עיר

הקדמה

לפני שנים מצאתי בשדרה ליד הסטודיו שלי ארגז ובו ערמה של מגזינים ישנים, ביניהם חוברות משנות ה־70' של Art Monthly האנגלי, New Yorker ו־ Arts & Architecture האמריקאיים ו־Burda הגרמני. חוץ מהמגזינים היו בארגז כמה מחברות סקיצות ועוד שרידים של זִקנה, כולם אכולי עש ומתפוררים למחצה. באחת המחברות משכו את תשומת ליבי שרידי רישומים קטנים, מפוזרים בין עשרות עמודים של קטעי טקסט, מודפסים בעברית מעורבת באנגלית ומשובצים בתיקונים ובשינויים בכתב יד נשי, ברור ומעוגל, שעורר בי את התחושה כי מדובר בכותבת. בדף האחרון נכתבו האותיות R. L. G. והמספרים 47'-61' ומכך הקשתי כי הטקסט נכתב בין סוף שנות הארבעים לתחילת שנות השישים של המאה העשרים. דמיינתי לי את הכותבת כליידי אנגליה מבוגרת שחיה כאן הרבה שנים וכמו רבים אחרים, מעולם לא הצליחה להגיע לשליטה מלאה בעברית. הסגנון הזכיר לי מעט, לפחות בהתחלה, את ספרו של איטלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין (שהתפרסם רק בתחילת שנות השבעים, וברור שהקשר שלו לטקסט אסוציאטיבי שלי בלבד). באותו יום, ובכמה ימים אחריו, ישבתי בפתח הסטודיו (חששתי לקחת משהו לסטודיו או הביתה בגלל ענני העש) ותרגמתי בתרגום חופשי את חלקי הטקסט שנכתבו באנגלית ופסחתי על החלקים שכבר לא ניתנו לפענוח.

העניין נשכח ממני עד לפני כשנה וחצי. עסקתי אז בסטודיו שלי ביציקת פריטים מבטון, ללא כוונה או מטרה מסוימת. בתחילה הרכבתי כמה תבניות קטנות ויצקתי לתוכן בטון. התוצאות הראשונות נראו כצורות גיאומטריות פשוטות, דו־ממדיות במראן, ולא משכו אותי במיוחד. אבל אז קרה משהו, התחלתי "לשבור את התבנית"; יצרתי תבניות (ומתוכן יציקות) חסרות צורה מובחנת או בעלות צורות אמורפיות — לא יפות, לא חלקות, שבורות וקרועות, כשבבטון מעורבים חומרים נוקשים: חלקי ברזל חלודים, בדיל, זכוכית ופיסות עץ שרוף. לעיתים שברתי את היציקות או הרכבתי אותן או חלקים שלהן לתוך יציקות חדשות. עבדתי ימים שלמים ביצירת היציקות, וכשהתרבו הפריטים והלכו ומילאו שולחן בסטודיו שלי, התחלתי לשחק בהם, להציב אותם בהרכבים שונים עד שתפסתי שהולכת ונוצרת מהות רחבה יותר, היוצרת תחושה של משהו דמוי יישוב. כי הגם שהפריטים רחוקים מללבוש צורות מקובלות של בניינים, והם שבורים ומעוותים ומזכירים יותר מבנים מאולתרים או חורבות, בהצטברותם יחד הם יוצרים רושם של "עיר". בשלב זה נזכרתי בטקסט הנשכח וחזרתי אליו.

קראתי אותו שוב ושוב ומצאתי שמצבור הפריטים שלי קרוב ברוחו (גם אם רחוק בצורותיו המוחשיות) לקטעי הטקסט המוזר, ואלה קמים לתחייה ומקבלים מובן חדש, כשהוא ניצב לצידם. שחזרתי והוספתי ושיניתי וערכתי ועיבדתי והבהרתי את קטעי הטקסט, כדלות יכולתי, ובשולי הדברים הוספתי הערות עם האסוציאציות האישיות שלי. בה בעת המשכתי את העבודה על יצירת עוד פריטים ועל סידורם המרחבי.

