הולי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הולי
מכר
אלפי
עותקים
הולי
מכר
אלפי
עותקים
4 כוכבים (85 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בעצם, הוֹלי גיבּני לא אמורה לעבוד עכשיו. אִימה הלכה לעולמה זה עתה כתוצאה ממחלת הקורונה, והשותף שלה חלה גם הוא ומרותק לביתו. אבל כשפֶּני דאל מתקשרת לסוכנות הבילוש שלה ומבקשת עזרה באיתור בתה הנעדרת, הייאוש שבקולה לא מאפשר להולי לסרב. לראשונה בקריירה שלה כחוקרת פרטית, היא נאלצת לעבוד לבדה. רחובות ספורים בלבד מהמקום שבו נעלמה בּוֹני דאל מתגוררים רודני ואמילי האריס, זוג פרופסורים מהמכללה המקומית בשנות השמונים לחייהם, שפרשו למחצה לגמלאות. במרתף ביתם המטופח הם שומרים מכל משמר על סוד שייתכן כי יש לו קשר להיעלמותה של בוני. וכמעט אי אפשר לגלות מה הם זוממים כי הם מתוחכמים, סבלניים וחסרי רחמים. הולי היא חוקרת מיומנת, ובכל זאת החקירה שהיא פותחת בה מחייבת אותה לגייס את כל כישוריה ותעצומות הנפש שלה אם ברצונה להבין מה קרה לבוני ולאנשים נוספים שנעלמו בשנים האחרונות. אולם היא לא מוכנה כלל לצדדים האפלים של הנפש האנושית שנחשפים בפניה עם גילוי האמת. 

הולי הוא רומן מרתק, טורד מחשבה ומלא חמלה שעוסק בנפש האדם וביכולתה להתגבר על קשיים. סטיבן קינג מצדיק כאן שוב את מעמדו כאחד הסופרים הבולטים בעולם, ואת היותו רב־אומן בכתיבת ספרי מתח, דרמה ואימה. כל ספריו של קינג, וביניהם בילי סאמרס, בהמשך, זה ובית כברות לחיות שעשועים, ראו אור בעברית בהוצאת מודן.

"'הולי' מוכיח שאחד מהסופרים־הכוכבים האמיתיים האחרונים יכול להמשיך ולצמוח ככותב, ואיננו מסתמך רק על מה שהצליח בשבילו בעבר." - וושינגטון פוסט

"מה שגורם לספריו של קינג להיות הרבה יותר מפחידים מאלה של  סופרי מתח אחרים היא לא האכזריות שלו כלפי גיבוריו, אלא הנדיבות שלו כלפיהם." - ניו יורק טיימס

פרק ראשון

17 באוקטובר 2012

1

העיר עתיקה, מצבה כבר לא מזהיר, וגם האגם שנבנתה לשפתו כבר לא מה שהיה פעם, אבל עדיין יש בה כמה אזורים נחמדים. התושבים הוותיקים ודאי יסכימו שהאזור הכי נחמד הוא שוּגֶר הַייטס, והרחוב הכי נחמד שחוצה אותו הוא רידג' רוֹאד, שמתעקל במתינות במורד הגבעה ממכללת בֶּל לאמנויות ולמדעים עד לפארק דירפילד, מרחק שלושה קילומטרים משם. בדרכו חולף רידג' רואד על פני שורה של בתים יפים, כמה מהם של סגל המרצים במכללה ואחרים של אנשי העסקים המצליחים בעיר — רופאים, עורכי דין, בנקאים ומנהלים שעומדים בראש הפירמידה. רוב הבתים בשכונה ויקטוריאניים, צבועים ללא דופי, עם חלונות בולטים ושלל פיתוחי עץ.

הפארק שרידג' רואד מסתיים בו אינו גדול כמו מקבילו המלבני שיושב לו באמצע מנהטן, אבל הוא די קרוב. דירפילד הוא מקור גאוותה של העיר, ומחלקה שלמה של גננים שומרת על מראהו המטופח. אה, יש כמובן גם צד מערבי ולא מטופח, ליד שדרות רֶד בּנק, אזור המכונה גם "הסבך" ומשמש בדרך כלל את אלה שמחפשים או מוכרים סמים עם רדת החשכה, ופה ושם מתרחשים בו גם מקרי שוד, אבל "הסבך" מסתכם רק בשנים־עשר דונם מתוך שלושת אלפים. כל השאר נטועים כרי דשא וערוגות פרחים, זרועים שבילי הליכה לזוגות אוהבים וספסלים לזקנים שיושבים וקוראים עיתונים (לאחרונה מתרבים אלה שקוראים מתוך מכשירים אלקטרוניים) ולנשים שיושבות ומפטפטות, לפעמים תוך כדי נענוע תינוקותיהן קדימה ואחורה בעגלות יקרות. בפארק יש גם שני אגמים קטנים, ולפעמים תמצאו גברים או ילדים שמשיטים סירות בשלט רחוק באחד מהם. ובשני, ברבורים וברווזים משייטים בנחת. מובן שיש גם מגרש משחקים לילדים. למעשה, יש שם הכול חוץ מבריכה ציבורית. מפעם לפעם דנה מועצת העיר באפשרות לבנות שם בריכה, אבל הרעיון נדחה שוב ושוב. זו הוצאה גדולה, אתם יודעים.

הלילה הזה באוקטובר חמים יחסית לעונה, אבל הטפטוף הקל השאיר את כולם בבית, פרט לאדם אחד שלא ויתר על הריצה. שמו חוֹרחֶה קָסטרוֹ, והוא מרצה לכתיבה יוצרת ולספרות לטינו־אמריקאית במכללה המקומית. על אף מומחיותו, הוא אמריקאי מלידה. חורחה אוהב לומר לאנשים שהוא אמריקאי כמו פּאי דֶה מָנסאנָה, או פאי תפוחים.

ביולי מלאו לו ארבעים, והוא כבר לא משלה את עצמו שהוא אותו אריה צעיר שזכה לתהילה רגעית כשהרומן הראשון שלו הפך לרב־מכר. בגיל ארבעים אתה צריך להפסיק להשלות את עצמך שאתה עדיין צעיר, נקודה. אחרת — אם תמשיך להאמין בכל הבולשיט הזה של המימוש העצמי כמו "ארבעים הוא העשרים וחמש החדש" — תמצא את עצמך מידרדר והולך. בהתחלה רק טיפונת, ואז עוד קצת, עד שבבת אחת אתה בן חמישים עם כרס משתפלת מעל אבזם החגורה וכדורים להורדת כולסטרול בארונית התרופות. בגיל עשרים הגוף סולח. בגיל ארבעים הסליחה זמנית מאוד, במקרה הטוב. חורחה קסטרו לא רוצה להגיע לגיל חמישים ולגלות שהפך לעוד בטטה אמריקאית.

אתה צריך להתחיל לטפל בעצמך כבר בגיל ארבעים. אתה צריך לתחזק את המכונה, כי אין אפשרות לטרייד־אין. אז חורחה שותה מיץ תפוזים כל בוקר (בשביל האשלגן), ולאחר מכן אוכל שיבולת שועל כמעט כל יום (בשביל נוגדי החמצון), ומקפיד לא לאכול בשר אדום יותר מפעם אחת בשבוע. כשהוא רוצה חטיף, הוא פותח קופסת סרדינים. הם עשירים באומגה 3 (וגם טעימים!) הוא עושה תרגילים פשוטים בבוקר ורץ בערב, לא מגזים אלא מאוורר את הריאות בנות הארבעים ונותן ללב בן הארבעים שלו הזדמנות לעשות את הקטע שלו (דופק במנוחה: 63). חורחה רוצה להיראות ולהרגיש בן ארבעים גם כשיגיע לגיל חמישים, אבל הגורל הוא שצוחק אחרון. כי חורחה קסטרו לא יחגוג אפילו ארבעים ואחת.

