בגידה כפולה

1
טירונים
 
דוּשְקוֹ וג'וני היו חברים. חברותם הושתתה על הערכה משותפת לכסף, מכוניות, מסיבות ונשים, לא דווקא בסדר הזה, ועדיף כל הארבעה יחד. יחסיהם, שהתבססו כמעט אך ורק על קלות דעת, עתידים להשפיע השפעה עמוקה על תולדות העולם.
דוּשַן "דוּשקוֹ" פּוֹפּוֹב ויוהן "ג'וני" יֶבּזֶן נפגשו ב־1936 באוניברסיטה של פרַייבּוּרג שבדרום גרמניה. פופוב, בנו של תעשיין עשיר מדוּבּרוֹבניק, היה בן 25. יבזן, בנו של בעל חברת ספנות גדולה, היה מבוגר ממנו בשנתיים. שניהם היו מפונקים, מקסימים וחסרי דאגות. פופוב נהג במכונית ב־מ־וו, יבזן במרצדס משודרגת קֵי־540 פתוחה. הצמד הבין־לאומי הזה של נערי שעשועים שאין להפריד ביניהם התהולל ברחבי פרייבורג, והתנהגותם נודעה לשמצה. פופוב למד משפטים ואילו יבזן שאף להשיג תואר בכלכלה כדי להיטיב לנהל את עסקי המשפחה. שניהם לא למדו דבר. "לשנינו היו יומרות אינטלקטואליות", כתב פופוב, "אבל היינו "מכורים למכוניות ספורט ולבחורות ספורטיביות והיה לנו די כסף גם לזה וגם לזה".[6]
 

 
פניו של פופוב היו עגולים וגלויים ושֹערו סורק לאחור מעל מצחו הגבוה. על מראהו נחלקו הדעות: "הוא מחייך הרבה ומראה את כל שיניו, וכשפניו רגועים הם די נעימים, אבל בוודאי לא יפים",[7] כתב גבר אחד בן אותו הזמן. "אף סלבי אופייני, שטוח למדי, עור חיוור צהבהב, כתפיים רחבות, יציבה אתלטית, אבל כפות ידיים לבנות, שמנמנות ומטופחות",[8] שהיה מנופף לכל עבר כשדיבר. בעיני נשים רבות היה פופוב גבר שאין לעמוד בקסמו, בגינוניו הנינוחים, "פיו הרפוי, החושני"[9] ועיניו הירוקות שהסתתרו מאחורי עפעפיים כבדים. היו לו עיניים שכונו אז "עיני מאהב", ואהבהבים אכן עמדו בראש מעייניו. פופוב היה חובב נשים לא נלאה. יבזן היה דמות שונה בתכלית. בחור נמוך קומה ורזה, שׂערו בלונדיני כהה, עצמות לחייו גבוהות ואפו סולד. לעומת פופוב החברותי והקולני היה יבזן זהיר ושקול. "קרירותו וריחוקו היו מרתיעים לפעמים, ועם זה הילך קסם על כולם",[10] כתב פופוב. "היתה בו גם חמימות רבה ותבונתו ניכרה על פניו, בעיניו הערניות, הכחולות כפלדה. הוא דיבר בחטף, במשפטים קצרים, כמעט לא השתמש בתארים, ומעל לכול היה אירוני".[11] יבזן צלע מעט והיה רומז שמדובר בפציעה שספג באיזו הרפתקה פראית; לאמתו של דבר נבע הדבר מכאבי דליות, שמהן סבל בסתר. הוא אהב לרקוח סיפורי מעשיות, "לסבך מצבים בכוונה תחילה כדי לראות מה יקרה".[12] אבל הוא אהב גם לתווך ולפשר. כשהוזמן פופוב לדו־קרב חרבות בגלל נערה, היה זה יבזן, בתור בא כוחו, שהשיג פתרון של שלום, להקלתו הרבה של פופוב. "לא נראה לי שהמראה שלי ישתפר בזכות צלקת אדומה זוהרת".[13]
הוריו של יבזן, שבימי לימודיו בפרייבורג כבר הלכו שניהם לעולמם, נולדו בדנמרק אבל אימצו להם אזרחות גרמנית כשחברת הספנות "יבזן את יבזן" קבעה את מושבה בהַמבּוּרג. הוא נולד בהמבורג ב־1917, אבל אהב להתלוצץ ולומר שהוא דני, ואזרחותו הגרמנית אינה אלא "דגל של נוחות" למטרות עסקיות: "חלק מאהבתי לארצי קשורה בעובדה שחלקים גדולים ממנה שייכים לי".[14] כשהיה נער מתבגר, יתום עשיר וחסר שורשים, ביקר יבזן באנגליה וחזר אנגלופיל מושבע: הוא אימץ לו מנהגים אנגליים, העדיף לדבר אנגלית בכל הזדמנות, והתלבש, לדעתו, "כמו אנתוני אידֶן צעיר, בהידור שמרני". לדברי פופוב, "לא היה זז בלי מטרייה כשם שלא היה יוצא בלי מכנסיים".[15]
אף על פי שהיו שקועים בבילויים לא יכלו שני הסטודנטים החברים להתעלם לחלוטין מן השינויים הפוליטיים המאיימים שהתרחשו סביבם בגרמניה של שנות השלושים. הם היו מתגרים ב"חוגי האינטליגנציה של הסטודנטים אוהדי הנאצים",[16] אבל מאחורי הלעג הזה עמדה השקפה איתנה. "תחת מסכת הסנוב והציניקן ומאחורי תדמית נער השעשועים שלו"[17] טיפח יבזן תיעוב עז כלפי הנאציזם. גם פופוב ראה במיאוס ובגיחוך את מצגותיהם של הנאצים חומי החולצות.
 

 
משסיים פופוב את לימודיו חזר ליוגוסלביה, התבסס בעסקי יצוא ויבוא והרבה בנסיעות. יבזן נסע לאנגליה והודיע שיש בכוונתו ללמוד באוקספורד ולכתוב ספרים על פילוסופיה. הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה (אף על פי שלימים טען שעשה את שניהם). שלוש שנים לא נפגשו השניים, ובינתיים שקע העולם במלחמה.
