תקומתו של ישוע מן המתים

״לאחר מותו של ישוע, תלמידיו נרדפו וחלקם אף מתו משום שסרבו להתכחש לאמונתם. עוצמת אמונתם מעידה כי הם לא בדו מליבם שישוע הופיע בפניהם לאחר שקם מן המתים. הם באמת האמינו בכך. הם סיכנו את חייהם ברצון והכריזו בפומבי על תקומת המשיח״.¹

״העובדה שחסידי ישוע (ולאחר מכן גם שאול השליח) ראו את המשיח לאחר שקם מן המתים היא, לעניות דעתי, עובדה מוגמרת״.²

אולי תופתעו לדעת, ציטוטים אלה לקוחים מפיהם של חוקרים אתאיסטים. אף שהם אינם מחשיבים עצמם משיחיים, מחקריהם הובילו אותם למסקנה שתלמידיו המקוריים של ישוע האמינו באמת ובתמים שהם ראו אותו חי לאחר מותו. לאור זאת, בספר זה אבחן את הראיות ההיסטוריות לתקומתו של ישוע מן המתים. בכך אבקש להראות, שאמונתם של התלמידים הראשונים בתקומתו של ישוע, התבססה על מראה עיניהם.

האמונה המשיחית תלויה באמיתות ההיסטורית של אירוע התקומה. אם התקומה לא התרחשה במציאות, הרי שהאמונה המשיחית כולה קורסת כמגדל קלפים מפני שהתקומה היא ההוכחה, האישור החד משמעי, שעקרונות האמונה המשיחית הם אמת. כתבי הברית החדשה מודים בכך בעצמם. האמונה המשיחית מבוססת על תקומתו של ישוע. לדוגמה, באגרתו הראשונה לקהילה בקורינתוס, כתב שאול השליח:

אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֵאלֹהִים, שֶׁכֵּן הַעִידוֹנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה — וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם (הראשונה לקורינתים טו 17-13).

במילים אחרות, אם ישוע לא קם מן המתים, לאמונה בו אין כל ערך. דהיינו, אם לא קם, מותו הטראגי מעיד שמדובר במשיח כושל ותו לא (בדומה לסיפור של בר כוכבא³). לפיכך, מהימנות האמונה בישוע תלויה בתקומתו מן המתים.

אולם תקומתו של ישוע מן המתים אינה רק עובדה היסטורית יבשה, אלא אירוע היסטורי חשוב ביותר, בעל השלכות אין־סופיות. אם ישוע קם מן המתים, אלוהים עצמו אישר את זהותו של ישוע ואת המסר שלו. אם ישוע קם מן המתים, הרי שהוא באמת הדרך האמת והחיים. אם ישוע קם מן המתים, משמע שכל מה שהוא טען על עצמו — אמת. תקומתו של ישוע מאשרת שהוא המשיח של ישראל ושל העולם כולו; היא מאשרת שישוע הוא באמת אלוהים שאימץ טבע אנושי, בשביל להקריב את חייו כדי שיימחלו חטאינו. בכך מהווה התקומה מן המתים הוכחה, כי אך ורק בישוע יש תקווה לגאולה ורק דרכו ניתן לקבל צדקה מאלוהים: ״שֶׁכֵּן יָעַד יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק על־ידי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מהמתים״ (מעשי השליחים יז 31).

נוסף על כך, תקומתו של ישוע מן המתים מבטיחה שבעתיד יקומו מן המתים גם כל המאמינים בו ויחיו לנצח בגוף חדש שאינו בר תמותה. מדובר בחדשות נפלאות ביותר. אומנם אנחנו חיים בעולם רווי סבל וכאב, אבל אלוהים מעניק למאמינים בו תקווה וגאולה בישוע המשיח. ישוע חווה סבל וכאב בעולם הזה. הוא חווה רוע ואי צדק ושילם בחייו על לא עוול בכפו. אולם ישוע ניצח את המוות והעניק בדמו מחילה על חטאים וחיי עולם לכל המאמין בו.

