הטיוטה השביעית

1

דן

יש רק דבר אחד גרוע יותר מכך שמאשימים אותך על לא עוול בכפך בפשע שלא ביצעת, והוא כשמאשימים אותך על לא עוול בכפך בפשע שביצעת.

כשהיה מתקרב למשרד היה ננסך בו ביטחון. דווקא בבית הרגיש לפעמים תלוש, ודווקא החדר הלא גדול הזה היה לו מקור של עוצמה וכוח. הנה השולחן הלא שגרתי, המתעגל, ומולו שני כיסאות ללקוחות, שמביני עניין מייד רואים שהוזמנו בהתאמה אישית מנגר אומן ולא נרכשו באחת מרשתות עשה זאת בעצמך; הנה מאחוריו הכיסא האורתופדי שלו, שמראהו המוזר, המטריד משהו, מלמד שמדובר באדם רציני שמקפיד לשמור על עצמו ומוכן גם לשלם על כך. והנה תעודות ההסמכה, ממוסגרות ותלויות בגובה כזה, שהלקוחות היושבים מולן לא יוכלו להחמיצן ולא יוכלו שלא לראות שכתוב בהן, בין היתר, "דרגה חמש בהצטיינות יתרה" ו"דרגה שש בהצטיינות". לאמיתו של דבר, גם על דרגה שש הגיעה לו הצטיינות יתרה, והוא היה גם מקבל אותה אלמלא טעה פרופסור קפלינסקי בניסוח השאלה למבחן, וגם כשהוכיח לו את זאת שחור על גבי לבן, התעקש הפרופסור שתיקון הציון לא יהיה מלא, כאילו הם חולקים באחריות או משהו כזה. אבל קפלינסקי מת מזמן, וגם הצטיינות סתם בדרגה שש אינה עניין של מה בכך, ואנשים ברובם לא מטומטמים והם יודעים להעריך, כך שבאופן כללי אפשר להיות שבע רצון מן הציון.

גם מן השם המשתקף למביט בתעודות אפשר להיות שבע רצון בהחלט. "דן הגלעדי" כתוב שם, ואפילו שכולם קוראים לו דני לא עולה בדעתו לתקן את המסמכים הרשמיים. ואף שלא בחר את שמו כמובן, אין יום שאינו מודה להוריו על הבחירה הקולעת; כי מה יותר ישראלי, חד, נחוש ותקיף מ"דן הגלעדי". בדיוק כמותו. לפעמים הוא מגלגל בינו ובין עצמו וריאציות שונות, כמו: תת־אלוף דן הגלעדי, קנחת"ר (קצין ניצחון ותקיפה ראשי), או פרופסור דן הגלעדי, ראש החוג לשגשוג, אבל זה רק בצחוק ובינו ובין עצמו וממילא אין צורך בהגזמות. תוארו האמיתי הניבט בו מן התעודות מעורר יראת כבוד במידה מספקת: "דן הגלעדי, רואה חשבון ויועץ מס מוסמך", ולא צריך שום דבר יותר.

כי תת־אלוף אולי מזיז אוגדות במלחמה, אבל בשאר הזמן הוא יושב במשרדו ומחכה, ואילו דן גוזר בכל חודש את גורלם של לקוחותיו הרבים, מחשב עבורם את המיסים שהם נדרשים לשלם, מודיעם על כך, מדמיין את פניהם הנופלות או קמות בהישמע ההודעה ומחכה שיתקשרו להתייעץ מה אפשר לעשות ("אין מה לעשות. זה החוק"). תבורך הטכנולוגיה, שלפחות חוסכת ממנו את המפגש עם הלקוחות, עכשיו כשאפשר להגיש את הניירות באמצעות המייל או בקישורים באינטרנט. פעם, לפני שנים, היה לו מאמן שאמר לו ש"כל הלקוחות זונות," לא יודעים להעריך וחושבים רק על עצמם, ואף שזאת גסות רוח לומר זאת, אין כל גסות לחשוב זאת בלב ושיגידו תודה שהוא מדייק בחישוביו, שאחרת היו צריכים לשלם הרבה יותר ומי יודע אם המדינה הייתה מחזירה.