בתחילת 1940 חי לו פופוב ביוגוסלביה, ושם פתח חברה לעריכת דין וניהל פרשות אהבים עם ארבע נשים לפחות. יום אחד קיבל מברק מחברו הוותיק, שהזעיק אותו לבוא לבלגרד. "חייב לפגוש אותך בדחיפות".[18] הפגישה היתה שמחה ועליזה ועתירת משקה. השניים יצאו להילולת סביאה באתרי הבילוי של בלגרד ואף גייסו לחברתם "שתי נערות מקהלה מאחד המועדונים".[19] עם שחר ישבו ארבעתם לארוחת בוקר של אומצות ושמפניה. יבזן סיפר לפופוב שבשנים שעברו הכיר את הסופר האנגלי הדגול פ"ג ווֹדהָאוּס. במונוקל ובעניבת המשי שלו דמה עכשיו יבזן לגרסה גרמאנית משונה של בֶּרטי ווּסטֶר. פופוב התבונן בחברו בעיון. יבזן עדיין עטה את אותה ארשת של "תבונה חריפה, ציניות והומור שחור",[20] ועם זה דומה היה שהוא מתוח, כאילו משהו מעיק עליו. הוא עישן בשרשרת ו"הזמין את כוסות הוויסקי שלו כפולות, לא מהולות ותכופות. בסגנון לבושו עדיין הגיע לרמתו של אידן, אבל שֹערו הבלונדיני שוב לא היה גזוז קצר והיה לו שפם מוזנח, אדמומי מטבק".[21]
ימים אחדים לאחר מכן נפגשו החברים לבדם בבר של מלון בבלגרד. יבזן השפיל את קולו, הביט סביבו במחווה מגוחכת של קנוניה, וסיפר לפופוב בסוד שהוא הצטרף לאַבּוֶר, שירות המודיעין הצבאי של גרמניה, "מפני שכך ניצל מגיוס לצבא, שממנו פחד פחד רב מאחר שהוא סובל מאוד מדליות ברגליים".[22] מגייסו של יבזן היה ידיד המשפחה, הקולונל הנס אוֹסטֶר, סגנו של האדמירל וילהלם קָנאריס, ראש האבוור. עכשיו יש לו תפקיד רשמי - גם אם מעורפל - בתור חוקר או צייד כישרונות (Forscher) מטעם האבוור, הוא טוראי בדרגתו הצבאית ומסופח ליחידת משנה מיוחדת של רגימנט בּרַנדֶנבּורג ובה 400 איש. לאמתו של דבר היתה היחידה הזאת "תחבולה של קנאריס כדי לשמור על כמה צעירים מחוץ להישג ידם של שלטונות הגיוס".[23] יבזן היה אפוא מרגל עצמאי, בחופשה קבועה מן הצבא, וקנאריס עצמו ערב לו שלעולם לא ילבש מדים, לעולם לא יעבור אימון צבאי ולעולם לא יישלח למלחמה. הותר לו לבלות את זמנו "בנסיעות בכל רחבי אירופה לצורכי עסקיו הפרטיים והכספיים, ובלבד שיעמיד את עצמו לרשות האבוור ברגע שהארגון יזדקק לעזרתו ויזעיק אותו".[24]
"היטלר הוא עכשיו שליטה הלא מעורער של אירופה", הצהיר יבזן. "בעוד חודשים אחדים הוא יחסל כנראה את אנגליה, ואחר כך ישמחו אמריקה ורוסיה להתפשר אתו".[25] זו היתה תעמולה נאצית טהורה, אבל פניו של יבזן, כרגיל, עטו הבעת אירוניה חולפת. "האם תסכים לסעוד עם חבר שלי שעובד בשגרירות גרמניה?"[26] שאל פתאום. התברר שחברו של יבזן הוא פלוני רב־סרן מינצינגֶר, בווארי כבד גוף, קצין האבוור הבכיר ביותר בארצות הבלקן. על כוסיות ברנדי וסיגרים הציע מינצינגר לפופוב הצעה מנוסחת בעידון ובדקות של פטיש כבד. "שום ארץ אינה יכולה לעמוד לפני צבא גרמניה. בתוך חודשיים תהיה פלישה לאנגליה. כדי להקל על משימתם של הגרמנים וכדי שהפלישה, לכשתבוא, תהיה פחות עקובה מדם, אתה יכול לעזור".[27] מינצינגר עבר לדברי חנופה. לפופוב יש קשרים רבים. עסקיו הם כיסוי מושלם לנסיעה לבריטניה, ושם הוא מכיר בוודאי אישים חשובים ובעלי השפעה רבים. הלוא הוא מכיר את הדוכס מקֶנט עצמו, לא? פופוב הנהן (הוא לא הודה שביקר באנגליה פעם אחת בלבד בחייו, ואת הדוכס הכיר היכרות קצרצרה בלבד כשהלה ביקר במועדון השיט של דוברובניק). מינצינגר המשיך ואמר: "יש לנו סוכנים רבים באנגליה, לא מעטים מהם מצוינים. אבל הקשרים שלך יפתחו דלתות רבות. תוכל לשרת אותנו היטב, ואנחנו מצדנו נגמול לך. הרייך יודע איך להראות את הערכתו".[28] יבזן לגם את הוויסקי שלו ולא אמר דבר. מינצינגר לא דיבר במפורש על סוג המידע שפופוב יתבקש לאסוף: "כללי. פוליטי". ואחר כך הוסיף, "צבאי. ג'וני יכיר לך את האנשים הנכונים כשתסכים, אם תסכים".[29] פופוב ביקש זמן־מה לשקול את הדברים, ולמחרת בבוקר הודיע על הסכמתו. יבזן גייס את הסוכן הראשון שלו למודיעין הגרמני. מלבדו לא גייס איש מעולם.
בינתיים החל פופוב לפתח את מה שכינה "רעיון קטן משל עצמי".[30]
 
ב־1941 היה ארגון "אַנטֶראַליֵה" (Interallié)* רשת הריגול החשובה ביותר בצרפת הכבושה, ולמעשה, כמו שהעיר קצין מודיעין בריטי אחד, הרשת היחידה, "מקור המידע היחיד שלנו מצרפת"[31] בתחילת המלחמה. הרשת הקיפה עשרות מודיעים, סוכנים וסוכני משנה, אבל בסופו של דבר היתה יצירתו של מרגל אחד, אדם שהמזימה והתחבולה היו לו טבע שני, אדם שראה בריגול את שליחותו. הצרפתים שאתם עבד הכירו אותו בשם אַרמאן בּוֹרני, והוא אף השתמש בשם הצופן "וָלֶנטי" או "וָלאנטין", אבל שמו האמתי היה רוֹמַן צֶ'רניאבסקי. בתוך זמן קצר, בזכות מרצו השופע, אמונתו במטרה והרגשת הערך העצמי שפיעמה בו היה צ'רניאבסקי למרגל הבריטי החשוב ביותר בצרפת.
[* Interallié  בצרפתית (Inter-Allied באנגלית) פירושו "בין בעלות הברית".]
