ששררה בינו לבין אביו החריפה ככל שהתקרב יום המעבר. בזמן שנעמי לא הפסיקה לדבר על איך ייראה החדר החדש שלה ונהנתה ממסיבת פרידה שארגנו לה חברותיה, נוח היה מדחיק כל דיון הנוגע לכך. הוא גם סירב בכל תוקף למסיבת פרידה. הוא לא היה מוכן לקבל זאת, שזה הסוף. הוא העדיף להעביר את הלילות בטורנירים אינסופיים של משחקי מחשב, וכשהיה מבחין באור השמש הקלוש הצף מן המזרח, היה מרגיש עצבות וכעס על כך שהשעות הכי טובות של היום נגמרו.

בבוקרו של יום המעבר, כשהגיעו המובילים, הוא לא נקף אצבע לעזור לאף אחד מבני הבית. הוא פשוט המשיך לשחק מול דניאל, זאת בזמן שהשתדל להתעלם בכל מאודו מהאנשים הזרים שסוחבים את ארגזי חייו אל מחוצה לחדר. הוא היה מוכן אלי קרב.

'אני לא זז מפה עד שלא גוררים אותי בכוח,' חשב לעצמו בזלזול. בינו לבין עצמו הוא ידע שיגיע הרגע שבו הוא ייאלץ להתקפל, אך הוא לא יעשה זאת בלי מלחמה.

"נוח! אני צריך אותך כאן!" צעק לו מתי מלמטה.

נוח התעלם לא באלגנטיות והמשיך לשחרר פקודות לדניאל: "יאללה, לך שם מאחורי המבנה." הוא קיווה שאביו יניח שהוא לא שמע אותו בגלל האוזניות בעלי יכולות הפלא לסנן כמעט כל רעש בעולם, אולי מלבד קריאות של הורים.

הבנים המשיכו ללהג על האסטרטגיה הנכונה שתוביל לניצחון מזהיר כשבזווית עינו קלט צללית של דמות הנעמדת מתחת למשקוף דלת חדרו. היא משכה את תשומת הלב שלו כיוון שהייתה נראית כמחצית מגודלם ורוחבם של המובילים, שנכנסו ויצאו באופן תדיר.

זאת הייתה נעמי. היא הייתה גבוהה יחסית לבנות בגילה. שיערה הכהה גלש על כתפיה. עיניה היו גדולות, סקרניות ובצבע דבש המנצנץ בזוויות מסוימות. היא נראתה עייפה, מבוהלת ומרוגשת כאחד.

"נוח," קראה, "אבא קורא לך!"

"תראה את ההוא מאחורי הג'יפ, אתה רואה שם?" המשיך נוח להתעלם מסביבתו החיצונית ולהעניק את מירב תשומת ליבו לעניינים הדחופים באמת, כגון יריית רקטה הישר אל ראשו של אחד הזומבים הממוחשבים.

נעמי לא ויתרה וצעקה חזק יותר:

"נוח! אבא צריך אותך!"

היא הכירה היטב את כל גחמותיו ולכן לא התרגשה מכך שהוא לא מגיב.

"נוח!!!"

"שמעתי!" צרח בחזרה, "אני כבר בא… בום! יופי, דני!"

נוח אהב להשתמש בשמות חיבה. הוא לא היה יושב וחושב על כינויים אבל כמעט לכל אחד מהחברים שלו היה לו אחד כזה שיום אחד פשוט התגלגל החוצה ומאז הוא נתקע שם.

"הוא צריך אותך עכשיו!" המשיכה נעמי להתעקש.

"אמרתי שאני כבר בא!" השיב בלי להשמיט את עיניו מהמסך, "לא, לא, דיברתי לאחותי. יופי, אני ממשיך לכיוון הגבעה - ס'תכל-ס'תכל-ס'תכל! שיט!"

שחקן אחר, מטעם אחת הקבוצות היריבות, הגיח מאיזושהי נקודה מרוחקת והמטיר עליהם מטח של יריות.

"וואי, לא מאמין…" קרא דניאל בייאוש.