2

במסגרת השגרה שלו, שגרה שהוא לא מוותר עליה גם בגשם מטפטף, הוא רץ מהבית שהוא חולק עם פרדי (הבית שלהם כל עוד הוא ימשיך ללמד במכללה), מרחק כשמונה מאות מטר עד המכללה ומשם אל הפארק. שם הוא ימתח את גבו, ישתה מעט ממי הוויטמין שהוא מחזיק בפאוץ' שלו, ואז ירוץ בחזרה הביתה. למען האמת, הטפטוף רק ממריץ אותו, ואין גם רצים אחרים, הולכי רגל או רוכבי אופניים שהוא צריך לפלס את דרכו ביניהם. רוכבי האופניים הם הכי גרועים, כי הם מתעקשים שיש להם זכות מלאה לרכוב על המדרכה ולא ברחוב, אף שיש שם שביל ייעודי לאופניים. אבל הערב המדרכה כולה שלו. יותר מכך, נחסך ממנו גם הצורך לנופף לאנשים שיושבים במרפסות המוצלות והגדולות ושואפים את אוויר הלילה. הגשם השאיר אותם בפנים.

את כולם פרט לאחת: המשוררת הזקנה. היא צרורה במעיל כבד, אף שגם בשמונה בערב מזג האוויר נע סביב שתים־עשרה מעלות, כי היא שוקלת לא יותר מחמישים קילו (הרופא שלה נוזף בה דרך קבע על משקלה) והיא מרגישה את הקור בעצמותיה. ויותר מהקור, היא מרגישה את הלחות. ובכל זאת היא ממשיכה לשבת בחוץ, כי יש איזה שיר שמתגבש לו הלילה, אם רק תצליח לתחוב את אצבעותיה מתחת למכסה ולפתוח אותו. היא לא כתבה ולוּ שיר אחד מאז אמצע הקיץ, והיא חייבת להתחיל לפני שהמוח יחליד. היא חייבת לתת בראש, כמו שאומרים הסטודנטים שלה. חשוב מזה, בהחלט ייתכן שזה שיר טוב. אולי אפילו שיר חיוני.

הוא צריך להיפתח באופן שבו הערפל מערסל את פנסי הרחוב שמולה, ואז להתקדם משם אל מה שהיא מכנה המסתורין הגדול. שזה בעצם הכול. הערפל יוצר הילות שנעות לאט, כסופות ויפות. אבל היא לא רוצה להשתמש במילה הילות, כי זו הרי המילה הצפויה, הבחירה העצלה. זו כמעט קלישאה. כסופות, לעומת זאת... ואולי רק כסף...

חוט המחשבה שלה נקטע די הצורך להבחין בבחור הצעיר (בגיל שמונים ותשע, ארבעים נראה צעיר מאוד) שרץ על המדרכה הנגדית. היא מכירה אותו. הוא הסופר האורח שחושב שגבריאל גרסיה מרקס הוא כליל השלמות. עם שערו הארוך הכהה והשפמפם הקטן שנועד לדגדג את הכוּס, הוא מזכיר למשוררת הזקנה דמות שרמנטית מ'הנסיכה הקסומה'. "שמי הוא איניגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות!" הוא לובש ז'קט צהוב עם פס מחזיר אור על גבו ומכנסי ריצה צמודים במידה מגוחכת. והוא רץ כאילו מכנסיו עולים באש, כמו שהייתה אומרת אימה של המשוררת הזקנה. או כמו הרוח.

הרוח מזכירה לה פעמונים, ומבטה חוזר שוב אל פנס הרחוב שמולה. היא חושבת לעצמה, הרץ אינו שומע את הכסף מתערסל מעל ראשו / הפעמונים הללו לא מצלצלים.

לא טוב, זה נשמע כמעט כמו פרוזה, אבל זו התחלה. היא הצליחה לתחוב את אצבעותיה מתחת למכסה השיר. עכשיו היא צריכה להיכנס פנימה, למצוא את המחברת שלה ולהתחיל לכתוב. אבל היא משתהה עוד כמה רגעים, מתבוננת בעיגולים הכסופים שנעים סביב פנסי הרחוב. כמו הילות, היא חושבת שוב. אני לא יכולה להשתמש במילה הזאת, אבל ככה הם נראים, לעזאזל.

היא מעיפה מבט אחרון בז'קט הצהוב של הרץ, ואז הוא נעלם בחשכה. המשוררת הזקנה נאבקת לקום על רגליה, מעווה את פניה כשהכאב מתפשט בירכיה ומדשדשת חזרה לתוך ביתה.

3

חורחה קסטרו מגביר קצת את הקצב. הוא עבר את השלב הקשה, הריאות שוב מקבלות יותר חמצן, האנדורפינים משתחררים. הפארק משתרע ממש לפניו, זרוע פנסי רחוב מיושנים למראה שמפיצים זוהר צהוב ומיסטי. מול מגרש המשחקים הנטוש כעת יש מגרש חניה קטן, גם הוא שומם למעט מסחרית אחת עם דלת צדדית פתוחה וכבש שבולט החוצה ומונח על האספלט הרטוב. למרגלותיו יושב גבר מבוגר בכיסא גלגלים, ואישה מבוגרת כורעת על ברך אחת, מתעסקת עם הכיסא.

חורחה נעצר לרגע, רוכן קדימה, מניח את ידיו מעל הברכיים, מסדיר את נשימתו ומביט במסחרית. על לוחית הרישוי הכחולה־לבנה שמאחור יש סמל של כיסא גלגלים.

האישה, העטופה במעיל מרופד ולראשה מטפחת, מפנה אליו את ראשה. בהתחלה הוא מתקשה לזהות אותה — התאורה בחניון העזר הקטן הזה לא טובה במיוחד. "היי! אתם בסדר?"

האישה מזדקפת. האיש הזקן בכיסא הגלגלים מנופף לעברו חלושות. הוא לובש סוודר מכופתר ולראשו כובע קסקט.

"הסוללה מתה," אומרת האישה. "מר קסטרו, נכון? חורחה?"

רק עכשיו הוא מזהה אותה. זו פרופסור אמילי האריס, המרצה שמלמדת ספרות אנגלית... או לימדה בעבר. ייתכן שהיא כבר בדימוס. וזה בעלה, גם הוא מרצה. לא עלה על דעתו שהאריס נכה, הוא כמעט לא נתקל בו ברחבי הקמפוס, האיש לימד במחלקה אחרת ובבניין אחר, אך ככל שזכור לו, בפעם האחרונה שראה את הזקן הוא עמד על שתי רגליים. אותה, לעומת זאת, חורחה רואה לעיתים קרובות למדי במפגשי הפקולטה ובאירועים של שוחרי תרבות. חורחה די בטוח שהוא לא אחד האנשים החביבים עליה, במיוחד מאז אותה ישיבת מחלקה על סדנת השירה שבוטלה לאחר מכן. הדיון שהתפתח שם הפך לוויכוח קולני.

"כן, זה אני," הוא אומר. "אתם בטח רוצים להגיע הביתה ולהתייבש."