כאמור, בספר זה ברצוני להראות שהתקומה של ישוע מן המתים היא ההסבר ההגיוני והטוב ביותר לעובדות ההיסטוריות. בחלק הראשון של הספר אתמקד בשיקולים המקדימים שיש לקחת בחשבון, טרם הדיון אודות תקומתו של ישוע. ראשית, יש להבין כיצד פועל המחקר ההיסטוריוגרפי ואיך חוקרים קובעים מהן העובדות ההיסטוריות בנושא מסוים. יתרה מזאת, יש להבין באיזה אופן חוקרים מגיעים להסבר הטוב ביותר לאותן עובדות. יש לענות על השאלה, אם ייתכנו ניסים ואיך עלינו לזהותם. כמו כן, יש להביא בחשבון את ההקשר ההיסטורי־תאולוגי לתקומתו של ישוע. דהיינו, עלינו לבחון את דמותו של ישוע לאור מעשיו ואמירותיו. בכך תתבהר משמעות התקומה, כאימות למסר של ישוע לאנושות. בחלק השני של הספר אעסוק בעובדות הרלוונטיות לשאלת התקומה. נראה שקיימות לפחות שבע עובדות מבוססות, שיש לקחת בחשבון בדיון אודות תקומתו של ישוע מן המתים:

א. מותו של ישוע על הצלב.

ב. קבורתו של ישוע על־ידי יוסף הרמתי.

ג. מציאת קברו הריק של ישוע על־ידי קבוצת נשים.

ד. טענת התלמידים המקוריים של ישוע לפיה הם עדים לתקומתו מן המתים.

ה. כנות טענתם להיות עדים לתקומתו.

ו. המהפך בחייו של שאול, שהפך מרודף חסידיו של ישוע למנהיג התנועה ולנרדף.

ז. המהפך בחייו של יעקב, אחיו הספקן של ישוע, מלא מאמין למנהיג התנועה ולנרדף.

לבסוף נבחן את החלופות השונות להסבר התקומה לפי קריטריונים אובייקטיבים, ונראה שהתקומה היא ההסבר הטוב ביותר לעובדות ההיסטוריות הקשורות לנושא.

תפקידו של ההיסטוריון לגלות את אירועי העבר על בסיס ראיות הקיימות בהווה. תהליך זה מניח שאירועים התרחשו באופן אובייקטיבי, וניתן להשיג מידע מסוים אודותיהם. ניתן להשוות תהליך זה לעבודתו של בלש בזירת פשע. תפקידו של הבלש להבין מה אירע על סמך ראיות בזירת הפשע. הבלש מתבסס על עדויות וממצאים בשטח, וההיסטוריון מתבסס על רישומיהם של עדי ראייה וכתבים, מסורות וממצאים ארכיאולוגיים. אולם אין זו משימה פשוטה. לעיתים, עדי ראייה עשויים לטעות, כתבים שונים עשויים לסתור זה את זה, ולא תמיד קיים ממצא ארכיאולוגי. לכן המחקר ההיסטורי פיתח שיטות וכלים ביקורתיים המאפשרים לבחון באופן אובייקטיבי את הראיות, ולשחזר באמצעותן את האירוע ההיסטורי באופן מהימן.

במחקר ההיסטוריוגרפי החוקר מתבסס על מקורות כתובים הכוללים בדרך כלל, מקורות ראשוניים ומקורות משניים. מקור ראשוני הוא מקור מועדף, מכיוון שהוא בן זמנם של עדי הראייה. בהתאם לכך, מקור ראשוני יכיל עדות מוקדמת, כלומר עדות הקרובה כרונולוגית להתרחשות האירועים או עדות ראייה. עד ראייה לא חייב להיות מחבר המסמך כדי שעדותו תחשב מקור ראשוני. להפך, כל עוד המסמך מבוסס בדרך כלשהי על עדות ראייה (בדרך כלל דרך ריאיון של עדי ראייה), הוא נחשב מקור ראשוני. אומנם מקורות משניים עדיפים פחות מעצם היותם כתבים מאוחרים יותר, אך הם יעילים משום שפעמים רבות הם שופכים אור על המקורות הראשוניים.

