אלוהים מספר 2

9 בינואר 1996

שמי כרמי הרשקוביץ ואני בת עשרים ושש. אני מתחילה היום לכתוב את יומני האישי ביותר שהיה מאז ומעולם. מדוע דווקא היום? אני לא יודעת. אני מחפשת אהבה, זאת כנראה משימתי העיקרית בחיים – למצוא אותה. אני מחפשת אותה כבר עשרים ושש שנה, והיא עדיין לא נמצאה. אני רוצה להקים משפחה חמה ואוהבת, משפחה שתציף את הבית שלי, הבית שיתמלא באור ובשמחת חיים. קרוב לוודאי שאלה הן שאיפותיהם של רוב האנשים הנורמליים עלי אדמות. כולנו מחפשים חום, אהבה, הבנה, הקשבה. בעשרים ושש שנות חיי הייתי קרובה לאהבה לא פעם, רחוקה אולי בסנטימטר אחד ממימושה, אבל בכל פעם מסיבה אחרת התרחק הכול – פעם מצידו ופעם מצידי.

עד עכשיו התפשרתי. כעת הגיע הזמן שאחליט מה טוב לי. מהיום! מעכשיו! זאת המשימה שלי!

יום ד', 10 בינואר 1996

שלום יומני, היום כבר יום רביעי, ואין חדש תחת השמש. האהבה גוועת לאט־לאט, אם כי היום הרגשתי עדיין מעט משרידיה האחרונים. אומנם זה היה נעים, אבל הפעם זה כנראה סופי. אנחנו מתפצלים. הגענו לפרשת דרכים ושנינו נתחיל לסלול את נתיבנו החדש, כל אחד לעצמו.

אני לא יכולה להמשיך לכתוב בך כיוון שקובי פרידמן, שותפי לדירה הענקית, שר ומפזם לו במקלחת את השיר באב אל־וואד בשעה 22:45, וזה מפריע לי להתרכז בכתיבה.

אני והוא נמשכים זה לזה כמו היפופוטם לשפעת.

אבל אולי בכל זאת אנסה לכתוב עוד.

אני מחפשת גבר שאם הוא שר "אני אוהב אותך, את רכה כמו משי", אז שיחוש אותי ושייזכר רק בי, ושיאהב רק אותי, ושיחשוב עליי רק דברים טובים.

אני מחפשת גבר לא צפוי, גבר ספונטני שכשאחזור מהעבודה באמצע הלילה, יחכו לי נרות דולקים פזורים בכל הבית שיאירו את האפלה. אני מחפשת גבר שאיכנס איתו יחד לאמבטיית מים חמימה לאור הנרות, גבר שבשבת בשבע בבוקר יעיר אותי בנשיקה קלה על הלחי ויגיד לי, "כרמי'לה, בואי, נוסעים."

ונעמיס את האוטו בצידנית מלאה בכל טוב – יין וגבינות כמובן – וגם שמיכת פוך ואוהל, וניסע לנו לאיזה פיקניקון בקצה העולם. או שב־11:30 הוא יתקשר ויודיע לי שאנחנו נפגשים לארוחת צוהריים בקניון הצומת במסעדה היוקרתית "שלי" או ב"קפולסקי".

והייתי רוצה שיום אחד אקום בבוקר בשעה מוקדמת לעבודה, והגבר יאמר לי, "כרמי'לה, היום אין עבודה. התקשרתי אתמול למשרד ואישרתי עבורך יום חופש."

ואז נקום, נתלבש ונצא ליום כיף בתל אביב, ונשוט בירקון ונשיר שירים ונתנשק ברוח החמימה, נאכל דגים ונשתה יין, ונלך לקונצרט או לתיאטרון.

אבל איפה מוצאים גבר כזה? אמרו לי! אני חייבת למצוא אותו, ויהי מה.

יום ב', 25 במרץ 1996

גשם. מוזר, דווקא התחשק לגשם להפתיע אותנו באביב, בסוף מרץ. ואיפה אנחנו?! אנחנו רשומים בקלנדר הקיומי?! לא, אני לא חושבת שבגלל הגשם הוא סירב לעשות איתי אהבה. בטח סתם כי לא בא לו, סתם כי נגמר לו, סתם כי נמאס שוב ושוב, והיא צועקת כמו חיה וכל הרחוב שומע ומסתכל מעלה אל החלונות, מחפש את שני הפסיכים שעושים אהבה באמצע היום ב־15:00, Shit, מחשבים, אהבה, ראיונות עבודה, נייד, אייריש קרים, ים של הקאה, צרות, הצלחות, חיים מלאי תקוות, ניסיונות התאבדות, אנשים אבודים, סולם גבוה, תחתית הסולם, ושוב... מחשבים, אהבה, ראיונות עבודה, דיסקים, אוכל, שוקו חם, טומי קטן, משחק מסוכן.