יחסי הגומלין בין "עבודת הטקסט" ובין "עבודת הבטון" השפיעו עליי ליצור גופים גדולים יותר, בעלי אופי פיסולי, פסאודו־אדריכלי, ותוך הרחבת מנעד החומרים המשולבים בבטון גם לחומרים רכים יותר כמו בד, קרטון, נייר, שעם ועוד. וכך הלך והתגבש לו בסטודיו מרחב אורבני דמיוני־דיסטופי של בתים־חורבות. מבנים רעועים, המזכירים שכונות עוני ובתים ארעיים של פליטים ועקורים, עשויים מיציקות בטון שמשלבות חומרים מגוונים כמו בדים, מתכות, עץ, קרטון, זכוכית ועוד. בדומה למבנים שאליהם הם מתייחסים, ה"בתים" שלי עשויים מחומרים מזדמנים ובצורה מאולתרת, ללא שימוש בחומרים מקובלים או בשיטות תקינות. הם מתנדנדים, לא בטוחים, ניצבים על משטחי בטון וחול ללא ירק, ללא צל, ללא תכנון מקדים. בין המבנים ישנם רכיבים אורבניים נוספים כמו מזרקה מתפוררת, כיכרות מאולתרות, רמפות וכדומה. האורבניות העלובה, אנטי־אסתטית במהותה, מעוררת אסוציאציות לבתי הפאבלה בברזיל, לצריפי השנטי־טאון או הבידונוויל באפריקה, לסלמס בהודו וגם למבני העוני בשולי חלק מהיישובים בישראל, במחנות פליטים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובשאר המשכנות הלא־שאננים ברחבי העולם.

בספטמבר 23' סיימתי את העבודה על הטקסט ועל מיצב העיר. ב־7 באוקטובר 2023 פרצה המלחמה, והמיצב הדיסטופי פסע בכבדות מהסטודיו לתוך מציאות עכשווית של מוות וסבל, של עקירה ופליטוּת של אין־ספור בני אנוש ושל הרס וחורבן עצומים.

שי אלכסנדרוני, דצמבר 2023

הלילה הראשון

ההגעה

אדם נוסע אל עיר שאינו מכיר. בדרך הוא משער לעצמו כיצד ייראו בה מגדל שידורי הרדיו, מחנה הצבא המרכזי, בית המשפט או בית העיריה,¹ החולש על כיכר שבה נאספים האזרחים, כדי ליהנות מהבריזה לעת ערב ולהפגין לעת ליל. את כל אלה ודומיהם כבר ראה בערים אחרות. ואכן, כשיורד נוסע כזה בתחנת רכבת, בעיר שאינה ידועה לו עדיין, ועובר אל מערך הדרכים, הרחובות והסמטאות, בתי החרושת, בתי המידות, מבצרי הבנקים ומסתרי שכונות העוני — מייד הוא יודע לזהותם. הנה פה מקומות עשיית הרווח ושם מגורי העושים במלאכה. כאן מציג הממון² לציבור את אוצרות האמנות שצברו מלכי הפחם והנפט,³ ומכאן מנהלים הפקידים את חיי התושבים. כאן מבשלים בירה ושם, ממש מול בית החולים, שוחטים חיות לארוחות הערב המשפחתיות.

הוא יורד בתחנת הרכבת לעת ערב, לאחר הנסיעה הארוכה על רמה שפלה,⁴ צרובת רוחות. כאן מסתיימת המסילה. שלט ניאון מהבהב חלשות מבשר שהגיע לסְטָגְמָה.⁵ הקטר המעשן מתחיל עתה לדחוף באיטיות את הקרונות בדרך המייגעת חזרה. הוא חוצה את הרציף הצר ואת התחנה המוזנחת. שניהם חשוכים יותר מהשמיים, שעדיין מוארים באור הדמדומים הארוכים, כאילו שהה בצפון היבשת. הוא יוצא אל הרחבה הקודרת והשוממה שבחזית התחנה ומעיף מבט אל השעון המרובע הגדול הניצב מעל פתח התחנה — שני מחוגיו סובבים באיטיות על צירם ואינם מסגירים לו את השעה בעיר.

