בין המסדרונות

״אך האויב המר ביותר מכל מה שעלול להזדמן על דרכך, הלא רק אתה לעצמך תהיה תמיד: אתה עצמך אורב לעצמך במערות וביערות. הבודד, אתה עושה את דרכך אל עצמך! והיא עוברת על פניך שלך עצמך ועל פני שבעת שטניך! לעצמך כופר תהיה, ומכשפה וידעוני ושוטה וספקן והדיוט ונבל. חייב אתה לרצות להישרף בלהבתך שלך עצמך: וכי איך ביקשת להיות חדש, אם לא היית תחילה לאפר?״

מן העדריות אל האינדיבידואליות: הדיאלקטיקה של חירות ובשלות/פרידריך ניטשה

אומנות השתייה

יום שישי. אנחנו יושבים בשולחן ארוך. זה שהכי קרוב לחלון שצופה מה"ביר גארדן" לכיכר דיזנגוף. זה הבר האהוב על אדם. בתל אביב. בירושלים יש לו כמה מקומות אהובים. בל, גלן, זוני, שזה לא ממש בר אבל פתוח עשרים וארבע־שבע. חבר מהעבודה הראה לו פעם את ה"ביר גארדן" כשהם יצאו בתל אביב ומאז בכל פעם ששפירא ווינטר מגיעים מירושלים, הוא יושב איתם פה. הוא אוהב שיש פה מבחר עצום של בירות גרמניות גם אם הוא תמיד מזמין את אותה אחת — ויינשטפן ויטוס — ומסיים את החצי הראשון בשלושים ושש שניות. זה השיא בינתיים. שפירא שם לו סטופר. אחר כך הוא יכול ליהנות מחמשת או ששת החצאים הבאים שהוא מזמין. ואיכשהו, לא משנה כמה הוא שותה, בכל ארבע השנים שאנחנו יחד, ראיתי אותו שיכור רק פעם אחת, במסיבת יום ההולדת של שפירא, כשעוד גרנו בירושלים ויצאנו חודשיים. ועוד לא שכבנו. הוא היה כל כך שיכור, שהוא לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. שפירא עזר לי להעלות אותו לדירה שלי במעונות. כשהורדתי לאדם את הנעליים והשכבתי אותו במיטה, הוא אמר לי שהוא רוצה שנתחתן. לא שאלתי אותו על זה למחרת.

"תנקה, תנקה את הריר," וינטר מושיט לשפירא מפית. שתי בחורות עוקפות את השולחן שלנו וממשיכות לכיסאות הגבוהים שליד הבר.

"מה זה? הן לא בנות שתים־עשרה?!" אדם צוחק ולוגם מהוויינשטפן השלישית שלו.

"נו, בדיוק הטעם של שפירא!" וינטר לוקח עוד ביס מההמבורגר, מנגב בידו את הרוטב שזולג לו על הסנטר.

"תתבגרו כבר," שפירא מכחכח בגרון אבל מחייך חיוך רחב ומגרד בסנטר. זיפים קלים מכסים אותו. "אז לאיזו מסיבה אתן הולכות אחר כך?" הוא מעביר מבט ביני ובין מאיה.

"לא יודעת, בטח ננסה קודם את ה'כולי' ואז אולי 'רדיו'," המוזיקה בבר מתגברת ואני כמעט צועקת.

"רוצים להצטרף?" מאיה לוגמת מכוס היין שלה. אני בולעת רוק.

"אני צריך להיות במוד מאוד ספציפי כדי ליהנות במסיבה," וינטר בולע סופסוף את הביס. ידו נשלחת להדק את המשקפיים שהספיקו להידרדר במורד אפו.

"על סמים?" שפירא צוחק ומלטף את הבטן. אני רואה שכרס קטנה מתחילה להיווצר שם.

"קשים." 

"טוב, ניהנה בלעדיכם," אני לוקחת ביס מעוגת הגבינה שאני ומאיה חלקנו והתאמצנו לא לסיים.