ורק טיפשה כמוני רוצה להתאהב שנית, אפילו בך.

גשם של טירוף ודמעות של שיגעון

ממלאים את המדרכות של העיר,

והשמיים יודעים למה הם בוכים.

הם בוכים כי בן זוג לא מצא אהבה,

וקבצן לא מצא בית,

ואימא איבדה את בנה,

ושיכור ניפץ את בקבוקו,

והאדמה נפערה, בלעה ארץ שלמה,

ושדה טבע בשיטפון,

ואדם נרצח בתום,

וחוטף הצליח לברוח,

ולי נגמר הכוח –

הכוח היחסי לאהוב אותך.

היא תבוא בהינומה לבנה,

ובידיה כרטיסים לרכבת,

ותחטוף אותך ממני,

ואנחנו לא נספיק להיפרד.

והרכבת כבר יצאה,

ולפניך דרך ארוכה,

ואתה תהיה איתה,

ואני אהיה עם אחר מול זריחה.

ואני מתפללת לעצמי שאם נחזיק מעמד נמשיך להיות יחד, ובעוד חמש או שבע שנים נתחתן. אני רוצה שנרקוד סלואו צמוד ברקע של "ריקוד סוף המאה".

7 ביוני 1996

סיום מערכת היחסים עם קובי.

עברתי לשבזי 9 בשלב זה של חיי.

חלפה שנה!

יום ו', 18 ביוני 1996

עדיין לא מלאו לי עשרים ושבע והוא עוד לא בן עשרים ושתיים. כמה קטן! אבל אני זוכרת שהיה עצום! איתך ידעתי מה זו אהבה! אהבה בין שניים, ולו למשך שעה אחת, שעתיים, שלוש... אינני זוכרת, אך כשקמתי בבוקר זכרתי שהיה נפלא. לא זכרתי שום פרט, אך זכרתי שהיה אדיר, ושבחיי, בכל חיי לא ידעתי רוך, חום ועדינות כזו כמו שאתה הענקת לי, אתה ולא איש אחר.

וראה זה פלא, שזכיתי בלילה כזה מושלם דווקא בתקופת בדידות זו של חיי שעוטפת אותי, ואני כעת בפרשת דרכים, מחפשת שלווה לנפש ורוגע ותום וחום, ואתה הוא זה שבדיוק ברגע המתאים הגעת ונתת מכל עוצמתך, מכל נפשך היפה והרכה, וגרמת לי לאושר עילאי עצום שלא ידעתי כמוהו מעולם. נסחפנו ונסחפנו ונסחפנו ונסחפנו, ויכולתי להמשיך למלא עמודים שלמים במילה זו. אינני יודעת ואינני מעוניינת לדעת מה יקרה איתנו בעתיד. אני חיה טוב מאוד עם זיכרון הלילה הזה שלא יישכח לעולם.

אני מרגישה שקיים בך אי שם איזשהו פחד רדום וחשש שאני מבוגרת ממך בכמה שנים, ואתה, בגילך הצעיר, עוד מתעתד לכבוש את העולם, אך אני גם יכולה לומר בפה מלא ובוודאות שניסיונך הרב עם בנות המין השני יכול לעזור לך לכבוש כל אחת! יש לך ניסיון רב יחסית לגילך הצעיר, ניסיון שמעולם לא נתקלתי בו עם מישהו אחר בגילך. כלפי חוץ אתה הססן ומשדר חוסר ביטחון ותום רב, אך לפתע נשברו המחיצות, והאון והעוצמה נמצאים שם במלוא הדרם, מוכנים לכבוש את היעד.

בטוחני שאתה חכם ויודע לנצל היטב את ביטחונך זה, ולמדת כבר שכל המרבה הרי זה משובח. כמובן, במידת הזהירות הרצויה. אתה עוד תכבוש בנות רבות וכולן תרַצינה ותרצנה אותך, ואתה תהיה נאהב על ידי כל הנשים שבעולם.

ואז אני חושבת יותר לעומק, ולא יודעת אם לבכות או לצחוק. האם למעשה היה זה הכרחי, אותו יום שלישי שהציף את יומי והרג לי את הבדידות והשגרה? וכעת אני מסתכלת מהצד וחושבת, האם זה היה טוב או רע? וברור לי שדרך חזרה מנקודה זו כבר אין. נפתחנו זה לזה ועתה אנחנו מכירים זה את זה לעומק ובשלמות – "לבבות חצויים".

