הד חזק

בקצה העיירה, בבניין שלד נטוש, התנגנה מנגינה עצובה. צלילי החצוצרה הדהדו בין הקירות החשופים, מתערבלים עם אבק הבטון המרחף באוויר.

יבגני סטפנוביץ' עמד שם, עיניו עצומות, אצבעותיו רוקדות על הבוכנות בעדינות. הוא היה חצוצרן וירטואוז בתזמורת הפילהרמונית של מוסקבה, אך כעת מצא עצמו בפריפריה הישראלית, ללא במה, ללא קהל. 

החצוצרה שלו, עשויה פליז מצופה כסף, נצצה תחת האור החלש שחדר מהחלונות השבורים. שלושת הבוכנות שלה נעו באופן חלק, עדות לטיפול המסור שהעניק לה לאורך השנים.

יבגני סטפנוביץ' לא תמיד היה דמות בודדה בבניין נטוש. בימיו במוסקבה, היה כוכב עולה בתזמורת הפילהרמונית. הוא זכה לתשואות רמות באולמות הקונצרטים המפוארים ביותר, ושמו הלך לפניו כאחד החצוצרנים המבטיחים של דורו.

אך ככל שהצטיין, כך הלכו והתהדקו ההגבלות סביבו. השלטון ראה בעין חשדנית את קשריו עם מוזיקאים מהמערב. הרפרטואר שלו נבחן בקפידה, וכל יצירה שנחשבה "בורגנית מדי" נאסרה לביצוע. סיורי ההופעות בחו"ל הפכו נדירים יותר ויותר, כשכל יציאה מהמדינה לוותה בחקירות ובדיקות מדוקדקות.