"בטוח שתיהנו יותר בלעדינו," שפירא קורץ לי. הוא הבן אדם היחיד שאני מכירה שעוד קורץ ומתחת לגיל ארבעים.

"בולי, ניפגש אחרי שתסיימו עם הריקודים שלכן?" אדם פונה אליי כשאני מכניסה את הטלפון והארנק לתיק. 

"כן, ברור, בנוהל," אני מחייכת ונוגעת בכתפו. הוא לובש חולצת פולו בצבע תכלת שמבליטה את שריריו ואת השיזוף שלו. אני תוהה אם הייתי נמשכת אליו אם הייתי רואה אותו פה, עכשיו, בפעם הראשונה.

״אל תדאג גוטמן!״ מאיה נוגעת בכתפו של אדם. ״אני אשמור לך עליה,״ היא מחייכת וכבר שמה את הסיגריה שגלגלה לעצמה בין השפתיים.

אנחנו מחבקות אותם. חיבוק קטן לווינטר, חיבוק ארוך יותר לשפירא וחיבוק ארוך עוד יותר לאדם. הוא מנשק ברפרוף את שפתיי ואני מתרחקת מעט כשהזיפים בשפם שלו דוקרים אותי. אדם מתעקש לטפח שפם וזקן וזה קצת כמו לנשק תיש. הוא מתיישב בחזרה ואני רואה את המבט שלו מלווה אותנו כשאנחנו יוצאות מהבר. 

״וואו כמה אנשים ברחוב, אה?״ אני מושכת את השמלה למטה שלא תעלה יותר מדי כשאני הולכת.

״רוב האנשים שיוצאים בשישי הם בכלל לא תל אביבים,״ מאיה משלבת את זרועה בזרועי.

״נו, ברור, הם מתחבאים בבתים מירושלמים כמו שפירא ווינטר,״ אני צוחקת ומאיה מצטרפת אליי בצחוק מתגלגל. תוך כדי היא מדליקה את הסיגריה. אנחנו צועדות לכיוון רוטשילד, נועלות נעלי עקב לא מוגזמות, כאלה שאפשר ללכת בהן ולרקוד. מאיה לובשת את השמלה הקצרה החדשה שהכרחתי אותה לקנות במסע הקניות האחרון במבוך של הסנטר. כמעט שעה עמדתי איתה מול המראה, ההשתקפות שלי בוהה בהשתקפות הנמוכה יותר שלה, ואמרתי לה כמה הצהוב הזה יפה לה ושזה בכלל לא משמין אותה בירכיים. 

הלילה מרפה מעט מהחום הנוראי, ואני מחבקת את כתפיה של מאיה שמחזירה לי חיבוק סביב המותניים.

היא פולטת את עשן הסיגריה ומיד מפזרת אותו עם היד הפנויה כשהיא רואה שהוא נע לכיווני.

אני אוהבת את הרגעים האלה של לפני מסיבה. אני מרגישה שהכול חד יותר. כאילו אני צופה במציאות מתוך מסך ברזולוציה ממש גבוהה. ערבוביה של שפות נשמעת כשחבורה של תיירים או אולי "תגלית" עוברים לידנו. אני מעבירה מבט על בחור גבוה בחולצה לבנה ששערו החום הארוך קשור בקוקו מאחורי ראשו. אני מרגישה את הנשימה שלי משתנה. חולשה מתפשטת לכיוון הזרועות שלי. הוא מסובב את פניו אליי. זה לא הוא. אני נושפת בהקלה ואולי זאת בכלל אכזבה. עיניו התכולות פוגשות לרגע את עיניי. ״חמוד, אה, שועל?״ ידה של מאיה מועכת מעט את מותני. ״אולי נפגוש כזה גם בפנים.״ היא לוקחת עוד שאכטה.