 
צ'רניאבסקי היה פטריוט פולני, אבל אין די באמירה הזאת לעשות צדק עם פולניותו המהותית, עם מעמקי מסירותו למולדתו. הוא חי למען פולין והיה מוכן בהחלט (ולפעמים כמעט להוט) למות למענה. "נאמנותו נתונה לארצו בלבד, וכל סוגיה שהוא רואה נקשרת לגורלו של העם הפולני",[32] כתב אחד מעמיתיו המרגלים. הוא שנא את הגרמנים ואת הרוסים באותו להט על שחילקו ביניהם את ארצו, וחלם רק על שיקום האומה הפולנית. כל נאמנות אחרת, כל שיקול אחר, היו משניים בלבד. גובהו היה 167 סנטימטרים בלבד, פניו רזים ועזי הבעה, עיניו קרובות זו לזו. הוא הרבה לחייך, והמילים נפלטו מפיו בקצב של מכונת ירייה.
צ'רניאבסקי היה בנו של איש עסקים עשיר מוורשה ולפני המלחמה הוכשר להיות טייס קרב, אבל בעקבות התרסקות קשה נפגעה ראייתו והוא הוצב לעבודות משרד. כשפלשו הגרמנים לפולין בספטמבר 1939 שירת סרן צ'רניאבסקי במטה חיל האוויר בוורשה בתור מומחה למודיעין צבאי, וכבר היה מחברה של מסה על ריגול נגדי שזכתה להערכה רבה; צ'רניאבסקי היה מקצוען, "אדם שחי ונושם ריגול",[33] כמו שאמר אחד מעמיתיו. מקצוע הריגול נחשב בעיניו משלח יד מכובד ש"מושתת על האידאלים המרוממים ביותר של הפעילות האנושית".[34] משהתפורר הצבא הפולני תחת מהלומות הגרמנים המתקדמים נמלט צ'רניאבסקי לרומניה, ואחר כך עשה את דרכו לצרפת בעזרת מסמכים מזויפים. בצרפת היו שרידי הצבא הפולני מתקבצים ונערכים מחדש. כשנפלה צרפת ב־1940 פוזרה הדיביזיה שלו, אבל במקום להצטרף אל בני ארצו בבריטניה ולהמשיך את המאבק משם ירד צ'רניאבסקי למחתרת. הוא שכנע אלמנה צרפתייה צעירה, רֶנֶה בּוֹרני, להשאיל לו את זהותו של בעלה המנוח. בשעה שהחלו הגרמנים בכיבוש צרפת היה איכר אחד, אַרמאן בורני לפי תעודותיו, רוכב בצד כוחות הצבא על אופניים מושאלים, משנן פרטים, וכבר מרעיף על עצמו שבחים. "כל שלט דרכים, כל סמל על משאית, כל תו מזהה מכל סוג שהוא, אמרו לי יותר מלכל אדם אחר".[35] כאן מקורותיו של מה שהוא עתיד לכנות בנעימת גדלות "החזון"[36] שלו. בזמן שממשלת פולין הגולה בלונדון נלחמה מלחמה מסוג אחד פתח צ'רניאבסקי במלחמה מסוג אחר. הוא ראה בעיני רוחו "תאים קטנים של התנגדות, מתרבים במהירות, מצטרפים יחד ומעמידים מסך אחד של עיניים".[37]
צ'רניאבסקי עשה את דרכו לצרפת הלא כבושה שבדרום ושם בא במגע עם השירות החשאי הפולני וקיבל אישור רשמי לתוכניתו להקים רשת ריגול בשטח הכבוש. כעבור לילות אחדים, כשסעד לבדו במסעדה "לָה פְרֵגַט" בטוּלוּז, ניגשה אליו אישה צעירה ושאלה אם אפשר לשבת בכיסא הפנוי שליד שולחנו. "היא היתה קטנת קומה, בשנות השלושים לחייה. על פניה הרזים, החיוורים, ועל שפתותיה הדקות חלשו עיניים מלאות חיים עד מאוד".[38] גם מָתילד קארֵה בחנה את בן הלוויה נמוך הקומה שהזדמן לה לארוחה: "רזה ושרירי, פנים ארוכים וצרים, אף גדול למדי ועיניים ירוקות, שבוודאי היו צלולות ויפות בעבר, אבל עכשיו היו מוכתמות בגלל תאונת טיסה".[39] צ'רניאבסקי הציג את עצמו "במבטא צרפתי איום ונורא"[40] ופתח אתה בשיחה. אחרי הארוחה ליווה אותה אל ביתה.
 

 
מתילד קארה היתה צעירה נבונה מאוד, מותשת ומיוגעת, ובזמן שפגשה את צ'רניאבסקי עמדה על סף התמוטטות עצבים. הוריה היו בורגנים פריזאים והיא עצמה למדה בסורבון, עבדה זמן־מה בחברת ביטוח, למדה הוראה, נישאה לחבר ילדות ועד מהרה התברר לה שאין היא יכולה לסבול אותו. המלחמה זימנה לה את האמתלה שחיפשה לעזוב את בעלה. משהחל הצבא הצרפתי בנסיגה מצאה מתילד עבודה בטיפול בפצועים בתחנת עזרה ראשונה. שם פגשה סגן צעיר בלגיון הזרים הצרפתי והתעלסה אתו "תחת עיניו של צלוב ענקי"[41] בקיטונו של הבישוף בסמינר לכמרים בעיירה קאזֶר סיר גארוֹן. עם בוקר הלך הקצין לדרכו והיא נותרה מאחור, בהיריון. מתילד החליטה ללדת את התינוק, אבל הפילה. לילה אחד עמדה על גשר גבוה והתכוונה לאבד את עצמה לדעת, אבל ברגע האחרון חזרה בה: "במקום לזרוק את עצמי אל מי הגארון החלטתי להטיל את עצמי לתוך המלחמה. אם באמת אני מתכוונת להתאבד, יהיה נבון הרבה יותר לעשות זאת בדרך מועילה".[42] כדי לחגוג את החלטתה החדשה יצאה לסעוד ב"לה פרגט".
ביטחונו השופע של צ'רניאבסקי עורר במתילד הרגשת ביטחון מידית. "בכל פעם שדיבר על המלחמה נדלק ברק בעיניו. הוא לא קיבל את עובדת מפלתה של פולין. הוא שפע מין ביטחון והתלהבות נעורים, תבונה וכוח רצון, שהיו מתחלפים מפעם לפעם במחוות של ילד מפונק, מלא חיבה".[43] הם חזרו ונפגשו גם למחרת בלילה, ובלילה שלאחריו. "קשר עמוק של חברות הלך ונרקם במהירות".[44] שניהם עתידים להכחיש שהיו מאהבים בתקיפות גדולה כל כך עד שקרוב לוודאי שהכחשותיהם אינן נכונות.
שלושה שבועות לאחר פגישתם הראשונה הודה צ'רניאבסקי שהוא מרגל וביקש ממתילד לעזור לו לממש את "חזונו" על רשת מודיעין רבת־תאים. היא אמרה לו שהוא יכול לסמוך עליה; יחד "יעשו גדולות ונצורות".[45] אל התאטרליות של הרגע ההוא נוספה הצהרתו של צ'רניאבסקי, שהוא כבר בחר שם קוד לשותפתו החדשה: היא תיקרא "החתולה" (La Chatte), מפני ש"את הולכת בשקט כל כך בנעליים הרכות האלה שלך, כמו חתולה".[46] היא הרימה יד אחת שאצבעותיה הדקות מכופפות כטפרים: "ואני מסוגלת גם לשרוט, אם אני רוצה".[47] אולי היתה בכך אזהרה לעתיד.