במיוחד מכעיסים המאחרים, שמגישים את ניירותיהם ב־15 בחודש בבוקר, לפעמים רק אחרי שדן מזכיר להם, בלי שהם מפגינים כל כבוד להודו ולקדושתו של היום הזה. יום המע"מ. היום שבו חייבים לדווח. היום שאם יטעה בו, הם יהיו אלה שישלמו את המחיר. היום שבו הוא מדבר בשמם, לפעמים ממש בטלפון, עם פקידי השומה, מתחנף בשמם, מפלרטט עבורם, לעיתים רחוקות אפילו כועס מטעמם, אם כי אף פעם בלי לעבור את הגבול, כי צריך לדעת איך ומה להגיד, וזו בדיוק אומנותו.

ודווקא היום, יום המע"מ, דווקא כשהוא צריך להיות במיטבו, מפר דבר־מה את שלוותו של החדר. גם במבט מאחור אי־אפשר לטעות בדמותו הגמלונית, גדולת הגוף, של חיים קבסקי, יושבת על כיסא הלקוח הקרוב לדלת. לכן גם כשדן עוקף אותו ובא מולו הוא לא מופתע. אכן, קבסקי, או ליתר דיוק "קבסקי, תרגומים אקדמיים וטכניים". מחזור עסקאות של פחות מ־300 אלף שקל. דיווח דו־חודשי, לקוח ותיק מאוד, מהראשונים, וטובה גדולה עושה לו דן שהוא שומר אותו, אף שלא השכיל לצמוח כמותו. ובכלל, קבסקי הוא לקוח שקשה להתגאות בו, ושלא יצפה להיכלל ברשימת הקרדיטים של המשרד. גופו מלא, וגם אם לא באופן קיצוני, אפשר בהחלט לשאול מדוע אינו שומר על עצמו. הוא לא חייב לשחות כל בוקר בים עד המצוף ובחזרה, כמו שדן מקפיד כמעט כל בוקר, אבל אפשר להתחיל בקטן, ויש היום כל מיני פתרונות. כמו תמיד, אי־אפשר להבין בדיוק אם חולצתו המכופתרת של קבסקי תחובה למכנסיו אם לא. כפות רגליו השעירות נתונות בסנדלים, סנטרו אינו מגולח ושער ראשו פרוע, ולא כי זו האופנה האחרונה. אף שזוהי שעת בוקר מוקדמת, נודף ממנו ריח קל של זיעה, שניתן להניח שילך ויתעצם בהמשך היום. למרות זאת, ואולי בגלל כל זאת, ממהר דן לסגור את הדלת. לא מתחשק לו שיראו את קבסקי בחדרו.

רק עכשיו הוא מבחין בחיוורונו של קבסקי ובכך שעיניו אדומות ונפוחות. קבסקי בכה. דן שמע אומנם שגם גברים מבוגרים בוכים לפעמים, אבל הוא עצמו אינו בוכה אף פעם, לכן לא ידע אם זו מציאות או מיתוס.

"מה קורה, חיימ'קה," ניסה לעודד, "שכחת שאתה דו־חודשי?"

קבסקי הרים את עיניו, ודומה שרק עתה הבחין שבעל המשרד, האיש שאותו בא לפגוש, נכנס לחדר. ואף על פי כן לא חייך וגם לא הניד בראשו. את הבדיחה לא הבין או שלא היה אכפת לו ממנה. "לא בגלל זה באתי," ענה בלאות תוך שהוא מוציא מכיס מעילו נייר מקופל ומניח אותו על השולחן, "באתי בגלל זה."

כך נודע הדבר לדן, ומייד הבין שמה שהיה הוא לא שיהיה וכי כל מה שחשב שיהיה, אחרת יהיה. כך נודע לו שסך כל חרדותיו, אלו שהכיר בקיומן ואלה שהתבייש בהן והתחבא מהן, התאספו עכשיו ובאו והן כאן בחדר הזה, בזמן הזה, במכתב הצרור על השולחן הזה. ואף שעל פי מראה הנייר, צבעו, גודלו ודרך קיפולו, ידע מה כתוב בו, עשה עצמו כאילו אינו יודע, ולא זע נים בפניו כאשר פתח אותו ומצא בו, כמו שציפה, הזמנה למר חיים שמואל קבסקי להתייצב לחקירה במשרדי הרשות לאיסור הלבנת הון בגין חשד לעבירה של "עשיית פעולה ברכוש אסור". ובהמשך נרשם כי "הוּדעה לך זכותך להתייצב לחקירה בליווי עורך דין; מובהר כי אין אתה חייב להתייצב לחקירה ואין אתה חייב להשיב לשאלותינו, אך אם תבחר לעשות כן, עשוי הדבר לשמש נגדך בהליכים פליליים שיינקטו נגדך."