השומר פותח את החבל כשאנחנו מגיעות לכניסה ל"כולי עלמא". תור של גברים נועץ בנו מבט כשאנחנו נכנסות בנונשלנטיות, עוקפות אותם ויורדות במדרגות האבן שמסתלסלות ומובילות לרחבה. אני נאחזת במעקה. בחור גבוה עם משקה ביד מחייך לעברי. אני מתרחקת מעט ונצמדת למאיה. עשן הסיגריות מגיע לאפי ואיתו גם המוזיקה הרועמת. אני שומעת את מיסי אליוט ומאיצה את צעדיי, ידה של מאיה בידי. אנחנו נדחסות בין האנשים ברחבה. מנסות להתחיל לרקוד אבל עוד לא ממש מוצאות מקום שאפשר לנוע בו בחופשיות. כל שנייה איזה יד זרה נוגעת במקרה בזרוע שלי. מאיה מזיזה אותי מנקודה לנקודה. "מה הולך?" קול נמוך לוחש באוזני, מתערבב עם הבאסים. עיניי נתקלות בבחור הגבוה שעמד במדרגות. "חברים שלי לחצו עליי לדבר איתך כי לא הפסקתי להסתכל עלייך מהרגע שנכנסת לפה.״ יש לו עיניים חומות וחיוך קצת סליזי עם שרידים של זיפים. "הכול טוב, נהנית מהמוזיקה." אני בולעת רוק ומחייכת חיוך מנומס. ידה של מאיה עדיין בידי. אני עוזבת את ידה כשחבורה של בנות עוברת בינינו ודוחפת אותי עוד יותר לעבר הבחור. "אני יכול להזמין אותך לדרינק?" קולו עוקב אחריי.

"באתי לרקוד." אני מסתובבת, מחפשת את מאיה. "טוב, אז אמשיך להסתכל עלייך עד שתתפני." ידו נוגעת בזרועי. אני מוצאת את מאיה שמושכת אותי למקום שאפשר לרקוד בו. אנחנו שמות את התיקים שלנו על שולחן בצד ומתחילות לנוע יחד עם המוזיקה. מסתכלות אחת על השנייה וצוחקות, אוחזות אחת בשנייה. אני עוצמת עיניים, מתעטפת במוזיקה. שוכחת לרגע מכל מה שקורה בחוץ. מאדם. האם הוא הבחור הנכון בשבילי? כשאני פוקחת אותן לפעמים, אני רואה גברים שמביטים בנו, מנסים להתקרב, לתפוס את מבטינו. אני מרגישה מתודלקת מהעיניים הנעוצות שלהם, מרגישה שלכל תנועה שלי יש יותר משמעות כי מלווים אותה מבטים מהצדדים. עשן הסיגריות שלהם ממסגר אותנו, כמעט כאילו היינו איזה מיצג בתערוכה. אני תופסת את מבטה של מאיה שמסובבת אותי והעולם סביבנו נמוג. לרגע, אין אף אחד אחר ברחבה, רק אנחנו. כשאני ניגשת לבר, ידיים חזקות עוטפות אותי וכמעט מעיפות אותי באוויר. יכול להיות שאדם ושפירא באו לפה בסוף?!

"אלינה!" קולו גובר על המוזיקה. ריח חריף של אלכוהול עולה באפי.

"דין." אני בולעת רוק ועמוד השדרה שלי מתקשח.

הוא מחבק אותי חיבוק חזק. חיבוק ששמור רק לפנימיסטים.

ספרים ארוטיים

הקשבתי לקולות הרכים שמעבר לקיר. היה לי קר באוזן אבל הצמדתי את הראש חזק יותר. באפריל כבר לא היה את רחש ההסקות בחדר, אבל הקירות עדיין היו ספוגים בקור של החורף הירושלמי. עצרתי את הנשימה. פחדתי לפספס את המעט שכן הצלחתי לשמוע. את דין שמעו הכי ברור, יש לו קול חזק כזה שמהדהד בכל החדר השכן. אופיר שישבה מולי כיווצה את עיניה השחורות ונשכה את השפה התחתונה. גבותיה התקרבו אחת לשנייה בריכוז כשהיא הקשיבה לדין. אבל אני ניסיתי להקשיב דווקא למיכאל. כשהקול השקט שלו חדר מבעד לקיר, הרגשתי כאילו הוא לוחש ממש באוזני. אופיר נעצה בי מבט. שתינו ישבנו על המיטה שלה כי היא זאת שצמודה לקיר שחלקנו איתם. ברגעים המעטים שמיכאל דיבר, הרגשתי איך היא בוחנת אותי. התרחקתי מעט מהקיר, מגרדת בראשי שלא תראה כמה געשתי מבפנים בכל פעם שהקול שלו הדהד.

