אם לקחת את הספר הזה לידך, אני מניחה שקַצת בסכסוך. שיש חלק בתוכך, אפילו קטן, ספקני ושברירי עד כי לרוב נדמה שהוא חומק ממך, חלק שמאמין שיש אפשרות לסיים סכסוכים.
או ההיפך.
לקחת את הספר הזה לידך כי פעם האמנת באפשרות לסיים סכסוכים, גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאמונה הזאת התערערה. את.ה שבור.ת לב מאובדן הדרך, אבל את.ה כבר לא רואה את הדרך החוצה.
רוב האנשים במרחב שבו אנחנו חיים — גם יהודים וגם פלסטינים — מוצאים את עצמם על הציר הזה.
ואכן, לכאורה, מה בין פיוס ובין הנקודה הזאת בזמן — המילים האלה נכתבות באוקטובר 2024 — נקודה שהיא הקשה ביותר עד כה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמה שסכסוך ומלחמה מהצד האחד ופיוס מהצד האחר הם שני יקומים מקבילים שבהם השפה שונה, התחביר שונה ואפילו ההיגיון אינו אותו היגיון.
ואולם בהיותם תוצרים של האנושות, שניהם ביטויים שלה. לכן, על אף שאינטואיטיבית נדמה שזה בלתי אפשרי, גם בעיצומו של סכסוך — הפיוס ממשיך להתקיים כאפשרות ממשית.
לכן, אין זמן מתאים יותר לתהות, לחקור ולבקש פיוס.
אין זמן מתאים יותר להזכיר את מה שכל כך קל לשכוח כששקועים בתוך סכסוך שנדמה בלתי פתיר.
סכסוכים מסתיימים. תמיד.
למעשה זה בטבע שלהם. יעידו אפילו הנוראות שבמלחמות — מלחמות העולם והשמדות עם.
השאלה רק כמה זמן וכמה חיים יאבדו.
ובתוך כך מובלעת אמת נוספת: אנחנו נוקשים וסגורים פחות מכפי שנדמה לנו. בני אדם יודעים להשתנות וגם חברות יודעות להשתנות.
הספר הזה, המשכו של ״על הפיוס״ (אפיק, 2017), מציע החלמה. הוא מראה שהיא אפשרית, והוא מציע כלים להגיע לשם.
פעם, כשרציתי להבין משהו, לחשוב אותו, לעבד אותו, ידעתי מה אני צריכה לעשות: לזמן את עצמי לשולחן הכתיבה שלי שבחדר העבודה שלי, בבית שלי שבעיר שלי וכל זה בשפה שלי; למרחב שמוגנותו הושגה בעמל ובמחירים, וקיומו נעשה למשתנה קבוע בחיי. גם כשלא שהיתי בו כי הכתיבה הייתה מאיימת או כי החיים שאבו אותי ממנה, ידעתי שמתישהו אשוב אליו, אל המקום הזה שרק בתיאורו המסוים כאן — שהרי אפשר לתאר אותו באופנים נוספים — הנחתי ארבעה מרחבים שכל אחד מהם מסומן בגבול כלשהו: פסיכולוגי, הנדסי, שפתי, מוניציפלי. ואולם המציאות של אחרי שבעה באוקטובר היא כזו שבה נפלשו כל המרחבים — הפיזיים, הנפשיים, השפתיים. נדמה שהאנושיות עצמה נפלשה. אני כותבת מתוך מרחב שבמידה רבה כבר אינו.