למרות החום וגלי החול צורבי העיניים, מחליט הנוסע ללכת ברגל לאכסניה שבה הוא עתיד לשהות. לפי הבנתו, היא נמצאת במרחק של רק כמה מאות מטרים במורד הרחוב הצר, המתחיל ממש ביציאה מתחנת הרכבת. עינו המנוסה של הנוסע, האב בשנים וֻותיק בנסיעות, אינה מצליחה לזהות את הצורות הלא נתפסות שלובשים הבניינים הנמוכים, המפוזרים ללא כל היגיון או סדר באזור התחנה, ונדמה לנוסע, המטושטש מהנסיעה, שאולי נוצרו בידי יצורים חוץ־אנושיים. בחשֵכה המתעבה הוא תועה זמן רב במבוך סמטאות ללא מוצא, כשבין הבתים מתפתלים מבואות צרים מאוד, המוליכים מסמטה לסמטה.

החשֵכה סמיכה, ורק אורות קלושים בוקעים מהחלונות המוגפים כנגד החום והחול הממלאים את האוויר. כשהוא כמעט מתייאש, מוצא עצמו הנוסע לפתע בחזרה ביציאה מתחנת הרכבת, שעתה היא והרחבה הגדולה שלפניה מוארות באור יקרות, וכך גם האכסניה שלו, הנמצאת בדיוק מול היציאה מהתחנה. שעון התחנה מראה על רבע לחצות ומעליו מתוח דגל ועליו סמל העיר — עץ ברוש גבוה ורחב צמרת בצבע ירוק על רקע צהבהב. הנוסע ממהר להירשם באכסניה אצל פקיד קבלה לא צעיר, שהעיר משינה לא ערבה. מתוך הרגל וללא כל עניין אמיתי, שואלו הפקיד הזועף למטרת ביקורו בעיר, והנוסע העייף, שאינו יודע מה להשיב, ממהר לקחת את מפתח החדר ולעלות על משכבו.

הנוסע עייף, אך עדיין לא ישן. נים לא נים הוא מתהפך במיטה שעה ארוכה, כשקרעי מחשבות עולים ושוקעים במוחו. על מסך עיניו העצומות מופיע קרע זיכרון של חלום מילדותו, על אנשים החיים בעולם תת־קרקעי תחת עירו שלו ועל תהלוכותיהם. הוא מתעורר קמעה, נזכר שקרא משהו דומה על סְטָגְמָה וקורא שוב חלקים שהעתיק לפנקסו מתוך סיפור תולדות העיר שכתב נוסע שהגיע אליה כמאה שנים לפניו:

"... סטגמה היא עיר זנוחה בקצה רמה שוממה. לפני שהגעתי אליה ביקרתי בארץ המנזרים המרחפים. אלה מנזרים המתנשאים בפסגות ההרים הכחולים, רחוק מאוד מהעיר. כפי שנוכחתי בעצמי, בנו אותם בעמל ובכישרון רב נזירים־בנאים שהתמחו בבנייה באבן, נדדו בעולם ובנו מנזרים, בתי תפילה ובתי ספר, שבהם העבירו לדורות ההמשך את הידע הסודי שלהם בבנייה. בספריית אחד המנזרים הרשה לי אב מנזר חשדן ומקמץ במילים לקרוא כתב יד מוכתם, שכתב אחד מקודמיו לפני כשלוש מאות שנים, ובו נכתב בקצרה על סטגמיון הראשון — זה שלימים יוכר כמייסד העיר (ומכאן שמה). בכתב היד צוין רק שהיה ילד לא חוקי שהושאר ליד שער המנזר ומוצאו נותר עלום. בהמשך נכתב שגדל בבית היתומים הקטן שהיה צמוד למנזר, חונך מנעוריו כנזיר זוטר, אך היה חסר משמעת ובהיותו כבן עשרים החלה אמונתו להתערער. לאחר זמן קצר הכריז עליו אב המנזר כ'מלאך נופל' וגירש אותו לעד מהמנזר.