לא באת ברביעי ולא בחמישי ולא היום ולא מחר, ולא תבוא לעולם, ואם כן תבוא – אז קרוב לוודאי שזה יהיה כדי להשלים את החסר, החסר שהשארת בלכתך, החסר שנמצא בגופי, ונפשי גועה ובטני מפרפרת והיקום כולו צוחק ומתגלגל לנוכח כתיבת שורות אלה.

ואני תוהה, השארת אחריך שאלות בלתי מושבות, וסימני שאלה ענקיים – ללא סוף. הכיצד זה שאיננו מכירים כלל, ואפילו את מספר הטלפון שלך אין לי? אבל אהבה גדולה ממך הרגשתי, אהבה פראית, מלאת תשוקה ותאווה אשר אין אדם בעולם שמסוגל כעת להושיט את ידו ולקחת לי אותה, אפילו לא אתה!

ואתה לא תוכל להונות אותי, לא תוכל לשקר, לא תוכל לומר לי שכל זה לא היה אמיתי אלא זיוף בלבד, כי אני יודעת שהכול היה אמת, וכל שנייה שעברה שם וכל חלקיק שנייה, מאית ועשירית ממנה, הייתה אמיתית, חזקה מאין כמוה, ספוגה בים של נכונות ורצון לאהוב. הכול היה אמת לאמיתה, ואתה ואני יודעים זאת! כמובן, כמו במציאות, כשקמים למוחרת בבוקר עולים וצפים ההרגשות, המחלוקות והרגשות המעורבים... ואז אולי הכול מתנפץ לך מול העיניים.

ואולי לא...

והיו לי מחזרים רבים בשנים האחרונות, והיו כאלה שרציתי, ויום אחרי – דחיתי, כי רק אני ידעתי באמת בליבי מה טוב עבורי ומה לא.

ואני נוסעת בכביש מהיר ונזכרת, והכול חוזר בקטעים ובתמונות, וצמרמורת מרטיטה את גופי, ואז גופי משתתק ואני קפואה על מקומי ואיני יכולה לזוז. מגע ידך חִשמל את כולי...

ואני זוכרת איך גנחת מתענוג, איך הקרבת את כל כולך, את שאריות פיסות גופך, ולו המנוצלות פחות, כדי לחוש וללמוד דרכי את האושר הגדול.

ואהבת אותי ואני אותך, ועשינו זה לזה טוב, טוב מאוד, והכול היה לאט־לאט, ואיש לא ידע קודם להעניק לי את האיטיות הזו לפניך, ובזאת יתרונך ותכונתך הגדולה.

לא אזכיר את שמך, לא אכתוב את ארבע אותיותיך שמרכיבות את השם, אני רוצה ומבקשת שהכול יישאר מסתורי ומוזר כפי שזה היה. אני חוזרת ואומרת ושואלת את עצמי – אם אתה לא נזכר, לא חושב, מה בעצם עשינו? מה זה היה? איך אפשר להסביר ולפרש ולקרוא לו בשם?

האם אין בך שום רגש? כי הרי זה בלתי אפשרי ולא מתקבל על הדעת שאינך מרגיש וחש משהו, או מישהו...

וסיפור המעשה כך היה: נפגשנו בשעת אחר הצוהריים בעבודה. האמת היא שאני מתאמצת כעת לחלוב מעצמי אינפורמציה, וקשה לי מאוד, אך אכריח את עצמי. אתה באת אליי ושאלת מה נשמע בדירה החדשה, ומסרתי לך את מספר הטלפון שלי כי ביקשת אותו, ולקחת אותי למרכז העיר במיוחד, ושאלת אם אתה יכול לבקר בערב, ואמרתי בסדר, ואני הגעתי הביתה ולא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שנפרדנו, אך היה זכור לי שזה היה זמן קצר. מייד התקשרת. זה היה הטלפון הראשון שלי באותו ערב בבית, ואתה שאלת אותי איך מגיעים, והתחילו בי כל השאלות והספקות לצוף ולמלא את מחשבותיי. הרי הכול כבר ברור, הכול צפוי.