את "על הפיוס" (אפיק, 2017) כתבתי במהלך השנים שבהן עבדתי בדרום אפריקה, רואנדה, קניה, קונגו, אתיופיה ואוגנדה במניעה וטיפול בתת תזונה בקרב קהילות מוחלשות. העבודה שם הסעירה את לבי, בחשה במוסר שלי ואכלסה את מחשבותי, ואולם היה זה המפגש עם דרום אפריקה ורואנדה שדמה, במובנים רבים, לשיבה הביתה. פגשתי שם בחברות שהתבוססו בעברן הלא רחוק בסכסוכים שנדמה היה שאין להם סוף, אך עברו טרנספורמציה והיו לחברות שבהן הפיוס נוכח בכל. נוכח בשיח, בחשיבה, במרחב הציבורי, בחיי הרגש. נוכח בכל משום שברמה העמוקה ביותר, במהות שלו, פיוס הוא ההיפך מסכסוך, ובשתי המדינות האלה הסכסוך היה לא כל כך מזמן. הנוכחות הזאת דמתה — באופן החשיבה, בניתוחים, במנגינה ובאסוציאציות — לשיחות שהתנהלו סביב שולחן האוכל במשפחה שבה גדלתי, משפחה שבה השתלבו ידיעה קרובה של מחירי המלחמה ותפיסה של השלום כציווי מוסרי, מעין פרויקט קולקטיבי של האנושות שמי מבניה ומבנותיה שיכולים לעשות משהו לטובתו, יש להם חובה לעשותו. והנה בדרום אפריקה וברואנדה הרגשתי שאני שוב יושבת סביב שולחן ארוחת השישי המשפחתי, מדברת על החיים ועל הפיוס, על הפיוס ועל החיים, ובכך לשה אותם לכדי אותו החומר.
"על הפיוס" היה מסע שהחל בבחינה ובחידוד של המחשבות שלי בנוגע לאופנים ולתנאים שבהם מסתיימים סכסוכים אגב המפגש עם דרום אפריקה ורואנדה, והמשיך בדיאלוגים שנוצרו בעקבותיו ובהרצאות בפני קהלים מגוונים באופיים ובתפיסותיהם הפוליטיות, בישראל בעיקר אבל לא רק. הרעיונות שהעליתי בספר והעברתי במפגשים אלה התקבלו על פי רוב באופן חיובי ואוהד, חיוביות ואהדה שאני זוקפת לשתי סיבות, ואולם לפני שאגע בהן אאיר כי עצם העובדה שאני נדרשת כאן להסבר מבקשת, כשלעצמה, הבהרה, שכן כיצד מהדהדים בחיוב רעיונות אודות פיוס בחברה שזה שנים דוחה על הסף את עצם האפשרות לפיוס? ובכן. הראשונה, אפריקה, שבאנשים, בנופים ובסיפורים ממנה אני משתפת. הדמיון המערבי תופס אותה כאקזוטית וכמסתורית, וככזו יש לה הכוח לפקוד אותו ולהחזיק בקשב שלו. השנייה, אשליית השליטה. בעידן שלפני שבעה באוקטובר, ובמיוחד בשני העשורים האחרונים, בעיני רוב הישראלים היהודים הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה דבר מה קיים אבל רחוק ובעיקר נשלט, דבר מה שאפשר להניח בצד או לדחוק אל ירכתי התודעה. לו נדרשתי למלל את הרציונליזציה הזאת, היא הייתה נשמעת בערך כך: פעם, מתישהו בעתיד הרחוק שכלל אינו נראה לעין, כשהתנאים יבשילו ויהיה עם מי לדבר בצד הפלסטיני ואחרי שנסיים את הדברים הדחופים יותר שיש לנו לטפל בהם ונתפנה לסכסוך, הרעיונות של פיוס יהיו רלוונטיים והמקרים של דרום אפריקה ורואנדה יוכלו אז להיות לנו להשראה אז למה לא, בינתיים נקשיב, זה מעניין כעיסוק תיאורטי שכזה. אשליית השליטה נחה מטבעה על אדנים של עיוורון והדחקה, ועל כך בהמשך.