"זה יהיה נחמד מאוד," אומר מר האריס. או שגם הוא פרופסור. הסוודר שלו דק למדי והוא רועד קלות. "אתה חושב שתצליח לדחוף אותי במעלה הרמפה, בחורצ'יק?" הוא משתעל, מכחכח בגרונו ושוב משתעל. אשתו, שנראתה חדה וסמכותית כל כך בישיבות המחלקה, נראית כעת קצת אבודה ומבוהלת. גלמודה. חורחה תוהה כמה זמן הם כבר תקועים פה, ומדוע לא התקשרה למישהו שיבוא לעזרתם. אולי אין לה טלפון נייד, הוא חושב לעצמו. או שהשאירה אותו בבית. אנשים זקנים נוטים לשכוח דברים כאלה. אף שגילה ודאי לא עולה על שבעים. בעלה, לעומת זאת, נראה מבוגר יותר בכיסא הגלגלים.

"נראה לי שאצליח לעמוד בזה. הבלם משוחרר?"

"כן, בוודאי," אומרת אמילי האריס, שעומדת מאחורי חורחה כשהוא אוחז בידיות ומסובב את כיסא הגלגלים בפניו אל הכבש. הוא מגלגל את הכיסא כשלושה מטרים לאחור, מנסה לתפוס תאוצה. כיסאות גלגלים ממונעים הם כבדים בדרך כלל. זה מה שחסר לו, להגיע עד אמצע הדרך ואז לאבד את התנופה ולהתגלגל בחזרה לאחור. או להתהפך חלילה על הצד ולהעיף את הזקן על המדרכה.

"מתחילים, מר האריס. לא, חכה שנייה, יש פה איזו בליטה."

האריס אוחז במסעדי היד, וחורחה שם לב שכתפיו של האיש רחבות מאוד. הן נראות שריריות מתחת לסוודר. אנשים שמאבדים את השימוש ברגליהם מפצים על כך בדרכים אחרות, הוא חושב לעצמו. חורחה מתחיל לשעוט לכיוון הכבש.

"קדימה, הסתער!" מר האריס קורא בעליצות.

המחצית הראשונה של הרמפה קלה יחסית, אבל אז הכיסא מתחיל לאבד תנופה. חורחה מטה את גופו קדימה, נותן את כל כולו וממשיך להתגלגל קדימה. תוך כדי השלמת המעשה הזה של שכנות טובה, עולה בו פתאום מחשבה מוזרה: לוחיות הרישוי של המדינה אדומות־לבנות, ואף שבני הזוג האריס מתגוררים ברידג' רואד בדיוק כמוהו (הוא רואה לא פעם את אמילי האריס עובדת בגינה שלה), לוחיות הרישוי של המסחרית הזאת כחולות־לבנות, כמו אלו של המדינה השכנה ממערב. והנה עוד משהו מוזר: הוא לא זוכר שראה אי־פעם את המסחרית הזאת ברחוב שלהם, אף שזכור לו שראה את אמילי יושבת זקופה מאחורי ההגה של סובארו קטנה וחמודה, עם מדבקה של אובמה על מכסה תא המטען —

כשהוא מגיע אל מרומי הכבש, בגב כמעט אופקי, ידיו מושטות קדימה וכפות רגליו מתוחות ממאמץ בנעלי הריצה שלו, עוקץ אותו פתאום חרק בעורפו. החום מתפשט בצווארו במהירות והוא חושב לעצמו, זה כנראה חרק גדול, אולי אפילו צרעה, ויש לי תגובה אלרגית. מעולם לא הייתה לו תגובה כזו, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ואז בבת אחת הראייה שלו מיטשטשת והכוח אוזל לחלוטין מזרועותיו. נעליו מחליקות על הכבש הרטוב, והוא צונח על ברך אחת.

תכף כיסא גלגלים יתהפך עליי —

אבל זה לא קורה. רודני האריס לוחץ על כפתור, וכיסא הגלגלים מתגלגל פנימה בזמזום שבע רצון. האריס קופץ מתוך הכיסא, מקיף אותו בצעד זריז ומשפיל את מבטו אל האיש שכורע ברך על הרמפה כששערו דבוק למצחו וטיפות גשם מנקדות את לחייו כמו אגלי זיעה. ואז חורחה מתמוטט וצונח על פניו.

"וואו, תראה!" אמילי קוראת חרישית. "זה מושלם!"

"בואי תעזרי לי," רודני אומר לה.

אשתו, שנועלת גם היא נעלי ריצה, אוחזת בקרסוליו של חורחה. בעלה אוחז בזרועותיו. הם גוררים אותו פנימה. הכבש מתרומם ונסוג פנימה. רודני (מתברר שגם הוא פרופסור האריס) מחליק לתוך מושב הנהג שמשמאל. אמילי כורעת על ברכיה וכופתת את פרקי ידיו של חורחה, אף שמדובר כנראה באמצעי זהירות מיותר. חורחה כָּבָה כמו נורה (המשוררת הזקנה ודאי לא הייתה מאשרת את הדימוי הזה), והוא נוחר בכבדות.

"הכול טוב?" שואל רודני האריס, מרצה במחלקה למדעי החיים במכללת בֶּל.

"הכול טוב!" קולה של אמילי נסדק מהתרגשות. "עשינו את זה, רוֹדי! תפסנו את הבן זונה!"

"שמרי על שפה נקייה, יקירה," אומר לה בעלה. ואז הוא מחייך. "אבל כן. עשינו את זה ועוד איך." הוא יוצא מהחניה ופונה לנסוע במעלה הגבעה.

המשוררת הזקנה נושאת את מבטה ממחברת הכתיבה שלה, עם המריצה האדומה והקטנה שמקשטת את הכריכה, מבחינה במסחרית שחולפת ליד ביתה ורוכנת שוב מעל השיר שלה.

המסחרית פונה לרידג' רואד 93, ביתם של בני הזוג האריס זה כמעט עשרים וחמש שנה. הבית שייך להם, לא למכללה. אחת משתי דלתות החניה מתרוממת. המסחרית נכנסת למפרץ השמאלי. דלת החניה שבה ונסגרת, והשקט חוזר לשרור ברידג' רואד. ערפל מתאבך סביב פנסי הרחוב.

כמו הילות.

4

חורחה חוזר להכרה לאט ובהדרגה. ראשו כואב, פיו יבש להחריד, בטנו הומה. אין לו מושג כמה הוא שתה, אבל כנראה מספיק כדי להעניק לו הנגאובר איום כזה. ואיפה הוא שתה כל כך הרבה? במסיבה של הסגל? באחד ממפגשי סמינר הכתיבה, שם ויתר לרגע על שיקול הדעת והחליט לשתות כמו ששתה כשהיה סטודנט צעיר? או שהוא השתכר אחרי המריבה האחרונה עם פרדי? אף אחד מהדברים האלה לא נשמע לו נכון.

הוא פוקח עיניים ומתכונן לברק המסמא של אור הבוקר שישוב ויפלח את ראשו המיוסר והאומלל, אבל לא, האור רך. אפילו אדיב, בהתחשב במצוקה הנוכחית שלו. נדמה שהוא שוכב על פוטון, או על מזרן יוגה. לידו יש דלי, מפלסטיק כזה לניקוי רצפה, שנקנה מן הסתם בווֹלמארט או בדולר טְרי. הוא יודע בשביל מה הוא שם, ופתאום הוא גם מבין איך הרגישו כנראה הכלבים של פבלוב כשהפעמון צלצל, כי מייד אחרי שמבטו נח על הדלי בטנו מתחילה להתהפך. הוא מתרומם על ברכיו ומקיא בפראות. הוא זוכה בהפוגה, ארוכה מספיק כדי לנשום כמה נשימות, ואז הוא מקיא שוב.