רומן צ'רניאבסקי ומתילד קארה הקימו שותפות ריגול יעילה מאוד. הם שכרו להם חדר במונמארטר שבפריז והחלו להקים רשת ריגול שלמה. "זו תהיה רשת משולבת של כל בעלות הברית", הצהיר צ'רניאבסקי. "הבוס יהיה פולני, הסוכנים רובם צרפתים, וכולם יעבדו למען בעלות הברית".[48] כך נולדה רשת "אנטראליה".
מתילד היתה המגייסת הראשית (מאחר שהיו צרפתים שסירבו לשתף פעולה עם פולני), ואילו רומן אסף חומרי מודיעין, מיין אותם, הקליד אותם ושלח אותם ללונדון. המגויסים הראשונים היו מוֹניק דֵשאמפּ המכונה "מוּסטיק" (יתוש), אישה זעירה, מעשנת בשרשרת, כולה אש להבה, ורֶנֵה אוֹבֶּרטֶן, מפקד טנק לשעבר. לאט־לאט התרחבה הרשת ונוספו לה עובדי רכבת, שוטרים, דייגים, פושעים ועקרות בית. את כל המידע שאספו היו הסוכנים מוסרים ל"תיבות דואר" רבות ברחבי פריז: שומר בית השימוש הציבורי בלה פּאלֶט, בית הספר לשפות "בֶּרליץ" שליד האופרה, שוער בבית ברחוב למארק "שספג דקירת כידון באחוריו כשנכנסו הגרמנים לפריז, ולכן היה טבעי שישנא אותם".[49] מתילד היתה אוספת מהם את המידע. "במעיל הפרווה השחור שלה, בכובעה האדום ובנעליה האדומות הקטנות, השטוחות, היתה עוברת בזריזות מפגישה לפגישה", כתב צ'רניאבסקי, "ומביאה קשרים חדשים, אפשרויות חדשות, ומניחה אותי חופשי להתרכז בלימוד החדשות מן הסוכנים שלנו ובשיבוצן בדוחות שלנו".[50]
מטרתו של צ'רניאבסקי היתה לשרטט תמונה שלמה של הכוחות הגרמניים בצרפת הכבושה, את כל סדר הכוחות שלהם: מקומות הריכוז של הכוחות ותנועותיהם, אתרי תחמושת, שדות תעופה, מתקני צי ותחנות מכ"ם. "כדי להביס את האויב עליך לדעת איפה הוא; ככל שאתה יודע איפה הוא בדיוק רב יותר כן המשימה קלה יותר",[51] כתב. הוא היה כותב את דוחותיו המרוכזים על נייר משי. שליח שכינויו "רָפּיד", "פולני גבה קומה ורזה שקשה לעמוד על גילו, בעל גון פנים אטום ושפם שחור קטן",[52] היה בא מדי כמה שבועות לתחנת גאר דה ליון ועולה על הרכבת של השעה 11 בבוקר למרסֵי דרך בּוֹרדוֹ. עשר דקות לפני צאת הרכבת היה האיש ננעל בחדר השירותים של המחלקה הראשונה. מעל לאסלה נתלה שלט מתכת, "החזר את המכסה לאחר השימוש" ("Remplacez le couvercle après l'usage"). [53] רפיד היה מסיר בזהירות את השלט ממקומו - כדי למנוע שריטות מסגירות היה פורש ממחטה בין המברג לברגים - מסתיר את הדוח בחלל שמאחורי השלט וחוזר ומבריג אותו למקומו. לאחר שחצתה הרכבת את הגבול לאזור הלא כבוש, היה סוכן של המודיעין הפולני עושה אותה פעולה בסדר הפוך, מוציא את הדוח ומניח במקומו תשובה שתיאסף כשתחזור הרכבת לפריז. מצרפת הלא כבושה היה המודיעין הפולני מעביר את המסר באמצעות שליח דרך חצי האי האיברי הניטרלי לידי ממשלת פולין הגולה בלונדון, וזו היתה מוסרת אותו לשירות הביון הבריטי. כל אחד מדוחותיו של צ'רניארבסקי הגיע בסופו של דבר לידי MI6, ארגון מודיעין החוץ של בריטניה, שנודע יותר בשם הרשמי "שירות המודיעין החשאי" (SIS, Secret Intelligence Service).
הרשת, או "המשפחה" (La Famille) כמו שכינו אותה החברים בה, התרחבה במהירות. משדר רדיו בגודל מכונת כתיבה מיטלטלת הוברח מעבר לגבול צרפת של וישי והותקן בדירת גג ליד גני טרוֹקָדֵרוֹ לצורך שידור הודעות מוצפנות. רנה בורני, האלמנה שסיפקה לצ'רניאבסקי את זהותו הבדויה, עקרה לפריז והחלה לעבוד בקידוד ופיענוח שדרים מוצפנים. צ'רניאבסקי העניק לה את הכינוי "ויוֹלֶט", והיא נעשתה אהובתו. עד אמצע 1941 כבר יכול צ'רניאבסקי להתפאר: "הרשת הגדולה שלו, המורכבת מפטריוטים צרפתים ומנוהלת בידי פולני ופועלת למען אנגליה, היא עתה מעוז ההתנגדות האחרון של בעלות הברית נגד גרמניה".[54] עוד שלוש תחנות אלחוט מחתרתיות הוקמו. מקצת הדוחות הכילו 400 עמודים וכללו מפות ודיאגרמות. את אלה לא היה אפשר לשדר ברדיו והם היו מצולמים, וסרט הצילום הלא מפותח היה מוברח דרך גבול ספרד, "ארוז כך שאם ייפתח בידי אדם לא מורשה ייחשף לאור וייעשה חסר תועלת".[55]
המידע המודיעיני של רשת "אנטראליה" זרם ללונדון בשטף, בדיוק ובפירוט הולכים וגוברים, ולא פעם במהירות שכזאת עד שמקבליו לא עמדו בקצב. כשגילה מרגל אחד את הנתיב המתוכנן למסעה של הרכבת האישית של הֶרמן גֶרינג, מפקד הלופטוואפה, מיהר צ'רניאבסקי לשדר את הידיעה ללונדון ונדהם להיווכח שהרכבת לא הותקפה. למחרת הגיעה הודעה בזו הלשון: "הנושא רכבת גרינג מצטערים קיבלנו את החדשות מאוחר מכדי להשתמש בהן בחה"א [RAF] נקודה".[56]