הנה בגלל זה, אמר לעצמו דן, התנגן לי בראש כל הימים האחרונים, ואולי אפילו מאז השיחה ההיא עם יוסי פלטי, המשפט הסתום הזה, והיום ביתר שאת. ולא ידעתי את פשרו ועכשיו אני יודע. אבל לקבסקי רק אמר: "מתי קיבלת את זה?"

"אתמול, בדואר רשום."

"כאן כתוב שהחקירה ב־24. היום רק ה־15..."

"אני יודע," אמר קבסקי, "אבל אני רוצה ללכת עכשיו להסגיר את עצמי. ואני רוצה שתבוא איתי."

לא ידעתי את פשרו ועכשיו אני יודע.

"אתה לא חושב שאתה מגזים?" שאל דן, אף שלא באמת חשב ככה.

"אני לא יודע אם אני מגזים," ענה קבסקי בנחרצות לא אופיינית, "אני לא מבין בזה. אתה מבין בזה. אני רוצה שתבוא איתי."

על לא עוול בכפו. באמת שהעוול לא בכפו.

"אתה לא יכול פשוט להופיע," ענה לו דן הגלעדי, "אתה צריך להתייעץ. אני מכיר עורך דין."

"אני לא צריך עצות," אמר קבסקי ותלה בו את עיניו, "קיבלתי מספיק. אני רוצה שתבוא איתי."

עכשיו, אולי לראשונה בחייו, חשב דן שזה זמן טוב לא להבין.

"אני בטח לא עורך דין," אמר דן, "ובטח לא מבין שום דבר בהסגרות. אולי תיקח את אשתך. מה אני יכול לעזור לך?"

"תעזוב את אשתי," ענה קבסקי בתוקפנות, שהפתיעה אפילו אותו עצמו, "ואני חושב שאתה מבין טוב מאוד. אני רוצה שתבוא איתי ותסגיר גם את עצמך."

2

קוואסקו בע"מ

בגיליון דה מרקר מיולי 2021, שהיה מונח דרך קבע בחדר הקבלה של רואה חשבון ויועץ מס מוסמך דן הגלעדי, הופיעה הידיעה הבאה:

גם בעולם המתעורר של ההיי־טק הישראלי מתבלטת חברת קוואסקו (Kwasco) בייחודיותה. החברה, שהוקמה לפני 20 שנה על ידי רן תלמי וליאוניד סג'יוק, שני בוגרים טריים מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, מתמחה בפתרונות אחסון של מידע מרובד בעננים סַאב־בינאריים. ההתבססות של מתכנתי החברה על קוד דו־צדדי (bcode) מסדרת סיטאק (situck), מאפשרת לנציגי התמיכה שלה לתכלל בכל זמן נתון את ממשקי ה־data של הלקוח, הן ברובד הפתוח (open stratum), הן ברובד הנסתר (undisclosed stratum) והן ברובד המדומיין (imagined stratum), ובדרך זו מציעה ללקוחותיה יתרונות ייחודיים בתחום אבטחת המידע (security), תחזוקתו (maintenance) והנגשתו (accessibility); החברה פועלת כחברה פרטית בשליטת Maiko העולמית, ואף כי אינה רשומה למסחר בבורסה ונתוניה אינם מפורסמים, מומחים מעריכים כי היא חברת ה־sub־binar הישראלית הצומחת ביותר בשלוש השנים האחרונות, עם מכירות ללקוחות בארבע יבשות שונות; האנליסט אלון קופר, מבית ההשקעות קוליגיאל, אמר לדה מרקר כי להערכתו נתח השוק של החברה עומד בישראל על כ־30%, ומכירותיה עומדות בכל אחת מן השנים האחרונות על בין 150 ל־250 מיליון שקלים ואולי אף יותר.

דן ידע כמובן את נתוני המכירות המדויקים, אם כי פעם, כששאל אותו על כך לקוח שקרא את הכתבה בחדר ההמתנה, רק חייך כיודע דבר ולא ענה.