"מה קרה, אתה מת?" שאל נוח.

מהירות התגובה של הנוח על המקלדת הייתה פנומנלית והוא הצליח להתחמק במיומנות מהמארב ולהשיב אש מדויקת לכיוון השחקן הסורר.

"נוח! בוא לפה עכשיו!" צרח מתי בעוצמה כזאת שאף-על-פי שכנראה היה איפשהו ברחבי הבית, קולו נשמע כאילו הוא צמוד לאוזנו השמאלית של נוח.

"שמעת? אבא קורא לך!" המשיכה נעמי.

הוא הופתע שהיא עדיין שם. הוא היה בטוח שהיא כבר נעלמה מהשטח.

"אני ב…" נוח נעצר, צקצק בלשונו, לקח נשימה ושאג: "אני באאאא!!!"

למרות שהשאגות העוצמתיות הללו לא היו זרות לה, הן עדיין היו מצליחות להבהיל אותה. היא הסתובבה והלכה לכיוון המטבח תוך כדי שהיא מעדכנת את מתי במתרחש: "אבא! הוא לא רוצה לבוא!"

למרות ששאף לשמור על חזות לגלגנית וברת שליטה, הוא קצת נלחץ כשאחותו הלכה להלשין. גופו מעט נרפה והתגובה המיידית שלו הייתה להתגונן:

"מה לא רוצה לבוא, אמרתי ש…" דעתו הוסחה פעם נוספת בעקבות ההתרחשות החדשה על גבי המסך, ותשומת ליבו שבה אלי המשחק: "דני, אתה שם?"

"כן, כן, אני פה. הרג אותי ההוא. ראית איך הוא תפס אותי?"

"מה זה תפס… יאללה, אתה חוזר?"

"לא יכול, צריך לחכות קצת…"

"נגמרו לך הפסילות?"

"כן."

"איי, איזה באסה. טוב, תסתכל על המפה ותכווין אותי."

"סבבה, רק שניה," נוח שמע את דני מתקתק על המקלדת, "אוקיי, אתה רואה את השיחים שם, איפה שהצריף של החיילים? אז לך מסביב, נראה לי התיבה נמצאת שם."

"אוקיי, בדרך. תגיד לי אם אתה רואה מישהו מגיע."

"סבבה."

מסביב עוד נשמעה המולת הסבלים, אך שום זכר לקולותיהם של נעמי ומתי. נוח רצה בכל מאודו להרגיש תחושת ניצחון, אך במקום זאת הוא חש שהשקט הזה חשוד. הוא העדיף לא לתת לכך משקל אלא להמשיך להתמקד במשחק.

"הופה! ראית?!" צרח בהתלהבות לאחר עוד חיסול מתוקתק, "חובבנים. צריך לפתוח ליגות לפי רמות."

"כן." נאנח דניאל, שלא כל-כך אהב את ההתנשאות הזאת של נוח.

"הנה הצריף, יאללה אני מתקרב, קבל…"

נוח היה שקוע כל כולו בתוך העולם הווירטואלי. הדמות הדמיונית שבמחשב הייתה הוא עצמו. מה שקורה לה - קורה גם לו. זו הייתה התחושה. ככל שנכנס לעולם הגיימינג יותר ויותר, כך הוא נהיה משופשף יותר, ומידת הרצינות בה התייחס אל המשחקים התגברה. כל כישלון הכי מזערי, כמו גם הצלחה, נחוותה אצלו במלוא הדרמטיות. אפשר לומר שבאיזשהו מקום, המשחקים הללו נהיו כל חייו.

"איפה אמרת שהיא," שאל לגבי התיבה, "בתוך הצריף או מאחוריו?"

"אם היא לא מאחוריו אז היא…"

"הנה היא! קבל!"

תיבת האוצר התגלתה בפתח מערה מאחורי הצריף.

"יאללה, רוץ אליה!" קרא דניאל.

"רץ!" השיב נוח בחוסר סבלנות מתרגש, "הנה! מה אתה אומר יש בפנים? הלייזר?"

"וואלה, יש מצב."