בטנו נרגעת מעט, אבל לרגע אחד ראשו פועם בעוצמה כזו שהוא חושש שגולגולתו תתפצח לשניים ותצנח על הרצפה. הוא עוצם את עיניו הדומעות ומחכה שהכאב יירגע. לבסוף זה קורה, אך בפיו ובאפו נותר טעמו המצחין של הקיא. עיניו עדיין עצומות כשהוא מגשש בידו בחיפוש אחר הדלי ויורק לתוכו עד שפיו נקי, פחות או יותר.

הוא שב ופוקח את עיניו, מרים את ראשו (בזהירות) ורואה סורגים. הוא יושב בתוך כלוב. אמנם מרווח, אבל עדיין כלוב. מחוצה לו יש חדר ארוך. האורות שמעליו מופעלים כנראה באמצעות עמעם, שכן התאורה קלושה מאוד. הוא מבחין שרצפת הבטון נראית נקייה מספיק כדי לאכול ממנה — לא שמתחשק לו לאכול. מחצית החדר שמול הכלוב ריקה לחלוטין. באמצע יש גרם מדרגות. וגם מטאטא שנשען עליו; ומצידו האחר של גרם המדרגות נראה בית מלאכה מצויד היטב, עם כלי עבודה שתלויים על יתדות וגם מסור סרט גדול. בצד יש גם מסור זווית גדול — כלי עבודה רציני, ולא זול — לצד כמה מזמרות ושאר כלי גיזום. מבחר שלם של מפתחות ברגים תלוי בקפידה על הקיר, מהגדול ועד לקטן ביותר. שורה של שקעי כרום על שולחן עבודה נוסף, ליד דלת שמובילה... לאנשהו. כל החרא הרגיל של שוחרי "עשה זאת בעצמך", והכול נראה מטופח למשעי.

אין זכר לנסורת מתחת למסור הסרט, אבל יש מכונה אחת שהוא לא ראה בעבר: גדולה, צהובה ודמוית קופסה, כמעט בגודל של מזגן תעשייתי. חורחה מנחש שזה אכן מזגן, כי צינור גומי עבה יוצא מתוך אחת מדופנותיו, אבל הוא מעולם לא ראה מזגן כזה. אם יש עליו שם של מותג, הוא מסתתר כנראה מאחור.

הוא מביט סביבו בכלוב, ומה שהוא רואה מעורר בליבו פחד. לא בגלל הבקבוקים של מי דָסאני מטוהרים שעומדים על ארגז תפוזים שהוסב לשולחן ארעי. בגלל קופסת הפלסטיק הכחולה שבפינה הרחוקה, מתחת לתקרה המשופעת. זו אסלה כימית, מהסוג שנכים משתמשים בו כשהם עדיין יכולים לקום מהמיטה אבל אינם מסוגלים להגיע עד לשירותים הקרובים ביותר.

חורחה מרגיש שהוא עדיין לא מסוגל לעמוד, ולכן הוא זוחל אל האסלה ומרים את המכסה. הוא רואה את המים הכחולים שבתוכה, ובאפו עולה ריח של חומר חיטוי חזק דיו לגרות את עיניו שמתחילות שוב לדמוע. הוא סוגר את המכסה וזוחל על ברכיו בחזרה אל הפוטון. גם במצבו הנוכחי, המחורבן למדי, הוא מבין היטב מה פירושה של האסלה הכימית: מישהו מתכנן להחזיק אותו כאן לאורך זמן. הוא נחטף. אבל לא בידי קרטל הסמים, כמו ברומן שלו, 'קָטָלֶפְּסְיָה', ובטח לא במקסיקו או בקולומביה. מטורף ככל שזה נשמע, הוא נחטף בידי זוג פרופסורים זקנים, שאחת מהם גם עמיתה לעבודה. ואם זה המרתף שלהם, הוא גם לא רחוק מביתו שלו, שם פרדי יושב כרגע בסלון, קורא ספר ושותה כוס —

בעצם, לא. פרדי איננו, לפחות לעת עתה. הוא עזב אחרי המריבה האחרונה, זעוף כהרגלו.

הוא בוחן את הסורגים המצטלבים שתי וערב. הם עשויים מפלדה ומרותכים במקצוענות. העבודה כנראה נעשתה ממש כאן, בבית המלאכה הזה — ספק אם מוכרים פריט כזה בכלובים־אָר־אָס — אבל הסורגים נראים מוצקים למדי. הוא תופס אחד מהם בשתי ידיו ומנער אותו. שום תזוזה.

הוא מביט בתקרה ומגלה שהיא ספונה בלוחות לבנים, שחורים קטנים מנוקבים בהם. החדר אטום לרעש. והוא מבחין במשהו נוסף: עין מזכוכית שבוהה בו מלמעלה. חורחה מפנה את מבטו אל העין.

"אתם שם? מה אתם רוצים?"

שום תגובה. הוא שוקל לצרוח שישחררו אותו, אבל מה הטעם? מי כולא אדם בכלוב שבמרתף ביתו (זה חייב להיות מרתף ביתם) עם דלי הקאה ואסלה כימית, אם הוא מתכוון לרדת בריצה במדרגות מייד עם הישמע הצעקה הראשונה, ולומר, סליחה, סליחה, טעינו בגדול?

הוא חייב להשתין — תכף בורח לו. הוא קם ממקומו ואז אוחז בסורגים בניסיון לעזור לרגליו. כאב נוסף מפלח את ראשו, אבל הפעם גרוע פחות מהכאבים שייסרו אותו כשההכרה חזרה אליו. הוא מדדה אל האסלה הכימית, מרים את המכסה, פותח את הרוכסן ומנסה להשתין. בהתחלה הוא לא מצליח, למרות הצורך הדחוף להתפנות. חורחה מקפיד על פרטיותו, במיוחד כשמדובר בתפקודי גוף, ונמנע ממשתנות פתוחות גם באצטדיון הבייסבול, כך שכעת הוא רק חושב על עין הזכוכית שבוהה בו מלמעלה. גבו מופנה אליה, וזה עוזר מעט אבל לא מספיק. הוא סופר את הימים שנשארו לו בחודש הזה, ואז את הימים עד לחג המולד, פֶליס נָבידאד הישן והטוב, ובסוף זה מצליח. הוא משתין כמעט דקה שלמה, ואז מרים את אחד מבקבוקי הדָסאני. הוא מערבל את המים בפיו ויורק אותם לתוך המים הכימיים שבאסלה, ולאחר מכן גומע את שארית המים בבקבוק.

הוא חוזר אל הסורגים ומביט החוצה בחדר הארוך: במחצית הריקה שמעבר לסורגי הכלוב, בגרם המדרגות, ואז בבית המלאכה. עיניו חוזרות שוב ושוב אל מסור הזווית ואל מסור הסרט. אלה לא בדיוק כלי עבודה שנעים להתבונן בהם כשאתה יושב בכלוב, אבל קשה לו להתיק מהם את מבטו. וקשה לו שלא לחשוב על הצווחה הגבוהה שמסור הסרט משמיע כשהוא פורס קורה של עץ אורן או ארז: יייירררראוווווווווו.

הוא זוכר את הריצה בתוך טפטוף דקיק של גשם ערפילי. הוא זוכר את אמילי ואת בעלה. והוא זוכר שהם עבדו עליו ואז הזריקו לו משהו בעורף. מאז הוא לא זוכר דבר פרט לעלטה שירדה עליו, עד שלבסוף התעורר כאן.

אבל למה? למה שהם יעשו דבר כזה?

"אתם רוצים לדבר?" הוא קורא אל העין מזכוכית. "אני מוכן, אם אתם מוכנים. רק תגידו לי מה אתם רוצים!"