כל מי שמבין בזה משהו היה ודאי מניח שענייני דיווח המס של חברה כמו קוואסקו מקיסריה מטופלים אצל אחת הפירמות התל אביביות הגדולות, או לכל הפחות בשלוחה צפונית שלהן. דן עצמו החשיב זאת לפלא שהטיפול בחברה מופקד דווקא אצלו, רואה חשבון עם משרד קטן המעסיק מזכירה אחת ומנהל חשבונות אחד, ומפעם לפעם חשב לעצמו שאם היה אדם מאמין, היה נדמה הדבר בעיניו לנס. לפני 20 שנה עוד היה ניתן להסביר זאת בחסד הנעורים שזכר לו רן תלמי, חבר הילדות, אבל תלמי מכר את חלקו בחברה מזמן, ועכשיו הוא ודאי שותה טקילה על החוף בסיישל, ואין דבר המעניין אותו פחות מרואה החשבון שפעם כשהיו ילדים השתכר איתו ביחד בטיול השנתי של כיתה ז', ולא חשוב עכשיו מי הקיא על מי. מאז נמכרה החברה ועברה ידיים לפחות פעמיים נוספות, ובדרך החליפה ארבעה יושבי ראש דירקטוריון, שלושה Ceo, שני Cfo, ומי יודע עוד כמה Cיאים, ורק דן הגלעדי, רואה חשבון מוסמך, על מכונו יושב.

זאת אומרת בערך. לקוואסקו לא היו מעולם טענות, אבל פעם הזמינו את דן לבירור בוועדת האתיקה של רואי החשבון, משום שדאגו שהטיפול בלקוח גדול כמו קוואסקו מסכן את הנאמנות שלו כלפי לקוחות אחרים. דן ראה בעצם הזימון הזה תעודת כבוד והוכיח לחברי הוועדה באותות ובמופתים שלא רק שהטיפול בלקוחותיו הקטנים אינו נפגע כתוצאה מהקשר שלו עם קוואסקו, אלא להפך, הם אפילו מרוויחים מן ההילה והמוניטין הנקשרים לו בשל כך. חברי הוועדה לא לגמרי השתכנעו ולבסוף הגיעו איתו להסדר, שלפיו הוא יטפל רק בענייני הדיווחים של קוואסקו, כיועץ מס, ואילו הביקורת על הדו"חות הכספיים שלה תועבר לרואה חשבון אחר. דן נעלב אבל לא הראה להם. "הייתם צריכים לתת לי צל"ש, לא נזיפה," אמר לחברי הוועדה, אם כי רק בליבו, כשיצא מחדרם.

וגם בתנאים אלה שמרה לו קוואסקו אמונים, והרבה העסיק הפלא הזה את מחשבותיו של דן. כאשר חשב על כך במהלך שחיית הבוקר בים או אחרי חתימת עסקה מוצלחת היו לו הדברים ברורים, כי בסופו של דבר שמו הולך לפניו, יתרונותיו ברורים ולא כל אחד מסיים דרגה 5 בהצטיינות יתרה ודרגה 6 בהצטיינות, וגם זה רק בגלל קפלינסקי. אבל לפעמים, כשנדדה שנתו בלילה, גונב למחשבתו החשש, גם אם רחוק מאוד, שאולי הוא לא מספיק חשוב. שלא צריך להיות מצטיין גדול כדי לחשב את המיסים ולדווח אותם, ושאף פעם לא מתייעצים איתו על משהו חשוב באמת, ושלכן הטורח בהחלפתו עולה על התועלת הצפויה ממנה. כשחשב כך היה נעלב מעצמו ועם העלבון הזה נרדם ללילה טרוף שינה.

אבל את מחשבות הכפירה האלה שמר לעצמו, ואפילו שם ניסה להסתירן. כלפי חוץ וכלפי שאר העולם היה הייצוג של חברת קוואסקו עיקר גאוותו המקצועית. וכיוון שלא התגאה במיוחד בשום דבר אחר, אפילו לא בילדיו המתבגרים, שלא נראו לו הישגיים מספיק, היה הדבר לעיקר גאוותו בכלל. קוואסקו הייתה הלקוח היחידי של דן שהופטר מן החובה להמציא למשרדו את מסמכי ההוצאות וההכנסות. בשבילו בלבד דן היה נוסע בעצמו פעם בחודש למשרדי החברה, נפגש עם מנהל הכספים ומקבל ממנו את כל מה שצריך. בדרך כלל לא הסתפק בכך ומדי פעם היה נוסע לשם שוב בתואנות כאלה ואחרות, וכשהיה חולף על פני חדרו של המנכ"ל, בדרכו למחלקת הכספים, היה נכנס אליו "רק להגיד שלום". בזווית עינו היה מחפש חדר פנוי שיכול להכיל את השולחן הלא שגרתי, המתעגל, ואת שני כיסאות הלקוחות שהכין לו הנגר, ודמיין כיצד עוד הרבה שנים, כשיימאס לו ממירוץ העכברים, יציעו לו מכאן הצעה שלא יוכל לסרב לה, בעיקר בשנים המעטות שייוותרו לו עד הפנסיה.