עברנו לפני כמה חודשים למסדרון המשותף לחמשושים ולשישיסטים. אופיר התלהבה שהיא תהיה צמודה לחדר של דין. אני נבהלתי שאהיה כל כך קרובה לחדר של מיכאל. אהבתי לצפות בו מרחוק. בבית הספר. במקום שבטוח. הוא תמיד היה עומד ליד השישיסטים האחרים מאחורי המזנון של אמנון, לבוש בג'ינס "אקס בוי" שהיה גדול עליו מדי וחולצות טריקו עם הדפסים של "אינפקטד משרום" או "פינק פלויד". בחורף הוא הסתובב עם מעיל גדול כזה בצבע שחור ואדום, עם פס לבן באמצע. יכולתי לזהות אותו ממרחקים. הייתי יושבת עם החמשושיות האחרות על הדשא, אוכלת את הסנדוויץ׳ שלי. ממקמת את עצמי כך שאראה אותו, אבל מבלי שזה ייראה מכוון. זה היה די קל כי שאר הבנות רצו לצפות בדין, ומיכאל כמעט תמיד עמד לידו. מדי פעם הוא היה שולח יד ומסדר את שערו החום הארוך, שכיסה חלק מפניו, מאחורי אוזנו. לפעמים הוא היה אוסף אותו לקוקו ואז הוא היה יפה במיוחד, עומד עם ידיים שלובות על החזה וארשת רצינית על הפנים, כזאת שגרמה לו להיראות מבוגר יותר. הוא בקושי היה מוציא מילה. תמיד רק מקשיב לאחרים. הייתי מדמיינת איך זה לעמוד שם איתם, להיות חלק מהשיחה שלהם, לצחוק מהבדיחות של דין. לגעת בחטף בידו של מיכאל כשאומרים משהו מצחיק במיוחד, כמו שראיתי שיעל מהשכבה שלהם עושה.

״מה קורה פה?״ מאיה נכנסה לחדר והעבירה מבט ביני ובין אופיר, עיניה התכולות משועשעות.

״שששש!״ אופיר הניחה אצבע על הפה. ״בדיוק עכשיו הם התחילו לדבר על בנות. תני לשמוע!״ היא לחשה בקול.

הצמדתי עוד יותר חזק את האוזן עד שזה קצת כאב.

״ממתי את מתעניינת בהם בכלל?״ מאיה צמצמה את עיניה לכיווני. אף פעם לא ידעתי אם היא עושה את התנועה הזאת כי היא לא רואה טוב בלי המשקפיים או כי היא סתם לא מבינה מה היא רואה עכשיו.

התרחקתי מהקיר, נלחמת בדחף להצמיד שוב את האוזן. בכל מקרה הם בטח לא מדברים עליי. אף אחד מהם לא ידע על קיומי. ״אממ, אני לא. סתם זה מצחיק אותי. איך היה עם תום?״

״שששש!״ אופיר פערה את עיניה. ״אתן תעירו את הגוזל!״

אני ומאיה פרצנו בצחוק ואופיר חייכה. עדן הסתובבה במיטתה לצד השני. היא תמיד ישנה כל כך חזק. לא משנה כמה רעש עשינו בלילה, היא לא התעוררה.

קמתי והלכתי למיטה שלי בצד השני של החדר. מול המיטה של אופיר וליד המיטה של מאיה. מאיה הצטרפה לפנימייה לפני שנתיים, שנה אחריי. היא היתה האדם הראשון שלא פנה אליי בתור אחות של שמואל. הוא גדול ממני בשנתיים וכולם כבר הכירו אותו כשהגעתי לפנימייה, וכל דבר שהוא עשה השפיע איכשהו גם עליי. אבל מאיה, שהיתה מבית שמש כמוני, לא הכירה אותו, ואותי היא דווקא כן זכרה מהיסודי. היא ניגשה אליי ביום הראשון כשנכנסתי לחדר שלנו בכיתה ח׳ וחייכה אליי את החיוך הזה שלה שגורם לשתי גומות להתעמק בשני צידי פניה. מהרגע הזה רציתי להיות קרובה אליה. היא היתה אי של חום במקום הזה.