לא היה אפשר להימנע ממתחים בתוך הקבוצה. מתילד תיעבה את רנה וראתה בה "קרתנית קטנה טיפוסית, לבושה בטעם רע".[57] צ'רניאבסקי התעקש שלא היה כאן "שום עניין של קנאה",[58] אבל בינו לבינו הרהר שמתילד היא "אישה מוזרה, אידאליסטית אבל אכזרית, שאפתנית, עצבנית ומתוחה מאוד".[59]
בסתיו 1941 התבקש צ'רניאבסקי להתייצב בשדה תעופה סמוך לקוֹמפּייֶן, ומשם יאסוף אותו מטוס ויביא אותו לתדרוך בלונדון. ב־1 באוקטובר גלש מן השמים מטוס "ליסַנדֶר" של חיל האוויר הבריטי. הטיס אותו איש משופם, מפקד כנף ג' "ויפּי" נֶסבּיט־דיוּפוֹרט, שהמשפט היחיד שידע לומר בצרפתית - והיה אומר אותו בתור ברכת שלום - היה "סֶה לָה וִי" ("אלה החיים").[60] עם בואו ללונדון נפגש צ'רניאבסקי עם הקולונל סטניסלב גאנוֹ, ראש המודיעין הפולני. "אתה נותן לכולנו כאן תעסוקה",[61] אמר גאנו. בעיני צ'רניאבסקי נראה גאנו כ"מנהל חברה עסקית כלשהי".[62] 24 שעות ברציפות נחקר על כל צדדיה של רשת הריגול שלו. בייחוד התעניין גאנו במתילד קארה. "אנחנו שותפים מושלמים",[63] הבטיח לו צ'רניאבסקי. לבסוף, לפליאתו הרבה, הכניסו אותו לריאיון עם הגנרל ולדיסלב שיקוֹרסקי, ראש ממשלת פולין הגולה. שיקורסקי הצהיר באוזניו בכובד ראש שמוענק לו בזאת אות "וירטוּטי מיליטארי" (Virtuti Militari), העיטור הגבוה ביותר של צבא פולין. "הייתי המום מן הפתאומיות, ההפתעה והחגיגיות של הרגע",[64] כתב צ'רניאבסקי לימים. זמן קצר לאחר מכן חזר והוצנח לצרפת כדי להמשיך בעבודתו. המרגל הפולני נמוך הקומה היה מלא גאווה, אבל הסיפוק היה מלווה בספק טורדני, דקירה מקדימה קלה של דאגה: "בתת־הכרתי הרגשתי אי־נחת מציקה".[65]
 
אֶלווירָה דה לה פוּאֶנטֵה שוֹדוּאַר בילתה לילה אחרי לילה ליד שולחנות ההימורים של מועדון "המילטון" או בקזינו "קרוקפורד" במֵיפֶר, ואף על פי שלפעמים זכתה היתה מפסידה תמיד בסופו של דבר. זה היה מתסכל מאוד. אבל כשלא הימרה היתה אלווירה משועממת עד מוות; וזו הסיבה שהסכימה לסעוד בחברת גבר אחד, שעשוי - כך אמרו לה -
להציע לה עבודה מעניינת ומכניסה מאוד.
השיעמום רדף את אלווירה שודואר כמו קללה. אביה, דיפלומט פרואני, עשה הון מסחר בגוּאָנוֹ, לשלשת עופות ים, עטלפים וכלבי ים שנאספה על חופי פרו ויוצאה בתור חומר דישון. אלווירה גדלה בפריז, ושם זכתה לחינוך יקר ופונקה מאוד. ב־1934, כשהיתה בת 23, נמלטה מן השגרה המייגעת לזרועותיו של ז'אן שוֹדוּאַר, סוכן בורסה בלגי שייצג חברה לכריית זהב. עד מהרה התברר שגם ז'אן הוא שיעמום מוחץ, והחיים בבריסל היו "חד־גוניים מאין כמוהם".[66] אחרי ארבע שנים של נישואים וכמה פרשות אהבים מאכזבות עם גברים ונשים כאחד, הגיעה אלווירה לכלל מסקנה שאין לה דבר משותף עם בעלה[67] וברחה לקאן עם חברתה הטובה ביותר, רוֹמי ג'ילבּי, שהיתה נשואה לנצר ממשפחת אילי הג'ין ג'ילבי ולכן עשירה מאוד. אלווירה ומרת ג'ילבי היו מבזבזות בשמחה את רווחי הג'ין בקזינו בקאן כשפלשו הגרמנים לצרפת; הן ברחו ב"רֵנוֹ" פתוחת גג לסן מאלוֹ, ומשם הפליגו לאנגליה.
בלונדון השתקעה אלווירה בדירה ברחוב סְלוֹן, אבל עד מהרה שבה ותקפה אותה מועקת השיעמום. את ערביה בילתה בין הבר של מלון "ריץ" ובין שולחנות הברידג', והפסידה כסף שמעולם לא היה לה. מן הסתם היתה לווה מהוריה, אבל אלה היו תקועים בצרפת. היא ניסתה להצטרף לכוחות צרפת החופשית שהתקבצו סביב שרל דה גול הגולה, אבל נמסר לה שאין היא מתאימה. היא עשתה כמה עבודות תרגום בשביל הבי־בי־סי, ומצאה את העבודה הזאת משמימה. אלווירה היתה מתלוננת באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב שאין היא מצליחה לקבל עבודה מעניינת מפני שהיא פרואנית. אחד מאלה שהקשיבו לה, לילה אחד במועדון "המילטון", היה קצין בחיל האוויר, והוא סיפר עליה לחברו במודיעין הצבאי, והלה העביר את שמה למישהו ב־MI6. כך אירע שאלווירה שודואר, בת 29, מצאה את עצמה באולם המסעדה של מלון "קוֹנוֹט", יושבת מול איש בגיל העמידה, לבוש חליפה מקומטת ובעל שפם דוקרני לבן ועיניים של חמוס היפראקטיבי. הוא הציג את עצמו בתור "מר מֵיזפילד". שמו האמתי היה לוטננט־קולונל קלוד אדוארד מֶרג'וֹריבֶּנקס דֶנסי, והוא נודע גם בכינויים הֵיווּד, הדוד קלוֹד וקולונל Z. דנסי היה עוזר לראש MI6.