דיברנו בפארק וסיכמנו שאתה לא מעוניין ולא מרגיש אליי דבר, אמרת את זה בריש גלי. ואני הנחתי לך ולתחושותיי, והפנמתי והבנתי ושכחתי. אז למה שוב להעלות את הכול חזרה ולחזור למצב הקודם?! ולא עברו להן אולי עשר דקות והיית אצלי, ואמרת שהדירה חמודה מאוד והתלהבת. הטלוויזיה דלקה לכל אורך הערב, אבל מי בכלל צפה בה? והתיישבנו שנינו על הספה האפורה ושאלתי אם מצאת את המקום בקלות, והגשתי לך שתייה ואמרת שהטעם של קולה דיאט מגעיל לך, והצעתי לך פיצה, ותענוג, וופלים, ובסוף הסכמנו על "קליק".

מוזר, אכלנו קליק מבלי שיהיה בינינו קליק.

ושתקנו ודיברנו ושתקנו ואני דיברתי. דיברתי על זיונים ועל גניחות ועוד מילים מלוכלכות שדאגו לעשות את שלהן ולהדליק לך את הפיוזים במוח, ואתה לא זזת מהסיפור הידוע על האימא שלך המפלצתית ועל תהליך הגירושין. לא דיברת מילה על אושרת או על דרורית. ואז, אי שם במוח, הרגשתי שכאילו השתנית, שאתה באמת לא רוצה לשוחח עליהן, ולמעשה הבאת את עצמך, את כל כולך אליי, וביקשת ללא מילים, כאילו, שאעשה בך כרצוני, ואני ניצלתי את ההזדמנות.

בתחילה שוחחתי איתך על עבודתי במסגרת ריפוי ועיסוק כי שאלת אותי מה כדאי לעשות לחבר'ה במחלקה הסיעודית. איך לתפעל אותם? סיפרת שאתה חושב כי אתה חלש בזה, ואני ניסיתי לומר שזה לא נכון בכלל, שאתה עושה את זה מאוד יפה. הסברתי לך שאסור לתת לקשיש הרגשה של כישלון, עדיף להישאר במשהו שהוא כבר מכיר, ודיברנו על נושאים רבים ואחרים, וישבנו שם קרובים מאוד כשרק צלחת מפרידה בינינו.

ואינני זוכרת איך הגענו שוב לרגשות בינינו, ואמרתי לך, "אבל אמרת שאין לך שום רגש אליי," ואתה אמרת, "זה לא נכון, כי הינה, באתי."

ואני לא זוכרת איך הגענו למשפט שאמרת לי, "אני רוצה לגעת בך, אבל אני מפחד."

ואני חושבת שכבר אז לא הבנתי מה קורה איתי, אבל אז כבר הדגמת לי מסאז' על הרגל ואני לא הרשיתי להרים את מכנסי הג'ינס שקניתי בצרפת, וליטפת אותה, את כף הרגל, ונגעת בדיוק באותן נקודות שהיית צריך לגעת כבר מזמן! ומרוב שלא ידעתי מה לומר והייתי מבולבלת מאוד, התחלתי לשאול שאלות מטומטמות סתם, כמו – עושים מסאז' בחזה? עושים מסאז' בבטן? ואיזה מסאז' מועדף עליך?

וסיפרת לי על המסיבות שאתם עושים בהן מסאז'ים, והראית לי את הדף של הבחורה שהתחתנה, שנהנתה מאוד ממגע ידך, ואמרת לי, "תשכבי על הגב," ואני חששתי מאוד ושאלתי, "לְמה?" ו"איך?" ואתה כבשת אותי והפנטת אותי בתשובותיך הקצרות והמתוחכמות.

ואני עצמתי עיניים.

ואז הייתה דפיקה בדלת ומוטי השכן קפץ לשתי דקות...

לאחר מכן חזרתי לאותו המקום בדיוק שממנו קמתי, והתחלנו שוב לדעת ולחוש זה את זה, ואני התענגתי מתענוג וידעתי בסתר ליבי, אולי, שזה יכול להיגמר אחרת. ועיסית את כף רגלי ואמרת שחבל שזו מיטה לא נוחה, והאמת היא שראשי כבר לא היה במקום. חיכיתי וידעתי שאתה מת להתקרב, כבר כמעט פקעה סבלנותי. התחלתי להשמיע כל מיני קולות הנאה ולהגיד, "יו, אני אמות..."

עברו להן עוד דקה או שתיים ושינית תנוחה, ולא היה לך נוח, ושוב החלפת אותה, ולאט־לאט נשכבת לצידי, וכבר שנינו היינו שכובים במיטה, ואתה עצמת עיניים ואני גם, ופתאום... בהפתעתיות – נשיקות קטנטנות ויבשות התחילו לרוץ. ואינני זוכרת דבר, רק עיניים עצומות, ושקט. הרבה שקט מסביב. ועור נוגע בעור, ופנים מתחככות בפנים זרות וקרות ואחרות, פניך שלך. אה כן, ואני זוכרת שלפני כן שיחקת בידי וליטפת אותה לאורכה, הלוך וחזור ושוב... ואני לא יכולתי לשלוט בעצמי והליטוף שלך בידי גרם לי להושיט את ידי גם, ולגעת באצבעותיך החמות. אני זוכרת שהן היו חמות. וכרכנו את האצבעות זה בכפו של זה, ושוב פתחנו והרפינו ושוב לפתנו חזק־חזק.