שום תגובה. בחדר שוררת דממה, פרט לדשדוש כפות רגליו ולקלינק־קלינק של טבעת הנישואים שהוא עונד, כשהיא פוגעת באחד הסורגים. זו לא הטבעת שלו. הוא ופרדי לא נשואים. עדיין לא, בכל אופן, ואולי אף פעם לא, כמו שזה נראה כרגע. חורחה החליק את הטבעת מאצבעו של אביו בבית החולים, דקות אחרי מותו של פּאפּי. והוא עונד אותה מאז.

כמה זמן הוא כבר כאן? הוא מציץ בשעונו, אבל אין בזה טעם. השעון מכני, מזכרת נוספת שלקח מאביו עם מותו, ונעצר באחת ורבע. בצהריים או בלילה, הוא לא יודע. והוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה מתח אותו.

בני הזוג האריס. אמילי ורונלד. או שאולי קוראים לו רוברט? הוא מכיר אותם, וזה כבר מבשר רעות, לא?

זה עלול לבשר רעות, הוא אומר לעצמו.

מאחר שאין טעם לצעוק או לצרוח בחדר אטום לרעש — זה רק יעורר שוב את כאב הראש שלו, ובגדול — הוא מתיישב על הפוטון ומחכה שמשהו יקרה. מחכה שמישהו יבוא ויסביר לו מה לעזאזל קורה פה.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

עוד על הספר

הולי סטיבן קינג

17 באוקטובר 2012

1

העיר עתיקה, מצבה כבר לא מזהיר, וגם האגם שנבנתה לשפתו כבר לא מה שהיה פעם, אבל עדיין יש בה כמה אזורים נחמדים. התושבים הוותיקים ודאי יסכימו שהאזור הכי נחמד הוא שוּגֶר הַייטס, והרחוב הכי נחמד שחוצה אותו הוא רידג' רוֹאד, שמתעקל במתינות במורד הגבעה ממכללת בֶּל לאמנויות ולמדעים עד לפארק דירפילד, מרחק שלושה קילומטרים משם. בדרכו חולף רידג' רואד על פני שורה של בתים יפים, כמה מהם של סגל המרצים במכללה ואחרים של אנשי העסקים המצליחים בעיר — רופאים, עורכי דין, בנקאים ומנהלים שעומדים בראש הפירמידה. רוב הבתים בשכונה ויקטוריאניים, צבועים ללא דופי, עם חלונות בולטים ושלל פיתוחי עץ.

הפארק שרידג' רואד מסתיים בו אינו גדול כמו מקבילו המלבני שיושב לו באמצע מנהטן, אבל הוא די קרוב. דירפילד הוא מקור גאוותה של העיר, ומחלקה שלמה של גננים שומרת על מראהו המטופח. אה, יש כמובן גם צד מערבי ולא מטופח, ליד שדרות רֶד בּנק, אזור המכונה גם "הסבך" ומשמש בדרך כלל את אלה שמחפשים או מוכרים סמים עם רדת החשכה, ופה ושם מתרחשים בו גם מקרי שוד, אבל "הסבך" מסתכם רק בשנים־עשר דונם מתוך שלושת אלפים. כל השאר נטועים כרי דשא וערוגות פרחים, זרועים שבילי הליכה לזוגות אוהבים וספסלים לזקנים שיושבים וקוראים עיתונים (לאחרונה מתרבים אלה שקוראים מתוך מכשירים אלקטרוניים) ולנשים שיושבות ומפטפטות, לפעמים תוך כדי נענוע תינוקותיהן קדימה ואחורה בעגלות יקרות. בפארק יש גם שני אגמים קטנים, ולפעמים תמצאו גברים או ילדים שמשיטים סירות בשלט רחוק באחד מהם. ובשני, ברבורים וברווזים משייטים בנחת. מובן שיש גם מגרש משחקים לילדים. למעשה, יש שם הכול חוץ מבריכה ציבורית. מפעם לפעם דנה מועצת העיר באפשרות לבנות שם בריכה, אבל הרעיון נדחה שוב ושוב. זו הוצאה גדולה, אתם יודעים.

הלילה הזה באוקטובר חמים יחסית לעונה, אבל הטפטוף הקל השאיר את כולם בבית, פרט לאדם אחד שלא ויתר על הריצה. שמו חוֹרחֶה קָסטרוֹ, והוא מרצה לכתיבה יוצרת ולספרות לטינו־אמריקאית במכללה המקומית. על אף מומחיותו, הוא אמריקאי מלידה. חורחה אוהב לומר לאנשים שהוא אמריקאי כמו פּאי דֶה מָנסאנָה, או פאי תפוחים.

ביולי מלאו לו ארבעים, והוא כבר לא משלה את עצמו שהוא אותו אריה צעיר שזכה לתהילה רגעית כשהרומן הראשון שלו הפך לרב־מכר. בגיל ארבעים אתה צריך להפסיק להשלות את עצמך שאתה עדיין צעיר, נקודה. אחרת — אם תמשיך להאמין בכל הבולשיט הזה של המימוש העצמי כמו "ארבעים הוא העשרים וחמש החדש" — תמצא את עצמך מידרדר והולך. בהתחלה רק טיפונת, ואז עוד קצת, עד שבבת אחת אתה בן חמישים עם כרס משתפלת מעל אבזם החגורה וכדורים להורדת כולסטרול בארונית התרופות. בגיל עשרים הגוף סולח. בגיל ארבעים הסליחה זמנית מאוד, במקרה הטוב. חורחה קסטרו לא רוצה להגיע לגיל חמישים ולגלות שהפך לעוד בטטה אמריקאית.

אתה צריך להתחיל לטפל בעצמך כבר בגיל ארבעים. אתה צריך לתחזק את המכונה, כי אין אפשרות לטרייד־אין. אז חורחה שותה מיץ תפוזים כל בוקר (בשביל האשלגן), ולאחר מכן אוכל שיבולת שועל כמעט כל יום (בשביל נוגדי החמצון), ומקפיד לא לאכול בשר אדום יותר מפעם אחת בשבוע. כשהוא רוצה חטיף, הוא פותח קופסת סרדינים. הם עשירים באומגה 3 (וגם טעימים!) הוא עושה תרגילים פשוטים בבוקר ורץ בערב, לא מגזים אלא מאוורר את הריאות בנות הארבעים ונותן ללב בן הארבעים שלו הזדמנות לעשות את הקטע שלו (דופק במנוחה: 63). חורחה רוצה להיראות ולהרגיש בן ארבעים גם כשיגיע לגיל חמישים, אבל הגורל הוא שצוחק אחרון. כי חורחה קסטרו לא יחגוג אפילו ארבעים ואחת.

2

במסגרת השגרה שלו, שגרה שהוא לא מוותר עליה גם בגשם מטפטף, הוא רץ מהבית שהוא חולק עם פרדי (הבית שלהם כל עוד הוא ימשיך ללמד במכללה), מרחק כשמונה מאות מטר עד המכללה ומשם אל הפארק. שם הוא ימתח את גבו, ישתה מעט ממי הוויטמין שהוא מחזיק בפאוץ' שלו, ואז ירוץ בחזרה הביתה. למען האמת, הטפטוף רק ממריץ אותו, ואין גם רצים אחרים, הולכי רגל או רוכבי אופניים שהוא צריך לפלס את דרכו ביניהם. רוכבי האופניים הם הכי גרועים, כי הם מתעקשים שיש להם זכות מלאה לרכוב על המדרכה ולא ברחוב, אף שיש שם שביל ייעודי לאופניים. אבל הערב המדרכה כולה שלו. יותר מכך, נחסך ממנו גם הצורך לנופף לאנשים שיושבים במרפסות המוצלות והגדולות ושואפים את אוויר הלילה. הגשם השאיר אותם בפנים.