 

 
קלוד דנסי היה שנון ונקמן, ועמיתיו המרגלים לא אהבו אותו. יוּ טרֵבוֹר־רוֹפֶּר, ההיסטוריון העוקצני שבימי המלחמה עבד במודיעין הצבאי, ראה בו "זבל מוחלט, מושחת, חסר כישורים, אבל בעל מידה של עורמה שפלה".[68] דנסי היה איש לא נעים ביותר, אבל מרגל מנוסה מאוד. יחד היו השניים זוג מוזר: אלווירה גבוהה, מקפידה בלבושה תמיד, פניה אומרים נועם ותמימות ושֵֹערה החום־האדמדם מסודר בסימן שאלה מעל מצחה; ואילו דנסי נמוך קומה, קירח, ממושקף ומרוכז מאוד. מצא חן בעיניה האיש הקטן והמבעבע הזה, וככל שהתפתחה השיחה כך התברר והלך שהוא יודע עליה הרבה מאוד. הוא ידע על מרת ג'ילבי והערבים הלא מוצלחים ליד שולחנות הברידג'; הוא ידע שאביה מונה להיות הנציג הדיפלומטי של פרו בממשלת צרפת של וישי המשתפת פעולה; הוא ידע מה יש לה - ובעצם מה אין לה - בחשבון הבנק שלה. "הבנתי שהוא צותת כנראה לטלפון שלי. אין שום דרך אחרת שבה היה יכול ללמוד הרבה כל כך עלי ועל חברי",[69] נזכרה לימים.
 
דנסי הציע לה עבודה. בעזרת הדרכון הפרואני שלה, הסביר לה, היא יכולה לנסוע בקלות יחסית ברחבי אירופה הכבושה, ומעמדו הדיפלומטי של אביה יכול לשמש כיסוי לביקור ממושך בצרפת של וישי. היא תדווח על עניינים פוליטיים, וחשוב מזה, אולי יגייסו אותה הגרמנים בתור סוכנת שלהם. זוהי טכניקה ידועה בעולם הריגול שמכונה "גירוי ופיתוי" - מנפנפים במגויס פוטנציאלי לנגד עיניו של היריב בתקווה שהיריב יגייס אותו, ואז יהיה אפשר להשתמש בו בתור סוכן כפול. ישלמו לה בעין יפה, הבטיח דנסי. אלווירה לא היססה.
הערכת MI6 על המגויסת החדשה היתה חד־משמעית:
נאה למראה, מדברת בשטף צרפתית, אנגלית וספרדית, נבונה, חריפת שכל, אבל אולי מתעצלת מעט להשתמש בו. חברה בחוג המהמרים הבין־לאומי ויש לה ידידים במועדוני הברידג' היוקרתיים של לונדון.[70]
מעקב גילה שטעמיה "נוטים להיות 'ברמה גבוהה'".[71] המשטרה דיווחה על "מסיבות עליזות"[72] בדירה ברחוב סלון, מלוות ב"התנהגות פרועה, שירה רמה וצעקות בשעות לילה מאוחרות, ותנועת גברים ונשים שיכורים בשעות הקטנות".[73] רב־שוטר ג'וזף גוּלדֶר ציין, בלשון המעטה ובנעימה מסתייגת, שמרת שודואר "מעדיפה את חברתן של נשים שאולי אינן מקפידות על שמירת בתוליהן".[74] אלווירה אולי עוררה רושם של אשת חברה קלת דעת, אבל למעשה היתה נבונה ורבת־תושייה, ובעלת כיסוי מוצק שאין לערערו: נערה בליינית שאינה מתעניינת בשום דבר חוץ מן הקוקטייל הבא, ההימור הבא והשותף הבא לחדר המיטות. היא אף היתה מצודדת בעיני שני המינים ורעבה לכסף, תכונות שיש בהן כדי להועיל. וכמו שידע דנסי משנות ניסיון רבות בעולם הריגול, אפילו בני אדם נבונים ושומרי סוד עלולים להסגיר סודות אם נדמה להם שהם מדברים עם אישה טיפשה שקל להכניסה למיטה.
בדירה אחת בנַייטסבּרידג' לימדו את אלווירה להשתמש בדיו סתרים בעזרת ראש גפרור טבול באבקה של חומר כימי. כשתגיע לצרפת יהיה עליה לכתוב מכתבים "קלילים לכאורה"[75] לכתובת מסוימת בליסבון. "בין השורות של המכתבים האלה היה עלי להכניס את דוחות המודיעין שלי בנוזל חסר עקבות, שהטכנאים של דנסי יוכלו לפתח ולקרוא".[76] אלווירה למדה מהר. "היא נבונה מאוד ותופסת את העיקר בקלות",[77] דיווחו מדריכיה.
ניצני הקריירה שלה בתחום הריגול כמעט נגדעו באבם כשדיווח קצין אחד, פלוני תת־סגן בַּרנֶט מחיל המילואים המתנדבים של הצי, שלילה אחד בקרוֹקפוֹרד שמע את אלווירה שודואר מתפארת, שמלמדים אותה "צופן של השירות החשאי בסביבות סנט ג'יימס, ובקרוב תישלח לווישי".[78] היא ננזפה קשות ונאמר לה שעליה "להימנע מגילוי מידע שהובא לידיעתה",[79] והבטיחה שמעתה תקפיד יותר על חשאיות. אבל התקרית חשפה תכונה מטרידה (ומעוררת חיבה): כמו מרגלים רבים אחרים התקשתה לשמור סוד.
ניתן לה שם צופן גברי במידה מוזרה, "סיריל", ונאמר לה להיות מוכנה לצאת לצרפת. המלחמה שלה עמדה להיות מעניינת עד מאוד.
 
חואן פּוּיוֹל גַרסייה כבר הספיק להיות דברים רבים בחייו הקצרים: בעל בית קולנוע, איש עסקים, קצין פרשים (למרות פחדו מפני סוסים) וחייל בעל כורחו. רוב ימיה של מלחמת האזרחים בספרד עברו עליו בהסתתרות מפני כוחותיו של פרנקו. הוא היה בוגר "בית הספר המלכותי לעופות" באָרֵניס דה מאר, המכללה היוקרתית ביותר בספרד למגדלי תרנגולות, וניהל חוות עופות ליד ברצלונה אף על פי ששנא תרנגולות. פויול לא הסתדר עם מספרים ועסקיו ירדו לטמיון. חסון וזריז היה, בעל מצח גבוה ו"עיניים חומות וחמות עם ניצוץ שובבני קל", ונראה כתרנגול קרב. כשפרצה מלחמת העולם השנייה החליט פויול שהוא רוצה לרגל למען הבריטים. "אני חייב לעשות משהו", אמר בלבו. "משהו מעשי; אני חייב לתרום תרומה לצד הטוב של האנושות".[80] היטלר אינו אלא "פסיכופת",[81] גרס פויול, ולכן עליו לתמוך בבעלות הברית. "רציתי לעבוד בשבילם, לספק להם מידע חשאי שיעניין אותם ויועיל להם מבחינה פוליטית או צבאית".[82]
איפה בדיוק ישיג מידע כזה עדיין לא ידע. "התוכניות שלי היו די מבולבלות",[83] הודה לימים. מזיכרונותיו, שנכתבו שנים רבות לאחר מכן, עולה שנחישותו העמוקה, הדון־קישוטית, להילחם בהיטלר נבעה מצורה תוקפנית של פציפיזם ומחוסר אמון מושרש בקיצוניות פוליטית מכל סוג שהוא. פויול היה עדין נפש להפליא והתגאה בעובדה שמעולם לא ירה ברובה; הוא ביקש להילחם בנאציזם בדרך אחרת. "הוקסמתי ממקורות המילים",[84] כתב שנים רבות לאחר מכן. "העט חזק מן החרב. אני מאמין בכך בכל לבי ובאמונה שלמה. את רוב חיי הקדשתי לאידאל הזה, ולשם כך נעזרתי בכל כישרונותי, בכל אמונותי, בכל התוכניות, המזימות והתחבולות האפשריות".[85] פויול עתיד להילחם מלחמה מיוחדת מאוד, והמילים יהיו נשקו היחיד.