לעיתים עולה התנגדות הגורסת שלא ניתן לדעת דבר על אודות העבר, מאחר שהעבר היה ואיננו. כלומר, מאחר שאין לנו גישה ישירה אל העבר, ידע היסטורי אמין אינו בהישג יד. נכון, אין לנו גישה ישירה אל העבר, אך אין זו עילה להטיל ספק או לדחות את האפשרות להשיג מידע היסטורי. גם מדע הפיזיקה, למשל, עוסק בדברים קיימים שאין דרך לצפות בהם (כמו אלקטרונים). אולם מדע הפיזיקה מספק הסברים תיאורטיים לראיות ולנתונים קיימים.⁴ גם הגיאולוגיה, הנחשבת ענף מדעי, עוסקת באירועים היסטוריים שהתרחשו בכדור־הארץ ואין דרך לצפות בהם ישירות.⁵ אולם העובדה שלגיאולוג אין גישה ישירה לאירועים עצמם, אינה אומרת שהוא לא יודע דבר על עברו של כדור הארץ. מכאן עולה המסקנה, שלא ניתן לשלול ידע היסטורי על בסיס הטענה שאין לנו גישה אל אירועים העבר.

כיצד אפוא יכול ההיסטוריון לבחון את ההסברים שלו לעובדות שעולות מן המקורות שאותם הוא חוקר? אחת השיטות היא אימות אבדוקטיבי. שיטה זו מבקשת למצוא את ההסבר הטוב ביותר לממצאים. ההיסטוריון מקאלה (McCullagh) העלה על הכתב את הקריטריונים החשובים ביותר להסבר הטוב ביותר התואם את הראיות:⁶

א. היקף ההסבר — ההיפותזה (השערה או הסבר לתופעה) צריכה להיות מקיפה יותר מהיפותזות מתחרות חלופיות. השערה טובה תסביר עובדות רבות ככל האפשר, וההשערה הטובה ביותר תהיה זו המעניקה הסבר טוב למספר העובדות הגבוה ביותר ביחס לחלופות האחרות.

ב. כוח ההסבר — היכולת של ההיפותזה להסביר טוב יותר את העובדות בהשוואה להיפותזות מתחרות. היפותזה נכונה מארגנת בקשרים סיבתיים את הנתונים ואת העובדות שיש בידינו.

ג. סבירות — על ההיפותזה להיות סבירה ביחס להיפותזות מתחרות. ההיפותזה הסבירה ביותר היא זו המשתמעת מאמיתות מקובלות רבות, ושלילתה משתמעת מאמיתות מקובלות מעטות.

ד. הימנעות מהשערת אד הוק — ההיפותזה צריכה להימנע ככל האפשר מהכללת הנחות לא מבוססות או הנחות חדשות לגבי העבר, שלא מתיישבות עם הידע הנוכחי שלנו.

ה. התאמה — על ההיפותזה להתיישב עם מירב התפיסות המקובלות או עם ידע קיים. ביחס להיפותזות חלופיות, ההיפותזה הטובה ביותר תתאים לתפיסות מקובלות רבות ככל האפשר או תסתור תפיסות מקובלות מועטות ככל האפשר.

ו. התעלות על שאר החלופות — ההיפותזה הטובה ביותר תתעלה על שאר החלופות בעמידה בקריטריונים האלה.

כמו בכל תחום ידע אחר, מלבד המתמטיקה, ידע היסטורי אינו כרוך ב״הוכחה ודאית״.⁷ ידע היסטורי על אודות אירועים מסוימים אפשרי, כאשר הוא מבוסס היטב על ראיות. הקריטריונים שהזכרנו, מפרטים את משמעות המונח ״היטב״ בהקשר הנוכחי. כלומר, הסבר המבוסס היטב על ראיות, הוא הסבר העונה על הקריטריונים שהזכרנו בצורה הטובה ביותר, ובכך הוא הופך ידע. כאמור, הקריטריונים הללו נכללים בשיטה האבדוקטיבית, אשר מבקשת למצוא את ההסבר הטוב ביותר לממצאים או לעובדות.