ואז קרה שבעה באוקטובר. השימוש במילה "קרה" אינו מרמז על אירוע שהופיע אלכימית, דבר־מה שנוצר מתוך רִיק. בדומה לתנועות טקטוניות שמקדימות התפרצות הר געש ומבשרות אותה, היו תנועות טקטוניות שקדמו לשבעה באוקטובר ויכלו לבשר עליו אלא שהן היו, במידה רבה, מודחקות. ב"שבעה באוקטובר" כוונתי לטבח שביצעו אנשי חמאס עזתים ביישובי עוטף עזה, בבסיסי צבא, בצעירים וצעירות במסיבת טבע וריקודים ובסתם עוברי ועוברות אורח, ולתגובה — אם אפשר כך לכנות את מה שנעשה שם, את ההרג חסר ההבחנה, את ההרס, את ההרעבה — של ישראל בעזה, תגובה שכדרכם של סכסוכים אלימים לא נשארה מוכלת, וגלשה לגדה המערבית. גם במעגל הרחב יותר אפשר לראות שטבעם של סכסוכים אלימים להתרחב, ואדוות ההתפרצות האלימה הזאת התרחבו למלחמה עם חיזבאללה בלבנון ולעימות בעצימות משתנה ובזירות שונות עם איראן.
ואחרי ההלם הראשוני, הלם שאגע בו בהמשך משום שמדובר בהלם חובק כל, משתק גוף ומצמצם מחשבה, התברר לי שהמסע של "על הפיוס" לא תם. שכן קרע נקרע בקרום האטום שהתעטפה בו ההכרה הישראלית־יהודית שוחרת החיים, כלומר זו שאינה מקדשת מלחמת קודש, כלומר רובה. תיבת התהודה שבה פעל הספר השתנתה, הבשילה במובן זה שהכירה לא רק ברלוונטיות של העיסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך התבוננות בסכסוכים אחרים, אלא בנחיצות לעשות כן. קהלים חדשים נחשפו אליו ותבעו ממני לברר מה המשמעות של פיוס, ואף של דיבור על פיוס, בעולם שלאחר שבעה באוקטובר והמלחמה. שהרי העולם השתנה. הוא היה לעולם שבו, אם לחזור למרחב שנפלש, התממשו כל הפחדים כולם. שבו אין בכוחה של יקיצה לכבות את הסיוט. שבו שואלים גם יהודים וגם פלסטינים, למגינת לבם של רבים מאלה ורבים מאלה שחשים שהזכות להעלות את השאלה שמורה להם, ולהם בלבד: האם אפשר, האם סביר בכלל, לדבר על פיוס. ובמילים אחרות: האם עצם הדיבור אודותיו אחרי כל מה שקרה אינו גס.
ובכן, אתחיל מהסוף.
שבעה באוקטובר הוא מה שקורה כשאין פיוס, ופיוס הוא הדרך היחידה למנוע את הישנותו. לשאלה: מה נשתנה הלילה הזה, כלומר אחרי שבעה באוקטובר, התשובה: הלילה הזה — החשכה שנפלה על כולנו מאז שבעה באוקטובר — שונה משאר הלילות במובן זה שהוא נוגע בכל ישראלי ובכל פלסטיני ובכך מייצר דחיפות למציאת גישה שונה לזו שהביאה אותנו למקום הזה, שהרי הסכסוך הראה שהוא לא מקבל את הדחקתו. השתנתה גם המשוואה שעמדה בבסיס התפיסה הישראלית־יהודית וגם זו של רבים בעולם לפיה כוח, ומידה מספקת — המינימום שצריך, כמובן — של חיים נורמליים ונראות של אוטונומיה לפלסטינים יהפכו את הסכסוך לעניין שולי שידרוש התמודדויות נקודתיות אחת לכמה שנים, וזהו. ואולם התחוור שכמיהות של בני אדם להגדרה עצמית אינן כבות, ושמערכות המושתתות על דיכוי אינן יציבות. התחוור, בפשטות, שבעיות שאינן מטופלות מחמירות.
✶
אם לקחת את הספר הזה לידך, אני מניחה שקַצת בסכסוך. שיש חלק בתוכך, אפילו קטן, ספקני ושברירי עד כי לרוב נדמה שהוא חומק ממך, חלק שמאמין שיש אפשרות לסיים סכסוכים.
או ההיפך.
לקחת את הספר הזה לידך כי פעם האמנת באפשרות לסיים סכסוכים, גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאמונה הזאת התערערה. את.ה שבור.ת לב מאובדן הדרך, אבל את.ה כבר לא רואה את הדרך החוצה.
רוב האנשים במרחב שבו אנחנו חיים — גם יהודים וגם פלסטינים — מוצאים את עצמם על הציר הזה.
ואכן, לכאורה, מה בין פיוס ובין הנקודה הזאת בזמן — המילים האלה נכתבות באוקטובר 2024 — נקודה שהיא הקשה ביותר עד כה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמה שסכסוך ומלחמה מהצד האחד ופיוס מהצד האחר הם שני יקומים מקבילים שבהם השפה שונה, התחביר שונה ואפילו ההיגיון אינו אותו היגיון.
ואולם בהיותם תוצרים של האנושות, שניהם ביטויים שלה. לכן, על אף שאינטואיטיבית נדמה שזה בלתי אפשרי, גם בעיצומו של סכסוך — הפיוס ממשיך להתקיים כאפשרות ממשית.
לכן, אין זמן מתאים יותר לתהות, לחקור ולבקש פיוס.
אין זמן מתאים יותר להזכיר את מה שכל כך קל לשכוח כששקועים בתוך סכסוך שנדמה בלתי פתיר.
סכסוכים מסתיימים. תמיד.
למעשה זה בטבע שלהם. יעידו אפילו הנוראות שבמלחמות — מלחמות העולם והשמדות עם.
השאלה רק כמה זמן וכמה חיים יאבדו.
ובתוך כך מובלעת אמת נוספת: אנחנו נוקשים וסגורים פחות מכפי שנדמה לנו. בני אדם יודעים להשתנות וגם חברות יודעות להשתנות.
הספר הזה, המשכו של ״על הפיוס״ (אפיק, 2017), מציע החלמה. הוא מראה שהיא אפשרית, והוא מציע כלים להגיע לשם.
פעם, כשרציתי להבין משהו, לחשוב אותו, לעבד אותו, ידעתי מה אני צריכה לעשות: לזמן את עצמי לשולחן הכתיבה שלי שבחדר העבודה שלי, בבית שלי שבעיר שלי וכל זה בשפה שלי; למרחב שמוגנותו הושגה בעמל ובמחירים, וקיומו נעשה למשתנה קבוע בחיי. גם כשלא שהיתי בו כי הכתיבה הייתה מאיימת או כי החיים שאבו אותי ממנה, ידעתי שמתישהו אשוב אליו, אל המקום הזה שרק בתיאורו המסוים כאן — שהרי אפשר לתאר אותו באופנים נוספים — הנחתי ארבעה מרחבים שכל אחד מהם מסומן בגבול כלשהו: פסיכולוגי, הנדסי, שפתי, מוניציפלי. ואולם המציאות של אחרי שבעה באוקטובר היא כזו שבה נפלשו כל המרחבים — הפיזיים, הנפשיים, השפתיים. נדמה שהאנושיות עצמה נפלשה. אני כותבת מתוך מרחב שבמידה רבה כבר אינו.
את "על הפיוס" (אפיק, 2017) כתבתי במהלך השנים שבהן עבדתי בדרום אפריקה, רואנדה, קניה, קונגו, אתיופיה ואוגנדה במניעה וטיפול בתת תזונה בקרב קהילות מוחלשות. העבודה שם הסעירה את לבי, בחשה במוסר שלי ואכלסה את מחשבותי, ואולם היה זה המפגש עם דרום אפריקה ורואנדה שדמה, במובנים רבים, לשיבה הביתה. פגשתי שם בחברות שהתבוססו בעברן הלא רחוק בסכסוכים שנדמה היה שאין להם סוף, אך עברו טרנספורמציה והיו לחברות שבהן הפיוס נוכח בכל. נוכח בשיח, בחשיבה, במרחב הציבורי, בחיי הרגש. נוכח בכל משום שברמה העמוקה ביותר, במהות שלו, פיוס הוא ההיפך מסכסוך, ובשתי המדינות האלה הסכסוך היה לא כל כך מזמן. הנוכחות הזאת דמתה — באופן החשיבה, בניתוחים, במנגינה ובאסוציאציות — לשיחות שהתנהלו סביב שולחן האוכל במשפחה שבה גדלתי, משפחה שבה השתלבו ידיעה קרובה של מחירי המלחמה ותפיסה של השלום כציווי מוסרי, מעין פרויקט קולקטיבי של האנושות שמי מבניה ומבנותיה שיכולים לעשות משהו לטובתו, יש להם חובה לעשותו. והנה בדרום אפריקה וברואנדה הרגשתי שאני שוב יושבת סביב שולחן ארוחת השישי המשפחתי, מדברת על החיים ועל הפיוס, על הפיוס ועל החיים, ובכך לשה אותם לכדי אותו החומר.
"על הפיוס" היה מסע שהחל בבחינה ובחידוד של המחשבות שלי בנוגע לאופנים ולתנאים שבהם מסתיימים סכסוכים אגב המפגש עם דרום אפריקה ורואנדה, והמשיך בדיאלוגים שנוצרו בעקבותיו ובהרצאות בפני קהלים מגוונים באופיים ובתפיסותיהם הפוליטיות, בישראל בעיקר אבל לא רק. הרעיונות שהעליתי בספר והעברתי במפגשים אלה התקבלו על פי רוב באופן חיובי ואוהד, חיוביות ואהדה שאני זוקפת לשתי סיבות, ואולם לפני שאגע בהן אאיר כי עצם העובדה שאני נדרשת כאן להסבר מבקשת, כשלעצמה, הבהרה, שכן כיצד מהדהדים בחיוב רעיונות אודות פיוס בחברה שזה שנים דוחה על הסף את עצם האפשרות לפיוס? ובכן. הראשונה, אפריקה, שבאנשים, בנופים ובסיפורים ממנה אני משתפת. הדמיון המערבי תופס אותה כאקזוטית וכמסתורית, וככזו יש לה הכוח לפקוד אותו ולהחזיק בקשב שלו. השנייה, אשליית השליטה. בעידן שלפני שבעה באוקטובר, ובמיוחד בשני העשורים האחרונים, בעיני רוב הישראלים היהודים הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה דבר מה קיים אבל רחוק ובעיקר נשלט, דבר מה שאפשר להניח בצד או לדחוק אל ירכתי התודעה. לו נדרשתי למלל את הרציונליזציה הזאת, היא הייתה נשמעת בערך כך: פעם, מתישהו בעתיד הרחוק שכלל אינו נראה לעין, כשהתנאים יבשילו ויהיה עם מי לדבר בצד הפלסטיני ואחרי שנסיים את הדברים הדחופים יותר שיש לנו לטפל בהם ונתפנה לסכסוך, הרעיונות של פיוס יהיו רלוונטיים והמקרים של דרום אפריקה ורואנדה יוכלו אז להיות לנו להשראה אז למה לא, בינתיים נקשיב, זה מעניין כעיסוק תיאורטי שכזה. אשליית השליטה נחה מטבעה על אדנים של עיוורון והדחקה, ועל כך בהמשך.