נוח לא הבין למה דניאל לא מתלהב מכך. אולי אבד לו החשק ברגע שיצא מהמשחק.

'טוב, נו,' חשב, 'יעבור לו.'

המרחק בין הדמות שלו אל התיבה התקצר מרגע לרגע. תחושת האופוריה גאתה בקרבו. התיבה הנכספת. כמה הוא חיפש אותה. והנה היא, סוף סוף, פה, מולו. השמחה התעצמה והתחזקה והוא לא יכול היה לשמור את האנרגיה הזאת בתוך תוכו:

"יאללה, הנה אני בא! קבל-קבל-קבל-קבל-קבל…"

ואז, לפתע, נוח קפא.

התמונה על המסך הוחשכה וכותרת גדולה ורעה התנוססה עליו.

הוא לא היה בטוח שהוא רואה נכון.

"מה lost connection…" תהה בבלבול נוח, "דני, אתה גם מקבל את זה?"

מהעבר השני לא נשמע דבר.

"דני, אתה שם?"

נוח סגר את ההודעה ולמרבה אכזבתו, התמונה נשארה קפואה.

"מה הולך פה…"

הוא הזיז את סמן העכבר מטה בכדי לחשוף את שורת המשימות של הווינדוז. ואז, הוא ראה את זה. את הסימן הנוראי ביותר שבן נוער עלול להיתקל בו, כזה שיוביל אותו להשתוללות נטולת רסן ו/או לתחושות אובדניות על מר גורלו: על האייקון של קליטת האינטרנט האלחוטי התנוסס איקס אדום.

נוח הביט בו בריכוז מבוהל. גודל הצרה עוד לא התחלחלה אצלו. הוא לחץ על סמל הרשת בכדי לחפש חיבור אינטרנטי פעיל. ברשימה שהתקבלה הוא לא ראה את האינטרנט הביתי שלו, אלא של שכנים ונקודות תקשורת אחרות המוגנים בסיסמה.

"מה זה… אבא! אתה יודע מה קרה ל…"

לפני שהספיק לסיים את המשפט, מתי הופיע במפתן דלתו. הוא לא אמר דבר, אלא רק החזיק בידיו חפץ אלקטרוני לבן שהותיר את נוח חסר מילים.

הראוטר של האינטרנט.

מתי ניתק אותו.

"יאללה," קבע מתי ונעלם.

לקח לנוח כמה רגעים להתעשת ולהפשיר מההלם.

"נו, למה?! למה לעשות דווקא?! עד שהגעתי לשם!!!"

אך לקול זעקותיו לא היה מענה.

סערת התחושות השליליות שהודחקה במשך זמן רב עלתה וצפה אל פני השטח. נוח חש שהוא מתעב כל דבר על-פני האדמה: את המשפחה שלו, את החברים שלו, את עצמו על חוסר היכולת שלו לנווט את הספינה בדיוק למקום אליו הוא רוצה להגיע ובאופן כללי את היקום על שלל כוכביו.

צליל של הודעת וואטסאפ חדשה נשמע מהטלפון שלו. זה היה דניאל. הוא רצה לדעת לאן הוא נעלם. נוח השיב לו דברי נאצה על אביו והודיע לו שיתפוס אותו יותר מאוחר מגלקסיה רחוקה רחוקה ומסריחה. הוא לא היה בטוח אם דניאל מכיר את הרפרנס הזה של "מלחמת הכוכבים", אבל גם אם לא, הניח שהוא מבין את המטאפורה הצורמת.

וכך, בבית אחד, בחדר אחד, ישב לו לבד על הרצפה בישיבה מזרחית נוח שטיינר בן ה-14. רק הוא עם עצמו, הלפטופ והתמונה של אמא שלו. מרגיש שזה רק הוא נגד העולם, בודד וגלמוד. הוא המשיך לבהות בקיר העירום שמולו במשך מספר שניות נוספות, מושך את רגעיו האחרונים עד לתומם. לבסוף, הקים את עצמו מהרצפה ונפרד מחדר ילדותו בפעם האחרונה ומבלי להסתכל לאחור.