את כולם פרט לאחת: המשוררת הזקנה. היא צרורה במעיל כבד, אף שגם בשמונה בערב מזג האוויר נע סביב שתים־עשרה מעלות, כי היא שוקלת לא יותר מחמישים קילו (הרופא שלה נוזף בה דרך קבע על משקלה) והיא מרגישה את הקור בעצמותיה. ויותר מהקור, היא מרגישה את הלחות. ובכל זאת היא ממשיכה לשבת בחוץ, כי יש איזה שיר שמתגבש לו הלילה, אם רק תצליח לתחוב את אצבעותיה מתחת למכסה ולפתוח אותו. היא לא כתבה ולוּ שיר אחד מאז אמצע הקיץ, והיא חייבת להתחיל לפני שהמוח יחליד. היא חייבת לתת בראש, כמו שאומרים הסטודנטים שלה. חשוב מזה, בהחלט ייתכן שזה שיר טוב. אולי אפילו שיר חיוני.

הוא צריך להיפתח באופן שבו הערפל מערסל את פנסי הרחוב שמולה, ואז להתקדם משם אל מה שהיא מכנה המסתורין הגדול. שזה בעצם הכול. הערפל יוצר הילות שנעות לאט, כסופות ויפות. אבל היא לא רוצה להשתמש במילה הילות, כי זו הרי המילה הצפויה, הבחירה העצלה. זו כמעט קלישאה. כסופות, לעומת זאת... ואולי רק כסף...

חוט המחשבה שלה נקטע די הצורך להבחין בבחור הצעיר (בגיל שמונים ותשע, ארבעים נראה צעיר מאוד) שרץ על המדרכה הנגדית. היא מכירה אותו. הוא הסופר האורח שחושב שגבריאל גרסיה מרקס הוא כליל השלמות. עם שערו הארוך הכהה והשפמפם הקטן שנועד לדגדג את הכוּס, הוא מזכיר למשוררת הזקנה דמות שרמנטית מ'הנסיכה הקסומה'. "שמי הוא איניגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות!" הוא לובש ז'קט צהוב עם פס מחזיר אור על גבו ומכנסי ריצה צמודים במידה מגוחכת. והוא רץ כאילו מכנסיו עולים באש, כמו שהייתה אומרת אימה של המשוררת הזקנה. או כמו הרוח.

הרוח מזכירה לה פעמונים, ומבטה חוזר שוב אל פנס הרחוב שמולה. היא חושבת לעצמה, הרץ אינו שומע את הכסף מתערסל מעל ראשו / הפעמונים הללו לא מצלצלים.

לא טוב, זה נשמע כמעט כמו פרוזה, אבל זו התחלה. היא הצליחה לתחוב את אצבעותיה מתחת למכסה השיר. עכשיו היא צריכה להיכנס פנימה, למצוא את המחברת שלה ולהתחיל לכתוב. אבל היא משתהה עוד כמה רגעים, מתבוננת בעיגולים הכסופים שנעים סביב פנסי הרחוב. כמו הילות, היא חושבת שוב. אני לא יכולה להשתמש במילה הזאת, אבל ככה הם נראים, לעזאזל.

היא מעיפה מבט אחרון בז'קט הצהוב של הרץ, ואז הוא נעלם בחשכה. המשוררת הזקנה נאבקת לקום על רגליה, מעווה את פניה כשהכאב מתפשט בירכיה ומדשדשת חזרה לתוך ביתה.

3

חורחה קסטרו מגביר קצת את הקצב. הוא עבר את השלב הקשה, הריאות שוב מקבלות יותר חמצן, האנדורפינים משתחררים. הפארק משתרע ממש לפניו, זרוע פנסי רחוב מיושנים למראה שמפיצים זוהר צהוב ומיסטי. מול מגרש המשחקים הנטוש כעת יש מגרש חניה קטן, גם הוא שומם למעט מסחרית אחת עם דלת צדדית פתוחה וכבש שבולט החוצה ומונח על האספלט הרטוב. למרגלותיו יושב גבר מבוגר בכיסא גלגלים, ואישה מבוגרת כורעת על ברך אחת, מתעסקת עם הכיסא.

חורחה נעצר לרגע, רוכן קדימה, מניח את ידיו מעל הברכיים, מסדיר את נשימתו ומביט במסחרית. על לוחית הרישוי הכחולה־לבנה שמאחור יש סמל של כיסא גלגלים.

האישה, העטופה במעיל מרופד ולראשה מטפחת, מפנה אליו את ראשה. בהתחלה הוא מתקשה לזהות אותה — התאורה בחניון העזר הקטן הזה לא טובה במיוחד. "היי! אתם בסדר?"

האישה מזדקפת. האיש הזקן בכיסא הגלגלים מנופף לעברו חלושות. הוא לובש סוודר מכופתר ולראשו כובע קסקט.

"הסוללה מתה," אומרת האישה. "מר קסטרו, נכון? חורחה?"

רק עכשיו הוא מזהה אותה. זו פרופסור אמילי האריס, המרצה שמלמדת ספרות אנגלית... או לימדה בעבר. ייתכן שהיא כבר בדימוס. וזה בעלה, גם הוא מרצה. לא עלה על דעתו שהאריס נכה, הוא כמעט לא נתקל בו ברחבי הקמפוס, האיש לימד במחלקה אחרת ובבניין אחר, אך ככל שזכור לו, בפעם האחרונה שראה את הזקן הוא עמד על שתי רגליים. אותה, לעומת זאת, חורחה רואה לעיתים קרובות למדי במפגשי הפקולטה ובאירועים של שוחרי תרבות. חורחה די בטוח שהוא לא אחד האנשים החביבים עליה, במיוחד מאז אותה ישיבת מחלקה על סדנת השירה שבוטלה לאחר מכן. הדיון שהתפתח שם הפך לוויכוח קולני.

"כן, זה אני," הוא אומר. "אתם בטח רוצים להגיע הביתה ולהתייבש."

"זה יהיה נחמד מאוד," אומר מר האריס. או שגם הוא פרופסור. הסוודר שלו דק למדי והוא רועד קלות. "אתה חושב שתצליח לדחוף אותי במעלה הרמפה, בחורצ'יק?" הוא משתעל, מכחכח בגרונו ושוב משתעל. אשתו, שנראתה חדה וסמכותית כל כך בישיבות המחלקה, נראית כעת קצת אבודה ומבוהלת. גלמודה. חורחה תוהה כמה זמן הם כבר תקועים פה, ומדוע לא התקשרה למישהו שיבוא לעזרתם. אולי אין לה טלפון נייד, הוא חושב לעצמו. או שהשאירה אותו בבית. אנשים זקנים נוטים לשכוח דברים כאלה. אף שגילה ודאי לא עולה על שבעים. בעלה, לעומת זאת, נראה מבוגר יותר בכיסא הגלגלים.

"נראה לי שאצליח לעמוד בזה. הבלם משוחרר?"

"כן, בוודאי," אומרת אמילי האריס, שעומדת מאחורי חורחה כשהוא אוחז בידיות ומסובב את כיסא הגלגלים בפניו אל הכבש. הוא מגלגל את הכיסא כשלושה מטרים לאחור, מנסה לתפוס תאוצה. כיסאות גלגלים ממונעים הם כבדים בדרך כלל. זה מה שחסר לו, להגיע עד אמצע הדרך ואז לאבד את התנופה ולהתגלגל בחזרה לאחור. או להתהפך חלילה על הצד ולהעיף את הזקן על המדרכה.