אני שונאת מעברים. שונאת את הזרות של מקום חדש, ואת הצורך לסדר שוב את הדברים, להכיר אנשים חדשים. למצוא שוב את המקום שלי. כל חצי שנה מצאתי את עצמי גוררת את המזוודה במסדרון של הפנימייה, עם הלבנים החומות, לעבר חדר אחר. לפעמים זה היה לשם הגיוון, ולפעמים זה היה כי היו כמה חדרים יותר שווים מאחרים והיה צריך איכשהו להתחלק בהם. הייתי מוכנה לתזוזה בכל רגע. לא תליתי כלום בפינה שלי והשארתי את הקיר עירום. הפינה של מאיה דווקא היתה מלאה בפוסטרים של אנימה יפנית. היא אפילו היתה מביאה ומוסיפה חדשים כל פעם שעברנו חדר. גם אני אהבתי אנימה אבל לא תליתי שום דבר על הקיר. אופיר התחרתה בה וקישטה את החלק שלה באביב גפן וב"מוניקה סקס״. לעדן היתה תלויה תמונה קטנה שלה ושל אבא שלה. הם עמדו על צוק כזה ליד הים. היא היתה בת חמש בתמונה. שנה לפני שאבא שלה עזב. אפילו אז אי אפשר היה להסיט ממנה את המבט.

מה שכן היה לי ליד המיטה, זו ערמה של ספרים, ישנים כאלה, שהייתי לוקחת מהספרייה של בית הספר או מהספרייה בבית שמש. הם היו עטופים בניילון שכבר הספיק להתקשות. הנחתי אותם אחד על השני ליד המיטה, ואלה שהיו ממש שלי, שאמא קנתה לי, כמו הספר הראשון והשני של הארי פוטר, היו מונחים על המדף מעל שולחן הכתיבה. את הספרים הארוטיים שאהבתי לקרוא החבאתי מתחת ל״שר הטבעות״ שהיה הראשון בערמה ליד המיטה למקרה שמישהו ייכנס ויסתקרן פתאום. זה כמעט לא קרה. רוב האנשים שנכנסו אלינו לחדר באו בשביל עדן או אופיר, ואם זה היה תום אז למאיה.

הספר האחרון ששאלתי מהספרייה היה ״בתו של מאפיונר״. התחלתי לקרוא אותו לפני כמה ימים וכבר כמעט סיימתי. הדלקתי את המנורה הקטנה מעל המיטה וחזרתי לעולם המוכר של ליליאן ופבלו. עלה ממנו ריח של ספר ישן והמגע שלו היה מחוספס. מאיה החליפה לפיג׳מה. חולצה ארוכה דקה עם ציור של הר געש ומכנסי בוקסר, כנראה של תום. אופיר המשיכה לצוטט לבנים מעבר לקיר. ידעתי שהיא תספר לי אחר כך לפרטי פרטים את מה שהיא שומעת. היא התחילה לדבר עם מאיה על דין ושתיהן צחקקו אבל הקולות שלהן נבלעו. כי ליליאן סוף־סוף הסכימה להיפגש עם פבלו.

"שועל, מה יהיה? את מוכנה להצטרף לשיחה? בטוח יש מישהו בעולם האמיתי שאת חושבת שהוא חמוד," אופיר התיישבה על המיטה שלי.

"כן," הנהנתי. המשכתי לקרוא. בדיוק הגעתי לקטע שפבלו שולח ידיים מתחת לשמלה של ליליאן כשהם יושבים על הבר והיא מטה את ראשה אחורה.

״אלי!״ אופיר צעקה. עיניה השחורות ממוקדות בי.

"את יודעת שאין." סימנתי עם היד את הקטע שנעצרתי בו.