לא תמיד היה המנכ"ל בחדרו. לפעמים היה בפגישה, ולא תמיד היה אפשר להיכנס סתם להגיד שלום, וכשזה קרה ניחם את עצמו שממילא מרבית ענייניו הם עם אנשי הכספים וכל עוד הוא חביב עליהם מעמדו מובטח, אבל לאחרונה כולם מדברים על יוסי פלטי, המנכ"ל החדש. כולם אומרים שהוא משהו מיוחד; מצד אחד אסטרטג על ומצד שני שולט בפרטים הכי קטנים, שקודם הקים וניהל את Baxon, לא פחות, ושאפשר לכן לחשוב שקוואסקו קטנה עליו, ושאם Maikon הביאה אותו משמע שהיא מייעדת לחברה גדולות ונצורות ואולי אפילו הנפקה בנאסד"ק, מי יודע. ולא רק כאיש מקצוע מעולה דובר בו, אלא גם כגבר שבגברים. מיחידי הסגולה האלה שיודעים לתת לכל אדם תחושה של קרבה וחשיבות; שיזכרו תמיד, וגם בחלוף זמן, את פרטי השיחה האחרונה, את שמה של בת הזוג, את הסיפור האחרון שסופר. אדם שיודע להניע אנשים. מנהיג.

כששמע זאת דן לא מאדם אחד ולא משניים, התחזק בדעתו שגם הוא רוצה בקרבה הזאת, וּודאי שגם לו מגיע, אחרי 20 שנות שירות. אומנם כבר פגש במנכ"ל החדש, והציגו ביניהם בטקס כניסתו לתפקיד, אבל זה היה רק לרגע קצר והיו שם המון אנשים, ולא בטוח בכלל שהוא זוכר, ולכן דן לא היה יכול להמתין עד המועד הקרוב של איסוף הניירות, אלא היה צריך לנסוע לשם עכשיו, בתואנה כלשהי, לא משנה איזו, לעבור על פני חדרו ולהיכנס להגיד שלום.

בתחילה התוכנית כמעט השתבשה, כי כשעבר על פני החדר ראה שפלטי בפגישה ולכן רק הניד בראשו והמשיך ללכת לכיוון מחלקת הכספים — ומי יודע, אולי תהיה הזדמנות נוספת בדרך חזרה, אבל כעבור רגע שמע את הקריאה, וצלילה כנגינת פעמונים.

"דן, דני, מה זה אתה עובר בלי להגיד שלום?"

הוא עצר, ליבו התרחב, והסתובב על עומדו. לא היה צריך לזייף במאומה את החיוך הגדול שהתפשט על פניו.

"סליחה יוסי, ראיתי שאתה עסוק, לא רציתי להפריע."

"מה פתאום עסוק, כשנכס היסטורי כמוך מגיע לפה אני אהיה עסוק? שב איתי קצת, בחייך. יש לך דקה?"

"יש לי עשר."

"מצוין," ענה יוסי, "כי אני רוצה לדבר איתך על משהו," ופנה לסמנכ"ל הכספים שבחדרו, "מוטי, אתה מכיר את דני הגלעדי המפורסם? אומרים שהוא המייסד האמיתי של החברה." ואחר כך אמר לו, "מוטי, תהיה מוכן להשאיר אותנו לבד קצת. אם כבר דני פה, אני רוצה להפיק ממנו את כל מה שאפשר." וכשנשארו לבד אמר לדן שהוא נראה מצוין, ושאל איך הייתה השחייה בים בבוקר, ואם ישתה משהו או יאכל משהו, והוסיף שיש עוגה שנשארה ממסיבת יומולדת שחגגו היום למזכירה. "אבל מהמסיבה שלי," אמר, "אני זוכר שאתה שומר ולא נוגע במתוקים." עד שלפתע הרצינו פניו, והוא נשען אחורה בכיסאו ואמר:

"דן, החבר'ה שלך עושים לי צרות."