"מתחילים, מר האריס. לא, חכה שנייה, יש פה איזו בליטה."

האריס אוחז במסעדי היד, וחורחה שם לב שכתפיו של האיש רחבות מאוד. הן נראות שריריות מתחת לסוודר. אנשים שמאבדים את השימוש ברגליהם מפצים על כך בדרכים אחרות, הוא חושב לעצמו. חורחה מתחיל לשעוט לכיוון הכבש.

"קדימה, הסתער!" מר האריס קורא בעליצות.

המחצית הראשונה של הרמפה קלה יחסית, אבל אז הכיסא מתחיל לאבד תנופה. חורחה מטה את גופו קדימה, נותן את כל כולו וממשיך להתגלגל קדימה. תוך כדי השלמת המעשה הזה של שכנות טובה, עולה בו פתאום מחשבה מוזרה: לוחיות הרישוי של המדינה אדומות־לבנות, ואף שבני הזוג האריס מתגוררים ברידג' רואד בדיוק כמוהו (הוא רואה לא פעם את אמילי האריס עובדת בגינה שלה), לוחיות הרישוי של המסחרית הזאת כחולות־לבנות, כמו אלו של המדינה השכנה ממערב. והנה עוד משהו מוזר: הוא לא זוכר שראה אי־פעם את המסחרית הזאת ברחוב שלהם, אף שזכור לו שראה את אמילי יושבת זקופה מאחורי ההגה של סובארו קטנה וחמודה, עם מדבקה של אובמה על מכסה תא המטען —

כשהוא מגיע אל מרומי הכבש, בגב כמעט אופקי, ידיו מושטות קדימה וכפות רגליו מתוחות ממאמץ בנעלי הריצה שלו, עוקץ אותו פתאום חרק בעורפו. החום מתפשט בצווארו במהירות והוא חושב לעצמו, זה כנראה חרק גדול, אולי אפילו צרעה, ויש לי תגובה אלרגית. מעולם לא הייתה לו תגובה כזו, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ואז בבת אחת הראייה שלו מיטשטשת והכוח אוזל לחלוטין מזרועותיו. נעליו מחליקות על הכבש הרטוב, והוא צונח על ברך אחת.

תכף כיסא גלגלים יתהפך עליי —

אבל זה לא קורה. רודני האריס לוחץ על כפתור, וכיסא הגלגלים מתגלגל פנימה בזמזום שבע רצון. האריס קופץ מתוך הכיסא, מקיף אותו בצעד זריז ומשפיל את מבטו אל האיש שכורע ברך על הרמפה כששערו דבוק למצחו וטיפות גשם מנקדות את לחייו כמו אגלי זיעה. ואז חורחה מתמוטט וצונח על פניו.

"וואו, תראה!" אמילי קוראת חרישית. "זה מושלם!"

"בואי תעזרי לי," רודני אומר לה.

אשתו, שנועלת גם היא נעלי ריצה, אוחזת בקרסוליו של חורחה. בעלה אוחז בזרועותיו. הם גוררים אותו פנימה. הכבש מתרומם ונסוג פנימה. רודני (מתברר שגם הוא פרופסור האריס) מחליק לתוך מושב הנהג שמשמאל. אמילי כורעת על ברכיה וכופתת את פרקי ידיו של חורחה, אף שמדובר כנראה באמצעי זהירות מיותר. חורחה כָּבָה כמו נורה (המשוררת הזקנה ודאי לא הייתה מאשרת את הדימוי הזה), והוא נוחר בכבדות.

"הכול טוב?" שואל רודני האריס, מרצה במחלקה למדעי החיים במכללת בֶּל.

"הכול טוב!" קולה של אמילי נסדק מהתרגשות. "עשינו את זה, רוֹדי! תפסנו את הבן זונה!"

"שמרי על שפה נקייה, יקירה," אומר לה בעלה. ואז הוא מחייך. "אבל כן. עשינו את זה ועוד איך." הוא יוצא מהחניה ופונה לנסוע במעלה הגבעה.

המשוררת הזקנה נושאת את מבטה ממחברת הכתיבה שלה, עם המריצה האדומה והקטנה שמקשטת את הכריכה, מבחינה במסחרית שחולפת ליד ביתה ורוכנת שוב מעל השיר שלה.

המסחרית פונה לרידג' רואד 93, ביתם של בני הזוג האריס זה כמעט עשרים וחמש שנה. הבית שייך להם, לא למכללה. אחת משתי דלתות החניה מתרוממת. המסחרית נכנסת למפרץ השמאלי. דלת החניה שבה ונסגרת, והשקט חוזר לשרור ברידג' רואד. ערפל מתאבך סביב פנסי הרחוב.

כמו הילות.

4

חורחה חוזר להכרה לאט ובהדרגה. ראשו כואב, פיו יבש להחריד, בטנו הומה. אין לו מושג כמה הוא שתה, אבל כנראה מספיק כדי להעניק לו הנגאובר איום כזה. ואיפה הוא שתה כל כך הרבה? במסיבה של הסגל? באחד ממפגשי סמינר הכתיבה, שם ויתר לרגע על שיקול הדעת והחליט לשתות כמו ששתה כשהיה סטודנט צעיר? או שהוא השתכר אחרי המריבה האחרונה עם פרדי? אף אחד מהדברים האלה לא נשמע לו נכון.

הוא פוקח עיניים ומתכונן לברק המסמא של אור הבוקר שישוב ויפלח את ראשו המיוסר והאומלל, אבל לא, האור רך. אפילו אדיב, בהתחשב במצוקה הנוכחית שלו. נדמה שהוא שוכב על פוטון, או על מזרן יוגה. לידו יש דלי, מפלסטיק כזה לניקוי רצפה, שנקנה מן הסתם בווֹלמארט או בדולר טְרי. הוא יודע בשביל מה הוא שם, ופתאום הוא גם מבין איך הרגישו כנראה הכלבים של פבלוב כשהפעמון צלצל, כי מייד אחרי שמבטו נח על הדלי בטנו מתחילה להתהפך. הוא מתרומם על ברכיו ומקיא בפראות. הוא זוכה בהפוגה, ארוכה מספיק כדי לנשום כמה נשימות, ואז הוא מקיא שוב.

בטנו נרגעת מעט, אבל לרגע אחד ראשו פועם בעוצמה כזו שהוא חושש שגולגולתו תתפצח לשניים ותצנח על הרצפה. הוא עוצם את עיניו הדומעות ומחכה שהכאב יירגע. לבסוף זה קורה, אך בפיו ובאפו נותר טעמו המצחין של הקיא. עיניו עדיין עצומות כשהוא מגשש בידו בחיפוש אחר הדלי ויורק לתוכו עד שפיו נקי, פחות או יותר.

הוא שב ופוקח את עיניו, מרים את ראשו (בזהירות) ורואה סורגים. הוא יושב בתוך כלוב. אמנם מרווח, אבל עדיין כלוב. מחוצה לו יש חדר ארוך. האורות שמעליו מופעלים כנראה באמצעות עמעם, שכן התאורה קלושה מאוד. הוא מבחין שרצפת הבטון נראית נקייה מספיק כדי לאכול ממנה — לא שמתחשק לו לאכול. מחצית החדר שמול הכלוב ריקה לחלוטין. באמצע יש גרם מדרגות. וגם מטאטא שנשען עליו; ומצידו האחר של גרם המדרגות נראה בית מלאכה מצויד היטב, עם כלי עבודה שתלויים על יתדות וגם מסור סרט גדול. בצד יש גם מסור זווית גדול — כלי עבודה רציני, ולא זול — לצד כמה מזמרות ושאר כלי גיזום. מבחר שלם של מפתחות ברגים תלוי בקפידה על הקיר, מהגדול ועד לקטן ביותר. שורה של שקעי כרום על שולחן עבודה נוסף, ליד דלת שמובילה... לאנשהו. כל החרא הרגיל של שוחרי "עשה זאת בעצמך", והכול נראה מטופח למשעי.