 בינואר 1941 פנה הקטלוני הצעיר, בן 29 היה אז, אל שגרירות בריטניה במדריד והציע לרגל נגד הגרמנים. הבריטים אמרו לו בנימוס, אבל בתקיפות, להסתלק משם. בפרפרזה על אמרת הכנף של גרוּצ'וֹ מארקס סירבו הבריטים לקבל למועדון את מי שרוצה להיות חבר בו. אחר כך ניסה פויול את הגרמנים והעמיד פנים שהוא פשיסט נלהב המבקש לרגל נגד הבריטים - בתקווה שאם יגויס לשורותיהם יוכל לבגוד בהם. הגרמנים אמרו לו שהם "עסוקים מאוד". אבל הקטלוני הקטן בעל המבט העז, המוזר, לא חדל להציק לגרמנים בספרד. הוא למד את עיקרי הנאציזם עד שהיה מסוגל "לקשקש בלי סוף כיאה לנאצי מושבע".[86] לבסוף אמרו לו הגרמנים (בעיקר כדי להשתיקו) שאם יצליח להגיע לבריטניה, דרך ליסבון, ישקלו להעסיק אותו בעבודת מודיעין. פויול הסתפק בזה ומאותו רגע ואילך החל לבסס את מעמדו ולזכות באמונם של הגרמנים, ובייחוד באמונו של רב־סרן קרל־אֶריך קילֶנתַל מתחנת האבוור של מדריד.
לימים הוטעה קילנתל לחלוטין במבצע קציצה, תרגיל הטעיה שבו נשטפה אל חופי ספרד גופה שנשאה מסמכים מזויפים המלמדים על כוונת בעלות הברית לנחות ביוון ולא בסיציליה. הוא היה קצין יעיל, פרנואידי - ונוח להפליא להתפתות. מבחינת פויול היה קילנתל הקצין המפעיל האידאלי. הוא צייד את פויול בדיו סתרים וכסף מזומן, נתן לו את שם הצופן "אָראבֶּל" ואף צייד אותו בעצה: "עליו להיזהר שלא לזלזל בבריטים, מפני שהם אויב חזק מאוד".[87] כשהגיע פויול לליסבון חזר ופנה אל הבריטים, אבל נדחה שוב. בשל כך נקלע למצב עדין, מפני שהיה עליו להתחיל להזין את הגרמנים במידע מהר ככל האפשר. ב־19 ביולי 1941 שלח מברק אל קילנתל והודיע לו שהגיע בשלום לבריטניה.
אבל הוא לא היה בבריטניה
 

 
אלא בפורטוגל. מאחר ששני הצדדים כאחד לא נתנו לו הזדמנות לאסוף מידע מודיעיני של ממש החליט פויול להמציא מידע שכזה, ולשם כך נעזר בספרייה הציבורית של ליסבון, בספרים משומשים ובכל מה שעלה בידו להשיג מיומני חדשות. הוא חיטט ומצא את שמותיהן וכתובותיהן של חברות בריטיות אמתיות לייצור נשק, בדק ב"מדריך הכחול לאנגליה" את שמות המקומות הנוגעים בדבר והשתמש בפרסום פורטוגלי ששמו "הצי הבריטי" בתור ספר לימוד לענייני לוחמה בים. פויול לא היה בבריטניה מעולם. את הכול המציא בדמיונו ושלח למפעיליו בדוחות מפורטים, ארוכים ומייגעים, על דברים שנראה לו שהיה רואה אילו היה שם בעצמו. סגנונו של פויול היה עתיר מילים עד זרא, סבך של סעיפים וסעיפי משנה, ביצה של שמות תואר ומשפטים עמוסים מדי שנמתחו אל אופקים דקדוקיים מרוחקים. לימים טען פויול שצורת הכתיבה המיוחדת הזאת נועדה למלא חללים בלי לומר הרבה. אף על פי שאהב לשחק במילים היו הדוחות שלו רצופים שגיאות בוטות. מעולם לא עלה בידו לרדת לעומקו של המינוח הצבאי הבריטי ולהבין כהלכה את התרבות הבריטית. הוא תיאר לו שמנהגי השתייה של תושבי גלַזגו בוודאי דומים למנהגי השתייה בספרד: "יש כאן אנשים שיעשו כל דבר תמורת ליטר יין",[88] כתב. אבל מפעיליו הגרמנים לא זו בלבד שלא עמדו על שגיאותיו אלא אף העתירו שבחים על הסוכן אראבל, בייחוד כשטען שהצליח לגייס שני סוכני משנה בבריטניה, שכמובן לא היו ולא נבראו. תשעה חודשים תמימים ישב פויול בליסבון ועשה מה שעשו מרגלים מאז ומעולם כשנתקעו בלי מידע אמתי: הוא המציא את מה שחשב שמפעיליו רוצים לשמוע. והוא היה עתיד להמשיך בכך בהצלחה רבה עד סוף המלחמה.