ואז החלו הנשיקות על המצח, ועל האף, והכול היה שווה והדדי. אף אחד לא עשה משהו בניגוד לרצונו, ואז שפתיים נגעו בשפתיים ולשון אחזה בלשון בוערת אחרת, ושיניים התחברו והידיים נכרכו סביב הגופות המתלהטים, ונשיפותיך נשמעו והלכו והתחזקו, ולעיתים קרובות נשמעה מפיך אנחה שקטה ומאופקת. ניסית להיות כמה שיותר מאופק, לא הנחת לעצמך לאבד שליטה ולצעוק, למרות שאני יודעת שזה מה שרצית. חיפשת לצעוק ולהתפרק, וזה נמשך ונמשך ואתה אהבת אותי בכל ליבך, ונמשכת אליי מינית, ורצית לגעת בכל גופי, להכיר את פינותיי הנסתרות, ועד מהרה התזוזות החלו להגיע ונעת קדימה ואחורה, ואני זזתי בקצב מהיר מאוד, והרמת לי את החולצה ומיששת את החזה ונישקת אותו, ואני נשכתי את סנטרך ואת פניך והבאתי אותך עד לשיגעון כי שמעתי את קולך החנוק משמיע קול אנחה עמוקה. נשפת בחוזקה בעורפי, איבדת הרבה אנרגייה ונשמת בכבדות ובמהירות.

ושנינו לא רצינו שזה יפסיק.

התחושות שעדיין חרוטות בזיכרוני, קשה מאוד לנסח אותן מעל דפים אלה, כיוון שאלה רגעים של רטט, של עליית אדרנלין מטורפת בתוך הגוף, כמו הר געש שמאיים לפרוץ, ומתפוצץ. ואתה ידעת את הכול, וידעת בדיוק איפה, איך ומתי לגעת. היית אלוף האלופים בנגיעות ובהעברת התחושות. לא חוויתי סערת רגשות כזו מעולם.

ואני לא זוכרת איך פתחתי את המיטה הזוגית, ויהיה לי קשה מאוד לפרט מה שהלך שם, ואתה הפתעת אותי כל פעם מחדש, ובסוגים שונים של תנוחות עשינו "כאילו", ועבר הרבה זמן והכול היה מושלם, עדין, עשוי טוב, לא מהיר. השקענו זה בהנאתו של זה, נתנּו מעצמנו זה לזה. אתה רצית שיהיה לי טוב וכך גם אני. ועשינו את זה, בקצב אחיד ומדויק, קצת אתה וקצת אני, ועוד יותר אתה ועוד יותר אני, וזזנו, ואני צעקתי וצעקתי והשתגעתי מטירוף אליך ורציתי אותך בכל האפשרויות ובלי מעצורים, אבל אמרתי "לא", "די", "לא", מבלי לדעת בעצם למה. וגם כאן התחשבת ועברת הלאה, ושינית את התנוחות בקצב מהיר יותר, ופתאום הייתי עליך והתנדנדתי עליך קדימה ואחור וליטפת אותי. לא הפסקת לרגע עם הליטופים וכך במשך שעות נגענו והגבנו, וגנחנו ולמדנו ושיתפנו ושאבנו חום זה מזה, המון חום ושיגעון...

ואז גמרת!

וכשגמרת – נגמר הכול.

ואני סובבתי את גבי ושכבתי בריחוק מה, ושאלת מה קרה, ועניתי "כלום, הכול בסדר," ונרדמת מייד, בשניות, עד הבוקר.

ואני בקושי עצמתי עין, קמתי ב־06:35, סהרורית, עם כאב ראש איום. נכנסתי לעשות מקלחת קרירה והבטתי בך ישן כמו אחרי מלחמה, ולא הבנתי איך יכולת לישון כך?!

בתוך עשר דקות היית מוכן. לא החלפנו מילה. לקחת אותי למרכז העיר, ואני הרגשתי, או שמא השליתי את עצמי, שרצית לנשק אותי כשירדתי מהאוטו.

אבל ברחתי לך במהירות ורק רציתי שתיסע כמה שיותר מהר, שתצא מחיי!