אם כן, קיימת דרך אובייקטיבית לקבוע מהו ההסבר הטוב ביותר לעובדות המצויות בידינו. אך כעת עולה שאלה בסיסית יותר שגם עליה יש לענות: איך חוקרים היסטוריוגרפים קובעים מלכתחילה מהן העובדות הדורשות הסבר? במילים אחרות, איך ניתן לקבוע אילו פרטי המידע יעמדו לנגד עינינו כשנחפש אמת ההיסטורית?

הקריטריונים

מאחר שספר זה דן בנושא התקומה של ישוע מן המתים ואירוע זה מתועד בכתבי הברית החדשה, ניישם את הקריטריונים הנהוגים כיום במחקר הביקורתי על ישוע ההיסטורי, כלומר במחקר הביקורתי אודות העובדות ההיסטוריות הקשורות בישוע. קריטריונים אלו מבוססים על שיטות מחקר שהיסטוריונים מיישמים גם מחוץ לחקר הברית החדשה.⁸ הקריטריונים הללו נקראים במחקר: ״קריטריונים של אותנטיות״ (Criteria of Authenticity) והם מתמקדים באירועים, באמירות ובמעשים ספציפיים ולא בחיבורים שלמים. לכן לא נצטרך להניח את מהימנותה ההיסטורית הכללית של הברית החדשה בדיון על העובדות הרלוונטיות לשאלת תקומתו של ישוע. שיטתנו תסתפק בהנחה שהברית החדשה היא אוסף של חיבורים או מסמכים מהמאה הראשונה, שנכתבו בשפה היוונית. חלקם מתארים את קורות חייו של ישוע מנצרת, כפי שהראה המחקר המודרני אודות כתבי הבשורות.⁹ הכתבים האחרים מהברית החדשה שאליהם נתייחס הם איגרות, שלגביהן יש בחקר הברית החדשה הסכמה רחבה כי נכתבו על־ידי שאול השליח.

יתרונה של השיטה שבה ננקוט הוא שהטיעון שלנו, שהתקומה של ישוע אכן התרחשה במציאות, אינו תלוי בהשראה, בחוסר טעויות ואף במהימנותה ההיסטורית של הברית החדשה. לכן, לא נטען כי מאחר שכתבי הברית החדשה אמינים מבחינה היסטורית, ישוע קם מן המתים. כמו כן לא נטען שמאחר שכתבי הברית החדשה אמינים מבחינה היסטורית, הפרטים הקשורים לשאלת התקומה של ישוע הם עובדות. גם אילו כתבי הברית החדשה היו כוללים טעויות היסטוריות, הטיעון בספר זה אינו מושפע מכך. כאמור, הקריטריונים שבהם נשתמש אינם מותנים בחפותם ובמהימנותם של הכתבים הללו, אלא מטרתם לזהות את הגרעין ההיסטורי של ישוע. חשוב לציין שאין הכרח שפרט מידע מסוים יענה על כל הקריטריונים כדי ליחס לו אמינות. אך ככל שפרט מידע זה עומד בקריטריונים רבים יותר, אמינותו ההיסטורית מתחזקת. כעת נעבור לדבר על הקריטריונים עצמם:

1. עדויות מוקדמות

עיקרון זה קובע שסביר יותר להניח כי עדות מוקדמת לאירוע מסוים, אמינה מעדות מאוחרת יותר. ככל שהדיווח קרוב יותר לאירועים המקוריים, כך קטן הסיכוי לעיוות המידע המקורי ולשגיאות בפרטיו.

2. עדויות ראייה

עיקרון זה קובע כי עדות ראייה היא מהימנה יותר מעדות משנית. לדוגמה, נעדיף לראיין מישהו שהיה עד למקרה מסוים מאשר לראיין מישהו ששמע על אותו המקרה אך לא נכח במקום.

המשך הפרק זמין בספר המלא