"... לאחר שחציתי בעמל רב את הרמה המקיפה את העיר הנידחת, הגעתי אליה. הסיפור המלא של הקמתה הוא ברובו המוחלט אגדת עם, שרק לקצת ממנה מצאתי ביסוס היסטורי כתוב או ארכיאולוגי. לפי האגדה, שכאמור לא מצאתי לה סימוכין, לאחר שגורש מהמנזר נדד סטגמיון במשך שנה ברחבי הרמה הצחיחה והתחבר לשבטי נוודים. באחד מהם מצא אישה שהלכה אחריו, וממנה נולדה במהלך הנדודים בתו הבכורה.

"יום אחד, כך לפחות לפי האגדה, נקלעה המשפחה הקטנה לסופת חול חזקה (סופות החול מרובות באזור זה ונקלעתי להן כמה פעמים) והסתתרה במערה בדופן גבעה, סמוך לגב מים (בביקורי בעיר אכן מצאתי גבים רבים שמימיהם ראויים לשתייה). ... בלילה השלישי במערה התגלה לסטגמיון בחלום זקן לבוש גלימה אפורה. פניו וכפות ידיו שבצבצו מהגלימה היו שחורים, כאילו היה עשוי מעץ שרוף. היה זה האל של המנזרים בהרים הכחולים. הוא הבטיח לסטגמיון שהאזור המקיף את המערה יהיה לעיר בנויה, שתהיה שלו ושל צאצאיו. לשם כך, דרש האל, עליו להקריב את היקר לו בפתח המערה. מיתוסים כאלה נפוצים בגרסאות שונות במקומות רבים בעולם ולא הייתי מייחס להם חשיבות היסטורית, אבל המשך האגדה חריג. כשהתעורר סטגמיון מהחלום מיהר לבצע את דבר האל, אך בדרכו הפקפקנית והמערערת. הוא לא נגע באשתו, בבתו או בבעלי החיים המעטים שהיו להם. להקריב את עצמו כלל לא עלה בדעתו. במקום זה הוא הרחיב את המערה לתוך הגבעה, פרץ בה פתחי אור ואוויר החוצה וחילק אותה בקירות אבן לחדרים. הוא יצר לו ולמשפחתו בית קבע, ואחר כך הוליד עוד בן ובת.

"מהר מאוד התגלגלו למקום נוודים ופליטי מנזרים נוספים, וזו, לפחות לפי האגדה, הייתה ראשית העיר.

"לאחר ששהיתי בעיר כמה שבועות ורכשתי מעט את אמונם, הסכימו התושבים להכיר לי את העיר התחתונה, שהגנה עליהם בעבר מפגיעות וביזות של פולשים והקלה על ההתמודדות עם האקלים הלא ידידותי. ביקרתי הרבה במערות־מחילות אלה ומצאתי שחלק זה בסיפור של תולדות העיר — אמיתי. ברור שהרבה שנים חיו תושביה, גם הוותיקים שנולדו בה וגם החדשים שהגיעו אליה, במערות ובמחילות תת־קרקעיות, שנתנו להם מחסה טבעי. במיוחד בלט לעיניי ההבדל בין המחילות והמערות הטבעיות שנוצרו בקרקע ובין החלקים שעם הזמן חצבו התושבים בסלעי הגיר הרכים, כך שנוצרה רשת תת־קרקעית של מנהרות־רחובות, שחיברו בין המערות והמחילות ששימשו למגורים וטיילתי בה לא פעם."

עכשיו מתנדנד הנוסע הוותיק הלוך וחזור בין זיכרון הקריאה בפנקסו ובין זיכרון החלום מילדותו, עד שהוא מאבד את דרכו ביניהם, וחשכת השכחה אופפת אותו כליל. הנוסע ישן.