אין זכר לנסורת מתחת למסור הסרט, אבל יש מכונה אחת שהוא לא ראה בעבר: גדולה, צהובה ודמוית קופסה, כמעט בגודל של מזגן תעשייתי. חורחה מנחש שזה אכן מזגן, כי צינור גומי עבה יוצא מתוך אחת מדופנותיו, אבל הוא מעולם לא ראה מזגן כזה. אם יש עליו שם של מותג, הוא מסתתר כנראה מאחור.

הוא מביט סביבו בכלוב, ומה שהוא רואה מעורר בליבו פחד. לא בגלל הבקבוקים של מי דָסאני מטוהרים שעומדים על ארגז תפוזים שהוסב לשולחן ארעי. בגלל קופסת הפלסטיק הכחולה שבפינה הרחוקה, מתחת לתקרה המשופעת. זו אסלה כימית, מהסוג שנכים משתמשים בו כשהם עדיין יכולים לקום מהמיטה אבל אינם מסוגלים להגיע עד לשירותים הקרובים ביותר.

חורחה מרגיש שהוא עדיין לא מסוגל לעמוד, ולכן הוא זוחל אל האסלה ומרים את המכסה. הוא רואה את המים הכחולים שבתוכה, ובאפו עולה ריח של חומר חיטוי חזק דיו לגרות את עיניו שמתחילות שוב לדמוע. הוא סוגר את המכסה וזוחל על ברכיו בחזרה אל הפוטון. גם במצבו הנוכחי, המחורבן למדי, הוא מבין היטב מה פירושה של האסלה הכימית: מישהו מתכנן להחזיק אותו כאן לאורך זמן. הוא נחטף. אבל לא בידי קרטל הסמים, כמו ברומן שלו, 'קָטָלֶפְּסְיָה', ובטח לא במקסיקו או בקולומביה. מטורף ככל שזה נשמע, הוא נחטף בידי זוג פרופסורים זקנים, שאחת מהם גם עמיתה לעבודה. ואם זה המרתף שלהם, הוא גם לא רחוק מביתו שלו, שם פרדי יושב כרגע בסלון, קורא ספר ושותה כוס —

בעצם, לא. פרדי איננו, לפחות לעת עתה. הוא עזב אחרי המריבה האחרונה, זעוף כהרגלו.

הוא בוחן את הסורגים המצטלבים שתי וערב. הם עשויים מפלדה ומרותכים במקצוענות. העבודה כנראה נעשתה ממש כאן, בבית המלאכה הזה — ספק אם מוכרים פריט כזה בכלובים־אָר־אָס — אבל הסורגים נראים מוצקים למדי. הוא תופס אחד מהם בשתי ידיו ומנער אותו. שום תזוזה.

הוא מביט בתקרה ומגלה שהיא ספונה בלוחות לבנים, שחורים קטנים מנוקבים בהם. החדר אטום לרעש. והוא מבחין במשהו נוסף: עין מזכוכית שבוהה בו מלמעלה. חורחה מפנה את מבטו אל העין.

"אתם שם? מה אתם רוצים?"

שום תגובה. הוא שוקל לצרוח שישחררו אותו, אבל מה הטעם? מי כולא אדם בכלוב שבמרתף ביתו (זה חייב להיות מרתף ביתם) עם דלי הקאה ואסלה כימית, אם הוא מתכוון לרדת בריצה במדרגות מייד עם הישמע הצעקה הראשונה, ולומר, סליחה, סליחה, טעינו בגדול?

הוא חייב להשתין — תכף בורח לו. הוא קם ממקומו ואז אוחז בסורגים בניסיון לעזור לרגליו. כאב נוסף מפלח את ראשו, אבל הפעם גרוע פחות מהכאבים שייסרו אותו כשההכרה חזרה אליו. הוא מדדה אל האסלה הכימית, מרים את המכסה, פותח את הרוכסן ומנסה להשתין. בהתחלה הוא לא מצליח, למרות הצורך הדחוף להתפנות. חורחה מקפיד על פרטיותו, במיוחד כשמדובר בתפקודי גוף, ונמנע ממשתנות פתוחות גם באצטדיון הבייסבול, כך שכעת הוא רק חושב על עין הזכוכית שבוהה בו מלמעלה. גבו מופנה אליה, וזה עוזר מעט אבל לא מספיק. הוא סופר את הימים שנשארו לו בחודש הזה, ואז את הימים עד לחג המולד, פֶליס נָבידאד הישן והטוב, ובסוף זה מצליח. הוא משתין כמעט דקה שלמה, ואז מרים את אחד מבקבוקי הדָסאני. הוא מערבל את המים בפיו ויורק אותם לתוך המים הכימיים שבאסלה, ולאחר מכן גומע את שארית המים בבקבוק.

הוא חוזר אל הסורגים ומביט החוצה בחדר הארוך: במחצית הריקה שמעבר לסורגי הכלוב, בגרם המדרגות, ואז בבית המלאכה. עיניו חוזרות שוב ושוב אל מסור הזווית ואל מסור הסרט. אלה לא בדיוק כלי עבודה שנעים להתבונן בהם כשאתה יושב בכלוב, אבל קשה לו להתיק מהם את מבטו. וקשה לו שלא לחשוב על הצווחה הגבוהה שמסור הסרט משמיע כשהוא פורס קורה של עץ אורן או ארז: יייירררראוווווווווו.

הוא זוכר את הריצה בתוך טפטוף דקיק של גשם ערפילי. הוא זוכר את אמילי ואת בעלה. והוא זוכר שהם עבדו עליו ואז הזריקו לו משהו בעורף. מאז הוא לא זוכר דבר פרט לעלטה שירדה עליו, עד שלבסוף התעורר כאן.

אבל למה? למה שהם יעשו דבר כזה?

"אתם רוצים לדבר?" הוא קורא אל העין מזכוכית. "אני מוכן, אם אתם מוכנים. רק תגידו לי מה אתם רוצים!"

שום תגובה. בחדר שוררת דממה, פרט לדשדוש כפות רגליו ולקלינק־קלינק של טבעת הנישואים שהוא עונד, כשהיא פוגעת באחד הסורגים. זו לא הטבעת שלו. הוא ופרדי לא נשואים. עדיין לא, בכל אופן, ואולי אף פעם לא, כמו שזה נראה כרגע. חורחה החליק את הטבעת מאצבעו של אביו בבית החולים, דקות אחרי מותו של פּאפּי. והוא עונד אותה מאז.

כמה זמן הוא כבר כאן? הוא מציץ בשעונו, אבל אין בזה טעם. השעון מכני, מזכרת נוספת שלקח מאביו עם מותו, ונעצר באחת ורבע. בצהריים או בלילה, הוא לא יודע. והוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה מתח אותו.

בני הזוג האריס. אמילי ורונלד. או שאולי קוראים לו רוברט? הוא מכיר אותם, וזה כבר מבשר רעות, לא?

זה עלול לבשר רעות, הוא אומר לעצמו.

מאחר שאין טעם לצעוק או לצרוח בחדר אטום לרעש — זה רק יעורר שוב את כאב הראש שלו, ובגדול — הוא מתיישב על הפוטון ומחכה שמשהו יקרה. מחכה שמישהו יבוא ויסביר לו מה לעזאזל קורה פה.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא