פרק ראשון
חוזרים בזמן
איך אני אוהב שהמוזיאון עמוס! חשב גוּסטבו. האנשים מסביבו התפעלו מהפסלים והציצו לתוך תיבות זכוכית מלאות בחפצים מדהימים מן העבר. הוא יישר את הסרט עם הכתובת ״מתנדב״ על הזרוע שלו.
״סליחה!״ קראה אישה עליזה בז’קט כחול. היא הצביעה על אגרטל עגול. הוא היה שחור ומקושט במערבולות בצבע קרם. ״אתה יודע בן כמה הוא?״ היא שאלה.
״הוא כנראה בערך בן אלף,״ גוסטבו ענה. ״בני מאראז’וֹארה יִיצרו אותו. הם חיו באי בקצה האמזונס, ממש כאן בברזיל.״
״זה ממש מעניין,״ אמרה האישה. ״תודה על העזרה!״
״בבקשה,״ גוסטבו אמר וחייך. המוזיאון היה קרוב לביתו בריו דה ז’ניירו, ולכן הוא ביקר בו לעִתים קרובות מאוד. הוא ידע כל כך הרבה על החפצים בתצוגה, שהיה יכול לענות על כל שאלה שהמבקרים שאלו! הוא אהב היסטוריה ונהנה לעזור לטפל בממצאים הארכיאולוגיים שתרבויות אחרות השאירו מאחוריהן. יכול להיות מדהים לחזור אחורה בזמן, גוסטבו חשב, ולראות אנשים אמיתיים מימי קדם משתמשים בחפצים האלה!
בזווית העין הוא הבחין באור מנצנץ. הלב של גוסטבו פִּרפֵּר. יכול להיות שזה...? הוא הסתובב. על דלת המעלית נראה עיגול זוהר עם האותיות צ’, מז’, ד’ ומע’. מצפן!
גוסטבו ידע מה זה אומר — משימה חדשה להרפתקנים הסודיים!
הוא מיהר אל המעלית, רועד מהתרגשות. הדלתות נפתחו מאליהן וגוסטבו נכנס פנימה. אור לבן בהק מסביבו.
הרוח הצליפה מסביב לגוסטבו. הוא הרגיש כאילו הוא חולף במהירות דרך הבוהַק. כעבור רגע האור התעמעם. גוסטבו שוב היה בתחנת החקר!
בתחנה היו קירות אבן שחורים מבהיקים, מפת העולם על הרצפה ותמונה ענקית של שביל החלב על התקרה. שורה של מחשבים ניצבה לאורך קיר אחד.
״גוסטבו — כאן!״ הוא קרא.
ילדה בחולצת טריקו ירוקה וילד ג’ינג’י קפצו מספה רכה. שניהם חייכו.
״הַיי, ליאה,״ אמר גוסטבו. ״הַיי, אוֹלי!״
״בדיוק הראיתי לאוֹלי את הספר החדש שלי על חיפושיות,״ אמרה ליאה. היא היתה הרפתקנית הביולוגיה, וידעה הכול על צמחים וחיות. אוֹלי לבש חולצה עם ציור של תוכים — הוא היה המומחה של הצוות ליערות גשם.
ההרפתקנים הסודיים האחרים הגיעו בזה אחר זה דרך הפתח הזוהר.
ילדה על סקייטבורד נכנסה. ״קיקי — כאן!״ היא היתה הרפתקנית ההנדסה, ובנתה את הסקייטבורד בעצמה.
״צֶ’נְג — כאן!״ הוא אהב סלעים והרי געש.
אחריו הגיעה ילדה עם שיער שחור וקצר שידעה הכול על דינוזאורים. ״טָמיקוֹ — כאן!״
״רוֹשְׁני — כאן!״ הרפתקנית החלל אמרה. היא הרימה עיניים אל שביל החלב שעל התקרה.
״קונור — כאן!״ המומחה לאוקיינוסים אמר.
כל ההרפתקנים הסודיים התאספו סביב המפה על הרצפה. גוסטבו הרגיש התרגשות בבטן. בקרוב תחנת החקר תספר להם מה המשימה!
״איפה זה יהיה?״ תהה צ’נג. העיניים שלו נצצו כשהסתכל על המפה.
״שם!״ קונור הצביע. ״ליד הים התיכון!״
על המפה הופיעה נקודת אור. היא גדלה ונצנצה.
״המשימה במצרים!״ אמר גוסטבו. ״ממש ליד הנילוס!״
מסך התרומם מהמפה. הוא הראה מוזיאון מבפנים, וגבר ואישה במדים אלגנטיים. אלה בטח האוצְרים שעובדים שם, גוסטבו חשב. הוא הקשיב בלהיטות למה שהם אמרו.
״פשוט לא באים מספיק מבקרים,״ האישה אמרה בעצב. היא ניקתה תיבת זכוכית שהכילה חַרְפּוּשִׁית מאבן כחולה. ״הקמע הזה מהפירמידה של ח’וּפוּ הוא האוצר הממשי היחיד שלנו. אבל הוא לא מספיק בשביל למשוך מבקרים.״
האיש נאנח. ״את צודקת,״ הוא אמר. ״אם שודדי הקברים לא היו גונבים את האוצרות של ח’ופו, היתה לנו תצוגה הרבה יותר טובה.״
״אין לנו ברירה,״ אמרה האישה. ״נצטרך לסגור את המוזיאון...״
המסך נעלם.
ההרפתקנים הסודיים הסתכלו זה על זה בעיניים קרועות לרווחה.
״המשימה שלנו היא בטח להציל את המוזיאון,״ אמר אוֹלי.
רושני הצביעה על גוסטבו. ״זאת המשימה שלך! התג שלך זוהר.״
גוסטבו הרגיש פרץ של התרגשות. הוא אהב מוזיאונים. אסור שהמוזיאון במצרים ייסגר! חשב.
״זה הגיוני,״ אמרה טמיקו. ״אתה הרפתקן ההיסטוריה, אחרי הכול.״
״הֵיי, התג שלי זוהר,״ אמרה קיקי. ״מעניין איך הנדסה יכולה לעזור למוזיאון?״
״אנחנו יודעים שתחנת החקר תמיד בוחרת את הצוות הנכון,״ אמרה ליאה.
״נכון!״ הסכימה קיקי. היא ניגשה למחשבים ולחצה על לחצן. פתח נפתח ברצפה, והבִּיגל עלה ממנו. הוא נראה כמו רכב קארטינג ישן, עם שני מושבים חבוטים והגה עקום. אבל הוא לא יישאר ככה, חשב גוסטבו.
הבִּיגל נקרא כך על שם הספינה שצ’רלס דַרווין, המדען הידוע, הפליג בה למסע של תגליות. מה הוא וקיקי ימצאו? גוסטבו ציפה בקוצר רוח לגלות!
כולם התיישבו במקומות שלהם ליד מסכי המחשב, והוא וקיקי עלו לבִּיגל. גוסטבו לחץ על לחצן ״הפעלה״. הבִּיגל רעד וקִרקֵש כאילו הוא מתפרק. הגלגלים נעלמו ולוחות עץ עלו סביבם. הבִּיגל זינק קדימה בהבזק של אור. גוסטבו נאחז בצידֵי הרכב. הם טסו דרך לובן מסנוור, וכעבור כמה רגעים האור התעמעם. הבִּיגל עלה וירד בעדינות — על מים!
״הוא נהיָה סירה! אנחנו בנהר!״ אמר גוסטבו.
העיניים של קיקי זהרו. ״זה בטח הנילוס!״
גוסטבו סוכֵך על עיניו מהשמש הבהירה והביט לעבר החוף. שתי צורות משולשות ענקיות בהקו בחום. ״את צודקת!״ הוא התנשף. ״אלה פירמידות!״
״וָואו!״ אמרה קיקי. ״הן גדולות יותר ממה שדמיינתי! הן נראות כאילו הן תֶּכף ייגְּעו בשמים.״
עיניו של גוסטבו נפקחו לרווחה. ״רגע, אמורות להיות שלוש פירמידות... ואחת מאלה עוד לא גמורה...״ הבטן שלו התכווצה. ״קיקי... חזרנו אחורה בזמן — אל מצרים העתיקה!״
פרק ראשון
חוזרים בזמן
איך אני אוהב שהמוזיאון עמוס! חשב גוּסטבו. האנשים מסביבו התפעלו מהפסלים והציצו לתוך תיבות זכוכית מלאות בחפצים מדהימים מן העבר. הוא יישר את הסרט עם הכתובת ״מתנדב״ על הזרוע שלו.
״סליחה!״ קראה אישה עליזה בז’קט כחול. היא הצביעה על אגרטל עגול. הוא היה שחור ומקושט במערבולות בצבע קרם. ״אתה יודע בן כמה הוא?״ היא שאלה.
״הוא כנראה בערך בן אלף,״ גוסטבו ענה. ״בני מאראז’וֹארה יִיצרו אותו. הם חיו באי בקצה האמזונס, ממש כאן בברזיל.״
״זה ממש מעניין,״ אמרה האישה. ״תודה על העזרה!״
״בבקשה,״ גוסטבו אמר וחייך. המוזיאון היה קרוב לביתו בריו דה ז’ניירו, ולכן הוא ביקר בו לעִתים קרובות מאוד. הוא ידע כל כך הרבה על החפצים בתצוגה, שהיה יכול לענות על כל שאלה שהמבקרים שאלו! הוא אהב היסטוריה ונהנה לעזור לטפל בממצאים הארכיאולוגיים שתרבויות אחרות השאירו מאחוריהן. יכול להיות מדהים לחזור אחורה בזמן, גוסטבו חשב, ולראות אנשים אמיתיים מימי קדם משתמשים בחפצים האלה!
בזווית העין הוא הבחין באור מנצנץ. הלב של גוסטבו פִּרפֵּר. יכול להיות שזה...? הוא הסתובב. על דלת המעלית נראה עיגול זוהר עם האותיות צ’, מז’, ד’ ומע’. מצפן!
גוסטבו ידע מה זה אומר — משימה חדשה להרפתקנים הסודיים!
הוא מיהר אל המעלית, רועד מהתרגשות. הדלתות נפתחו מאליהן וגוסטבו נכנס פנימה. אור לבן בהק מסביבו.
הרוח הצליפה מסביב לגוסטבו. הוא הרגיש כאילו הוא חולף במהירות דרך הבוהַק. כעבור רגע האור התעמעם. גוסטבו שוב היה בתחנת החקר!
בתחנה היו קירות אבן שחורים מבהיקים, מפת העולם על הרצפה ותמונה ענקית של שביל החלב על התקרה. שורה של מחשבים ניצבה לאורך קיר אחד.
״גוסטבו — כאן!״ הוא קרא.
ילדה בחולצת טריקו ירוקה וילד ג’ינג’י קפצו מספה רכה. שניהם חייכו.
״הַיי, ליאה,״ אמר גוסטבו. ״הַיי, אוֹלי!״
״בדיוק הראיתי לאוֹלי את הספר החדש שלי על חיפושיות,״ אמרה ליאה. היא היתה הרפתקנית הביולוגיה, וידעה הכול על צמחים וחיות. אוֹלי לבש חולצה עם ציור של תוכים — הוא היה המומחה של הצוות ליערות גשם.
ההרפתקנים הסודיים האחרים הגיעו בזה אחר זה דרך הפתח הזוהר.
ילדה על סקייטבורד נכנסה. ״קיקי — כאן!״ היא היתה הרפתקנית ההנדסה, ובנתה את הסקייטבורד בעצמה.
״צֶ’נְג — כאן!״ הוא אהב סלעים והרי געש.
אחריו הגיעה ילדה עם שיער שחור וקצר שידעה הכול על דינוזאורים. ״טָמיקוֹ — כאן!״
״רוֹשְׁני — כאן!״ הרפתקנית החלל אמרה. היא הרימה עיניים אל שביל החלב שעל התקרה.
״קונור — כאן!״ המומחה לאוקיינוסים אמר.
כל ההרפתקנים הסודיים התאספו סביב המפה על הרצפה. גוסטבו הרגיש התרגשות בבטן. בקרוב תחנת החקר תספר להם מה המשימה!
״איפה זה יהיה?״ תהה צ’נג. העיניים שלו נצצו כשהסתכל על המפה.
״שם!״ קונור הצביע. ״ליד הים התיכון!״
על המפה הופיעה נקודת אור. היא גדלה ונצנצה.
״המשימה במצרים!״ אמר גוסטבו. ״ממש ליד הנילוס!״
מסך התרומם מהמפה. הוא הראה מוזיאון מבפנים, וגבר ואישה במדים אלגנטיים. אלה בטח האוצְרים שעובדים שם, גוסטבו חשב. הוא הקשיב בלהיטות למה שהם אמרו.
״פשוט לא באים מספיק מבקרים,״ האישה אמרה בעצב. היא ניקתה תיבת זכוכית שהכילה חַרְפּוּשִׁית מאבן כחולה. ״הקמע הזה מהפירמידה של ח’וּפוּ הוא האוצר הממשי היחיד שלנו. אבל הוא לא מספיק בשביל למשוך מבקרים.״
האיש נאנח. ״את צודקת,״ הוא אמר. ״אם שודדי הקברים לא היו גונבים את האוצרות של ח’ופו, היתה לנו תצוגה הרבה יותר טובה.״
״אין לנו ברירה,״ אמרה האישה. ״נצטרך לסגור את המוזיאון...״
המסך נעלם.
ההרפתקנים הסודיים הסתכלו זה על זה בעיניים קרועות לרווחה.
״המשימה שלנו היא בטח להציל את המוזיאון,״ אמר אוֹלי.
רושני הצביעה על גוסטבו. ״זאת המשימה שלך! התג שלך זוהר.״
גוסטבו הרגיש פרץ של התרגשות. הוא אהב מוזיאונים. אסור שהמוזיאון במצרים ייסגר! חשב.
״זה הגיוני,״ אמרה טמיקו. ״אתה הרפתקן ההיסטוריה, אחרי הכול.״
״הֵיי, התג שלי זוהר,״ אמרה קיקי. ״מעניין איך הנדסה יכולה לעזור למוזיאון?״
״אנחנו יודעים שתחנת החקר תמיד בוחרת את הצוות הנכון,״ אמרה ליאה.
״נכון!״ הסכימה קיקי. היא ניגשה למחשבים ולחצה על לחצן. פתח נפתח ברצפה, והבִּיגל עלה ממנו. הוא נראה כמו רכב קארטינג ישן, עם שני מושבים חבוטים והגה עקום. אבל הוא לא יישאר ככה, חשב גוסטבו.
הבִּיגל נקרא כך על שם הספינה שצ’רלס דַרווין, המדען הידוע, הפליג בה למסע של תגליות. מה הוא וקיקי ימצאו? גוסטבו ציפה בקוצר רוח לגלות!
כולם התיישבו במקומות שלהם ליד מסכי המחשב, והוא וקיקי עלו לבִּיגל. גוסטבו לחץ על לחצן ״הפעלה״. הבִּיגל רעד וקִרקֵש כאילו הוא מתפרק. הגלגלים נעלמו ולוחות עץ עלו סביבם. הבִּיגל זינק קדימה בהבזק של אור. גוסטבו נאחז בצידֵי הרכב. הם טסו דרך לובן מסנוור, וכעבור כמה רגעים האור התעמעם. הבִּיגל עלה וירד בעדינות — על מים!
״הוא נהיָה סירה! אנחנו בנהר!״ אמר גוסטבו.
העיניים של קיקי זהרו. ״זה בטח הנילוס!״
גוסטבו סוכֵך על עיניו מהשמש הבהירה והביט לעבר החוף. שתי צורות משולשות ענקיות בהקו בחום. ״את צודקת!״ הוא התנשף. ״אלה פירמידות!״
״וָואו!״ אמרה קיקי. ״הן גדולות יותר ממה שדמיינתי! הן נראות כאילו הן תֶּכף ייגְּעו בשמים.״
עיניו של גוסטבו נפקחו לרווחה. ״רגע, אמורות להיות שלוש פירמידות... ואחת מאלה עוד לא גמורה...״ הבטן שלו התכווצה. ״קיקי... חזרנו אחורה בזמן — אל מצרים העתיקה!״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