רב־סרן אֶמיל קלַיימַן איש האבוור נהנה ממלחמה נעימה מאוד. פריז הכבושה היתה מקום נחמד להפליא להיות בו, אם היית אחד הכובשים. היה לו משרד בשאנז אֶליזֶה, דירה נוחה ליד יער בּוּלוֹן, הרבה כסף זמין ומעט עבודה לעשות; וחשוב מכול, היתה לו פילגש חדשה, איבוֹן דֶלידֶז שמה. איבון היתה צרפתייה שאמה גרמנייה, בחורה תובענית, יקרה, וצעירה ממנו בעשרים שנה. אשתו האוסטרית הגוצה נותרה בווינה, וברור שתישאר שם. גם זה גרם לו סיפוק. תפקידו של קליימן היה לגייס מודיעים ולצוד מרגלים צרפתים, אבל דומה היה שעמיתו הלא נלאה הוּגוֹ בּלַייכֶר מוכן ומזומן לעשות במקומו את העבודה הקשה, והדבר התאים לקליימן בהחלט. הוא היה איש עסקים וינאי שהוצב בפריז ביוני 1940, ולא היה לו פנאי רב לנאציזם. לאמתו של דבר אף "לא אהב כל כך את הגרמנים"[89] וקיווה שגרמניה לא תנצח במלחמה מהר מדי, מפני שלא רצה אלא להמשיך בחייו הפריזאיים החדשים, להתעלס עם איבון ולהיפגש עם הטיפוס החמקמק הקשיש בקפה החביב עליו, שֶה ואלֶרי. איש חסון היה ורחב כתפיים, בעל שפם דק ומטופח, ועל אמת ידו השמאלית טבעת חותם מזהב ועליה ראשי התיבות א"ק. הוא התלבש בסגנון שנראה בעיניו כהידור מאופק, צבע את פאות לחייו והקפיד על שֵֹער משוח היטב ומפוסק באמצעו. הוא אף ניגן בכינור ואסף כלי חרסינה עתיקים. רב־סרן אמיל קליימן, בן 43, היה איש יהיר, רומנטי, חכם, עצלן מאין כמוהו ועקבי בחוסר דייקנותו. כראוי למרגל בכיר שכמותו היה לו אוסף מרשים של כינויים - "קילבֶּרג", "פון קַרשטֶט", "פּוֹלוֹ", "אוֹקטַב", "מֶסיֶה ז'אן" - אבל אפילו לא מרגל אחד שאפשר להפעילו.
ב־13 באוקטובר 1941 ארגן קליימן, בעל כורחו, פגישה עם מועמדת אפשרית לגיוס, צרפתייה בת 29 ממוצא רוסי, שאחד מעמיתיו המליץ עליה. שמה היה לילי סֶרגֵייֶב.
קליימן איחר בשעתיים לפגישה שנקבעה בקפה "רוֹן־פּוּאַן". הצעירה שהמתינה לו ליד שולחן בפינה היתה נאה, אבל לא יפה. היה לה שֵֹער חום מתולתל, עיניים כחולות זוהרות וסנטר רבוע. בגרמנית שוטפת הסבירה לילי סרגייב שהיא עיתונאית וציירת. אביה היה פקיד מדינה ברוסיה הצארית, אבל אחרי המלחמה, כשהיתה בת חמש, היגרה המשפחה לפריז. סבה, הודיעה לילי בגאווה, היה השגריר האחרון של קיסרות רוסיה בסרביה. דודה, הגנרל יֶבגני מילֶר, פיקד על ארמיה 5 של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, נעלם ב־1937 והוצא להורג במוסקבה שנתיים לאחר מכן. עכשיו אביה מוכר מכוניות ואמה תופרת. היא רואה בעצמה צרפתייה. והיא רוצה לרגל למען גרמניה.
 

 
סקרנותו של קליימן התעוררה. לילי נראתה לו מלאת חיים, נבונה, וחשוב מכול, דומה היה שהיא מעוניינת בו. הוא הזמין אותה לארוחת ערב במסעדה "קַסקאד", ליד יער בולון, והסביר שאיבון, ה"מזכירה" שלו, תפגוש אותם שם. לילי התעקשה להביא את הכלב שלה, פודל טֶרייר קטן ולבן, לא גזעי, ששמו בּאבְּס. ניכר היה שהיא קשורה אליו מאוד.
כשישבו במסעדה סיפרה לו לילי את סיפורה. נפש חסרת מנוח היתה, וכבר עשתה כמה מסעות רבי־עלילה ברחבי אירופה באופניים וברגל, ובאחד המסעות האלה אף ביקרה בגרמניה של היטלר. יעילות המשטר הנאצי הרשימה אותה מאוד, והיא כתבה שורה של מאמרים מתפעלים בעיתונות הצרפתית. היא אף ראיינה את גרינג, והלה "הבטיח להשיג לה ריאיון אישי עם היטלר".[90] הוא לא קיים את הבטחתו. ב־1937 אמר לה עיתונאי גרמני אחד שהכירה במסעותיה, פֶליקס דאסֶל שמו, שהוא עובד למען המודיעין הגרמני ושאל אם היא זקוקה לעבודה. היא דחתה אותו, אבל כשנכנסו הגרמנים לפריז שב דאסל והופיע. בארוחת ערב ב"מַקסים" אמרה לו לילי שהבריטים "אכזבו את הצרפתים קשות ואין בה אהבה כלפיהם".[91] דאסל חזר ושאל אם היא מוכנה לעבוד למען הגרמנים; הפעם השיבה בחיוב. דאסל הוא שהמליץ לקליימן להיפגש אתה.
בשלב הזה בסיפורה של לילי החלה איבון לפהק, אבל סקרנותו של קליימן ניעורה. נראה לו שהיא דוברת אמת, ואפילו נלהבת, גם אם עצבנית במקצת. "יהיה לי קל מאוד להגיע לפורטוגל, לאוסטרליה או לאנגליה", אמרה לו. "יש לי קרובים בכל אחד מהמקומות האלה, ואף אחד לא יופתע אם ארצה לצאת מצרפת".[92]
קליימן שקע בהרהורים. "אני מעוניין במיזם שלך", אמר לבסוף. "אני חושב שנשלח אותך לפורטוגל. ספק גדול אם תקבלי אישור לנסוע לאנגליה".[93]
ואז תפס פתאום קליימן באמת ידה של לילי ונעץ בה מבט שלדעתו היה מבט חודר של רב־מרגלים. "למה בעצם את רוצה לעבוד בשבילנו?"[94]
השתררה שתיקה ארוכה ולא נוחה. כשענתה לבסוף היתה תשובתה מוזרה.
רב־סרן, הרי אתה איש נבון: מה שווה בעיניך התשובה שלי? אני יכולה לומר שאני עושה זאת מתוך אמונה, מתוך עיקרון, או מפני שאני אוהבת את גרמניה, או שונאת את הבריטים. אבל אילו היית האויב, אילו הייתי כאן כדי לרגל אחריך, לבגוד בך, נראה לך שתשובתי היתה אחרת? לכן, האם תרשה לי לא לענות?[95]
הוא חייך ואמר, "את צודקת, כמובן".
קליימן הסיע את לילי וכלבהּ הקטן אל דירת הוריה ליד גני טרוקדרו. "אתקשר אלייך בקרוב",[96] אמר לה. וכרגיל, לא עשה דבר.
"באבס מרים את אפו המדובלל, הדומה לכמהין, ומסתכל בי במבט שואל",[97] כתבה לילי ביומנה (היומן כולו כתוב בזמן הווה וחלק גדול ממנו מיוחד לכלב). "אני מרימה את באבס אל ברכי, אל הספה שבטרקלין, ואומרת באוזנו הוורודה: 'זה משחק נחמד, זה משחק גדול, אבל שתדע לך שאם אנחנו מפסידים בו אנחנו מאבדים את חיינו... את חיי, על כל פנים'."[98] באבס עתיד להיות הראשון למות במשחק הזה.