"באמת?" קולה השקט של עדן נשמע מכיוון המיטה שלה מתחת לחלון. כולנו הבטנו בה. מתפלאות שהיא ערה. "אפילו לא דין? כולן מאוהבות בדין." היא משכה את השמיכה שתכסה עוד יותר את גופה. מצחקקת.

ראיתי איך פניה של אופיר מרצינות פתאום. היא לא אהבה שמדברים על דין כאילו הוא של כולם.

"תעזבו אותה! לא כולן חושבות על דין." מאיה ניגשה גם למיטה שלי, הזיזה אותי לכיוון הקיר הקר והעירום ונכנסה מתחת לשמיכה. גופה החם נצמד לשלי.

"טוב, את בטוח חושבת רק על תום.״ אופיר הצטופפה מולי וקיפלה את רגליה הארוכות. הרגשתי את הברכיים שלה ננעצות ברגליים שלי. ראשה נשען על הקיר ושערה השחור הקצר יצר מסגרת סביב פניה. עיניה בחנו את הכריכה של הספר שהחזקתי.

״אנחנו סתם ידידים,״ מאיה הסיטה את שערה מאחורי האוזניים והזדקפה, זרועה מתחככת בזרועי. ״רוב הזמן בכלל מדברים על משחקי מחשב.״ היא נשענה עליי מעט וידי הפנויה נשלחה לגעת בבטני. לבדוק שהיא לא נפוחה מדי.

"דין או תום או לא משנה מי, נראה לי שהם כבר מספיק מאוהבים בעצמם," מלמלתי. שיחקתי עם אצבעי בדף, מרגישה את ריח הנייר שהשתחרר ממנו. אז הם בבר והיא מטה את ראשה אחורה, ואז ידיו נשלחות מתחת לשמלה שלה. האצבע שלי נעה על המשפט.

"שמעתי שכמה שישיסטים גם מבריזים בשישי, אז אולי יצא לנו לפגוש את דין," אופיר אמרה ואז שלחה יד ארוכה ובמהירות הוציאה לי את הספר מהידיים.

״מה את עושה?!״ התרוממתי על הברכיים, מנסה לקחת ממנה את הספר.

״איכסססס, אלי! מה זה הדברים הסוטים האלה שאת קוראת?!״ היא הניחה יד על פיה. ״כשאצבעו מחליקה לתוכה היא כבר רטובה לגמרי.״ עיניה השחורות טיילו בין הספר וביני. ״די, את לא רצינית שאת קוראת את הדבר הזה!״

״תקריאי עוד, נשמע מעניין!״ עדן הזיזה את שמיכת הפוך שלה והתיישבה על המיטה מולנו. ערנית לגמרי. רגליה שלובות תחתיה. שערה השטני מתפזר סביב כתפיה. מאיה היתה היחידה שלא צחקה. היא בחנה אותי.

״אופיר, די! אני לא צוחקת!״ צנחתי עם כל גופי עליה ותפסתי את ידיה. ״אאו!״ היא צעקה והתגלגלה הצידה, ממשיכה להחזיק בספר ביד אחת. הרגשתי את הציצים שלה נמעכים לי על הגב. ניסיתי בכל הכוח למשוך את הספר אבל היא החזיקה בו כל כך חזק שאצבעותיה הלבינו.

״דייי, תעזבי את זה כבר!״ צרחתי. הקול שלי היה פתאום ממש גבוה. עדן לא הפסיקה לצחוק. אפילו מאיה קצת צחקקה, או שזה היה נדמה לי. הרגשתי דמעות נקוות בקצות העיניים. מהסוג שלא רואים.

״די, תחזירי לה את זה, אופיר," שמעתי את מאיה קוראת.

״בסדר, בסדר.״ אופיר לא הצליחה להירגע מהצחוק. עיניה השחורות דמעו. ידה שחררה מעט את האחיזה והצלחתי להחזיק שוב בספר. הצמדתי אותו לגופי. ״אנחנו חייבים למצוא לך מישהו במציאות, אבל דחוף!״