ים בעל חלומות

הוקל לה. קראה: מעשיות דמיוניות, שובבות, צבעוניות. אחר כך הביטה מבעד לחלון. אחר כך שכבה במיטה. אחר כך קמה, ולא ידעה אם לקרוא או לבכּות. אחר כך חלמה.

בחלומה היו המים חסרי מנוחה. אור נזרע בקרקעית, ואבנים ספוֹגיוֹת רחפו אנה ואנה. עשב ירוק וסמיך התפשט במפלסים העליונים. דממה בקעה חשכה, אבל לא היתה בהלה, לא נפל דבר חדש, ולא היתה ציפייה לחידוש. חיי המים לפנַיך, אמרה לעצמה בתוך חלומהּ, וקולהּ היה מוזר.     

אחר כך באה להקת דגים, שהטילו ביצים קטנות מאוד: אחדות נלכדו בצמחים או בפיוֹת צבים, אחרות אבדו בקרקעית. אחר כך הגיח מן העשב דיונון ארך זרועות. הדגים התעשתו במהרה, ניקרו בבשרו והרגוהו. אחר כך התפשט הַבְלוֹ השחור, והראייה נעשתה בלתי אפשרית. דגים רבים עצמו את עיניהם, אבל היא נותרה ערה, מתבוננת מבעד לחלום בקרוּם הדגה הנמה.

כשהתעוררה בבגדים יבשים החליטה לצאת לטיול. החוף היה נקי והמראות צלולים. הלכה והלכה ולא התעייפה, שמחה על מרצה והוסיפה ללכת. הים עמד. זהרורים שטו בִּתְכֵלֶת, בלי דעת אם מקורם במים עליונים או תחתונים. ביום שמש זה דמו הגלים ללטיפה לחה וקדמונית על לְחִי החול.