ואז קרה שבעה באוקטובר. השימוש במילה "קרה" אינו מרמז על אירוע שהופיע אלכימית, דבר־מה שנוצר מתוך רִיק. בדומה לתנועות טקטוניות שמקדימות התפרצות הר געש ומבשרות אותה, היו תנועות טקטוניות שקדמו לשבעה באוקטובר ויכלו לבשר עליו אלא שהן היו, במידה רבה, מודחקות. ב"שבעה באוקטובר" כוונתי לטבח שביצעו אנשי חמאס עזתים ביישובי עוטף עזה, בבסיסי צבא, בצעירים וצעירות במסיבת טבע וריקודים ובסתם עוברי ועוברות אורח, ולתגובה — אם אפשר כך לכנות את מה שנעשה שם, את ההרג חסר ההבחנה, את ההרס, את ההרעבה — של ישראל בעזה, תגובה שכדרכם של סכסוכים אלימים לא נשארה מוכלת, וגלשה לגדה המערבית. גם במעגל הרחב יותר אפשר לראות שטבעם של סכסוכים אלימים להתרחב, ואדוות ההתפרצות האלימה הזאת התרחבו למלחמה עם חיזבאללה בלבנון ולעימות בעצימות משתנה ובזירות שונות עם איראן.
ואחרי ההלם הראשוני, הלם שאגע בו בהמשך משום שמדובר בהלם חובק כל, משתק גוף ומצמצם מחשבה, התברר לי שהמסע של "על הפיוס" לא תם. שכן קרע נקרע בקרום האטום שהתעטפה בו ההכרה הישראלית־יהודית שוחרת החיים, כלומר זו שאינה מקדשת מלחמת קודש, כלומר רובה. תיבת התהודה שבה פעל הספר השתנתה, הבשילה במובן זה שהכירה לא רק ברלוונטיות של העיסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך התבוננות בסכסוכים אחרים, אלא בנחיצות לעשות כן. קהלים חדשים נחשפו אליו ותבעו ממני לברר מה המשמעות של פיוס, ואף של דיבור על פיוס, בעולם שלאחר שבעה באוקטובר והמלחמה. שהרי העולם השתנה. הוא היה לעולם שבו, אם לחזור למרחב שנפלש, התממשו כל הפחדים כולם. שבו אין בכוחה של יקיצה לכבות את הסיוט. שבו שואלים גם יהודים וגם פלסטינים, למגינת לבם של רבים מאלה ורבים מאלה שחשים שהזכות להעלות את השאלה שמורה להם, ולהם בלבד: האם אפשר, האם סביר בכלל, לדבר על פיוס. ובמילים אחרות: האם עצם הדיבור אודותיו אחרי כל מה שקרה אינו גס.
ובכן, אתחיל מהסוף.
שבעה באוקטובר הוא מה שקורה כשאין פיוס, ופיוס הוא הדרך היחידה למנוע את הישנותו. לשאלה: מה נשתנה הלילה הזה, כלומר אחרי שבעה באוקטובר, התשובה: הלילה הזה — החשכה שנפלה על כולנו מאז שבעה באוקטובר — שונה משאר הלילות במובן זה שהוא נוגע בכל ישראלי ובכל פלסטיני ובכך מייצר דחיפות למציאת גישה שונה לזו שהביאה אותנו למקום הזה, שהרי הסכסוך הראה שהוא לא מקבל את הדחקתו. השתנתה גם המשוואה שעמדה בבסיס התפיסה הישראלית־יהודית וגם זו של רבים בעולם לפיה כוח, ומידה מספקת — המינימום שצריך, כמובן — של חיים נורמליים ונראות של אוטונומיה לפלסטינים יהפכו את הסכסוך לעניין שולי שידרוש התמודדויות נקודתיות אחת לכמה שנים, וזהו. ואולם התחוור שכמיהות של בני אדם להגדרה עצמית אינן כבות, ושמערכות המושתתות על דיכוי אינן יציבות. התחוור, בפשטות, שבעיות שאינן מטופלות מחמירות.
✶
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
